קובץ יסודות וחקירות/לקט חקירות

לקט חקירות

למעלה מאלף וחמש מאות חקירות מסודרות ע"פ סדר האל"ף בי"ת בצירוף מראי מקומותיהן

החקירות מלוקטות מקצות החושן, מנחת חינוך, מחנה אפרים, ר' חיים מבריסק, צפנת פענח, ר' חיים מטעלז,

אור גדול, הגר"ש שקאפ, הגרנ"ט, ר' אלחנן וסרמן, אתוון דאורייתא, אפיקי ים, אבן האזל,
הגרמ"א עמיאל, קהילות יעקב, ר' שמואל רוזובסקי, משנת יעבץ, קונטרסי שיעורים,
ברכת אברהם, מנחת אשר, פרי משה, תורת הקניינים, רוח אליהו, מי טל,
עיון בלומדות, מנוחת עמי, חקירות במסכת ברכות, ועוד.

הנה כל החקירות הללו הן רק המשכת ההיגיון התלמודי, אלא שבבחינה ידועה אנו רואים בזה עוד השתלשלות במהלך המחשבה (המידות לחקר ההלכה, מבוא, ג בסופו).

הקדמה

אמנם אין חילוק מוחלט בין "חקירה" לבין כל שאלה אחרת בהלכה, אך נהוג לכנות בשם "חקירה" שתי אפשרויות (ולפעמים יותר) להבין מהי הגדרתו של הדין (או המושג), מהו טעמו, או מהי מהותו.
דוגמא לחקירה, היא החקירה בהגדרת איסור גזל – האם האיסור הוא לגזול מחבירו, כלומר לקחת ממנו חפץ, או שהאיסור הוא שהחפץ יהיה גזול, דהיינו שהחפץ יהיה חסר לחבירו.
התועלת שבחקירה היא הבנה עמוקה יותר של המושג, כמובן לאחר שנביא ראיות ונסיק מסקנה מהחקירה. מכל חקירה אפשר להגיע לאחת משש המסקנות הבאות, או לכמה מהן יחד:
א) האפשרות הפשוטה היא להכריע כאחד מהצדדים ע"י ראיות מהגמרא או מהראשונים. בדוגמתנו הביאו ראיה מדברי הגמרא שאסור לגנוב על מנת למיקט ועל מנת לשלם תשלומי כפל (בבא מציעא סא:). מוכח, לכאורה, שהאיסור אינו בחיסרון לחבירו, שהרי כאן לא יחסר לו, אלא האיסור הוא בלקיחת החפץ, ומעשה הלקיחה ישנו כאן (עיון בלומדות יג).
ב) אך בדרך כלל המסקנה היא ששני צדדי החקירה יועילו לנו להבין לעומק מחלוקת בגמרא או במפרשיה – שנחלקו בחקירה עצמה, שכל דעה סוברת כאחד מצדדי החקירה. לפעמים גם נגלה שאחד האמוראים או המפרשים הולך לשיטתו במקומות שונים. בדוגמתנו, נחלקו המפרשים במקור האיסור להזיק לחבירו. רבנו יונה (ריש מסכת אבות) כתב שמזיק כלול בגזל, אך הרבה מפרשים אחרים הביאו מקורות אחרים. ואפשר להסביר שזהו שורש מחלוקתם: רבנו יונה סובר שאיסור גזילה הוא על החיסרון לחבירו, והרי גם במזיק יש חיסרון לחבירו, ולכן כלול בגזל. אך שאר המפרשים סוברים שגזילה היא רק הלקיחה מחבירו, ובמזיק הרי לא לקח ממנו כלום, ולכן הצטרכו לחפש מקורות אחרים לאיסור זה.
ג) באופן דומה, כשהגמרא או מפרשיה הסתפקו באיזה דין, נוכל להבין לעומק את הספק באופן שהסתפקו בחקירה עצמה.
ד) וכן יבואר כך החילוק – בגמרא ובמפרשים – בין הו"א למסקנה: בהו"א סברו כצד האחד, ובמסקנה כצד השני.
ה) אפשרות נוספת היא חילוק – כל צד מצדדי החקירה נכון במקרה אחר. בדוגמתנו, יש שחילקו בין איסור גזל לאיסור גניבה, שאיסור גזל הוא בחיסרון לחבירו, ואיסור גניבה הוא בלקיחה ממנו (עיון בלומדות יג).
ו) לעיתים רחוקות נמצא שהם שני דינים, דהיינו ששני צדדי החקירה נכונים יחד. לדוגמא, שבגזל יש את שני האיסורים יחד: גם הלקיחה אסורה, וגם החיסרון לחבירו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ד"ה גזל יב).

הספרים העוסקים בחקירות הם בעיקר ספרי ראשי הישיבות: הגר"ח, הברכת שמואל, ר' שמעון שקאפ, הגרנ"ט, ר' אלחנן וסרמן, ועוד.
מספרן של החקירות עצום, שהרי יש מאות מושגים ואלפי דינים, ולפעמים יש אפילו כמה חקירות במושג אחד.
בחיבור זה ליקטנו מאות רבות של חקירות והוספנו את מקורותיהן העיקריים. הבאנו רק את החקירות הדנות במושגים ודינים יסודיים, ולא בדינים פרטיים שנוגעים רק לסוגיא מסוימת.
החקירות מובאות בתמצות (שמתקיימת גרסא שלה [של לשון קצרה] יותר מן הארוכה (רש"י פסחים ג: ד"ה וכל היכא)). אך הנמצא בתוך הסוגיא המדוברת, או מי שרגיל לסגנון החקירות, יוכל להבינן גם בלי לעיין במראה המקום.

כללי השימוש בחיבור:

א) לחיבור זה שלוש מטרות: (א) העוסק בנושא מסוים ימצא את החקירות שחוקרים לגביו. (ב) היודע חקירה מסוימת ימצא מראי מקומות לספרים הדנים בה. (ג) והרוצה לרכוש בקיאות בחקירות רבות בנושאים שונים יוכל לעיין במהירות בחיבור ע"פ הסדר.
ב) החקירות מסודרות ע"פ סדר האל"ף בי"ת של המושג או הדין שאותו חוקרים.
ג) כאשר יש כמה שמות למושג או לדין, הבאנו את החקירה ע"פ השם המקובל יותר, הזכרנו את שאר השמות כל אחד מהם במקומו, והפננו לחקירה בעזרת "ע"ע" (עיין ערך). כגון: כוונת קניין – ע"ע דעת לקניין.
ד) וכן הבאנו מושגים כלליים, והפננו מהם לכל החקירות השייכות אליהם. כגון: כוונה – ע"ע דבר שאינו מתכוון, דעת לקניין, מצוות אין צריכות כוונה, מצוות צריכות כוונה, מתעסק. דבר זה יכול להועיל לך, המעיין, להשוות בין החקירות והדעות בדינים דומים (כגון הגדרת הקשר בין המעשה לדעת בכל אחד מהדינים הנ"ל).
ה) כאשר ישנן כמה חקירות באותו הנושא, חילקנו אותן לחקירות שונות (גם אם מסתבר שיש קשר ביניהן), ומספרנו כל אחת מהן באות נפרדת, כגון: ברירה (א), ברירה (ב).
ו) כאשר מפרשים שונים חוקרים את אותה החקירה בסגנונות שונים, ואפשר שיש חילוק דק ביניהם, הבאנו את אחד הסגנונות כרגיל, ואת הסגנון השני הוספנו בסוגריים יחד עם מראה המקום.
ז) בחקירות עמוקות, שההבדל בין שני הצדדים הוא דק, הוספנו נפק"מ כדי להבהיר את החילוק בין שני הצדדים.
ח) כשיש "שני דינים", דהיינו ששני צדדי החקירה נכונים יחד, הבאנו את שני צדדי החקירה בלשון של חקירה רגילה, ורק בסוגריים לאחר מראה המקום ציינו ששני הצדדים נכונים ביחד.
ט) רוב החקירות, כידוע, מורכבות משני צדדים בלבד. כאשר חקירה מורכבת משלושה צדדים או יותר, ציינו בתחילתה "שלושה צדדים" או "ארבעה צדדים".
י) בחלק מהחקירות, המפרש המצוין במראה המקום אינו מביא את החקירה בין שני הצדדים, אלא רק מוכיח כאחד מהצדדים.

