קובץ יסודות וחקירות/מוחזק

הגדרה

מטלטלין נשארים ביד מי שהם נמצאים אצלו (הסוגיא בבבא קמא מו:).
בערך זה נדון במוחזק בספק ממון. לדיני מוחזק בדיני ירושה, שמשמעותו שאינו ראוי – ע"ע ראוי.
לדוגמא, בית ועליה של שניים שנפלו וכו' וליחזי ברשות דמאן יתבן (האבנים) וליהווי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא מציעא קטז:). ספק מקח טעות, והמוכר מוחזק בכסף (בבא קמא מו.).
נקרא גם המוציא מחבירו עליו הראיה, חזקת ממון, אוקי ממונא בחזקת מריה, וספק ממון לקולא לנתבע (ולחתם סופר בשו"ת אה"ע פ – חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו ).
דינים דומים: כל מה שתחת יד אדם שלו – החילוק בין מוחזק לבין חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו, הוא בפשטות שמוחזק היא הנהגה, שמספק א"א להוציא את החפץ מרשותו של המחזיק, וחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו היא בירור, שמכך שהחפץ ברשותו מוכח שהוא שלו (אך יש אומרים שחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו היא רק שם אחר למוחזק (שו"ת חתם סופר אה"ע פ ד"ה חזקה), ויש אומרים שהיא טעמו של מוחזק (שערי יושר ה-טו ד"ה ונראה לענ"ד )).
יש שעירבו בין חזקה דהשתא לבין מוחזק (דבר יעקב בבא בתרא צב: ו-ד, וכן כתוב בגרנ"ט קעז ד"ה ונראה לפרש). אך לכאורה אינם דומים, שבמוחזק רק תופס את החפץ אך אין ידוע שהוא שייך לו באמת, ובחזקה דהשתא ההווה ידוע לנו באמת, ורק העבר מסופק. וכן מקורותיהם של מוחזק וחזקה דהשתא שונים. ובשו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ סז) כתב שחזקת ממון היא כעין כאן נמצא כאן היה וכעין חזקת הגוף. אך הדגיש שאיננה ממש כחזקת הגוף.
החולק על דין זה הוא סומכוס, שסובר שבכל ספק ממון שיש דררא דממונא (תוס' בבא קמא לה:) חולקין, ואפילו כאשר יש מרא קמא (תוס' בבא בתרא ב. ד"ה לפיכך). והלכה כחכמים (קונטרס הספיקות א-א, אולם הרשב"ם בבא בתרא סג. (ד"ה תנו) פוסק כסומכוס).
בטעמו של סומכוס ביארו התוס' שהוא סובר שבכל ספק ממון נחשב ששניהם מוחזקים (בבא מציעא צז:).
ובשני מקרים סומכוס מודה שהמוציא מחבירו עליו הראיה: כשיש למחזיק גם חזקת הגוף (תוס' בבא מציעא ק. ד"ה הא), וכן בספיקא דדינא (קונטרס הספיקות א-א, תקפו כהן ו).
===מקור וטעם === במקורו ובטעמו מצאנו חמש שיטות (השיטה הראשונה היא הידועה ביותר, שהרי היא מפורשת בגמרא):
א) מפורש בגמרא (בבא קמא מו:) שלמסקנה סברא היא "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", כלומר שהתובע הוא זה שצריך להוכיח את טענתו (והשערי יושר ג-ג כלל את סברא זו ביסודו "תורת המשפטים "), ואינו בירור המציאות אלא רק הנהגה (פסיקת דין) (נתיה"מ עה-ד). והוא דאורייתא (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ו).
ב) כשהספק נולד רק מטענותיהם, זו סברא דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יטען נגד חבירו (כסברת הקובץ שיעורים בחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו ) (תורת חיים בבא קמא מו:).
ג) הפסוק (שמות כד-יד) "מי בעל דברים יגש אליהם", כך כתב הירושלמי (סנהדרין ג-ח [יז:], וכן ההו"א בבבלי שם, ורש"י גיטין מח: ד"ה המוציא). מראה הפנים (על הירושלמי שם) לא מיישבו עם הבבלי, אך שיירי קרבן (על הירושלמי שם) כתב שצריך את הפסוק רק למקרה שהתובע ברי והמחזיק שמא, שאעפ"כ המוציא מחבירו עליו הראיה .
ד) הפסוק (דברים א-טז) "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (ספרי שם, על פי עמק הנצי"ב).
