קובץ יסודות וחקירות/מודה בשטר שכתבו

הגדרה

לווה שהודה שכתב את שטר ההלוואה ועל פיו חתמו העדים, אך טוען שפרע אותו - נחלקו תנאים האם צריך לקיימו, דהיינו האם המלווה יכול לגבותו בלא קיום (הסוגיא בבבא מציעא ז.).
החולקים בדין זה הם רבי שסובר שצריך לקיימו, ורבן שמעון בן גמליאל שסובר שאין צריך לקיימו (בבא מציעא ז.). ולהלכה צריך לקיימו (רמב"ם מלווה ולווה יד-ה, תוס' שבת עח: ד"ה רש"י, ר"ח, רי"ף, ראבי"ה, ר"י, רמב"ן, רשב"א, הובאו במגיד משנה והגהות מיימוניות שם).

מקור וטעם

בטעם הדעה שאין צריך לקיימו, והלווה לא נאמן מדין מיגו או הפה שאסר (שהרי הוא הודה שכתב את השטר ואינו מזוייף, והוא טוען שפרע אותו) יש כמה דעות בראשונים:
א) כיוון שהודה שכתבו – הרי הוחזק השטר לשטר כשר, וממילא לא נאמן לטעון פרעתי נגד שטר שביד המלווה (רש"י כתובות יט. ד"ה אין המלווה).
ב) הלווה היה ירא לטעון מזוייף פן יכחישוהו (תוס' כתובות יט. ד"ה מודה).
ג) משום שדבר תורה אין צריך קיום כלל, שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הצריכו קיום, והם הצריכו קיום רק בטענת מזוייף, ולא בטענת פרעתי (תוס' שם בשם רש"י במקום אחר, ור"י. ואבן האזל (מלווה ולווה יד-יד ד"ה והנראה) ביאר בדעת התוס' שטעם זה והטעם שירא לטעון מזוייף צריכים זה לזה). ובביאור דבריהם מדוע נאמן לטעון מזוייף אך לא נאמן במיגו דמזוייף – מצאנו שני הסברים: [א] הרא"ש (בשיטה מקובצת בבא מציעא ז. ד"ה אין צריך לקיימו) כתב שזיוף לא שכיח. [ב] הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים ח"ב ג-ה) כתב שהוא משום שמיגו הוא כח הטענה , ולכן כשחכמים תיקנו שיוכל לטעון מזוייף, אין לך בו אלא חידושו, וכח זה לא יעבור לטענת המיגו.
בטעם הדעה שצריך לקיימו, והמלווה לא יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי, נחלקו המפרשים האם הוא מדין מיגו, שנאמן לטעון פרעתי במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף (חכמת שלמה גיטין ב: השני על תד"ה ואם), או שהוא מדין הפה שאסר, שאילו לא היה מודה בשטר אינו שטר כלל משום שאינו מקויים (רמב"ן בבא בתרא ע. ד"ה או דילמא, והדגיש שם שאינו מדין מיגו).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: הודאת בעלדין, הפה שאסר הוא הפהשהתיר, חוב, מיגו, שטר ראיה.