א

אב בבושת ופגם (בנאנסה ומפותה) – הבת זוכה בבושת פגם קנס וצער, והאב זוכה ממנה, או שהאב זוכה ישר כי הוא הבעלים עליה (הגר"ש שקאפ כתובות מב ד"ה והנראה וד"ה ועל: ישר לאב. עיון בלומדות ג, המידות לחקר ההלכה ו-כ. ומעין זה חקר ר' חיים מטעלז (כתובות יא עמוד קכט ד"ה ומחלוקותם) כשהאב מת, האם הבת זוכה בקנס דרך אביה, או שהיא זוכה ישר).
אב בזכויות – זכותו בבתו היא זכות לזמן (כל זמן שהיא קטנה), או שהיא זכות עולם, וכשנעשית גדולה הזכות פוקעת (ר' חיים מטעלז קידושין א (עמוד קה) ד"ה והנה לכאורה).
אב במתנות שנתנו לבנו הסמוך על שולחנו (לשיטת ר"ת שזוכה בהן) – זוכה במתנות דרך הבן (שהמתנות שייכות לבן והוא זוכה ממנו), או שהאב זוכה ישר (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד פט).
אב בקידושין (א) – יכול לקדש את בתו משום שהתורה מינתה אותו להיות שליח, או משום שהוא בעלים עליה (קונטרסי שיעורים קידושין ג-ג, ה: בעלים. רוח אליהו לב: רש"י – שליח, תוס' – בעלים).
אב בקידושין (ב) – כדין אשה המתקדשת, או כדין איש המקדש (קונטרסי שיעורים קידושין ג-ג: כאיש).
אב בקידושי ביאה – המעות שמקבל הן שכר, או מתנה (קונטרסי שיעורים קידושין ה-ט,י: תוס' – שכר, מאירי – מתנה).
אב מביא קרבן בשביל בנו – מדינים שהאב חייב לבנו (כמו למולו ולפדותו), או מדין בית דין, כמו אדם אחר (קונטרסי שיעורים נדרים כד-ד: ר"ן – מחיובי האב, רמב"ם – בית דין).
אבודה ממנו ומכל אדם – הדין הוא שתהיה אבודה גם מכל אדם, או שמעיקר הדין צריכה להיות אבודה רק ממנו, אלא שע"י שאבודה מכל אדם נעשית אבודה ממנו לגמרי (שאם אינה אבודה מכל אדם יכול אדם אחר להחזירה לו) (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קטו).
אבות (בנזיקין ובשבת) – הנך דכתיבן בהדיא (רק הם האבות) – בגלל שכתובים בפירוש הם אבות (סיבה), או שזה שכתובים בפירוש הוא ראייה שהם חשובים יותר, ולכן הם אבות (סימן) (קונטרסי שיעורים בבא קמא ג-ג).
אבות מלאכות (בשבת) – ע"ע אופה, אורג, בורר, גרופה וקטומה, הוצאה מרשות לרשות, העברת ארבע אמות ברשות הרבים, זורה, זורע, חורש, טוחן, כותב, לש, מבעיר, מבשל, מוחק, מחתך, מכבה, מכה בפטיש, מלבן, ממחק, מעמר, מפשיט, מתיר, סותר, פוצע, צד, צובע, קוצר, קורע, קושר, שוחט, תופר.
אבידה – ע"ע השבת אבידה, זקן ואינה לפי כבודו, יאוש באבידה, לא תוכל להתעלם, סימני אבידה, שומר אבידה.
אבידה מדעת – הפקר, או שעדיין שייכת למאבד (שו"ע חו"מ רסא-ד: רמב"ם – לא הפקר, טור – הפקר, דנו בהם הקצות והנתיבות שם. מחנה אפרים זכייה מהפקר ו).
אבידה מדעת לדעה שאינה הפקר – משום שאין כאן אומדנא שהפקיר, או שהפקר לא חל ע"י אומדנא (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קא).
אבידת גוי – שלושה צדדים: הפקר מייד כשהגוי איבדה, או שרק אין איסור גזל ואין חיוב השבת אבידה אך הישראל אינו קונה אותה (פטור מהשבה), או שבזמן שאבדה היא עדיין שייכת לגוי והתורה התירה לישראל לזכות בה ולקנותה (היתר זכייה) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רסח: הפקר או פטור מהשבה, ברכת אברהם בבא מציעא סוף ב. (דף ח בדפיו): הפקר או היתר זכייה).
אבלות (א) – שבעת הימים הם מצווה אחת, או שבע מצוות נפרדות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אבלות בקטן שהגדיל).
אבלות (ב) – צריך לנהוג אבלות ולכן אסור לעשות את הדברים שאבל אסור בהם, או שאסור לעשות את הדברים הללו וממילא נוהג אבלות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אבלות מקצת היום ככולו).
אבלות יום ראשון (לדעה שמדאורייתא) – היום הראשון נעשה יום אבל, או שרק האדם צריך לנהוג בו אבלות (גברא) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לא).
אבר מן החי – ע"ע עוף.
אבר שלם – נחשב כאילו יש בו שיעור, או שאינו צריך שיעור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה שיעורין שלז: כאילו יש כשיעור).
אברים (כגון ידיים ורגליים) – הם כולם יחד מציאות אחת, או פרטים נפרדים (מפענח צפונות ד-ט).
אגב (קניין) – שלושה צדדים: המטלטלין לא צריכים קניין, או שהקניין על הקרקע מועיל גם למטלטלין, או שקניית הקרקע היא המעשה קניין למטלטלין (ר' חיים מטעלז בבא מציעא יא (עמוד קלא) ד"ה אמנם, פרי משה קניינים יא-א: לא צריכים קניין או שהקניין על הקרקע מועיל גם להם. והפרי משה שם בסעיף ט חידש ששני הצדדים נכונים יחד. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד נו: לא צריכים מעשה קניין אלא רק דעת. תורת הקניינים ח"ב עמוד רג: הקניין על הקרקע מועיל גם להם, או שקניית הקרקע היא המעשה קניין להם. וכן חקר אבן האזל מכירה ג-יא ד"ה ונראה האם הטפילה היא בדין הקניין או בעצם המטלטלין).
אגד לולב (לרבי יהודה) – צריך ליטול לולב שאגדו אותו (פעולה), או לולב שהוא אגוד (תוצאה) (ברכת אברהם סוכה יא: הידור מצווה ואגד לולב יא: הגרי"ז – תוצאה).
אהבת ה' – שלושה צדדים: מצווה על עצם אהבתו, או מצווה לעובדו מאהבה, או מצווה למסור את הנפש על עבודה זרה (מנחת אשר דברים נו-א: רמב"ם – אהבתו, רש"י – עבודתו מאהבה, ר"ן – למסור את הנפש).
אודיתא (קניין) – קניין, או הודאת בעל דין (קצות החושן קצד-ז: קניין, מקור חיים תמח-ה: נאמנות. נתיבות ס-יז, פרי משה קניינים יב-א, תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג).
אודיתא לדעה שהיא קניין (ולא רק הודאה) – חמישה צדדים: משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו), או שפסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו), או כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו לא גרע ממנהג), או מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר), או תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) (תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג: גמירות דעת, הפקר בית דין, או סיטומתא. מנחת אשר בבא בתרא מב: גמירות דעת או שטר, שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק בשם תוס' הרא"ש: תקנת חכמים).
אוויר ארץ העמים – האוויר בעצמו טמא, או שהוא מטמא רק מדין טומאת אוהל, שמאהיל על הגוש (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קכה).
אוויר בסוכה – פסול מצד עצמו, או משום שאין סכך (מפענח צפונות ו-כט).
אוויר ג' טפחים פוסל בסוכה – שיעור ג' טפחים הוא מדין לבוד, או דין נפרד שפוסל בסוכה (מהלכה למשה מסיני) (הגר"ח על הרמב"ם סוכה ה-יט ד"ה והנראה).
אוויר חצר (א) – חלק מהחצר, או שיש לו רק דיני חצר (הגר"ח סטנסיל קסב).
אוויר חצר (ב) – נחשב כאילו הגיע לקרקע החצר, או שקונה ע"י האוויר עצמו (תורת הקניינים ח"ב עמוד פב).
אוויר יד – חלק מהיד, או שיש לו רק דיני יד (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד נט).
אוושא מילתא (בשבת) – אסור משום מראית העין שיחשדו שבשבת התחיל לטחון, או שמא יאמרו שמזלזל בקדושת השבת (מנוחת עמי יח-1 עמוד 119).
אוכל נפש – ע"ע מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש.
אומד למלקות (אמדוהו לפחות מארבעים) – חייב ארבעים אך פטור מדין פיקוח נפש, או שהתורה פטרה ממלקות ביותר ממה שיכול לקבל (הגר"ח סטנסיל שז, שיא. משנת יעבץ חו"מ ב-ד).
אומדנא דמוכח – מבטל את המכר (וכד') מדין תנאי, או מדין טעות (וכמי שמכר לו כוס יין ונמצא של מים) (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ח).
אומן קונה בשבח כלי – קונה את הכלי עצמו (גוף הכלי), או רק את הצורה שלו (הגר"ש שקאפ בבא בתרא ד ד"ה ונלענ"ד: גוף הכלי. ומעין זה חקר הקצות שו-ד האם קונה את גוף הכלי או רק את שבחו).
אונאה (א) – גזילה ממש (שהתורה גילתה שכאילו לא נתן לו מדעתו), או איסור נפרד של לא תונו, והגזילה נובעת מהלאו של לא תונו (הגר"ח סטנסיל רלב. ולגבי השבת האונאה: פני יהושע בבא מציעא נו. ד"ה במשנה – גזל, קונטרסי שיעורים בבא מציעא כב-ב (והביא את הפני יהושע) – גזירת הכתוב נפרדת).
אונאה (ב) – איסור או ממון (תוס' בבא מציעא נא: ד"ה בד"א וחידושי הר"ן שם: ממון, ר"ח המובא בתוס' וראב"ד המובא בחידושי הר"ן שם: איסור. דן בזה קונטרסי שיעורים בבא מציעא כב-ב ד"ה וכיון).
אונן (א) – אסור בבשר ויין – משום צער, או כדי שיהיה טרוד בקבורת קרובו ולא ימשך אחר דברים אחרים (דברי יציב יו"ד רכב-א ד"ה וכבר: רא"ש ונימוק"י – משום צער, תוס' – טרדתו).
אונן (ב) – פטור מכל המצוות – משום כבוד המת, או מפני שעוסק במצווה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אנינות קז: שני הטעמים).
אונן (ג) – פסול בקדשים – משום שמחה, או גזירת הכתוב (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אנינות קח: שני הטעמים).
אונס (א) – היתר, או שנחשב שהמעשה נעשה מעצמו (שמעשה בלא כוונה אינו קשור לאדם) (קובץ שיעורים כתובות ה: כנעשה מעצמו).
אונס (ב) – מחויב במצווה ורק אינו יכול לקיימה, או שפטור לגמרי (אתוון דאורייתא יג. וכן נחלקו האם מותר להכניס את עצמו לאונס: קובץ שיעורים כתובות יב).
אונס (ג) – ע"ע ולו תהיה לאשה, מזיק באונס, פיתוי קטנה אונס, שומר.
אונס בזב – אינו גורם טומאה, או שהוא דין טהרה (ר' אריה לייב מאלין ח"ב סח-א ד"ה אכן: אינו גורם טומאה).
אונס ומפתה קטנה אין לה קנס (לרבי מאיר) – מפני שהיא קטנה, או מפני שאינה נערה (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד לג).
אונס ומפתה והנערה מתה פטור מהקנס (לאבי הנערה ולא לאבי מתה) – שכיוון שמתה זכות האב נתבטלה, או גזירת הכתוב (אע"פ שהיא עדיין ברשות אביה גם לאחר שמתה) (הגר"ח על הרמב"ם נערה בתולה א-טו ד"ה ונראה וד"ה עוד: מסתפק בדעת הרמב"ם).
אופה (בשבת) (א) – המלאכה היא תחילת האפייה, או גמר האפייה (רש"ש שבת עג. ד"ה הזורע).
אופה (בשבת) (ב) – המלאכה היא עשיית הפת, או שינוי העיסה (מי טל אופה א).
אורג (בשבת) – שני חוטים הוא שיעור ככל השיעורים, או שבחוט אחד לא נחשבת אריגה כלל (עיון בלומדות י).
אותו ואת בנו – האיסור לשחוט (פעולה), או לגרום שיהיה שחוט (תוצאה) (עיון בלומדות יג).
אזכרות בספר תורה (א) – צריך שיכתבם לשמה (כוונה ומחשבה של לשמה), או רק שיכתוב לתורת השם (כוונת וידיעת מעשה הכתיבה) אך לא צריך לשמה (הגר"ח תפילין א-טו ד"ה אכן: סמ"ג ותרומה – צריך לשמה, טור – שיכתוב לתורת השם).
אזכרות בספר תורה (ב) – ע"ע לשמה.
איילונית – אינה אשה לגמרי, או שהיא אשה לגמרי ורק אינה יכולה להוליד (רוח אליהו מ).
אילם – פסולו לעדות הוא פסול הגוף (כסומא וחירש), או שהוא מדין מפיהם ולא מפי כתבם (קצוה"ח מו-יט).
אילן הסמוך למיצר תקנת יהושע בן נון שמביא וקורא (בביכורים) – יש לו קניינים בחצר חבירו ששורשיו ינקו ממנה, או שיהושע תיקן רק שתהיה לו רשות לזה (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קיא).
אין אבלות ברגל – דיני האבלות לא נוהגים ברגל (אך היום עצמו הוא כן יום אבל), או שלא חל כלל יום אבל (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לג).
אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות – משום שיצאה מרשות האב, או מגזירת הכתוב (קונטרסי שיעורים קידושין יח-א).
אין אדם מקדיש (ואוסר) דבר שאינו שלו – צריך להיות שלו כדי שיוכל להקדישו (ולאוסרו), או אסור שיהיה של אחר. ונפק"מ האם אפשר להקדיש הפקר (המידות לחקר ההלכה ב-ה, יג-מז, דרכי משה דרכי הקניינים ו-ז ד"ה דהנה).
אין אדם פורע תוך זמנו – החזקה מוציאה ממון, או שהיא רק מחלישה את טענתו של הלווה, ונחשב כהוחזק כפרן וממילא חייב (שיטה מקובצת בבא בתרא ה:, מהרי"ק עב, חתם סופר ח"ה חו"מ סז: החזקה מוציאה ממון. קובץ שיעורים בבא בתרא ל: מחלישה את הטענה. ובשיעורי ר' אלחנן בבא בתרא ד ד"ה והשתא הוסיף שאין ודאות שלא פרע, אך אין ספק (האם פרע) מוציא מידי ודאי (שהיה חייב)).
אין אומרים שירה אלא על היין – היין מחייב את השירה, או שהקרבן מחייב את השירה, אך קיום השירה הוא רק על היין (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד פה).
אין איסור חל על איסור (א) – רק פטור מעונש (על האיסור השני) אך יש איסור, או שאין בכלל איסור (קובץ הערות ל-ז. הגר"ש שקאפ נדרים יג ד"ה ובס': אין איסור כלל, פרי מגדים ושו"ת אבני מילואים יב המובאים בו: יש איסור).
אין איסור חל על איסור (ב) – ע"ע שבועה חלה על איסור.
אין ברירה – ע"ע ברירה.
אין גט לאחר מיתה – משום שבטל כח הבעל (משום שמת לא יכול להחיל דינים), או משום שהאשה כבר פנויה (קובץ שיעורים בבא בתרא תקנב).
אין הולכין בממון אחר הרוב – שלושה צדדים: משום שנגד הרוב יש מוחזק (סמוך מיעוטא לחזקת ממון), או משום שרוב אינו בירור, או משום שרוב אינו דין ודאי אלא רק דין ספק (שב שמעתתא ו-ז וקונטרס הספיקות ו-סוף ג: מוחזק עדיף. שערי יושר ג-ג: אינו בירור. שם אריה קונטרס רוב וספק בממון ופני שלמה בבא בתרא כג: ד"ה אמנם: דין ספק).
אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בהכשר – מכח העדים, שחזקה שלא יעשו נגד הדין, או שאין פוסלים שטר מספק, כשם שאין פוסלים עדים מספק (קובץ שיעורים בבא בתרא קפא).
אין הפסח נאכל אלא בלילה ועד חצות – מדיני קרבן פסח, או רק מדיני מצוות אכילת פסח (אך מדיני הקרבן הוא מהנאכלים ליום ולילה) (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ט-ג ד"ה וייסד, בשם הגר"ח: רק מדיני אכילת פסח).
אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים – בגלל שנתכפרו הבעלים ונמצאת רק אח"כ – מתה, או בגלל שנמצאת קודם הכפרה (והיתה ראויה למזבח שעה אחת) – לא מתה (דרכי משה דרך הקודש יא-ד).
אין חליצה בעריות – הטעם הוא בגלל שאין בהן יבום, או בגלל שאין להן זיקה (ברכת אברהם ריש יבמות).
אין יבום בעריות (א) – אסורות להתייבם אך אינן פטורות מיבום, או שהאיסור גורם שגם יהיו פטורות מיבום (כמו שצרות פטורות) (הגר"ש שקאפ יבמות טו ד"ה והנה יש לדון).
אין יבום בעריות (ב) – בגלל שלא תופסים בהן קידושין, או בגלל שאין להן זיקה (המידות לחקר ההלכה א-כב).
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין – ע"ע שיעבוד נכסים.
אין ספק מוציא מידי ודאי – דין ודאי, או רק מספק. כגון בדין דרבנן – האם הוא ודאי ומחמירים בו, או ספק ומקילים בו (ברכת אברהם פסחים ט. אין ספק מוציא מידי ודאי ט: רש"י ותירוץ אחד בתוס' – ספק, רמב"ם – ודאי. לגבי טומאה ברשות הרבים: מהרש"א נידה טו: על תד"ה ספק – ודאי, וכן כתב המהר"ם עבודה זרה מב. על תד"ה מפני, אך הוסיף "ויש לתרץ בדוחק").
אין עד נעשה דיין – משום שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, או מגזירת הכתוב "ועמדו שני האנשים (עדים) לפני ה' (דיינים)" ולא שיהיו העדים עצמם דיינים (רא"ש בבא בתרא פ"ח סי' ב קיג: ירושלמי – עדות שא"א להזימה, רשב"ם – גזירת הכתוב).
אין עונשים מן הדין – שלושה צדדים: שמא מגיע לו עונש חמור יותר, או שמא יש פירכא לקל וחומר, או שכך נמסרה המידה קל וחומר (מהרש"א: חמור יותר, הליכות עולם: פירכא, דן בהם קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י. רא"ם פרשת שמיני: כך נמסרה המידה).
אין עושים מספר תורה חומשים – משום הורדת קדושת ספר תורה, או משום ביזיון (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד עט).
אין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים – שלושה צדדים: הפדיון לא מועיל, או שהוא מועיל אך אסור לפדות, או שמותר לפדות אך אסור לתת לכלבים (ברכת אברהם פסחים כט. ד"ה אין פודין).
אין קוראין בחומשים בבית כנסת מפני כבוד הציבור – שלא יראה שהציבור עני שאין לו כסף לקנות ספר תורה כשר, או שאין זה כבודו לקרוא בספר שאין לו קדושת ספר תורה (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד שכז).
אין שבועה חלה על שבועה – לא יכולה לחול (תוצאה), או שהמעשה לא נחשב לשבועה (פעולה) (הגר"ח סטנסיל רא).
אין שליח לדבר עבירה (א) – אין למשלח עונש (אך השליחות קיימת), או שלא נחשב בכלל שהמשלח עשה את מעשה העבירה (אין שליחות כלל) (הגר"ש שקאפ בבא מציעא יא ד"ה ולפ"ז: מחלוקת בין תירוצי התוס', והקהילות יעקב בבא מציעא יד-ה בסופו ויד-ו ליקט את דעות הראשונים והאחרונים בזה).