ה) השערי יושר חידש שטעמו של מוחזק הוא חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו , שכיוון שהחפץ נמצא ברשותו של המחזיק זו ראיה שהחפץ שייך לו. ובמקרה שאין ראיה שהחפץ שלו, כגון בעלי חיים שנכנסו מעצמם לרשותו – לא נחשב מוחזק. וזה בירור המציאות האמיתית (שערי יושר ה-טו ד"ה ונראה לענ"ד, ולפי זה ביאר למה נקרא "מוחזק" ולא "מחזיק").
מה שאין מחמירים בו מדין ספק גזל – שהרי אולי החפץ שייך לחבירו, וספיקא דאורייתא לחומרא – נאמרו בזה כמה טעמים:
א) אורים ותומים (קיצור תקפו כהן כב) – גזירת הכתוב "גזל ודאי ולא ספק".
ב) מהרי"ב (מובא בקונטרס הספיקות א-ו) – כאן ממילא יהיה ספק גזל, שהרי לכל אחד שניתן את הממון יש ספק אולי גוזל מחבירו.
ג) חכמי דורו של קונטרס הספיקות (א-ו) – המוחזק וחזקת מרא קמא עדיפות מספיקא דאורייתא, כמו שחזקה דמעיקרא עדיפה ממנו.
ד) שערי יושר (ה-א וג-ג, וכן כתב הקובץ שיעורים בבא בתרא רנח) – דיני גזל תלויים בסברא ("תורת המשפטים "). לכן, כיוון שמסברא המוציא מחבירו עליו הראיה, ממילא אין בכלל דין גזל .
לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים (דין ספק), יש בזה ארבע דעות:
א) השיטה מקובצת כתב שהיא חוסר פסיקה, שבית דין לא פוסקים בלא ראיות, דהיינו שאנו נשארים בספק (בבא קמא מו: (ד"ה שנאמר) בשם הר"ר יונתן).
ב) הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא א-ה) כתב שהמוחזק מבטל את הספק, ונחשב כוודאי.
ג) הקובץ הערות (עא-ב) תלה זאת במחלוקת: למאן דאמר שתקפו כהן אין מוציאין מידו, הוא ספק, אך למאן דאמר מוציאין מידו (בבא מציעא ו.) היא כן פסיקה.
ד) הקובץ שיעורים (בבא בתרא רנ) חידש שיש במוחזק שני דינים: גם דין ודאי וגם דין ספק.
ונפק"מ האם הממון נהיה של המחזיק או שעדיין נשאר בספק. כגון אם קידש בו אשה – האם אלו קידושי ודאי או קידושי ספק (קונטרס הספיקות א-ח הסתפק בזה, וכן דנו בזה קובץ הערות עא-ב וקהילות יעקב בבא מציעא כב). וכן האם נחשב "לכם" ואפשר לצאת באתרוג כזה ידי חובה (קובץ שיעורים כתובות נה כתב שהוא כן "לכם") .

בדינים שונים

במצוות לא נאמר דין מוחזק. כגון האחים שחלקו, ואנו מסתפקים האם יש ברירה והם יורשים או אין ברירה והם לקוחות, פוסקים שמחזירים זה לזה ביובל, כדין לקוחות, ולא אומרים שכל אחד מוחזק בחלקו מספק שמא הם יורשים, כיוון שהוא במקום מצווה – מצוות יובל (שער המלך גירושין ג-ד בתחילתו).

פרטי הדין

בקרקעות נחלקו הראשונים האם מוחזק מועיל בהן: יש אומרים שאינו מועיל אלא רק במטלטלין (תוס' בבא מציעא קג. ד"ה פרדיסי ובבא בתרא לב: ד"ה אמאי, קצוה"ח פב-יג) כי הקרקע לא תפוסה בידו (משנה למלך טוען ונטען טו-ט). ויש אומרים שמועיל גם בקרקעות (רשב"ם בבא בתרא לב: ד"ה הלכתא, תוס' בבא בתרא לא: ד"ה אנן, ריטב"א כתובות כ. ד"ה אמרינן) . וגם לדעות שמועיל, הוא חלש יותר ממוחזק במטלטלין כי הקרקע לא תפוסה בידו (שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ג ד"ה וטעם) ולכן מרא קמא עדיף ממנו (שלא כבמטלטלין), וכדי להוציא מהמרא קמא צריך דווקא חזקת שלוש שנים (בבא בתרא כח. במשנה) .
צריך טענה (תוס'), אך הקובץ שיעורים מסתפק אולי למסקנה מועיל גם בלעדיה (כתובות רעג).
חפץ שנמצא בחצר שאינה קונה (כגון שאינה משתמרת, או שמהלכת) דנו האחרונים האם יש עליו דין מוחזק – הקצוה"ח (רב) כתב שיש, והקובץ שיעורים מפקפק בזה (בבא בתרא שג).
בסופו לחזור, כגון שואל שסופו להחזיר את החפץ למשאיל, נחלקו התוס' האם המוחזק מועיל (בבא מציעא קג. ד"ה פרדיסי) או שחולקין (בבא בתרא סא: ד"ה ארעתא).
בהלוואה – בספק פירעון הלווה מוחזק, אך בספק מחילה המלווה מוחזק (קונטרס הספיקות ז-ב).
שומא הדר – נחלקו הפוסקים מי נחשב מוחזק בזה – המלווה או הלווה, ונפק"מ לדין ספק (סמ"ע חו"מ קג-טו: שו"ע – הלווה מוחזק, דעת עצמו – המלווה מוחזק. נתיה"מ קג-יג).
בר מצרא – כאשר אדם אחר קנה את הקרקע, ובא המצרן להוציאה ממנו ויש ספק בדינו – הלוקח נחשב מוחזק ועל המצרן להביא ראיה (רמב"ם שכנים יב-יב). ומצאנו לזה שלושה טעמים:
א) דין בר מצרא הוא מדרבנן, ולכן הוא נקרא המוציא מחבירו (מגיד משנה שכנים יב-יא).
ב) תקנת חכמים היתה רק כאשר המצרן כבר נתחזק בקרקע ובאה לרשותו (רא"ש בבא מציעא פרק ט סי' כד בסופו, דן בדבריו קצוה"ח קג-ו ד"ה ולענ"ד).
ג) דינא דבר מצרא הוא רק משום ועשית הישר והטוב, ולכן הוא דין רופף ותלוי בשערה (שו"ת הרשב"א סוף תתקטו).
בחפץ שבוודאי אינו שלו המוחזק לא מועיל. כגון מעשר ראשון בספק ביכורים, שממה נפשך אינו שייך לישראל: אם הם ביכורים שייכים לכהן, ואם לא – ללוי (תוס' בבא בתרא פא: ד"ה אלא).
כשנטל בלא ידיעת הבעלים אינו מוחזק (רי"ף ורא"ש שבועות מו, רמב"ם גזילה ד-יב, שו"ע חו"מ צ-יד. אך האבן האזל (טוען ונטען ט-ו ד"ה אלא) כתב בדעת התוס' שהוא כן מוחזק).
בשניים שאוחזין בטלית, מסתפק הקובץ שיעורים (ח"ב ט-ו) האם נחשב שכל אחד מהם מוחזק בכולה או שכל אחד מוחזק רק בחציה.
יורש שספק האם ירש נחשב למוחזק (תקפו כהן עב).
תרתי לריעותא – כתב הנתיה"מ (לד) שחזקת ממון אינה כשאר חזקות, אלא מועילה רק משום שהוא מוחזק בנכסים, ולכן לא מצרפים אותה לדין "תרתי לריעותא". אמנם הגר"ש שקאפ (כתובות ט ד"ה אמנם בנה"מ) חלק עליו וכתב שכן מצרפים גם מוחזק לתרתי לריעותא.
בנזקי שכנים כאשר יש ספיקא דדינא, נחלקו הראשונים והאחרונים מי נחשב מוחזק – המזיק (למשל בהיזק ראיה – זה שרוצה לפתוח את החלון) או הניזק (בעל החצר) (דברי גאונים לה-טו,טז).
ספק איילונית, דהיינו שהיא לאחר י"ב שנה ומחצה והביאה סימני איילונית, ואנו מסופקים האם היא איילונית והיא גדולה או שאינה איילונית והיא עדיין קטנה – הסתפק המשנה למלך (עבדים ד-א ד"ה ויש) האם על האב להביא ראיה שהיא קטנה ואינה איילונית, כדי שיוכל למוכרה לאמה, משום שהוא המוציא מחבירו, או שעליה להביא ראיה שהיא איילונית וגדולה, כדי שלא תימכר.
משכון – המלווה הוא המוחזק בו (קצוה"ח צז-י).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עד אחד לא מוציא ממון (כתובות פז:).
ובתוספת ברי ושמא מוציא ממון, שהעד מחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע (שהרי מסופק) משלם (טור חו"מ עה-יא, קצוה"ח עה-ט).