אין שליח לדבר עבירה (ב) – ע"ע דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.
אין תורמים משאינו גמור על הגמור – משום שלכהן יש זכות שיתנו לו מהגמור, או מדיני הפרשת תרומה (הגר"ח סטנסיל ו).
אינו ברשותו – ע"ע דבר שאינו ברשותו.
אינו מתכוון – ע"ע דבר שאינו מתכוון.
איני יודע אם פרעתיך – חייב משום החזקת חיוב עם ברי ושמא, או משום שאין ספק מוציא מידי ודאי (קובץ שיעורים בבא בתרא תרנז).
איסורי אכילה (א) – אסורים משום ההנאה שבאכילה, או איסור בפני עצמו (קובץ שיעורים פסחים צ, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה טעימה: האיסור באכילה עצמה).
איסורי אכילה (ב) – פעולת האכילה אסורה (פעולה), או מעשה האכילה (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ח: ר"ן – תוצאה).
איסורי ביאה – האיסור בהנאה, או איסור בפני עצמו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה איסורי ביאה).
איסורי דאורייתא (כגון נבילות וטריפות) – איסור חפצא, או איסור גברא (הגר"ש שקאפ יבמות יג ד"ה וההבדל: חפצא, וכן משמע מאתוון דאורייתא י. ריטב"א נדרים יג: גברא, דן בדבריו אבני נזר או"ח לז-ד).
איסורי דרבנן – ע"ע דרבנן.
איסורי הנאה (א) – ואיסורי אכילה – הם איסור אחד (והתורה נקטה לשון אכילה רק לדוגמא), או שני איסורים נפרדים (שער המלך יסודי התורה בתחילתו ד"ה עוד כתב הרב (דף ב בדפיו). רעק"א מסתפק, ברכת אברהם פסחים כא: איסורי הנאה א (והביא את הרעק"א)).
איסורי הנאה (ב) – איסור ההנאה מחייב כילוי, או שחיוב הכילוי גורם שיאסר בהנאה (מפענח צפונות י-י).
איסורי הנאה (ג) – אסור לגרום את ההנאה (פעולה), או ליהנות (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ח: ר"ן – פעולה).
איסורי הנאה (ד) – אסור ליהנות מהנגרם מאיסור הנאה (כגון לאכול פת שנאפתה בעצי ערלה) וכן מגידולי איסור הנאה (ענפים שצמחו) – משום שממילא נהנה מהאיסור הנאה בעצמו (שנהנה מהעצים), או שהאיסור הנאה אוסר את מה שנוצר ממנו (על הפת ועל הענפים עצמם חל איסור הנאה) (גידולים ונגרם: ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד ש אות ד. נגרם: ברכת אברהם פסחים כו: זה וזה גורם ב).
איסורי הנאה (ה) – אינם שווים כלום משום שאין ראוי להשתמש בהם ואין בהם תועלת, או שהאיסור משווי ליה כעפרא בעלמא, שהם מזיקים לאדם כסם המוות (ברוחניות) (הגר"ש שקאפ בבא קמא טז ד"ה ונלענ"ד: כעפרא בעלמא. דברי סופרים א-ה,ו).
איסורי הנאה (ו) – אינם שייכים לאף אחד, או שעדיין יש להם בעלים. ונפק"מ האם מותר לגוזלם (ריטב"א סוכה לה.: שלו, ראב"ד המובא בו: אינם שלו. וכן נחלקו בזה עוד הרבה ראשונים, הובאו בפרי משה קניינים ב).
איסורי הנאה (ז) – לדעה שאינם שייכים לאף אחד – אינם שייכים לו כי האיסור מפקיע ממנו את הבעלות (כמו שהקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד) (סיבה), או שכיוון שרצון התורה שלא יהנו מחפץ זה, לא נאמרו בו זכויות ממון (סימן) (ברכת אברהם פסחים ז. איסור הנאה אינו שלו ד).
איסורי חפצא ואיסורי גברא (א) – החילוק הוא במהות האיסור: חפצא הוא איסור שנובע מהמציאות (הגשמית או הרוחנית) של החפץ (כגון קדושת ספר תורה, שאינה רק דין שאפשר לקרוא בו בתורה, אלא שיש בו רוחניות), וגברא הוא רק דין בלי מציאות רוחנית (כגון קידושי אשה, שבפשטות לא השתנתה במציאות כלל). או שהחילוק הוא בטעם האיסור: חפצא הוא איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של החפץ, שהחפץ קדוש ואסור להשתמש בו כדי לא לחללו (כגון קדושת ספר תורה), וגברא הוא להיפך – איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של האדם, שאסור להשתמש בחפץ כדי לא לחלל את קדושת האדם (כגון אכילת נבילה, שמחללת את קדושת האדם) (אתוון דאורייתא י: מהות האיסור, אבני נזר או"ח לז-ד והגר"ש שקאפ נדרים א ד"ה שוב: טעם האיסור).
איסורי חפצא ואיסורי גברא (ב) – ע"ע איסורי דאורייתא, איסורי מעשה, איסורים התלויים בזמן, איסורים התלויים במקום, איסורים שמותרים לחלק מהאנשים, דרבנן, חדש, חמץ, טבל, נדר על דבר שאין בו ממש, נזיר, קודשים קלים, תענית.
איסורי מעשה (איסורים שאין בהם שום חפץ אלא רק פעולה) – שייך שהם יהיו איסורי חפצא, או שכיוון שאין בהם שום חפץ – אין לאיסור חפצא על מה לחול, וע"כ הם רק איסורי גברא (בית האוצר ח"א קכח).
איסורי פועל ונפעל – בעבירות שבהן אסורה גם עשיית הפעולה וגם קבלתה (כגון בל תקיף) – הפעולה והקבלה הן לאו אחד, או שני לאווין נפרדים. ונפק"מ כשעשאן בעצמו, כגון המקיף את ראשו של עצמו, עובר בלאו אחד גם על הפעולה וגם על קבלתה, או בשני לאווין נפרדים (אתוון דאורייתא כ).
איסורי תורה – ע"ע איסורי דאורייתא.
איסורים התלויים בזמן (כגון שבת) – הם איסורי חפצא, או איסורי גברא (אתוון דאורייתא י: חפצא, שאר אחרונים המובאים בו: גברא).
איסורים התלויים במקום (כגון סכך למעלה מעשרים אמה) – הם איסורים בעצם (חפצא), או בפועל (גברא) (המידות לחקר ההלכה יד-כד: בפועל).
איסורים שמותרים לחלק מהאנשים (כגון תרומה) – הם איסורי חפצא, או איסורי גברא (אתוון דאורייתא י בסופו).
אירוסין – ע"ע קידושין.
איש עיתי – ע"ע שעיר המשתלח.
אישו משום חיציו (א) – שלושה צדדים: נחשב כמזיק בידיים ומכוחו (כחיציו ממש), או כמזיק בידיים אך לא מכוחו, או שההיזק נעשה על ידו, אך לא בידיים ולא מכוחו (קונטרסי שיעורים בבא קמא יג-לג).
אישו משום חיציו (ב) – גזירת הכתוב (ורק בממון), או סברא – שהולכת מכוחו (וגם בנפשות) (הגר"ח על הרמב"ם שכנים יא-לא).
אישות – ע"ע גט, גירושין, זיקה, חופה, יבום, נישואין, קידושין.
אכילה בסוכה – המצווה היא רק אפשרות (מצווה קיומית), או חובה (מצווה חיובית) (אתוון דאורייתא יא ד"ה באו"ח, מנחת חינוך שכה-ט [י] ד"ה ואם: בלילה הראשון חיובית ובשאר קיומית, שו"ע או"ח תעה-ז ומשנה ברורה מה).
אכילה שלא כדרך (א) – שלושה צדדים: נחשב כאילו שלא אכל כלל, או כאילו שלא אכל את המאכל ההוא אלא דבר אחר, או שהאיסור נפקע מהמאכל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אכילה שלא כדרך).
אכילה שלא כדרך (ב) – כלל בכל דיני התורה שכוונתה רק על דרך העולם, או דין רק מדיני אכילה, שאכילה שלא כדרך אינה אכילה (ברכת אברהם פסחים כד: שלא כדרך הנאה ב).
אכילה שלא כדרך (ג) – לחולה שאין בו סכנה – הוא היתר גמור (הותרה), או רק קולא (דחויה) (ברכת אברהם פסחים כד: בעניין שלא כדרך הנאה יג ד"ה שוב: פרי מגדים – דחויה).
אכילת מצה (א) – המצווה היא רק אפשרות (מצווה קיומית), או חובה (מצווה חיובית) (שו"ע או"ח תעה-ז ומשנה ברורה מה).
אכילת מצה (ב) – המצווה על האדם לאוכלה (פעולה), או שתהיה נאכלת (תוצאה) (בית הלוי ח"ג נא-ג: פעולה).
אכילת פסח – המצווה על האדם לאוכלו (פעולה), או שיהיה נאכל (תוצאה) (בית הלוי ח"ג נא-ג: פעולה).
אכילת קודשים (א) – המצווה רק בכזית הראשון, או על כל הקרבן (אפיקי ים ח"א מה).
אכילת קודשים (ב) – המצווה על האדם לאוכלם (פעולה), או שיהיו נאכלים (תוצאה) (בית הלוי ח"ג נא-ג: תוצאה).
אכילת קודשים (ג) – בקודשים פסולים – יש מצווה לאכולם אך יש גם איסור, או שאין מצווה כלל (קובץ שיעורים פסחים קנט, והביא גם מנחת חינוך).
אכילת קודשים קודם הקטרת אימורין – מצוות הקטרה אוסרת את אכילת הבשר (ולכן כשאבדו האימורין ופקעה מצוות ההקטרה, ממילא הבשר מותר), או שאיסור אכילת הקודשים נשאר עד הקטרת האימורין, שההקטרה היא המתירתו לכתחילה (ורק כשאבדו האימורין התורה התירתו בדיעבד בלא הקטרתם) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד צז, רז).
אכילת קודשים קודם זריקת הדם – קדושת הקרבן אוסרת אותו באכילה עד שיקרבו מתיריו (מדיני קדושה), או שחיוב זריקת הדם אוסרו באכילה (איסור חדש, ולא מדיני קדושה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד צו, רו).
אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים – הבת זוכה מהבן והאלמנה זוכה מהבת, או שהאלמנה זוכה ישר מהבן (אור גדול דף עט טור א).
אלמנה לכהן גדול (א) – אסורה משום שהיא אלמנה (והאיסור חל במיתת הבעל), או משום שנתקדשה לאיש אחר, שהתורה הקפידה שכהן גדול יקח אשה שלא היתה לאיש (והאיסור חל כשנתקדשה לבעלה הקודם) (ר' חיים מטעלז יבמות יג (עמוד נז) ד"ה והנה).
אלמנה לכהן גדול (ב) – האיסור חל עליו כל רגע ורגע מפני שהוא עכשיו כהן גדול, או שהאיסור חל עליו פעם אחת ברגע שנעשה כהן גדול (קובץ הערות א-ג).
אם אין בשר אין דם – אותו סוג הפסול שיש בבשר חל גם על הדם (כשיצא הבשר כאילו שיצא הדם, כשנטמא הבשר כאילו שנטמא הדם וכו'), או שפסול הדם הוא פסול בפני עצמו (ואינו קשור לסוג הפסול של הבשר) (דרכי משה דרך הקודש ט-ה).
אמה עבריה (א) – כאשר האב מוכר אותה הוא מוכר לאדון את הזכויות שיש לו בה, או זכות נפרדת שהתורה זיכתה לו למוכרה (ואינה בתולדה מזכויותיו בה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמח: זכות נפרדת).
אמה עבריה (ב) – ע"ע סימנים.
אמירה לנכרי (בשבת) – מדין ממצוא חפצך (דברי קבלה), או מחשש שיקל איסור שבת בעיניו (מדרבנן) (מנחת אשר שמות יח-א).
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (א) – הקנאה, או רק התחייבות (שו"ת עונג יו"ט קיז ד"ה ובזה. ובעיון בלומדות ט חקר האם האמירה היא מעשה קניין כמשיכה, או דין נפרד).
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ב) – נחשב כאילו מסר ממש (במציאות), או שהאמירה מועילה כמו מסירה (בדין) (המידות לחקר ההלכה יא-קט: דין).
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ג) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
אמן (א) – נחשב כאילו אמר בעצמו, או שהוא כמודה על מה שאמר חבירו (ואין צריך אמירה כלל) (קהילות יעקב ברכות יז בתחילתו: כמודה על מה שאמר חבירו).
אמן (ב) – ע"ע ברכה קודם עניית אמן.
אנינות – ע"ע אונן.
אסתר ברוח הקודש נאמרה לקרותה – רוח הקודש חייבה לקרותה, או שרוח הקודש ציוותה את אנשי כנסת הגדולה לתקן לקרותה, והם תיקנוה כשאר תקנות חכמים (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תקד).
אף הן היו באותו הנס (נשים במגילה ובנר חנוכה) – טעם לחייב את הנשים, או רק לסלק את הפטור (אור גדול דף קעב טור א: מחלוקת רש"י ותוס').
אפוטרופוס (א) – מועיל מדין זכין, שהוא זכות ליתומים, או שהוא תקנת חכמים ומדין הפקר בית דין (רמב"ן גיטין נב. ד"ה הא).
אפוטרופוס (ב) – מועיל מדין זכין, שהוא זכות ליתומים, או דין מיוחד שידו כידם (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד רנו).
אפרושי מאיסורא – ע"ע לאפרושי מאיסורא.
ארבע אמות (קניין) (א) – שלושה צדדים: מדין משיכה (כיוון שמכניס את רשותו מתחת לחפץ), או מדין חצר, או קניין נפרד (פרי משה קניינים טו-ח: משיכה, אבני מילואים ל-ה: חצר או נפרד).
ארבע אמות (קניין) (ב) – חכמים הקנו לו את הארבע אמות וממילא קונה את החפץ, או שרק הקנו לו את החפץ (פרי משה קניינים טו-ג, שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קמט, תורת הקניינים ח"ב עמוד קס. ומעין זה דן באבני מילואים ל-ה לגבי זרק לה גיטה וקידושיה לארבע אמות).
ארבע אמות (קניין) (ג) – קונה את הארבע אמות עצמן (לדעה שקונה אותן) – בקניין חזקה, או מתקנת חכמים (תורת הקניינים ח"ב עמוד קסא).
ארבע כוסות (א) – הם מצווה אחת כוללת, או שכל כוס היא מצווה נפרדת (מפענח צפונות ד-ז, ברכת אברהם פסחים קח. ד"ה ועוד).
ארבע כוסות (ב) – המצווה היא שתיית הכוסות עצמה (משום חירות), או שהמצווה היא הברכות, ההלל וההודאה על הכוסות (הגרי"ז חמץ ומצה ז: מחלוקת ראשונים, הביאו מנחת אשר שמות ח-א).
ארבע כוסות (ג) – דין הקידוש של הכוס הראשונה הוא חלק מדין ארבע כוסות, או שהוא דין נפרד (עיון בלומדות ה: מחלוקת פוסקים).
ארבע כוסות (ד) – דין ברכת המזון של הכוס השלישית הוא חלק מדין ארבע כוסות, או שהוא דין נפרד (עיון בלומדות ה: מחלוקת ראשונים).
ארבע על ארבע (בסוכה) – השיעור בכמות המקום, או בצורתו. ונפק"מ כשהוא שמונה על שתיים (ברכת אברהם סוכה ג. בסופו ד"ה ויסוד המחלוקת).
ארבעה וחמישה – ע"ע מכרו חוץ מאחד ממאה שבו, תשלומי ארבעה וחמישה.
ארבעים סאה (א) – צריך לטבול בארבעים סאה, או שהמקווה צריך להיות ארבעים סאה (אך אין צריך לטבול בכל הארבעים) (קובץ שיעורים פסחים קפד, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד ר בהערה, שערי יושר ג-כז).
ארבעים סאה (ב) – הרכבה מזגית, או שכנית (מפענח צפונות ט-ו: הרכבה מזגית, ובלשונו: שיעור עצם).
ארבעת המינים (א) – האתרוג צריך להיות שלו, או אסור שיהיה של אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה אתרוג כב).
ארבעת המינים (ב) – חיוב אחד ליטול את ארבעתם, או ארבעה חיובים נפרדים, רק שמעכבים זה את זה (מפענח צפונות ד-ז: מחלוקת רבי יהודה וחכמים).
אריס – כפועל, אלא שאת שכרו לא מקבל בכסף אלא ביבול ע"פ היחס (מחצה שליש ורביע), או כשותף (למחצה שליש ורביע) (רוח אליהו ה).
ארץ ישראל – מצווה להיות בארץ, או שאסור להיות בחו"ל (מפענח צפונות ו-ט).
אשם תלוי (א) – חיוב ודאי על שעבר בספק איסור, או דין ספק על צד הספק שעבר (וגזירת הכתוב שמותר אפילו שהוא ספק חולין בעזרה) (הגר"ח על הרמב"ם מעשה הקורבנות יח-י ד"ה ואשר יראה: דין ודאי. קובץ ביאורים גיטין מא, קובץ הערות מב-ד, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אשם תלוי קנא: מחלוקת רמב"ם וראב"ד).
אשם תלוי (ב) – הוא דין אחד על כל האיסורים, או שלכל איסור יש דין אשם תלוי נפרד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א אשם תלוי אות קנב).
אשת אח (ביבום) – הזיקה מסלקת את איסור אשת אח, או הייבום (דרכי משה דרכי הקניינים ז-יא).
אשת אח אסורה לאחר מיתת אחיו או גירושיו – גזירת הכתוב ששעה אחת שהיתה נשואה לאחיו אוסרתה לעולם (אפילו שכבר אינה אשת אחיו כעת), או שנחשבת עדיין אשת אחיו אפילו שמת או גירשה (שהמיתה והגירושין מתירים רק לשאר העולם ולא לאחיו) (הגר"ש שקאפ יבמות יט ד"ה ולענ"ד).
אשת איש (א) – אין קידושין תופסין בה משום שהיא קנויה לאחר ואין לה יד לקבלן, או מגזירת הכתוב (אבני מילואים מד-ד: גזירת הכתוב, פני יהושע המובא בו: אין לה יד).
אשת איש (ב) – איסורה לעולם רצוף מרגע הקידושין, או שמתחדש בכל רגע בגלל שמקודשת (קובץ שיעורים ח"ב כז: להו"א בגמרא – מתחדש, למסקנה – רצוף).
אשת איש (ג) – ע"ע קידושין.
אשת איש שזינתה (א) – האשה נאסרת על בעלה, או הבעל על אשתו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אשת איש שזינתה קנה).
אשת איש שזינתה (ב) – האשה אוסרת את עצמה ע"י שמזנה (כח האדם, כקניינים), או שהאשה מזנה, והזנות אוסרת אותה ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (קובץ הערות עו, וכן הגר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה: כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
אשת איש שזינתה (ג) – אסורה לבועל – האיסור לבעל גורם את האיסור לבועל, או שמעשה הזנות שלה גורם את האיסור לבועל (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד טו, ושם חקר לגבי נבעלה באונס מדוע מותרת לבועל – משום שאינה אסורה לבעל, או שלא עשתה מעשה זנות).
אשת יפת תואר (א) – "ואחר כן וגו' ובעלתה" – הוא מדין קידושי ביאה ככל אשה, או דין מיוחד (קונטרסי שיעורים קידושין א).
אשת יפת תואר (ב) – "ומכור לא תמכרנה" – הוא עבירה ככל העבירות, אך יכול למוכרה, או שאינו יכול כלל למוכרה, שאין לו קניין בה לעניין מכירתה (המידות לחקר ההלכה יא-טו).
אשת כהן אוכלת בתרומה – משום שהיא קניין כספו, או שהיא עצמה קרויה כהנת (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אכילת תרומה: ארוסה – קניין, נשואה – כהנת).
אשתבע לי שלא פרעתיך – ע"ע השבע לי דלא פרעתיך.
אתה חוננתנו – ע"ע הבדלה בתפילה.
אתנן – דינו חל בביאת איסור, או בביאת זנות (גם אם אינה אסורה) (הגר"ח סטנסיל קפג: ביאת זנות).
אתנן שהאדון קיבל בשביל שפחתו – מועיל מדין ערב (שקיבל בשבילה), או שהאדון בעצמו נחשב לזונה מפני שהוא הבעלים למוסרה לביאה (הגר"ח סטנסיל קעג).