ברי ושמא לא מוציא ממון (קונטרס הספיקות ח-ו, להלכה, אמנם זו מחלוקת אמוראים האם "ברי עדיף", כתובות יב).
טענינן לא מוציא ממון (ריטב"א בבא בתרא כג.), שכשם שאנו טוענים ליתומים כדי שאחרים לא יוציאו מהם ממון מספק, כך גם הם אינם יכולים להוציא מאחרים ממון מספק (שו"ת הר"י מיגש קכא, הובא בלשונו בקובץ שיעורים בבא בתרא קלט).
מיגו להוציא לא אמרינן, אך יש ראשונים שחולקים על זה. הארכנו בזה בערך מיגו להוציא לא אמרינן.
אך בתוספת ברי ושמא או חזקה או שטר לכו"ע מוציא (כללי מיגו לנתיה"מ א (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סי' פב)).
הפה שאסר מוציא ממון ממוחזק (תוס' בבא מציעא ב. ד"ה וזה, נתיה"מ קמט-ט), משום שכל בני האדם (ולא רק רובם) עולה על דעתם לשתוק (פלפולא חריפתא (לא על הרא"ש אלא מר' בנימין ליבעסקינד) אין הולכין בממון אחר הרוב (ד"ה וכזה) עמוד 9), ולכן עדיף מרוב שאין הולכים אחריו בממון. ומעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) שהפה שאסר הוא אומדנא גדולה, וכדברים שבליבו ובלב כל אדם, שמוציאים ממון .
שבועה להוציא ממון – בשבועות התורה ושבועות היסת רק נשבע ונפטר, ולא מוציא ממון, אך בחלק משבועות המשנה נשבע ונוטל (מוציא) (שבועות מד:, ערוך השולחן חו"מ פז-א).
ברובא דאיתא קמן נחלקו המפרשים לשלוש דעות:
א) גם עליו נאמר הכלל "אין הולכין בממון אחר הרוב", ולא יוציא מהמוחזק, וכן ההלכה (דעת תוס' מרדכי רשב"א רא"ה ומגיד משנה).
ב) רובא דאיתא קמן כן מוציא ממון (גליון התוס' רשב"ם וריצב"א, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד), וביאר הקובץ ביאורים (שב שמעתתא ה) את דעה זו על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב , ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא , ובממונות סברא זו לא מספיקה (סברא זו הפוכה מסברת השערי יושר (ג-ג וה-א) שכל הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום שאינו מסברא ).
ג) בחידושי ר' מאיר שמחה (סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) חידש להיפך, שרובא דאיתא קמן לא מוציא ממון לכו"ע (אפילו לרב), וטעמו שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב, ואין ביטול לממונות .
רובא דליתא קמן בפשטות אין הולכים אחריו בממון, ואפילו כשיש גם מרא קמא. ובכל סברותיו ופרטיו הארכנו בערך אין הולכין בממון אחר הרוב.
חזקת אומדנא נגד מוחזק – נחלקו בזה במחלוקת גדולה:
א) הרבה פוסקים כתבו שסתם אומדנא מועילה רק להחזיק אך לא להוציא ממון (ב"י חו"מ טו מביא הרבה פוסקים), וכן פסק הרמב"ם (אישות טז-כו ומגיד משנה שם, הביאם שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א פרק א קיד) שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מוציאה ממון. ורק אומדנא גדולה, דהיינו דברים שבליבו ובלב כל אדם, כן מוציאה ממון (שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח).
ב) אמנם הרבה מפרשים כתבו בסתם שכל אומדנא מוציאה ממון, ולא חילקו (שו"ת תורת חסד או"ח א-א, שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק וד"ה והנה, שב שמעתתא ד-ו. קונטרס החזקות סוף סי' א (ד"ה ונראה) בשם המהרי"ק, אך הסתפק בדעת המהרי"ק אולי חזקה דמכח רובא לא מוציאה ממון, אלא רק חזקה מכח רובא ומכח סברא). ויש שהוסיפו טעמים מיוחדים לזה: [א] שהאומדנא היא כעדים (שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז), [ב] שהיא כאנן סהדי (מהרי"ט ח"ב אה"ע כז), [ג] וכן שהמוחזק לא יועיל, כי האומדנא מגלה שהוא מחזיקו שלא כדין (שו"ת מהרי"ק עב).