ב

בא במחתרת מותר להורגו – יש עליו איסור רציחה, והאיסור נדחה משום הצלת נפשו של הנהרג, או שאין עליו כלל איסור רציחה (כיוון שהוא בא במחתרת) (הגר"ש שקאפ כתובות ג ד"ה אמנם וד"ה ועל כן: אין איסור כלל).
באיסורא אתא לידיה (ביאוש) – שלושה צדדים: היאוש לא מועיל משום שכבר נתחייב בהשבה, או משום שנעשה כשומר של הבעלים (ויאוש ברשות הבעלים לא מועיל), או משום שיאוש מועיל רק בשעת המציאה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יז: תוס' – נתחייב בהשבה, מלחמות – שומר, רא"ש – שעת המציאה).
בבעלים (א) – שמירה בבעלים – פטור משמירה (שאינו שומר כלל), או רק פטור מלשלם (הוא שומר והתורה פטרה אותו) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רסח וח"ב עמוד שה. וכן חקר צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שאילה בבעלים ה לגבי שואל. אור שמח גניבה ד-י ד"ה ולפ"ז: תוס' הסתפקו בזה).
בבעלים (ב) – פשיעה בבעלים – אין עליו חיוב כלל (הותרה), או שיש חיוב, ודין הבעלים פוטר אותו (המידות לחקר ההלכה ה-ז).
בגדי כהונה (א) – מצווה בעצמם, או רק הכשר מצווה לעבודה (מנחת אשר שמות נב-א בתחילתו: מחלוקת ראשונים).
בגדי כהונה (ב) – לדעה שהם מצווה בעצמם – מצווה בעשייתן, או בלבישתן (מנחת אשר שמות נב-א בתחילתו: מחלוקת ראשונים).
בגדי כהונה (ג) – לדעת הרמב"ם שמצווה ללובשם – מצווה ללבוש את הבגדים בכלל, או שמצווה ללובשם רק בשעת עבודה (הגר"ח סטנסיל שכ).
בגדי כהונה (ד) – בשביל לעבוד בבית המקדש צריך בגדי כהונה, או אסור להיות בלא בגדי כהונה (דרכי משה דרך הקודש י-ב).
בגדי כהונה (ה) – ע"ע מחוסר בגדים, כלאיים בבגדי כהונה, ציץ.
בגרות – זכות האב על בתו היא זכות לזמן עד הבגרות (או מיתתו), או שהיא זכות לעולם, ורק הבגרות (או מיתתו) מפקיעה אותה (קובץ שיעורים ח"ב יא-ג, שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמז).
בדיקת חמץ (א) – תקנו שהחמץ צריך בדיקה אחריו ולהוציאו מביתו (חפצא), או שהאדם יבדוק את ביתו בליל י"ד לאור הנר (גברא) (ברכת אברהם פסחים ב. מצוות בדיקת חמץ ב).
בדיקת חמץ (ב) – אם הפקיר את החמץ אך לא בדקו – חכמים חידשו עליו דין בל יראה ובל ימצא, או שהפקיעו את ההפקר (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ג-ז ד"ה וע"כ).
בדיקת חמץ קודם ל' יום (בדעתו לחזור) – מצוות בדיקה, או רק מניעת איסור, שלא יכשל בחמץ כשיחזור לביתו (כמו בדיקת תולעים) (ברכת אברהם פסחים עמוד כה ד"ה ונראה פשוט: מניעת מכשול).
בההיא הנאה (בקניין ובקידושין) – שלושה צדדים: מועיל מדין קניין כסף, או חליפין, או קניין נפרד (פרי משה קניינים סג-ד: כסף או חליפין, שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רמז הביא את שלושת הצדדים).
בהמת שביעית פטורה מבכורה ואין מקטירין אימוריה – מדין איסור לשרוף פירות שביעית, או מדין סחורה בפירות שביעית (שכאשר תתחייב בשריפת האימורין תפקע קדושת השביעית, וירוויח שתצא לחולין) (משנת יעבץ או"ח כח-ג ד"ה ואשר).
בונה (א) – עשיית אוהל קבוע, או קיבוץ החלקים ודיבוקם שיעשו כגוף אחד (אבן האזל שבת י-יז: אב המלאכה – כאשר שניהם ביחד, התולדה – כאשר אחד מהם).
בונה (ב) – חיבור של שני דברים זה לזה (הרכבה שכנית), או יצירת מציאות חדשה ומאוחדת (הרכבה מזגית, פנים חדשות) (מפענח צפונות ח-ב: שכנית).
בור המזיק – חייב משום תקלה (ואע"פ שהוא גרמא), או משום שהוא ממונו (ואע"פ שאינו ברשותו עשאו הכתוב כברשותו) (הגרנ"ט קטז ד"ה ונראה).
בורר (בשבת) (א) – המלאכה היא לברור (הפרדת הפסולת מהאוכל), או לגרום שהאוכל יהיה מבורר (מתוקן ומנוקה) (אגלי טל זורה א-ה,ו, פרי משה שבת טז-ג, מי טל בורר א).
בורר (בשבת) (ב) – גדר התערובת – שלושה צדדים: שהפרטים יגעו זה בזה, או שיהיו בכלי אחד, או שיהיו מונחים זה על זה (מנוחת עמי ו-3 עמוד 36 דן לגבי כל אחד מהצדדים הללו).
בורר (בשבת) (ג) – גדר התערובת – שתהיה בכוונה (בעצם), או גם במקרה (מנוחת עמי ו-3 עמוד 39).
בושת – ע"ע תשלומי בושת.
בטלה דעתו אצל כל אדם – דעתו אינה בלב שלם, או שדעתו לא מועילה נגד דעת כל העולם (ברכת אברהם סוכה ד. ביטול כרים א).
ביאה במקצת – צריך רק את מקצתה, או שכשיש את מקצתה נחשב כאילו יש את כולה (קובץ הערות יט-א,ב).
בידו – הטעם שמועיל הוא מיגו שהיה יכול לעשות את המעשה בעצמו, או משום בעלים, שנחשב כבעלים של הדבר (שב שמעתתא ו-א: בממונות – מיגו, באיסורים – בעלים).
ביטול ברוב (א) – מדין רוב בספיקות, שעל כל חתיכה אנו סומכים שהיא מן המותרות ואינה האסורה, או שהוא דין אחר, שהאיסור נהפך להיתר (בדומה לדין רובו ככולו, שגם הוא דין רוב שאינו מדיני ספיקות) (תשובות ר' ישעיה מטראני, מודפס בשערי טהרה על מסכת טהרות פ"א ה"ד ד"ה ועוד: רוב בספיקות. הגר"ח סטנסיל בבא קמא כז ושערי יושר ג-ד ד"ה ולכן: דין נפרד. וכן חקר הגר"ש שקאפ (בבא מציעא ז ד"ה והנה נראה) האם הולכים אחר הרוב (וממילא הותר כל אחד) או שדינו של המיעוט נעשה כדין הרוב).
ביטול ברוב (ב) – רק מסלק את האיסור מהמיעוט, או גם נותן לו את מעלת הרוב. ונפק"מ האם היתר מתבטל באיסור והופך לאיסור (הגר"ש שקאפ בבא מציעא ז ד"ה והנה לענין, שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קג).
ביטול ברוב (ג) – הולכים אחר רוב הכמות (הגודל), או אחר רוב הפרטים (המניין). כגון שתי חתיכות קטנות וחתיכה אחת גדולה (שגדולה יותר משתיהן יחד) (פרי משה רוב כז-ד: מחלוקת אחרונים).
ביטול ברוב (ד) – ע"ע טומאה שבטלה ברוב.
ביטול גט (א) – מבטל את שליחות הסופר ונחשב כאילו נכתב שלא בשליחות הבעל, או שמבטל את הלשמה שבגט (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד צט).
ביטול גט (ב) – מבטל את הלשמה, או את העדי חתימה (הגר"ש שקאפ בבא מציעא יט ד"ה ועיין: עדי חתימה, תומים שהובא בו: לשמה).
ביטול גט (ג) – ע"י שליח – הבעל מבטל את הגט, ושליח הביטול רק מודיע לשליח הגט, או ששליח הביטול מבטל את הגט (והבעל לא יכול לבטל בעצמו שלא בפני שליח הגט) (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד ק בהערה).
ביטול גט (ד) – בפני שניים – צריך שניים בשביל להחיל את הביטול (ובלא שניים אינו מבוטל), או רק בשביל הנאמנות (אך הוא בטל גם בפני אחד) (אור גדול דף ס טור א ודף סא טור א).
ביטול חמץ (א) – מדין הפקר, או גזירת הכתוב "תשביתו" (רש"י פסחים ד: תשביתו, תוס' שם: הפקר, רש"ש שם: גם לרש"י הוא הפקר).
ביטול חמץ (ב) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון, אדם שרצה לבטל את חמצו, ושכח – האם נחשב שביטלו, ומותר לאחר הפסח, או שעדיין לא ביטלו, והוא חמץ שעבר עליו הפסח (שערי יושר ז-יב ד"ה אמנם: מחשבה, קצות החושן רסב-א המובא בו: לא למחות. ברכת אברהם פסחים ב. גדר ביטול חמץ ג: רמב"ם – הסכמה (קביעות בליבו). קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
ביטול חמץ (ג) – האדם בעצמו מחיל את הדין (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק מסכים וממילא החמץ מתבטל (כח המעשה, כשחיטה) (ברכת אברהם פסחים ב. גדר ביטול חמץ ג: רמב"ם – כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
ביטול חמץ (ד) – מסלק את דין "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" וממילא מועיל משום שהחמץ חוזר להיות אינו ברשותו (כשאר איסורי הנאה), או שמועיל מדין הפקר (המידות לחקר ההלכה ז-כב).
ביטול חמץ (ה) – לא מועיל לאחר זמן איסורו – משום שאינו ברשותו (כיוון שאסור בהנאה), או שביטול מועיל רק שהתורה לא תכניס את החמץ לרשותו (בזמן איסורו), אך לא להוציאו מרשותו (ולאחר זמן איסורו הוא כבר ברשותו) (תורת הקניינים ח"ב עמוד תצט).
ביטול תנאי – ע"ע מחילה בתנאי.
בין אדם לחבירו – ע"ע מצוות שבין אדם לחבירו.
בין השמשות (א) – ספיקא דדינא, או ספק במציאות (זמני ההלכה למעשה ח"ב (באותו כרך) עמוד יט "בדין בין השמשות" ד"ה ויש לעיין. רעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי: ספיקא דדינא).
בין השמשות (ב) – ספק יום ספק לילה, או גם יום וגם לילה (מפענח צפונות ח-ו, וכן צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בין השמשות (אות לח): גם יום וגם לילה).
ביעור הרע – ע"ע וביערת הרע.
ביעור חמץ – ע"ע השבתת שאור.
ביעור תרומה טמאה (א) – מצווה לשורפה, או מצווה להעבירה מן העולם (בכל דרך) (משנת יעבץ או"ח לה-א ד"ה ונראה בביאור).
ביעור תרומה טמאה (ב) – ההנאה מביעורה – היתר לכהנים, או חיוב, שאם לא יהנה הרי הוא מפסיד תרומה (משנת יעבץ או"ח לה-ה ד"ה ונראה עוד בזה).
בירור והנהגה (בהכרעות) – ע"ע ברי ושמא, חזקה דמעיקרא, חזקה לא חציף איניש לזיופי, כל דאלים גבר, מוחזק, מיגו, עד אחד, עדות, קרוב, רוב, שבועה.
בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים (ביבום) – הזיקה רק על אשה אחת, או שהזיקה על שתיהן ואחת נפטרת בחליצתה של חברתה (הגרנ"ט ה ד"ה והנה: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש).
בית בביתי אני מוכר לך – שנותן לו את הפחות שבבתיו (מנחות קח:) – באמת קנה בית אחד, ורק אנו לא יודעים איזה, אך אליהו יכול לומר איזהו, או שהקניין חל על הגדרת בית אחד מתוך כל בתיו, אך לא על בית מסוים (קובץ שיעורים ח"ב לד-ג,ד: רש"י – באמת נקנה אחד, תוס' – רק הגדרת בית אחד).
בית דין (א) – שלושה צדדים: המיעוט ישנו ורק פוסקים כדעת הרוב, או שהמיעוט כמי שאינו, או שכאילו שהמיעוט הודה לרוב (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בית דין רוב ומיעוט).
בית דין (ב) – ע"ע כפיית בית דין (בממונות).
בית דין בדיני ממונות – צריך אותם רק לקבלת העדות (אך לפסק מספיקה הוראת חכם, כהוראת איסור והיתר), או גם לפסק צריך בית דין (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד לא).
בית דין הגדול – אם אינם בלשכת הגזית לא יכולים לדון דיני נפשות, או שלא נחשבים כלל בית דין הגדול (משנת יעבץ חו"מ ו-ב).
בית דין שקול – החיסרון הוא רק שא"א להכריע, או שאינו נחשב בית דין כלל (משנת יעבץ חו"מ ד).
בית המנוגע – יחידה אחת שמורכבת יחד מאבנים (הרכבה מזגית), או צירוף של אבנים נפרדות (הרכבה שכנית) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אבני בית המנוגע, מפענח צפונות ד-ו).
בית המקדש – מהותו לעבוד בו את עבודת הקורבנות, או מקום להשראת השכינה (מנחת אשר שמות מח-ב: רמב"ם – עבודה, רמב"ן – שכינה).
בכור בהמה – דין הנתינה לכהן נובע מקדושת הבכור, או דין נפרד (עיון בלומדות ז).
בל יחל – ע"ע נדר, שבועה.
בל יראה ובל ימצא – שלא יהיה חמץ בבעלותו, או שלא יהיה חמץ ברשותו (מנחת אשר שמות כא בתחילתו).
בל תאחר (א) – אסור שהאדם יאחר את הבאת הקרבן (פעולה, גברא), או שהקרבן לא יבוא בזמנו (תוצאה, חפצא) (קונטרסי שיעורים נדרים י-ט ד"ה ובתוס': גברא, חפצא, אחד מהם, או שניהם יחד).
בל תאחר (ב) – ג' רגלים – הוא זמן קיום הנדר, שעד אז הוא תוך זמנו ואינו איחור כלל, או שהוא זמן איחור הנדר, שאע"פ שמאחר אינו עובר באיסור עד שיאחר ג' רגלים (קונטרסי שיעורים נדרים י-ד ד"ה והנכון: רמב"ם – קיום, רמב"ן – איחור).
בל תגרע (במצוות) – עובר רק כשמקיים את המצווה בגירעון, או גם כשמבטל את המצווה לגמרי (טורי אבן ראש השנה טז. סוף ד"ה ותוקעין, קובץ שיעורים ח"ב לג-ז).
בל תוסיף (במצוות) – יש בו שני דינים: גם עבירה, וגם פוסל את המצווה, או שיש בו רק עבירה, והעבירה פוסלת את המצווה (ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד רעז אות יז).
בל תלין – זכות ממון של השכיר לתבוע את שכרו ביומו (דיני ממונות), או רק איסור (דיני איסורים) (משנת יעבץ חו"מ מה).
בל תקיף (א) – האיסור להקיף הוא תולדה מהאיסור של הניקף, או דין נפרד (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תעד בהערה).
בל תקיף (ב) – הניקף לוקה אם סייע למקיף – הניקף לוקה מדין מקיף כיוון שסייע לו, או דין נפרד של איסור לניקף, וצריך לסייע למקיף רק משום שאל"כ הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו (משנת יעבץ או"ח לט ד"ה ואשר נראה: מחלוקת רמב"ם וראב"ד).
בל תקיף (ג) – ע"ע איסורי פועל ונפעל.
בליעה בקדירה – הכלי עצמו נאסר, או רק המאכל הבלוע בתוכו (ברכת אברהם פסחים טז. ד"ה ונראה דיש: רק הבליעה שבתוכו).
בליעה ופליטה בקדירה – בולע ופולט את המאכל עצמו (ממשות), או רק את טעמו (פרי משה רוב לו-ג).
בן יונה (בקודשים) – צריך שיהיה קטן, או אסור שיהיה גדול (מפענח צפונות ו-כג).
בן סורר ומורה (א) – חיוב מיתתו הוא עונש על חטאו, או הצלה כדי שלא ימות חייב (ברכת אברהם סנהדרין סח: עונש בן סורר ד).
בן סורר ומורה (ב) – חיוב מלקות באכילה ראשונה הוא מדין בן סורר, או מדין לא תאכלו על הדם (הגר"ח סטנסיל שא. ובפרי משה גניבה וגזילה לא-א חקר האם הן על הגניבה או על האכילה).
בן פקועה – ניתר ע"י שחיטת האם (שהסימנים של האם נחשבים כסימנים של הוולד), או ע"י היתר האם (מגזירת הכתוב מכל בבהמה תאכלו) (אתוון דאורייתא יד, שערי יושר ב-כב ד"ה ותחילה, צפנת פענח מאכלות אסורות א-ו וה-ט, הגר"ח סטנסיל שעד שעה. ומעין זה חקר שם באות שפד האם צריך מעשה שחיטה או היתר שחיטה).
בן שמונה – מתחילה היצירה שלו היא בשמונה חודשים, או שמתחילה יצירתו בתשעה חודשים, והוא נולד קודם זמנו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בן שמונה: יש שני סוגים).
בנו – ע"ע גדלות בנו.
בני העיר – ע"ע קניין ציבורי.
בסיס לדבר האסור – אסור לטלטלו מדין כלי שמלאכתו לאיסור, משום שהוא משמש את המוקצה שעליו, או שהוא טפל למוקצה שעליו ונחשב כחלק ממנו (כרגלו של המוקצה) (פרי משה שבת מד-א).
בעידנא (בדין עשה דוחה לא תעשה) (א) – זמן המצווה הוא זמן עשיית האדם, או זמן קיום המצווה. למשל, האם עיקר מצוות פרו ורבו הוא בביאה או בלידה (דברי סופרים ג-כג: תוס' – מעשה, מנחת חינוך – קיום).
בעידנא (בדין עשה דוחה לא תעשה) (ב) – הכשר מצווה שאי אפשר לקיים את המצווה בלעדיו בשום אופן דוחה את הלא תעשה – כיוון שא"א בלי ההכשר יכול לדחות את הלא תעשה (אע"פ שההכשר אינו מגוף המצווה ואינו בעידנא), או שכיוון שא"א בלעדיו ממילא ההכשר הזה נחשב כחלק מגוף המצווה וא"כ הוא בעידנא (קהילות יעקב ביצה ו ד"ה אבל, ומוכיח שנחשב מגוף המצווה).
בעל בנכסי אשתו – קונה בכל רגע ורגע, או שבשעת הנישואין קונה כל מה שהיה לה (לפירות) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה בעל בנכסי אשתו).
בעל חוב מאוחר שגבה מה שגבה לא גבה – הגבייה לא חלה כלל, או שזכה בנכסים, אלא שהמוקדם טורף ממנו כמו שהוא טורף מהלקוחות מכאן ולהבא (קובץ שיעורים כתובות שכה: הגבייה חלה).
בעל מביא קרבן בשביל אשתו – שלושה צדדים: מדין תנאי כתובה, או משום שאשתו כגופו (וכאילו הוא עצמו חייב בקרבן), או מגזירת הכתוב (קונטרסי שיעורים נדרים כד-ג).
בעל מום – קדושת הגוף לא חלה עליו – משום שאינו ראוי למזבח, או משום שאפשר לפדותו (וקדושת הגוף חלה רק על דבר שא"א לפדותו) (הגר"ח על הרמב"ם איסורי מזבח ג-י ד"ה ונראה).
בעלות (א) – נובעת ממעשה הקניין, או מהמציאות שהבעלים שולט על החפץ. ונראה שזו החקירה בעלת מספר הנפק"מ הגדול ביותר (פרי משה קניינים ב-א).
בעלות (ב) – הקניין חל על החפץ, או על הבעלים (מעין זה דן בשערי יושר ג-כג ד"ה ולפי"ז. ומעין זה חקר ר' חיים מטעלז (בבא בתרא יט עמוד רמג ד"ה ומשום) האם בעלות היא חלק מגופו של הבעלים וכלולה בגופו, או שנפרדת מגופו (והיא חלק מתכונות החפץ), והסיק שהיא חלק מגופו של הבעלים).
בעלות (ג) – כוללת שני דינים – הזכות לבעלים והאיסור לשאר העולם, או שהבעלות היא רק הזכות לבעלים, והזכות הזו גורמת שאסור לשאר העולם (המידות לחקר ההלכה ח-מג, יח-ק).
בעלות (ד) – ע"ע דיני ממונות, קניין ציבורי, שותפין, תפוסת הבית.
בעלי חיים לא מקבלים טומאה – מפני שאינם נחשבים אוכל, או מפני שחיותן מטהרתן (קובץ שיעורים כתובות טו).
בעלים מטפלים בנבילה (הנבילה שייכת לניזק) – מדין תשלומין לניזק (שמעיקר הדין המזיק היה צריך לשלם את כל דמי השור, ונותן את הנבילה בתור חלק מהתשלום), או שהנבילה אינה נזק כלל (שהזיק לו רק את ההפרש בין החיה לנבילה, ואת דמי הנבילה לא הזיק לו כלל) (אפיקי ים ח"א כא).
בפיך זו צדקה – ע"ע צדקה בדיבור.
בפני נכתב ובפני נחתם (בשליח לגירושין) – השליח נאמן מדין עדות, או מתקנת חכמים (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד פו).
בר מצרא – זכות נפרדת לכל אחד מבני המיצר, או זכות אחת לכולם יחד (הגר"ח סטנסיל רעד).
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (לאחר ברכה שאינה צריכה) – תיקון לברכה לבטלה, שע"י זה כבר אינה לבטלה, או תשובה על העבירה (אך א"א לתקנה) (מנחת אשר שמות ל-ב: מחלוקת טור ושולחן ערוך).
ברח מבית הסוהר והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו – משום שמצווה עליו להצילו, או משום שאדם לא מחויב בתנאי שהתנה בשעת הדחק יותר מכדי דמיו (מחנה אפרים שכירות טו: מחלוקת ראשונים).
ברי ושמא – ברי הוא נאמנות ובירור, או שמועיל רק משום ששמא לא נחשב טענה (הנהגה) (קובץ שיעורים כתובות כו: הנהגה, רבנו יונה המובא בו: בירור).
ברי ע"י אחר – לא מועיל משום שטענה מועילה רק כשהבעל דין טוען אותה (שהרי ברי אינו נאמנות ועדות אלא טענה), או שטענה מועילה רק לטוען בעצמו (קובץ שיעורים בבא בתרא תס).
בריה – נחשב כאילו יש בה שיעור שלם, או שאינה צריכה שיעור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בריה).
ברירה (א) – חלה למפרע רק לאחר שהמעשה קרה בפועל, או שחלה מראש משום שהיה עומד לקרות בכח (קובץ שיעורים ביצה לה).
ברירה (ב) – אין ברירה מדאורייתא – משום שספיקא דאורייתא לחומרא (דין ספק), או דין עצמי (דין ודאי) (שער המלך גירושין ג-ד).
ברירה (ג) – לדעה שאין ברירה – הבירור בעתיד לא מועיל והדין לא חל כלל, או שהדין חל, אך הבירור בעתיד לא יכול לברר למפרע שכך עמד מתחילה להתברר (כגון שותפין שחלקו – אחד נטל את המערב והשני את המזרח: האם קודם החלוקה לא היתה ברירה כלל ולשניהם היתה בעלות שווה בכל הקרקע. או שבעצם היתה ברירה ולכל אחד היה רק חצי, אך החלוקה לא יכולה לברר שאלו היו החצאים מלכתחילה, שאולי לאחד היה את הדרום ולשני את הצפון) (המידות לחקר ההלכה כב-ד).
ברכה – האוכל דבר איסור אין מברך עליו מדין "בוצע בירך ניאץ ה'", או מפני שנחשב כאוכל שאינו ראוי לאכילה (שהאיסור לאוכלו מחשיבו כאינו ראוי) (אבן האזל ברכות א-יט: רמב"ם – אינו ראוי).
ברכה אחת על כמה מעשים (כגון לשחוט כמה בהמות יחד) – כל מעשה מחייב ברכה נפרדת, ורק אם בירך על כולם ברכה אחת הוציא את כולם, או שכיוון שכולם לפניו ועושה הכל בהמשך אחד, נחשבים כולם למעשה אחד, וחייבים רק בברכה אחת (וזאת הברכה בירור הלכה לא ד"ה ונראה לבאר).
ברכה שאינה צריכה – עדיף להיכנס לספק ברכה שאינה צריכה כדי להימנע מספק אינו מברך כשמחויב – משום שהאיסור לא לברך (כשצריך) חמור יותר מאיסור ברכה שאינה צריכה (דחויה), או שבזה אינה ברכה שאינה צריכה כלל, שהרי יש לו צורך בה, שמברך בשביל להוציא עצמו מספק (הותרה) (וזאת הברכה בירור הלכה כט ד"ה החקירה).
ברכה קודם עניית אמן – ברכה מושלמת, או רק חצי ברכה (ואמצע הברכה) (קונטרסי שיעורים נדרים ד-ו: רש"י ואור זרוע – חצי).
ברכת בורא מיני מזונות – חז"ל הגדירו אלו תנאים מחייבים בברכת בורא מיני מזונות (סיבה), או שתנאים אלה רק מוכיחים שקובעים עליה סעודה ולכן מברכים עליה בורא מיני מזונות (סימן) (וזאת הברכה בירור הלכה ג-2).
ברכת ביעור חמץ מברך גם אם לא ימצא חמץ – משום שהמצווה היא הבדיקה עצמה (ולא הביעור), או שהמצווה היא הביעור, אך תיקנו ברכה גם על מה שמתעסק במצווה אפילו אם לא יקיימה (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד מג).
ברכת האילנות – על התחדשות האילן, או על התחדשות הפרי (ביכורי ארץ ברכות ח"ג ו-נז, הובא בחקירות במסכת ברכות לד).
ברכת האירוסין – ברכת המצוות, או ברכת השבח (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד מז, מנחת אשר בראשית כח-א ד"ה ונראה).
ברכת הגומל – החיוב להודות, והברכה היא רק אופן ההודאה, או שהחיוב לברך. ונפק"מ אם לא מבין את לשון הברכה, שאין הודאה אך יש ברכה (משנת יעבץ או"ח יט-א ד"ה אכן).
ברכת המוציא – פוטרת דברים הבאים בתוך הסעודה – משום חשיבות הלחם, או משום חשיבות ברכת המוציא (פרי מגדים אשל אברהם קעז-א).
ברכת המזון – על הנאת גרונו, או על הנאת מעיו (אפיקי ים ח"ב א).
ברכת המצוות – הוא דין אחד על כל המצוות, או דין נפרד על כל מצווה (עיון בלומדות ב).
ברכת המצוות כל זמן שהמצווה קיימת (כגון ציצית שיכול לברך עליה כל זמן שהוא מעוטף) – תיקון למפרע (כאילו בירך כבר מההתחלה), או רק מכאן ואילך (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד מ).
ברכת הנהנין (א) – מצווה להודות לפני שנהנה מהמאכל (מצווה), או מתירה את איסור מעילה (מתיר) (חקירות במסכת ברכות לו).
ברכת הנהנין (ב) – משום הנאת לשונו, או הנאת מעיו (חקירות במסכת ברכות יז: לשונו, או מעיו, או שצריך את שתיהן יחד).
ברכת הריח – מברך על הריח עצמו, או על הפרי (העיקר) שממנו בא הריח (רוח אליהו מט).
ברכת השחיטה – ברכת המצוות, או ברכת השבח (ט"ז: שבח, הביאו חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קמח ודן בדבריו).
ברכת התורה – ארבעה צדדים: ברכת השבח (על נתינת התורה), או ברכת המצוות (על החיוב ללמוד תורה), או ברכת הנהנין (על שמחת הלב בלימוד), גזירת הכתוב (דבר אברהם ח"א טז-א וחידושי ר' שמואל פסחים עמוד קמז: שבח או מצוות. מנחת חינוך תל-א [ה] ד"ה ומביא: שבח. ומעין זה חקר ביכורי ארץ ברכות ח"א א-סא האם ברכות התורה הם ברכות המצוות או ברכות הודאה. קהילות יעקב ברכות כד ד"ה ועוד: גם ברכת הנהנין. קהילות יעקב ברכות כב: גזירת הכתוב, שבח או נהנין).
ברכת כהנים – מקרין לכהנים מחשש שיטעו, או מהפסוק "אמור להם" (אבן האזל תפילה יד-ג: רמב"ם – מהפסוק).
בשר בחלב (א) – אחד מהם אוסר את חבירו, או ששניהם נאסרים יחד (מפענח צפונות ח-ד. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל מכות עמוד תפד כשהבשר לא נאסר (כגון נבילה) האם החלב נאסר).
בשר בחלב (ב) – האוכלם עובר בלאו אחד גם על האכילה וגם על ההנאה, או בשני לאווין נפרדים (קובץ שיעורים פסחים קא).
בשר בחלב (ג) – אסור לבשלם (פעולה), או ליצור מהם תערובת ע"י בישול (תוצאה) (עיון בלומדות יג).
בשר בחלב (ד) – איסור אכילה גורם לאיסור הבישול, או שאיסור הבישול גורם לאיסור האכילה (המידות לחקר ההלכה א-כא).
בשר בחלב (ה) – אסורים משום שנתערבבו בעבר (וכעת כל אחד מהם אסור בעצמו גם אם יפרדו), או משום שהם מעורבבים כעת (ואם יפרדו יתבטל האיסור) (הגר"ח על הרמב"ם מאכלות אסורות ט-לט ד"ה ונראה: רמב"ם – כל אחד מהם נאסר בעצמו, ראב"ד – אסורים משום שמעורבבים. המידות לחקר ההלכה ז-ה).
בשר הפורש מן החי – איסור טריפה, או איסור בפני עצמו (כאבר מן החי) (הגר"ח סטנסיל שפו: מחלוקת רמב"ם וראשונים).
בת – זכויותיו של אביה – ע"ע אב.
בתי ערי חומה (א) – שלושה צדדים: המכירה לתמיד והגאולה מחזירה את המקח מהלוקח למוכר (קניין חדש), מתחילה המכירה רק אם לא יפדה (תנאי), או שהפדייה מבטלת את המכירה למפרע (הפקעה למפרע) (המידות לחקר ההלכה ב-לו חקר בין שני הצדדים קניין חדש לתנאי, והמנחת חינוך שמא-א [ז] חקר בין קניין חדש לבין הפקעה למפרע).
בתי ערי חומה (ב) – נחלטים לאחר י"ב חודש – משום שלאחר שנה אין למוכר יותר זכות לפדות את הבית (ואם לא פדה נחלט למפרע), או שמה שלא גאל במשך השנה מחליט את הבית לקונה (הגר"ח סטנסיל צט, העילוי ממייצ'יט צ אונס ביום אחרון ד"ה איברא, מנחת חינוך שמא-א [יז]).
בתי ערי חומה (ג) – ע"ע גאולת בתי ערי חומה.