ובסוגיית חזקה אין אדם פורע תוך זמנו (שהיא חזקת אומדנא) האריכו המפרשים כיצד המלווה מוציא ממון מהלווה, הארכנו בזה בערך חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם שחזקה זו מוציאה ממון.
לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה, מוחזק עדיף מהאומדנא הזו (רשב"ם ותוס' בבא בתרא לג:).
קרוב, כתב הרמב"ן (בבא בתרא כג:, ושיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח דן בדבריו והקשה עליו) שלא יוציא ממנו, בק"ו מדין רוב: שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב, ורוב עדיף מקרוב , וא"כ כ"ש שקרוב לא יוציא ממון.
סימנים, נחלקו האחרונים האם מוציאים ממוחזק: הש"ך (חו"מ רצז-א) כתב שסימן מובהק מוציא ממון, והקצוה"ח (רנט-ב ד"ה אמנם בעיקר) כתב ששום סימן – אפילו מובהק – לא מוציא .
חזקת הגוף, לרוב האחרונים (פני יהושע כתובות עה:, אורים ותומים קכ, קכג, קכד, חלקת יואב ח"א יו"ד פתיחה ב ד"ה והנה, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז) מוציאה, אך לשב שמעתתא (א-טו, וכן פני יהושע כתובות כב: על תד"ה הבא (ד"ה אמנם לאחר העיון) ושערי יושר ב-יג (תחילת ד"ה והנה) בדעת רש"י ותוס') לא. והמהרי"ק (עב) הוסיף טעם שחזקת הגוף לא עדיפה ממוחזק, שכל הסברא ללכת אחר חזקת הגוף היא לומר שהמצב לא השתנה מכמו שהיה, אך נגד מוחזק יש גם סברא לומר שהממון לא ישתנה מהבעלים שמחזיק בו . ולכן החזקה לא מוציאה ממנו.
ובתוספת ברי ושמא לראשונים מוציאים (רשב"א ור"ן), לשב שמעתתא לא (ב-ו, ומביא את הראשונים הנ"ל).
כאן נמצא בצירוף חזקת הגוף מוציא ממון (שערי יושר ב-יג תחילת ד"ה והנה, בדעת רש"י ותוס').
חזקת הדין לא מוציאה ממון (שב שמעתתא שם).
שתי חזקות דמעיקרא יחד מוציאות (קובץ שיעורים בבא בתרא תקנח).
רוב וחזקה דמעיקרא יחד מוציאים (מורו של השיטה ישנה), ויש חולקים גם בזה (שיטה מקובצת עצמו כתובות י:).
חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא יחד מוציאות ממון ממוחזק (קובץ שיעורים בבא בתרא תקנז).
אך חזקה דהשתא לבד לא מוציאה ממון ממוחזק (רבינו יונה בבא בתרא קנג: וקובץ שיעורים שם).
כאן נמצא כאן היה, הנימוק"י (יבמות קטו: ד"ה אביי) כתב שלא מועיל בממונות אלא רק באיסורין. ונחלקו האחרונים בפירוש כוונתו:
א) הנודע ביהודה (מהדורא קמא אה"ע לו ד"ה והנה בממון) פירשו שכאן נמצא לא מועיל להוציא ממון, אך להחזיק מועיל.
ב) השב שמעתתא (ז-יז) פירש שלא מועיל אפילו להחזיק, אלא מועיל רק לענייני תרומה וקודשים.
תפיסה להוציא ממוחזק, בטענת ברי או בטענת שמא – הארכנו בזה בערך תפיסה בסעיף "חוזק" ד"ה מוחזק.
ספק ספיקא, לרוב הדעות לא מוציא ממון, ורק דעת התוס' והמהרי"ב שמוציא (קונטרס הספיקות ו-ז, שב שמעתתא א-כ, תקפו כהן קכא הגהה טו, טז. דן בזה גם קהילות יעקב כתובות ח. והפני יהושע הקשה איך יוציא והרי טעמו של ספק ספיקא הוא מדין רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב, ולכן סובר שמוציא רק עם ברי ושמא (כתובות ט:). אך יש דעה שהוא רובא דאיתא קמן, וברובא דאיתא קמן יש מאן דאמר שמוציא ).
ספק ספק ספיקא, גם לדעות שבספק ספיקא המוחזק גובר ולא מוציאים ממון , ספק ספק ספיקא לרוב האחרונים גובר על המוחזק ומוציא ממון (לדעות שספק ספיקא מדין רוב אפשר לבאר זאת על פי הדעה שרוב גדול מוציא ממון ), אמנם המהרי"ט סובר שאינו מוציא (פרי משה רוב כה-ו).