ג

ג' על ג' (בטומאת בגדים) – משום חשיבות, שפחות מכך אינו בגד חשוב, או שזהו שיעורו של בגד (מהלכה למשה מסיני, כשאר שיעורים) (הגר"ח סטנסיל תיג: מחלוקת רמב"ם וראב"ד).
גאולת בתי ערי חומה – רק זכות לקחת את הבית בעל כורחו של הקונה (אך עדיין צריך עוד מעשה קניין), או קניין (ואין צריך עוד מעשה קניין אחר) (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קו).
גבו מעות לבית הכנסת מותר לשנותם למצווה אחרת – משום אומדנא שזו היתה דעת הנותן שיוכלו לשנות, או שלא חל על המעות שם מעות בית הכנסת אלא שם מעות מצווה (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קה).
גבייה מלקוחות – הנכס היה שייך ללוקח והבעל חוב גובה ממנו, או שלעניין פריעת בעל חוב הנכס לא היה שייך כלל ללוקח (אלא נשאר של המוכר), משום שהמוכר לא היה יכול למכור לו, שלעניין זה אינו ברשותו (הגר"ש שקאפ כתובות מה ד"ה ועוד: אינו של הלוקח).
גביית מחצה – כשלווה משניים מכל אחד מנה, אין לו אלא מנה והמלווים חולקים אותו ביניהם – לכל אחד מהם יש זכות על כל המנה ולכן חולקים, או שלכל אחד יש זכות רק על חצי מנה, שכל אחד מפקיע חצי מזכותו של חבירו (קובץ שיעורים כתובות שלה: מחלוקת רמב"ם וראב"ד).
גדלות – חלה גם ע"י שנים (י"ג) וגם ע"י הסימנים (שתי שערות), או שהגדלות תלויה רק בסימנים, וצריך את השנים רק כדי לדעת שהשערות אינן רק שומא (עיון בלומדות ו: תוס' – רק סימנים, רמב"ם – שניהם).
גדלות בנו (נאמנות האב) – מדין יכיר, או מדין עד אחד נאמן באיסורין (שלטי הגיבורים סוף קידושין: אב, תוס' קידושין סד. ד"ה נאמן: עד אחד, האריך בזה הקובץ שיעורים בבא בתרא תיג).
גוד או איגוד – חלוקת שותפות (וזו צורת החלוקה), או הקנאה מחודשת שכל אחד מקנה לחבירו (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד רפה).
גוד אסיק – פירושו שהמחיצות גדילות ונחשבות גם למעלה, או שהם זזות ונחשבות רק למעלה (אבני נזר או"ח רסד-ח: גדילות).
גולל – טמא בעצמו, או רק מביא טומאה מהקבר (קובץ שיעורים כתובות טו, טז).
גולמי כלים – אינם מקבלים טומאה מפני שאינם כלי, או שהיא הפקעת טומאה (קובץ שמועות חולין לב:).
גזילה – הבעלים אינו יכול להקדיש את החפץ – משום שיש לגזלן קצת קניינים וזכות בו, או משום שבפועל אינו ברשות הבעלים (הגר"ש שקאפ בבא קמא לד ד"ה והנה: מחלוקת רמב"ן ותוס', קובץ שיעורים כתובות קכב: מחלוקת רמב"ן ובעל המאור).
גזירה מדרבנן – אסור לאדם לעשות את המעשה (גברא), או איסור על החפץ (חפצא) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קנס וגזירה: על החפץ).
גזירה שווה – מעתיקה את המילים (כאילו שנכתבו גם בפרשה הנלמדת), או רק את הדינים (קובץ שיעורים קידושין קח: את המילים).
גזירת תקרה (אסור לסכך בנסרים) – תיקנו שהנסר הוא סכך פסול, או רק שאסור לסכך בו (אך הוא כשר). ונפק"מ כאשר סיכך בנסר שרוחבו ארבעה טפחים ואח"כ חתכו לשניים, שאם הוא סכך פסול יש בו דין תעשה ולא מן העשוי (ברכת אברהם סוכה יד: גזירת תקרה ב).
גזל (א) – האיסור לקחת מחבירו (פעולה), או שיש אצלו רכוש של חבירו (תוצאה) (עיון בלומדות יג: תוצאה. פרי משה גניבה וגזילה ב. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה גזל יב: שני הדינים. הגר"ח סטנסיל רנט דן בזה לגבי בן נח שגזל. והפרי משה גניבה וגזילה י-ב דן בזה לגבי גזל גוי).
גזל (ב) – גופו של חבירו גורם את האיסור (משום שמצערו), או שרק ממונו גורם את האיסור (שלקח את ממונו) (הגר"ש שקאפ כתובות טו ד"ה ונלענ"ד דהכא: ממונו).
גזל (ג) – האיסור על מעשה הגזילה (ואפילו אם לא קנאה), או על קניית הגזילה (קובץ הערות עד-ב ד"ה והא: שני האיסורים יחד).
גזל (ד) – דין ממוני, שהממון שייך לחבירו (ואפילו אם אין בו איסור גזל), או דין איסורי, שהתורה אסרתו (ואפילו אם קנאו והממון כבר שלו) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-א ד"ה ועכצ"ל: יש את שני הדינים).
גזל (ה) – ע"ע גזילה, נתינת רשות לאדם אחר להשתמש בחפץ.
גזל חפץ ושברו (גזל חבית תברא או שתיא משלם כדהשתא) – חיובו משום גזלן, או משום מזיק (שמדין גזלן א"א לחייבו, שהרי הגונב אחר הגנב פטור) (קצות החושן לד-ג, נתיבות לד-ה, קובץ שיעורים כתובות קכג, הגר"ח סטנסיל רמא, רמג, קונטרסי שיעורים בבא קמא כב-ה).
גזל כמה פרוטות בבת אחת – עובר על כל פרוטה בלאו נפרד, או על כולן בלאו אחד (הגר"ח סטנסיל רנט. פרי משה גניבה וגזילה ב-ה: על כל פרוטה בנפרד).
גזל עכו"ם (לדעה שאסור) (א) – מדין לא תגזול, או איסור חדש מהפסוק ואכלת את כל העמים – דווקא בזמן שמסורין בידך (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רעט).
גזל עכו"ם (לדעה שאסור) (ב) – חייב להשיב לו משום שאינו שלו, או משום חילול השם (מנחת חינוך קל-א [ה] ד"ה ומבואר: אינו שלו, נתיבות שמח-א: חילול השם).
גזל עכו"ם (לדעה שאסור) (ג) – בית דין מוציאים ממנו מדיני ממונות (כמו בגזל ישראל), או מדין איסור גזל (כמו שכופין שלא לאכול מאכלות אסורות) (בינת ראובן בבא בתרא לא ד"ה ולתרץ).
גזלן (א) – מה שאינו משלם על מה שהשתמש בגזילה הוא משום שלעניין התשמישים יש לו קניינים בגזילה, או משום שהשבת הגזילה פוטרתו מחיוב התשלום (קובץ שיעורים בבא בתרא קפט).
גזלן (ב) – ע"ע רשע דחמס.
גזלן שהחפץ נאסר בהנאה – ע"ע הרי שלך לפניך.
גט (א) – שלושה צדדים: צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג).
גט (ב) – צריך שהאשה תזכה בו, או שאסור שהבעל ישיירו לעצמו (קובץ שיעורים קידושין ט).
גט (ג) – האמירה (הא גיטך) באה רק כדי שהיא תדע שהיא מתגרשת, או גזירת הכתוב (פרי משה עדות שבשטר ל-א: תוס' – שתדע, רמב"ם – גזירת הכתוב).
גט (ד) – כתיבת הסופר היא מטעם שליחות, או שאינה צריכה שליחות (המידות לחקר ההלכה כב-קכו).
גט (ה) – השליחות (לדעת הראשונים שצריך שליחות) היא על הכתיבה, או על דין לשמה (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד רב).
גט (ו) – גוי ועבד פסולים לכותבו מפני שאינם כותבים לשמה, או מפני שאינם בני כריתות (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קצט).
גט (ז) – ע"ע ביטול גט, חתימת הגט, לשמה, ערעור של בעל על הגט, שטר.
גט בידה ומשיחה בידו – פסול מדין ונתן (שאינה נתינה), או מדין כריתות (שאינו כורת בינו לבינה) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ח).
גט מחובר (א) – פסול הקציצה (וכתב ונתן) פוסל את כתיבת הגט, או את נתינתו (המידות לחקר ההלכה ג-לד, דרכי משה דרכי הקניינים ח-יז).
גט מחובר (ב) – פסול בעצם (שאינו "ספר"), או רק מחוסר קציצה (שאינו "וכתב ונתן") (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה גט במחובר: בבלי – מחוסר קציצה, ירושלמי ותוספתא – פסול בעצם).
גט ששייר את הנייר לעצמו – פסול משום חיסרון בנתינה, או משום שאינו כריתות (הגר"ח סטנסיל קמו).
גיטו וידו באין כאחת – כיצד הסיבה חלה עם המסובב יחד – שלושה צדדים: גזירת הכתוב בלא שום טעם, או שכיוון שמעיקר הדין יש לו יד ורק רשות רבו מעכבת, צריך רק להסיר את המניעה (רשות רבו) והסרת מניעה חלה מייד והוא כבר משוחרר, או שכיוון שיסוד ההלכות ברוחניות, הן למעלה מן הזמן ולא שייך בהם הכלל שהסיבה קודמת למסובב (המידות לחקר ההלכה א-ה ואבני נזר או"ח כב-ט: הסרת מניעה, אבן האזל גירושין ו-יב ד"ה ונראה דהנה: גזירת הכתוב. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד רמה האם הוא סברא או גזירת הכתוב לה לה מאשה. מפענח צפונות י-ב-ה: ברוחניות הסיבה והמסובב יחד).
גילוח (מצורע, נתק, נזיר) – ע"ע תגלחת.
גילוי עריות – ע"ע אין חליצה בעריות, אין יבום בעריות, חלבים ועריות, משמש מת, רובע ונרבע.
גירושין (א) – הקנאת האשה לעצמה (קניין), או שמתירה לשאר העולם (איסור) (פרי משה קניינים עב-א).
גירושין (ב) – האשה נקנית לעצמה, או רק מופקעת מהבעל (כהפקר) (הגר"ש שקאפ קידושין ט ד"ה וכן בארנו: רק הפקעה. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שחרור עבדים עז).
גירושין (ג) – חלים מכך שהאשה מקבלת את הגט, או מכך שקונה אותו (קצות החושן ר-ה – קבלתו, תורת הקניינים ח"ב עמוד א, אור גדול דף קיד טור ג).
גירושין (ד) – על האשה, או על האישות (קובץ שיעורים בבא בתרא תרא).
גירושין (ה) – הבעל מתיר את האשה (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק נותן לה את הגט, והיא מותרת ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (הגר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה וקובץ הערות עו: כח האדם).
גירושין (ו) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו: מחשבה בפועל, ולא רק רצון. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
גירושין (ז) – העדים לקיום הדבר הם מדיני גירושין, או מדיני דבר שבערווה (קובץ ביאורים גיטין ט).
גירשתי את אשתי אתמול – נאמן מכאן ולהבא ולא למפרע (לחלק מהדעות) – מדין פלגינן נאמנות (שכל מה שנאמן שגירש אתמול הוא רק לעניין שמגורשת מכאן ולהבא), או מדין פלגינן דיבורא (שנאמן רק על מה שאמר "גירשתי את אשתי" אך לא על מה שאמר "אתמול") (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד לג: פלגינן דיבורא).
גלגול שבועה (א) – סיבה לחייב שבועה בפני עצמה (כמו שעד אחד מחייב שבועה), או שעיקר השבועה גוררת להישבע על שאר הטענות אע"פ שאין בעצם סיבה לחייבם. ונפק"מ האם תשלומי עיקר השבועה יפטרו מהגלגול: אם היא שבועה בפני עצמה – לא יפטרו, אך אם היא רק גרירה – יפטרו (משנת רבי אהרן בבא מציעא טו-ד).
גלגול שבועה (ב) – חיוב השבועה מגלגל, או השבועה בפועל (ברכת אברהם קידושין כח. ד"ה בגלגול).
גלות (לעיר מקלט) (א) – כדי שלא יהרגנו גואל הדם, או דין בפני עצמו (אור שמח רוצח ו-יב. מהרש"א מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג: כדי שלא יהרגנו גואל הדם. שרידי אש ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א ד"ה ומשמע).
גלות (לעיר מקלט) (ב) – עונש (ככל עונשי בית דין), או כפרה (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד עז).
גלות (לעיר מקלט) (ג) – היא כפרה בפני עצמה, או רק ע"י הצער שאינו יכול לצאת מחוץ לעיר שמא יהרגנו גואל הדם (שרידי אש מכות השלמות לה ד"ה ולחומר: דעת עצמו – בפני עצמה, בדעת המהרש"א – מחשש גואל הדם, והוסיף שאפשר שיש כפרה גם ע"י הצער שנקבר בעיר ולא נקבר בקברי אבותיו).
גלות (לעיר מקלט) (ד) – גם רוצח במזיד מקדים לעיר מקלט עד שייפסק דינו (לרבי יוסי ברבי יהודה) – העיר קולטת אותו (ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו), או רק חיוב להקדים לעיר, אך לא קולטתו (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שעה).
גלות (לעיר מקלט) (ה) – אפילו שר צבא שצריכים לו כל ישראל אינו יוצא מעיר מקלטו – אסור לו לצאת, או שמותר (מדין הצלת נפשות), ורק אינו חייב לצאת משום שמכניס עצמו לסכנה שגואל הדם יהרגנו (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שפו).
גלות (לעיר מקלט) (ו) – נכנס הנהרג לחצר ההורג והרגו פטור מגלות – מפני שלא נחשב לרוצח (כמו בנזיקין שאינו נחשב למזיק), או מגזירת הכתוב שאינו דומה ליער (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שמא).
גלות (לעיר מקלט) (ז) – מותר להרוג רוצח שיצא מהעיר מקלט – משום שאינו בעיר מקלט, או משום שיצא ממנה (מפענח צפונות ו-יח).
גנב כמה פרוטות בבת אחת – עובר על כל פרוטה בלאו נפרד, או על כולן בלאו אחד (פרי משה גניבה וגזילה ב-ה: לאו אחד).
גניבה (א) – האיסור לקחת מחבירו (פעולה), או שיש אצלו רכוש של חבירו (תוצאה) (עיון בלומדות יג: פעולה. פרי משה גניבה וגזילה ב).
גניבה (ב) – ע"ע גזילה, גזל.
גניבה בבן נח (האיסור על בן נח לגנוב) – אותו איסור של ישראל, או איסור נפרד (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יב-ד: נפרד).
גניבה ואבידה בשומר – ע"ע שומר.
גניבת דעת – האיסור משום שחבירו יחזיק לו טובה בחינם, או מדין אחד בפה ואחד בלב (רש"י חולין צד. ד"ה משום: יחזיק טובה, רמב"ם דעות ב-ו: אחד בפה).
גניבת נפש (א) – גניבת ממון וגניבת נפשות הם לאווים נפרדים, או אותו הלאו (גריפ"פ ל"ת צא בתחילתו סד"ה ועכ"פ השני).
גניבת נפש (ב) – האיסור במכירה עצמה, או בהשפלה שבמכירה (פרי משה גניבה וגזילה טו-א).
גר שמת – שחרור עבדיו נעשה ברגע המיתה, או כל רגע שהוא מת (קובץ שיעורים ח"ב כח-א: מחלוקת רמ"ה ובית יוסף).
גר תושב – חלות, שנהפך מנכרי לגר תושב (ואינו יכול לחזור בו, כמו בגירות גמורה), או שהוא רק מציאות (תואר), שכל זמן שמקיים שבע מצוות בני נח נקרא גר תושב (וברגע שפרק מעליו עול מצוותיו פקע ממנו דין גר תושב ונעשה כשאר בני נח) (מנחת אשר בראשית ז-א ד"ה והנה יש לחקור).
גר תושב חייב בשבע מצוות בני נח – שלושה צדדים: מדין בן נח, או מדין ישראל, או דין נפרד (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יב-יא).
גרופה וקטומה (בשבת) – הפחתת חום האש, או היכר במקום החיתוי (מנוחת עמי טז-3 עמוד 112).
גרות – מילה וטבילה הם שני דברים המתירים ואם עשה רק אחד מהם הוא מקצת גירות (והוא חצי ישראל), או שאינו כלום (והוא גוי גמור) (קובץ הערות עג-יא. שו"ת בני ציון צא (הובא בחלקת יואב ח"א מהדורא תנינא ח ד"ה וראיתי): חצי ישראל. חלקת יואב שם ד"ה והנראה: רק מילה – גוי גמור, רק טבילה – חצי ישראל).
גרעון כסף (בעבד עברי) (א) – קונה את עצמו מרבו (קניין לעצמו), או שמתחילה היה קנוי לרבו רק עד הזמן שיפרע לו את הכסף (פירעון) (הגר"ש שקאפ קידושין ד ד"ה והנה בלא"ה. חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קה. קונטרסי שיעורים קידושין ב: מחלוקת רמב"ן ורשב"א, ובדעת הרמב"ם מחלק בין נמכר לישראל (קניין) לנמכר לעכו"ם (פירעון)).
גרעון כסף (בעבד עברי) (ב) – משלם את דמי ימי העבדות שעדיין לא עבד, או שמסלק את דמי המכירה (ולכן מועיל דווקא כאשר נקנה בכסף) (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קסב: מהרי"ט – סילוק דמי המכירה).