מרא קמא במטלטלין חלש ממוחזק (בבא מציעא ק. "וליחזי ברשות דמאן", ואפילו למאן דאמר שמרא קמא הוא עצמו מוחזק , משום שמוחזק הוא בהווה ומרא קמא בעבר (שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ב ד"ה והא). אמנם ע"פ תירוצו של הרש"ש לקושיית התוס' (בבא מציעא ק. ד"ה וליחזי), מרא קמא במטלטלין עדיף ממוחזק. ויש דעה יחידה שאין כלל דין מרא קמא במטלטלין ). אך בקרקעות, גם לדעות שיש בהם מוחזק – הוא חלש יותר ממוחזק במטלטלין כי הקרקע לא תפוסה בידו (שיעורי ר' אלחנן בבא מציעא לה-ג ד"ה וטעם) ולכן פשוט שמרא קמא עדיף ממנו, וכדי להוציא מהמרא קמא צריך דווקא חזקת שלוש שנים (בבא בתרא כח. במשנה).
רוב עם חזקת מרא קמא יחד מוציאים ממוחזק (קונטרס הספיקות ו-ח).
בידו מועיל גם להוציא ממון (קובץ שיעורים בבא בתרא קיט בלשון "אפשר").
חזקת כשרות מוציאה ממון, כי היא עדיפה משאר החזקות . והטעם לכך שהיא עדיפה מהם הוא שהיא חזקת אומדנא (לב המשפט ח"ב כד עמוד קפט, ותולה במחלוקת אמוראים).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
כשאין דררא דממונא מוחזק לא מועיל (תוס' בבא מציעא ק. ד"ה וליחזי, קובץ שיעורים ח"ב ט-ג וג-יד, הגרנ"ט קסו. אמנם הרש"ש תירץ באופן אחר את קושיית התוס' (שם), וע"פ תירוצו מוחזק לא צריך דררא. והקובץ שיעורים בבא בתרא רנ חילק שכאשר אין דררא דממונא אין דין מוחזק ודאי, אך עדיין מספק אין להוציא מידו).
בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, מועיל משום שהוא הנהגה (פסיקת דין בלבד) , ואפילו רבנן לא החמירו בו כמו שהחמירו בחזקה דמעיקרא להחשיבו כספק (שו"ת רעק"א מהדורא קמא סוף קלו).
בקבוע, דהיינו שהספק לא פרש מהתערובת אלא נמצא במקומה, הקובץ ביאורים (שב שמעתתא ה) הוכיח שמוחזק מועיל גם בזה.
בספיקא דדינא – כשאינו ספק במציאות אלא ספק בדין, כגון במחלוקת הפוסקים, כיוון שאין הולכין בממון אחר הרוב, המוחזק יכול לטעון "קים לי", כלומר אני סומך על הדעות שפוסקות כמותי, ואפילו כשהן רק מיעוט הדעות. אך אי אפשר לומר "קים לי" כפוסק שכל החכמים חולקים עליו (תקפו כהן עב, קכג), וכן לא כפוסק שהמחבר והרמ"א לא הזכירוהו (אורים ותומים קכג, קונטרס הספיקות ו-ו).
כשיש ספק האם ההכרעה עצמה קיימת (כלומר שיש ספק האם הוא בכלל מוחזק), מוחזק לא מועיל (קצוה"ח פח-ט).

אנשים

בגוי נחלקו האם יש מוחזק (שהגוי מוחזק) ולא יוכלו להוציא ממנו ממון מספק, ויש בזה שלוש דעות (שדי חמד ח"ב ג-נה אות טז עמוד 9):
א) יש בו מוחזק.
ב) אין בו מוחזק.
ג) תלוי במחלוקת: אם גזל גוי אסור – יש בו מוחזק, ואם גזל גוי מותר – אין בו.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אין הולכין בממון אחרהרוב, חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו (ועיין לעיל בסעיף "הגדרה" (ד"ה דינים דומים) בחילוק ביניהם), חזקת מרא קמא (ההוכחה אינה מכך שהנכס נמצא ברשותו, כמו במוחזק, אלא מכך שבעבר הנכס היה שייך לו), חזקת שלוששנים, כל דאליםגבר, מיגו להוציא לא אמרינן, ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), קיםלי, קםדינא, שניים אוחזין, תפיסה (החפץ לא היה ברשותו מלכתחילה אלא הוא תפס אותו).