ד

דבר הגורם לממון (גנב קודשים שחייב באחריותן) – שלושה צדדים: כיוון שגרם הפסד לבעל הבית שמחויב להביא קרבן אחר חייב מדין גרמא או גרמי (גם לרבנן שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי), או כיוון שגרם לבעלים להתחייב ממון כאילו שגנב ממנו את הממון עצמו, או כיוון שהבהמה פוטרת את הבעלים מהאחריות נחשבת כשלו וחייב על שגנב ממנו את הבהמה (אפיקי ים ח"ב י ד"ה ואשר).
דבר שאינו ברשותו (א) – החפץ נחשב אינו ברשותו של הבעלים בגלל שהגזלן קנאו בקנייני גזילה, או בגלל שהגזלן הוא זה ששולט על החפץ, ולא הבעלים (פרי משה גניבה וגזילה ד-ג).
דבר שאינו ברשותו (ב) – הוא שלו לגמרי, או שנחשב קצת בגדר אינו שלו (שמה שהוא אינו ברשותו מגרע ומחליש את בעלותו ונחשב שאינו בעלים גמור) (קונטרסי שיעורים בבא קמא כ-יח. קהילות יעקב זרעים יז ד"ה ובאמת: אינו בעלים גמור).
דבר שאינו ברשותו (ג) – החיסרון בקונה – שלא יכול לקנות אותו, או במקנה – שלא יכול להקנות אותו (נתיבות סו-א, קובץ שיעורים קידושין צג).
דבר שאינו ברשותו (ד) – א"א להקדישו משום שאינו שלו לגמרי, או שרק א"א להחיל עליו דינים (כהקדש), אך הוא שלו לגמרי (קונטרסי שיעורים בבא קמא כ-יח).
דבר שאינו מקפיד עליו (כגון אגוז אחד) אפשר לקנותו בלא ידיעת הבעלים – מדין הפקר (שהוא הפקר לכולם), או מדין מתנה (שמסכים שיקנה ממנו) (אבני מילואים כח-מט: מתנה, נודע ביהודה המובא בו: הפקר).
דבר שאינו מתכוון – לא נחשב שהיתה פעולה כלל (שאינה עשיית חריץ אלא רק גרירת כיסא), או שהיתה פעולה אך כאילו שלא האדם עשאה אלא נעשתה מעצמה (שהחריץ נעשה מאליו) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לח, קמט. שערי יושר ג-כה באמצע ד"ה ובעיקר: לא נחשב לפעולה, קובץ שיעורים ח"ב כג-ז: כנעשה מעצמו).
דבר שאינו קצוב – א"א להתחייב עליו (לרמב"ם) משום שחיוב לא יכול לחול על דבר שאינו מבורר, או שאין גמירות דעת (כמו באסמכתא) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד ריא).
דבר שבערווה – ע"ע קידושין.
דבר שיש לו מתירין – אינו בטל משום שיכול לאוכלו בהיתר, או משום שבזה האיסור ג"כ דומה קצת להיתר, ודבר הדומה לא מבטל אלא מחזק (רש"י ביצה ג: יכול לאוכלו בהיתר, ר"ן נדרים נב.: דומה להיתר).
דבר שלא בא לעולם (א) – שלושה צדדים: טעם החיסרון הוא שא"א להחיל קניין כשאין חפץ (חיסרון בקניין), או שחפץ שאינו בעולם אינו שייך לבעלים (חיסרון בבעלות), או שאדם לא סומך דעתו על חפץ שעדיין לא קיים (חיסרון בדעת) (הגר"ח סטנסיל (נדרים בעניין מודר ומושבע מפי אחרים): חיסרון בבעלות. הגר"ש שקאפ בבא בתרא ל ד"ה ובנוגע: אין חיסרון בבעלים אלא רק בקניין. קובץ שיעורים בבא בתרא רעו: ר"י מפריז – חיסרון בקניין, מהר"ם מרוטנבורג – חיסרון בדעת. תורת הקניינים ח"ב עמוד רצב בשם התשב"ץ: דבר שאינו שלו לכשיקחנו – חיסרון בדעת, דבר שאינו בעולם – חיסרון בקניין).
דבר שלא בא לעולם (ב) – החיסרון בקונה, שלא יכול לקנות אותו, או במקנה, שלא יכול להקנות אותו (תורת הקניינים ח"ב עמוד רפח).
דבר שלא בא לעולם (ג) – דבר שלא יכול להקנותו עכשיו בפועל, או דבר שאינו יכול להקנותו עכשיו מעיקר הדין. ונפק"מ כשמעיקר הדין יכול להקנותו, ורק בפועל אי אפשר, כגון שכעת הוא חולה ואינו יכול לדבר, האם נחשב דבר שלא בא לעולם (קובץ שיעורים פסחים קלז, קלח: מחלוקת ראשונים).
דבר שלא בא לעולם (ד) – הקניין מועיל כאשר בידו להביאו לעולם – כי כן יכול להחיל את הקניין ע"י שיביאם לעולם (וכל החיסרון בדבר שלא בא לעולם הוא שלא יכול להחיל את הקניין), או כיוון שיש לו גמירות דעת (תורת הקניינים ח"ב עמוד שצה).
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (א) – שלושה צדדים: המשלח חשב שהשליח לא ישמע לו ולכן אין גמירות דעת של המשלח, או שהשליח לא עשה את המעשה מכח השתעבדותו למשלח (שהרי היה לו לשמוע לדברי הרב) ולכן השליחות בטילה, או שדברי הרב ודברי התלמיד היא פירכא על הלימוד במה הצד מתרומה וגירושין, שאין לנו לרבות אלא דינים שדומים להם, שאין בהן עבירה (קהילות יעקב קידושין לה-א – המשלח חשב שהשליח לא ישמע, או שהשליח לא עשה מכח המשלח. פני יהושע קידושין מב: ד"ה גמרא – פירכא).
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (ב) – ע"ע אין שליח לדבר עבירה.
דברי שכיב מרע – ע"ע שכיב מרע.
דברים שבלב אינם דברים – משום שהעיקר הוא המעשה ולא איכפת לנו מהדעת שבלב, או שבאמת איכפת לנו מהדעת, אך אינו נאמן לטעון מה היה בליבו (שו"ת חכם צבי א. ח"מ אה"ע מב-ד: אינם דברים אע"פ שאנו יודעים שאינו משקר).
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן – עת לעשות לה' – מדין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, או שמצוות ידיעת התורה דוחה את איסור הכתיבה (מנחת אשר שמות סב-א: דחייה. מהרץ חיות ג, ו (ומובא במנחת אשר שם): עקירת דבר מן התורה).
דופן סוכה (א) – התורה הקפידה על מספר הדפנות, או על מספר הרוחות שמהן הסוכה מגודרת. ונפק"מ לסוכה עגולה, שאין לה דפנות אך היא מגודרת (ברכת אברהם סוכה ז: סוכה עגולה א: רוחות).
דופן סוכה (ב) – גם היא חלק מחפץ המצווה, או רק הסכך (לקח טוב יב-ו).
דופן סוכה (ג) – צריך שתחשב מחיצה ע"פ גדרי התורה, או שתבדיל את הסוכה מרשות הרבים (שלא יוכלו בני רשות הרבים להיכנס אליה) (עיון בלומדות יא "הגדרת מחיצה בשבת ובסוכה": מחיצה ע"פ גדרי התורה).
דופן פסולה בסוכה (כגון שאין בה שיעור) – אינה דופן כלל, או שהיא דופן ויש בה פסול (ברכת אברהם סוכה ז. מיגו דהווה דופן ה).
דיחוי (א) – הפסול שעבר פסלו לעולם, או שהפסול עבר וכעת הוא פסול חדש של דחוי למשל: אילו היה פסולי דיחוי בבעל מום עובר, האם לאחר שעבר מומו עדיין נשאר עליו פסול בעל מום, או שפסול זה פקע וכעת הוא פסול חדש פסול דחוי (קובץ שיעורים מכתבים בסופו ד"ה בעניין דיחוי).
דיחוי (ב) – חסר בקדושה, או שבקדושה לא חסר כלום אלא שהיא דחויה (חידושי הגרי"ז זבחים עמוד לא בדפיו ד"ה עוד).
דיין – רק פוסק את הדין (והמתחייב והזוכה הוא רק ממילא), או שהדיין עצמו הוא המזכה והמחייב (מערכי לב סנהדרין סט-ב).
דין בלילה – אין דנים בלילה, או שבלילה אינם כלל בית דין (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד קכה).
דין עבד כנעני – ע"ע קידושין מדין עבד כנעני.
דין ערב – ע"ע קידושין מדין ערב.
דינא דמלכותא דינא (א) – חמישה צדדים: שררה כהפקר בית דין, או שהמלך כבעלים מדין כיבוש מלחמה, או שבני המלכות קיבלו על עצמם, או כמלכי ישראל, או כסיטומתא (דבר אברהם ח"א א-ב: שררה או כיבוש, רשב"ם בבא בתרא נד: ד"ה והאמר: קיבלו על עצמם, מאירי בבא קמא קיג: מלכות, רבנו יונה בשיטה מקובצת בבא בתרא נה: כסיטומתא).
דינא דמלכותא דינא (ב) – מועיל רק להפקיע מהבעלים הקודם (והקונה צריך לעשות מעשה קניין כדי לקנותו), או שמועיל גם להקנות לקונה (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קצ).
דיני התורה – חיוב אחד לנצח, או שבכל רגע הוא חיוב חדש (מפענח צפונות ג-יז).
דיני ממונות – דינים ככל התורה שנלמדים מדין "לא תגזול", או שתלויים בסברות (-"תורת המשפטים") (שערי יושר ג-ג, ה-א: סברות, ומאחרונים שהביא שם משמע – דיני התורה. המידות לחקר ההלכה יא-ג והלאה. שם יח-ק: מפלפל שיש בזה סתירה).
דישון המזבח והמנורה – צריך שיהיה מדושן (נקי מדשן), או אסור שיהיה עליו דשן (מפענח צפונות ו-כ).
דל"ת של תפילין – היא אות גמורה של שם ה' ברצועה, או שהיא רק סימן לצורת הקשר (אך לא צריך את שם ה' ברצועות) (הגרי"ז תפילין ג-טז ד"ה והנה ז"ל (הראשון) וד"ה והנה בפירש"י: רש"י – אות, רמב"ם – רק צורת הקשר).
דם הנשפך כמים מכשיר – צריך להיות נשפך כמים כדי להכשיר, או שאם לא נשפך כמים אינו מכשיר (דרכי משה דרך הקודש י-יד).
דם טוהר ביולדת – אינו גורם טומאה, או שהוא דין טהרה (ר' אריה לייב מאלין ח"ב סח-א ד"ה אכן: דין טהרה).
דם קודשים – ע"ע אם אין בשר אין דם.
דמאי (א) – איסור עצמי אפילו אם באמת עם הארץ עישרו, או שרק צריך לחשוש שלא עישרו (ואם באמת עישרו הוא מותר) (אתוון דאורייתא ו, דברי סופרים א-כו, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כד).
דמאי (ב) – רבנן תקנו שצריך לחשוש שהוא טבל מדאורייתא, או שהוא דין טבל רק מדרבנן (כמו בעציץ שאינו נקוב) (קובץ הערות עה-ו).
דמאי (ג) – צריך להפריש ממנו מעשר ראשון אע"פ שלא נותנו ללוי – צריך להפריש אך המוציא מחבירו עליו הראיה, או שצריך להפריש רק כדי שיוכל להפריש ממנו תרומת מעשר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כג).
דמאי (ד) – התרומה אסורה איסור עצמי, או רק כדי להתיר את השיריים באכילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כו).
דעת אחרת מקנה – מספיקה דעת המקנה בלי דעת הקונה כלל, או שהמקנה נחשב מעין זכין בשביל הקונה, וממילא כאילו שיש לקונה דעת (שערי יושר ז-יב: המקנה מספיק, קצות החושן (רלה-ד ד"ה קטן) בדעת הרמב"ם: זכין. תורת הקניינים ח"א עמוד מ, ברכת אברהם סנהדרין סח: דעת אחרת מקנה ט).
דעת המתחייב (בשטרות) – המתחייב הוא מי שמפסיד מהשטר, או מי שעושה את השטר (פרי משה עדות שבשטר ו-א: מחלוקת אחרונים).
דעת לקניין – צריך דעת להקנאה (חלות הקניין), או למעשה הקניין (תורת הקניינים ח"א עמוד ל. חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד עח וקונטרסי שיעורים בבא מציעא י-א: רק להקנאה או גם למעשה).
דרבנן (א) – שלושה צדדים: איסורי חפצא, או איסורי גברא, או שהאיסור הוא לעבור על דבריהם (אך המעשה עצמו מותר) (אתוון דאורייתא י: חפצא, שאר אחרונים המובאים בו: גברא. אבן האזל חמץ ומצה א-ז: חפצא או גברא. קובץ הערות ח-טו: האם האיסור הוא רק לעבור על דבריהם).
דרבנן (ב) – כשחכמים תקנו תקנות וגזירות, הם דינים נפרדים מדיני התורה, ודיני דאורייתא נשארו כמו קודם התקנה, או שתקנות דרבנן מצטרפות להיות כחלק מהתורה ומעין פירוש לדבריה, ודיני התורה עצמן משתנים על פיהן. כלומר, האם חכמים מוסיפים על התורה או משנים אותה (דרכי משה דרך הקודש א-ד. ובעיון בלומדות א דן בזה לגבי שחוטי חוץ, איסורי דרבנן בשבת, ריבית סאה בסאה ואין מבטלין איסור לכתחילה).
דרישה וחקירה (א) – כדי שיהיה אפשר להזימם, או דין בפני עצמו (מרגליות הים סנהדרין עח.).
דרישה וחקירה (ב) – חלק מהעדות (שהעדות לא נשלמת עד סוף הדרישות וחקירות), או דין נפרד (אך העדות נשלמה) (ברכת אברהם סנהדרין לב: בסופו ד"ה ועי"ל).

ה

הבדלה – ע"ע מלאכה קודם הבדלה.
הבדלה בתפילה (א) – אומרים אותה בתפילת מעריב של מוצאי שבת, או בתפילה הראשונה של חול (חקירות במסכת ברכות ט).
הבדלה בתפילה (ב) – מדין נוסח התפילה, או כדי להתיר עשיית מלאכה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה הבדלה בתפילה ועל הכוס: מחלוקת תנאים).
הבדלה בתפילה (ג) – משום הזכרת מעין המאורע (מדין נוסח התפילה), או דין הבדלה, שמקיימה בתפילה וחוזר ומקיימה על הכוס (כדין קידוש) (אבן האזל תפילה י-יד, ברכת אברהם פסחים קה: ד"ה המבדיל).
הבדלה בתפילה (ד) – לדעה שהיא מעין המאורע – מעין המאורע של חול (מוצאי שבת ויום טוב), או מעין המאורע של שבת ויום טוב עצמם (אבן האזל תפילה י-יד).
הבדלה עד יום רביעי – זמן מצוות הבדלה הוא רק במוצאי שבת, ועד יום רביעי הוא רק תשלומין להבדלה במוצאי שבת, או שזמן ההבדלה הוא עד יום רביעי (קהילות יעקב ברכות ז).
הגבהה (קניין) (א) – שלושה צדדים: מועילה מדין חצר, שהחפץ נמצא ברשותו, או מדין משיכה, או מדין יד (פרי משה קניינים יז-ב. מנחת אשר בבא בתרא מב-ו: ריטב"א – תולדת משיכה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קל בדעת רמב"ם ורש"י: יד).
הגבהה (קניין) (ב) – שיעשה מעשה הגבהה (פעולה), או שהחפץ יהיה מוגבה (תוצאה) (פרי משה קניינים יז-ב).
הגבהה (קניין) (ג) – חל ע"י מעשה ההגבהה עצמו, או משום שהמעשה מוכיח על בעלותו (עיון בלומדות יב).
הגבהה בעבד כנעני (קניין) – מדין הגבהה (כהגבהה במטלטלין), או מדין חזקה (ברכי יוסף יו"ד רסז-טו, חיים שאל ח"א עו, חזון יחזקאל קידושין א-ג).
הגונב מן הגנב פטור – משום שלא חידש במעשיו כלום, שהרי ממילא החפץ כבר גנוב (סברא), או גזירת הכתוב (פרי משה גניבה וגזילה ד-א).
הדסים שנטלן אחת אחת יצא – כי אין צריך ליטלם בנטילה אחת, או שנחשב כאילו נטלן בנטילה אחת (ברכת אברהם סוכה לד: נטלן אחד אחד ב).
הודאת בעל דין (א) – נאמנות, משום שלרעת עצמו אין חשש שישקר, או התחייבות, שנחשב שהתחייב לשלם מרצונו (קצות החושן לד-ד).
הודאת בעל דין (ב) – רק מדין הודאה, או גם קניין אודיתא (הגר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ: גם אודיתא).
הודאת בעל דין (ג) – הודאת הנתבע מחייבתו, או שכאשר הנתבע מודה, טענת התובע מחייבתו (אוהל אברהם כתובות עמוד רנב מר' נחום פרצוביץ: טענת התובע).
הודאת בעל דין (ד) – לא מועילה כשיש חובה אחרים – מחשש קנוניא, או שלגבי אחרים אינו בעל דין להודות (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קפד).
הוחזק כפרן – לא נאמן לטעון פרעתי משום שמסתמא לא יפרע בלא עדים (ואנן סהדי שמשקר), או משום שאיבד את הנאמנות לטעון (וכאילו לא טען) (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קצד, חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד סד).
הוצאה מרשות לרשות (בשבת) (א) – המלאכה היא ההעברה מרשות לרשות, או העקירה וההנחה (המידות לחקר ההלכה ד-ט בשם הגר"ח מבריסק: רק העקירה וההנחה. פרי משה שבת ל-ב).
הוצאה מרשות לרשות (בשבת) (ב) – המלאכה היא הוצאת החפץ מהרשות הקודמת, או הכנסתו לרשות החדשה (מי טל הוצאה לח).
הוצאה מרשות לרשות (בשבת) (ג) – המלאכה היא שינוי בחפץ – שמקומו (רשותו) של החפץ השתנה, או שינוי ברשות – שברשות הקודמת היה חפץ ונעשה חלל, וברשות החדשה היה חלל ונעשה חפץ (מי טל הוצאה לט).
הוצאה מרשות לרשות (בשבת) (ד) – הנחה – חלק מהמלאכה (ובלא הנחה לא עשה מלאכת הוצאה), או שהיא רק גזירת הכתוב (ובלא הנחה עשה את מלאכת הוצאה, אלא שגזירת הכתוב שפטור) (אפיקי ים ח"ב ד-ח ד"ה והנלע"ד).
הוצאת פסח – נפסל מחמת ההוצאה (פעולה), או משום שאינו בחבורה אחת (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן פסח רצד: חוץ לבית – פעולה, חוץ לחבורה – תוצאה).
הורג מי שיכול להצילו באחד מאבריו – אסור מדין לא תרצח, או דין נפרד (ברכת מרדכי עניינים א-ט).
הזאות ביום כיפור – כל המ"ג הזאות הן מדין עבודת הקרבן, או מדין חובת היום (אך לעבודת הקרבן מספיק סדר אחד) (הגר"ח סטנסיל שלד).
הזאות ביום כיפור לפני ולפנים בבית שני – שלושה צדדים: היזו אע"פ שנגנז הארון משום שנחשב שעדיין יש ארון (כיוון שנגנז במקומו), או משום שהוא מקום הארון (שיש קדושה במקום זה), או שנחשב זריקה שלא במקומה (הגר"ח סטנסיל נו).
הזכרת יעלה ויבוא – ע"ע יעלה ויבוא.
הזכרת שאילת גשמים – ע"ע שאילת גשמים.
הטוב ומטיב (בברכת המזון) – תוספת על ברכת המזון (וחלק ממנה), או ברכה נפרדת (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים א-יג).
הטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים – הטלת המים מחייבת קידוש ידיים ורגליים, או שההטלה מבטלת את הקידוש הקודם וממילא צריך לקדש שוב (הגר"ח סטנסיל קמג: מבטלת את הקידוש).
הידור בנר חנוכה – מדין הידור כללי ככל המצוות (ואנווהו), או דין מיוחד בחנוכה (שכך תיקנו את מצוות נר חנוכה) (משנת יעבץ או"ח עד-א ד"ה ונראה וד"ה בדעתי: רש"י תוס' ור"ח – הידור כללי, רמב"ם ושו"ע – דין בחנוכה. מנחת אשר בראשית נד-א ד"ה נראה: דין מיוחד בחנוכה).
הידור מצווה (א) – הוא חלק מכל מצווה, או דין נפרד (וגם אם לא הידר – את המצווה עצמה קיים בשלמות) (משנת יעבץ או"ח סז ד"ה והנה יש להסתפק, עיון בלומדות ב, ברכת אברהם סוכה יא: הידור מצווה ב הביא גרי"ז).
הידור מצווה (ב) – שיהיה יפה למראה העיניים, או שיהיה מובחר (ברכת אברהם סוכה יא: הידור מצווה ה).
הידור מצווה (ג) – בחפצא של המצווה, או בעשיית המצווה (מנחת אשר שמות כה-ב בתחילתו: שני הדינים יחד).
היוצא מן הטמא – ע"ע יוצא מן הטמא.
היזק ראיה (א) – שלושה צדדים: היזק גופו (שמתבייש מזה), או היזק לממונו (שמצמצם את תשמישי החצר), או איסורא (שאסור להסתכל בחצר חבירו) (קהילות יעקב בבא בתרא ה ד"ה ונראה. אבן האזל שכנים א-ב: רמב"ם – היזק גופו, ראב"ד – מניעת השתמשות. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד עז האם הוא נזקי גופו או נזקי ממונו (שמונע את ההשתמשות)).
היזק ראיה (ב) – טעם הדעה ששמיה היזק – משום שאי אפשר להיזהר שלא לעשות דברי צניעות בחצירו, או שאפשר להיזהר שלא לעשות דברי צניעות בחצירו אלא שזה גופא ההיזק – שמונעו מלהשתמש בחצירו לכל צרכיו (קהילות יעקב בבא בתרא ה וחזון יחזקאל בבא בתרא א-ה חקרו בין שני הצדדים. סמ"ע חו"מ שעח-ד: מניעת ההשתמשות).
היזק שאינו ניכר (לדעה שאינו היזק) (א) – כגון המטמא טהרותיו של חבירו, שפטור – משום שהחומר של החפץ לא ניזוק (שהפרי נשאר שלם), או שאנו לא רואים את ההיזק (שלא רואים אם הפרי טמא) (רמב"ם חובל ומזיק ז-א: "לא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו", מוכח שתלוי בחומר. ר"י בתוס' בבא בתרא ב: ד"ה וחייב: שרץ שנוגע בפירות רטובים, שרואים שהוכשרו לקבל טומאה, נחשב שניכר – מוכח שתלוי בראייה. קובץ שיעורים בבא קמא קכח. והמאירי גיטין מ: הוסיף צד שלישי, שדיני נזיקין נפרדים מדיני איסורין, ולכן נזק שחל ע"י איסור לא נחשב לנזק (כך ביאר בדעתו הקונטרסי שיעורים בבא קמא א-טז)).
היזק שאינו ניכר (לדעה שאינו היזק) (ב) – פטור משום שלא נחשב שהוא מזיק, או שלא נחשב שהוא היזק (קונטרסי שיעורים בבא קמא א-יד).
היזק שאינו ניכר (לדעה שאינו היזק) (ג) – חייב מדרבנן (במזיד) – מדרבנן נחשב היזק, או שהוא רק קנס (אך אינו היזק) (קונטרסי שיעורים בבא קמא א-כ).
הילך מנה והתקדשי לפלוני – ע"ע קידושין מדין עבד כנעני.
הילוך בשביל של כרמים (קניין) – משום שנהנה מההילוך, או משום שזהו דרך תשמישו של השביל (תורת הקניינים ח"א עמוד תה: רשב"ם – נהנה, מחנה אפרים – דרך תשמישו).
היסח דעת בתפילין – איסור, או שרק אינו מקיים את מצוות תפילין (משיב דבר ו).
היקש – ע"ע לקולא ולחומרא.
היתר – מציאות בפני עצמו, או רק העדר איסור (המידות לחקר ההלכה ב-כב, בית האוצר יח, קובץ הערות סז-א, קובץ ביאורים סוף בכורות: רק שלילת איסור).
היתר מצטרף לאיסור – גם ההיתר נאסר, או שהחיוב רק על האיסור, וההיתר מצטרף רק כדי שהאכילה תהיה כזית (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תמז).
הכאה וקללה למי שכך דינו (כגון מלקות בבית דין) – האיסור להכות ולקלל הותר, או נדחה (ברכת אברהם סנהדרין פה. הכאה וקללה א).
הכהו על ידו ואין סופה לחזור פטור משבת גדולה וחייב בנזק – חיוב שבת גדולה פקע לגמרי, או שהוא נכלל בחיוב נזק (הגר"ח סטנסיל קכא).
הכרעה במחלוקת תנאים – כשחז"ל הכריעו כתנא נגד חבירו, כגון רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ההכרעה על הדינים, שבדקו ומצאו שבכל המקומות מסתבר כרבי יהודה, או שההכרעה על התנא, שתנא זה יותר בר סמכא מחבירו (קובץ שיעורים בבא בתרא תצט).
הכרעות בספיקות – ע"ע ברי ושמא, הפה שאסר, חזקה, מוחזק, מיגו, ספיקא דאורייתא, ספיקא דרבנן, ספק, עד, עדות, עדים, רוב, שבועה.
הכשר אוכלין לקבלת טומאה (א) – כדי שיחשב אוכל, או גזירת הכתוב (קובץ שיעורים בבא בתרא סו).
הכשר אוכלין לקבלת טומאה (ב) – ע"ע דם הנשפך כמים מכשיר, טומאת משקין.
הלוואה (א) – צריך לשלם לו, או שצריך שלא יהיה חייב לו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שמיטת כספים: שלא יהיה חייב לו).
הלוואה (ב) – ע"ע גבייה מלקוחות, חוב, פריעת בעל חוב, קדימה במטלטלין.
הלוואה עד שירצה הלווה לפרוע – זו קביעת זמן, או מחילה על זכות התביעה (קובץ שיעורים בבא בתרא תקז).
הלל בסוכות – רק מדין יום טוב, או גם משום נטילת לולב (משנת יעבץ או"ח כ: גם משום לולב).
הלל בשחיטת הפסח – מדין שירה, כמו ששרים בכל הקורבנות, או מדין אמירת הלל, כמו שאר הלל (משנת יעבץ או"ח כא ד"ה הרי מבואר).
המוציא מחבירו עליו הראיה – ע"ע מוחזק.
הנהגה (קניין) – ע"ע רוכב ומנהיג.
הנושה בחבירו וחבירו בחבירו – ע"ע שיעבודא דרבי נתן.
הסיבה – מדיני אכילת מצה, או מדיני אכילה (הגר"ח סטנסיל לה. ומעין זה חקר הגרי"ז (חמץ ומצה ז-ז, והביאו בברכת אברהם פסחים קח. מצוות הסיבה ג) האם היא מצווה בפני עצמה לעשות סימן חירות, או שהיא האופן לקיים את מצוות הלילה).
העברת ארבע אמות ברשות הרבים (בשבת) (א) – מדין מוציא מרשות לרשות, או דין נפרד (אפיקי ים ח"ב לז ד"ה אולם: ר"ן ורמב"ם – מדין מוציא, רש"י – דין נפרד).
העברת ארבע אמות ברשות הרבים (בשבת) (ב) – המלאכה היא כל המעשה, או רק העקירה וההנחה (המידות לחקר ההלכה ד-ט בשם הגר"ח מבריסק: רק כל המעשה).
העברת ארבע אמות ברשות הרבים (בשבת) (ג) – שיעור ארבע אמות הוא שיעור ככל השיעורים, או שהוא משום שארבע אמות היא רשותו של אדם, ותוך ארבע אמות עדיין לא הוציא מרשותו (עיון בלומדות י: רש"י – יש איסור חצי שיעור, מאירי – אין).
העדר – גם הוא מציאות חיובית, או רק שלילת המציאות (מפענח צפונות ו-ז בהערה).
העלם אחד על שני זיתי חלב – חייב רק קרבן אחד, משום שהוא כשגגה אחת (כאילו שאכל את שניהם בבת אחת ממש), או שחייב שני קורבנות, ונפטר בקרבן אחד (אפיקי ים ח"ב ה).
הענקה לעבד עברי (א) – חוב ממון (ויורדים לנכסיו), או רק מצווה (וכמו צדקה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קיג, קכ, חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד עט, מנחת אשר דברים כג-א).
הענקה לעבד עברי (ב) – שלושה צדדים: מתורת מתנה, או מדין צדקה, או שכר פעולה (סמ"ע חו"מ פו-ב: מתנה. ש"ך חו"מ פו-ג בסופו: צדקה. משנה למלך עבדים יג-ד (סוף ד"ה והרי) הסתפק האם הוא צדקה או שכר. והפני יהושע קידושין טז: (ד"ה ואי) חילק שלעניין הענקה לקטן נחשב כשכר פעולה שקטן זוכה בו, וכן לעניין הענקה ליורשיו נחשב כשכר פעולה שהיורשים זוכים בו, אך לעניין בעל חוב של העבד אינו נחשב כשכר פעולה).
הענקה לעבד עברי (ג) – האדון בעצמו מחיל את הקניין (כח האדם, כקניינים), או שהאדון רק רוצעו, והדין חל מעצמו (כח המעשה, כשחיטה) (מנחת אשר שמות לז-א ד"ה ונראה: כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
הענקה לעבד עברי במיתת האדון – החיוב על האדון המת, והבן משלם בשבילו, או שמתחילה החיוב על הבן (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה הענקה של עבד עברי).
העראה כגמר ביאה – ההעראה נחשבת כאילו גמר את הביאה, או שהחידוש הוא שההעראה אסורה בעצמה, אע"פ שאינה גמר ביאה (קובץ שיעורים ח"ב י-ג).
הפה שאסר – מדין מיגו שהיה יכול לשתוק, או שכיוון שהוא זה שאסר, יכול לבטל את האיסור (קובץ שיעורים כתובות מג: מחלוקת ראשונים).
הפקעת הלוואתו של גוי – נעשה שלו כאבידת גוי (ואין חוב), או שרק אין איסור אבל אינו שלו (ורק אינו חייב לפרוע) (הגר"ח סטנסיל רלב, רלג. קונטרסי שיעורים בבא קמא יז-יד: מהרש"א – היתר לא לפרוע, מהרש"ל – אין חוב).
הפקעת קניין – חכמים הפקיעו את הקניין מעיקרו שאינו מועיל כלל, או שהוא מועיל, ורק אחרי שקנה הוא מתבטל מדין הפקר בית דין (קובץ שיעורים פסחים קלה).
הפקר (א) – ארבעה צדדים: רשות בפני עצמה (כמו הקדש), או שאינו של אף רשות (סילוק), או ששייך לכולם (בכח), או שעדיין שייך לבעלים ורק נדר לא לעכב אחרים מלקנותו (נדר) (שו"ת רעק"א מהדורא קמא רכא-ו: סילוק ולא הקנאה. דרכי משה דרך הקודש ה-טו, פרי משה קניינים לז-ב ורוח אליהו כג: רשות או סילוק. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה הפקר והמידות לחקר ההלכה כב-כא: אף אחד או כולם. המידות לחקר ההלכה שם בדעת רש"י: של כולם. קצות החושן רעג-א: רש"י ורמב"ם – נדר, תוס' – קניין. שערי יושר ה-כג ד"ה ונראה ויד המלך שלוחין ושותפין בתוספת שבסוף הספר: לכו"ע קניין).
הפקר (ב) – הוא רק הפקעת הבעלות, וממילא כל העולם יכול לזכות בו, או שהזכות לכל העולם היא חלק מההפקר עצמו (המידות לחקר ההלכה יב-לו).
הפקר (ג) – האדם בעצמו מחיל את הדין (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק מסכים שיהיה הפקר, והדין חל מעצמו (כח המעשה, כשחיטה) (מהשערי יושר ה-כג בסופו משמע בדעת הר"ן שהוא כח המעשה, וכן כתב בחידושי הגר"ש שקאפ (בבא בתרא כט ד"ה ובנדרים) שאינו ככל הקנאה אלא שאינו מקפיד על מציאות החפץ, ולכן לא מועיל שיור בהפקר. חידושי ר' שמואל פסחים עמוד צ: כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
הפקר (ד) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון, דבר שאינו מקפיד עליו, אך לא חשב בפירוש להפקירו – האם הוא הפקר (שערי יושר ה-יב וז-יב: מחשבה, ה-כג בסופו: לר"ן מספיקה הסכמה. קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. אבני מילואים כח-מט: דבר שאינו מקפיד עליו – קניין, ולנודע ביהודה המובא בו הוא הפקר. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
הפקר בית דין (א) – רק מפקיע מהבעלים הקודם, או גם מקנה לבעלים החדש (שו"ת רעק"א מהדורא קמא רכא-ו: תוס' ורא"ש – רק להפקיע, ר"ן – גם להקנות. מחנה אפרים מכירה ב).
הפקר בית דין (ב) – הבעלים הקודם הוא המקנה, או בית דין (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קנג).
הפקר בשביעית (א) – מצווה ככל המצוות, או אפקעתא דמלכא (מופקר ממילא, ואינו תלוי ברצונו של הבעלים) (אפיקי ים ח"ב כה: מחלוקת ראשונים. המידות לחקר ההלכה יב-מז: מחלוקת הבית יוסף והמהרי"ט).
הפקר בשביעית (ב) – דין ממון, או דין איסור וקדושה (אפיקי ים ח"ב כד).
הפקר עד דאתי לרשות זוכה – (לשיטת רבי יוסי) נעשה הפקר רק כשמגיע לרשות הזוכה, או שנעשה הפקר מייד, ועד שמגיע לרשות הזוכה יכול לחזור בו (דרכי משה דרך הקודש ה-יב).
הפרשת תרומה – שלושה צדדים: צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג. הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה הרהור ובבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה בפועל (כוונה), ולא רק רצון (התרצות, ניחותא). גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
הפרת נדרים (א) – כח מיוחד שהתורה נתנה לאב ולבעל (גזירת הכתוב), או שהיא חלק מזכויות האב בביתו והבעל באשתו (קונטרסי שיעורים נדרים כט: לרא"ש – כח מיוחד, לר"ן – מדין הזכויות).
הפרת נדרים (ב) – הפרת האב – משום שכל הנודרת על דעת אביה היא נודרת, או מדין כיבוד אב (שו"ת הרשב"א ח"ד שי ד"ה וכיוון: נדרה על דעת אביה, שלמי נדרים (בקונטרס מילואים לשלמים שבסופו ד"ה והנה) בדעת הרמב"ם: כיבוד אב).
הפרת נדרים (ג) – הפרת הבעל – משום שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, או מדין ביטול, דאתי דיבור ומבטל דיבור (שו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד רכז ד"ה ותלמיד: יותר נראה שמדין אתי דיבור).
הפרת נדרים (ד) – הקמה לא מועילה אחריה – משום שההפרה סותרת את ההקמה (כמו שהפרה לא מועילה לאחר הקמה), או שכיוון שהפר את הנדר, הנדר כבר אינו, ולא שייך לקיימו (הגר"ח על הרמב"ם נדרים יג-כב ד"ה ונראה: הנדר אינו).
הפרת נדרים (ה) – נערה מאורסה אביה ובעלה מפרין נדריה – משום שהאירוסין גורעים מכח האב (שהאירוסין קצת הוציאו את הנערה מרשותו), או משום שהתווסף בה גם כח הארוס (וכח האב לא נגרע, שהאירוסין אינם מוציאים ממנו כלל) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה הפרה, אות נד).
הפרת נדרים (ו) – מת הארוס נתרוקנה רשות לאב – שלושה צדדים: האב מקבל את כח ההפרה של הארוס, או שכח האב מתפשט על כל הנדר, או שבעלותו עכשיו מספיקה (ואינו צריך את כוחו של הארוס) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קכח, קמא).
הקדש (א) – יש בו רק קדושה (אך אינו של הקדש, אלא הפקר), או גם קניין ממוני (ששייך להקדש) (אתוון דאורייתא ג ושם בד"ה והנה עוד בילדות. דרכי משה דרך הקודש ח-א: בכל הקדש יש גם קניין וגם איסור, ויש שיש רק אחד מהם).
הקדש (ב) – לדעה שיש בו גם ממון – קדושת החפץ גורמת לקניין ממוני (ששייך להקדש), או שהקניין הממוני גורם לקדושה (קובץ שיעורים קידושין מב: בקדושת דמים – הממון גורם, בקדושת הגוף – הקדושה גורמת).
הקדש (ג) – בקדושת ממון, שהקדושה מכח הקניין (לחלק מהדעות) – היא מתחדשת בכל רגע ורגע ע"י הקניין, או שחלה מתחילה לעולם (קובץ שיעורים קידושין סו).
הקדש (ד) – הדינים שנתמעטו בהקדש (ריבית, נזיקין ועוד) תלויים בקניין הממוני של ההקדש, או בקדושה (קובץ שיעורים ח"ב כ-ו).
הקדש (ה) – האדם עצמו מחיל את הדין (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק נודר והתורה מחילה את הדין (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם: כח האדם. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
הקדש (ו) – יש בו רק איסור מעילה, או גם איסור קונם (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תעט).
הקדש (ז) – ע"ע אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, חילול הקדש.
הקדש פחות משווה פרוטה אסור בהנאה אך אין בו מעילה – סתם הנאה בכל שהוא והלכה למשה מסיני ששיעור מעילה בפרוטה, או שסתם הנאה בפרוטה וגזירת הכתוב שאסור ליהנות גם בפחות משווה פרוטה (דחזי לאיצטרופי) (דרכי משה דרך הקודש ד-א).
הקהל – הבאת קטן להקהל – חיוב על האב, או על בית דין (טורי אבן חגיגה ג.).
הקמת נדרים (א) – רוצה שתידור, או מסכים לנדר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה הקמת נדר).
הקמת נדרים (ב) – הבעל מחיל את נדרה וכאילו הוא נדר בשבילה, או שהוא רק מסכים לנדר ומונע את ביטולו, אך האשה היא זו שמחילה את הנדר (הגרנ"ט מו ד"ה ונראה. משנת יעבץ יו"ד טו-ג ד"ה לכן: הבעל מחיל).
הרהור כדיבור – הרהור הוא לחשוב על המילים בפועל, או על משמעות העניין (לחשוב על המילים לוקח זמן כמו להגיד אותם, אך לחשוב על המשמעות – אפשר ברגע אחד לחשוב על רעיון גדול מאוד) (קהילות יעקב ח"א ד ד"ה ובחידושי).
הרחקת נזיקין (א) – מדיני ממונות (שיש לניזק זכות לתבוע את שכנו להרחיק), או מדיני איסורים (שאסור להזיק) (גר"א חו"מ קנה-ח: רמב"ם – ממון, רא"ש – איסור. דן בדבריו שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב אות טז ובחידושים עמוד פה).
הרחקת נזיקין (ב) – מדין חיובי השמירה על ממונו שלא יזיק, או מדין שיעבודי שכנים (שרשותו של האדם משועבדת לשכנו לעניין שלא יכניס אליה דברים שעלולים להזיק לו) (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד פה בדפיו: מחלוקת ראשונים. קונטרסי שיעורים בבא בתרא ט-א ד"ה וכן יש לחקור, ובאות יא הביא יד רמה ורשב"א שהוא מדין שיעבודי שכנים).
הרי שלך לפניך (בשומר וגזלן שהחפץ נאסר בהנאה) – נחשב שהחזיר את החפץ, או שאינו חייב כלל להחזירו (הגר"ח סטנסיל רלו: שומר – לא חייב, גזלן – כאילו החזיר).
הריני נזיר לאחר ל' יום – ע"ע נזיר לאחר ל' יום.
הרכבה (בכלאיים) – מדין לא תזרע כלאיים, או לאו נפרד (משנת יעבץ יו"ד כב ד"ה והנה בעיקר).
הרכנת הראש – כאילו שאמר בפיו, או רק הסכמה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה הרכנת הראש).
השבע לי דלא פרעתיך – כדי להפיס דעתו של בעל הבית, או שמשום כך גם הפקיעו ממנו את הממון עד שישבע (פרי משה שבועות ממון כג).
השבת אבידה – מדיני ממונות, או מדיני איסורים (שמצווה להחזיר) (גר"א חו"מ קנה-ח: רמב"ם – ממון, רא"ש בבא מציעא ב-ח – איסור. דן בדבריו שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קג).
השבת אונאה – ע"ע אונאה.
השבת גופו – מצווה שבין אדם למקום, או בין אדם לחבירו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שלא).
השבת גזילה – שלושה צדדים: צריך לשלם (בשביל העבר), או לקיים מצוות השבה (בשביל ההווה), או להוציא את הגזילה מתחת ידו (בשביל העתיד) (מפענח צפונות יג-ד-א: שלושתם יחד. וכן חקר ברכת שמואל כתובות מא האם היא מצווה או חובת תשלומין (הביאו ברכת אברהם סנהדרין עב. בדמים קננהו ח)).
השבת עבוט – בין אדם לחבירו (ויש לבעל העבוט זכות ממון שיחזירו לו), או בין אדם למקום (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד סא).
השבתת שאור – מצווה לבערו (פעולה), או שיהיה מבוער (תוצאה) (מנחת חינוך ט-א [א]: רש"י ורמב"ם – תוצאה, תוס' – פעולה. הגר"ח על הרמב"ם חמץ ומצה א-ג: לרבי יהודה שמצוותו בשריפה – פעולה, לרבנן שבכל דבר – תוצאה. חידושי ר' שמואל פסחים מעמוד טו עד עמוד כ. המידות לחקר ההלכה י-ג).
השמעת קול (בשבת) – ע"ע אוושא מילתא.
השקה – החיבור מפקיע את פסול השאובין מהמים (כשרים מחמת עצמם), או שעדיין הם שאובין אך כיוון שמחוברים למקווה גם הם נחשבים כמקווה, ובמקווה שאובין אינם פוסלים (כשרים מחמת המקווה) (הגר"ח סטנסיל תכ, תכא. חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד פט: מחמת עצמם).
התחייבות בדברים (לדעת הרמב"ם שמועילה) – מדין אודיתא, או דין נפרד, שאדם יכול להתחייב בדיבור (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנו).
התפסה בדבר הנדור – צריך להתפיס בדבר הנדור, או שא"א להתפיס בדבר האסור (המידות לחקר ההלכה יא-נא).
התראה (א) – שלושה צדדים: להבחין בין שוגג למזיד, או גזירת הכתוב, או גמר החיוב (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה התראה).
התראה (ב) – צריך שיתיר עצמו למיתה בפועל, או רק לחיוב מיתה (קובץ שיעורים כתובות צ).
התרת נדרים (א) – הנדר ניתר לגמרי וכאילו שלא היה איסור כלל (כעין הותרה), או שיש איסור ורק התורה התירה להתנהג כאילו שאין איסור (כעין דחויה) (קונטרסי שיעורים נדרים יט-ג).
התרת נדרים (ב) – ע"ע למפרע.

ו

וביערת הרע (א) – המצווה לבער את הרע (פעולה), או שהרע יהיה מבוער (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו: תוצאה).
וביערת הרע (ב) – כשנגמר דינו למיתה המצווה רק על בית דין להורגו, או גם על הנידון עצמו (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד רמה בהערה).
וידוי (א) – חלק ממצוות תשובה (ואם לא התוודה לא נחשב שעשה תשובה, כי דברים שבלב אינם דברים), או דין נפרד (שצריך וידוי בשביל לכפר) (משנת יעבץ או"ח נה-ג ד"ה ונראה בביאור: מחלוקת ראשונים, מאורות הראי"ה דרשות לשבת תשובה ח).
וידוי (ב) – ע"ע תשובה.
וידוי של כהן גדול על שעיר המשתלח – מדיני עבודת היום, או מדיני תשובה (משנת יעבץ או"ח נה ד"ה לכן נראה: שני הדינים יחד).
ולד קודשים קלוט אם ילדה קלוט אינו קדוש גם לדעה שוולדות קודשים במעי אימן קדושים – משום איסור טמא, או משום שעל מין טמא לא חלה קדושה (הגר"ח סטנסיל שכט).
ולדות – מעיקר הדין תשלומיהן לאשה (משום שהוולדות בגופה), והבעל זוכה ממנה, או שהתשלומין ישר לבעל (עיון בלומדות ג).
ולו תהיה לאשה (באונס ומוציא שם רע) (א) – בכל רגע שמקיימה תחתיו מקיים את העשה (עשה תמידית, תוצאה), או שמצווה שישאנה, ואח"כ מוזהר שלא לגרשה, ואם גרשה חייב להחזירה (אפיקי ים ח"ב מא ד"ה והנלע"ד בזה דיש, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תכז).
ולו תהיה לאשה (באונס ומוציא שם רע) (ב) – שלושה צדדים: קנס, או עונש, או שאינו לא קנס ולא עונש (אפיקי ים ח"ב מב-ב: לא קנס ולא עונש).
ולו תהיה לאשה (באונס ומוציא שם רע) (ג) – המיאון של הנערה – החיוב חל עליו לכונסה ואם אמרה "לא בעינא" נפטר, או שכל זמן שלא אמרה "בעינא" לא חל חיובו (אפיקי ים ח"ב מב-ו ד"ה ואולי).
ולו תהיה לאשה (באונס ומוציא שם רע) (ד) – כהן שגירש אינו בעמוד והחזר – אין עליו מצווה כלל, או שמחויב בעשה ורק אינו יכול לקיימו (אפיקי ים ח"ב מא ד"ה ועתה נלע"ד).
ותן טל ומטר לברכה – ע"ע שאילת גשמים.

ז

זב – ע"ע אונס בזב.
זבה – ע"ע קושי בזבה.
זה וזה גורם – מותר מדין ביטול (ובמקרה זה מתבטל אפילו אחד באחד כיוון שלא אוכל את האיסור עצמו, אלא רק מאכל שנגרם מהאיסור), או דין נפרד, שכיוון שלא אוכל את האיסור עצמו אלא רק מאכל שנגרם מהאיסור, כשיש עוד גורם אין בו איסור כלל (פרי משה רוב מה-א).
זה נהנה וזה לא חסר פטור – מפני שלא החסיר מהבעלים, או מדין כופין על מידת סדום (אך מה שלא החסיר לא פוטר, שהרי צריך להתחייב משום שנהנה) (ר' חיים מטעלז בבא בתרא ה (עמוד קצב) ד"ה והנה. פני יהושע בבא קמא כ.: מידת סדום, גרש"ש בבא קמא יט-ג וקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ח: מפני שלא החסיר).
זוחלין (במקווה) – מקווה פסול, או שאינו מקווה (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קצז בהערה).
זוטו של ים (א) – מדין יאוש (שיש אומדנא שהתייאש), או דין נפרד (מחלוקת ראשונים, דן בזה בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קכד. ובקונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ב ד"ה ואשר, בדעת הרמב"ם והר"ח) כתב שיש בו שני דינים: גם יאוש, וגם פטור ממצוות השבת אבידה).
זוטו של ים (ב) – היתר רק בדיני אבידה (מדין יאוש), או בדיני גזל שבכל התורה (שממון שאין שום אדם מקפיד עליו, אין בו איסור גזל) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ג ד"ה וז"ל: ריטב"א – בכל דיני גזל).
זורה (בשבת) – המלאכה היא לברור, או לגרום שהאוכל יהיה מבורר (אגלי טל זורה א-ה ו, מי טל זורה א).
זורע (בשבת) – המלאכה היא ההשרשה, או ההנחה בקרקע (פרי משה שבת יב-א, רש"ש שבת עג. ד"ה הזורע. וכן חקר מי טל זורע א האם המלאכה היא גרימת הצמיחה, או ביטול הגרעין בקרקע).
זימון (א) – מצווה אחת כללית על כל החבורה יחד, או מצווה על כל אחד מבני החבורה (חקירות במסכת ברכות לח).
זימון (ב) – אחד מפסיק לשניים (כשהם רוצים לברך והוא עדיין סועד) – בגלל חובת הזימון של האחד, או מדין דרך ארץ, כדי שהשניים יברכו בזימון (אבן האזל ברכות ז-ו: רמב"ם – דרך ארץ).
זיקה (ביבום) (א) – ארבעה צדדים: אישות של הבעל (שהיבמה עדיין קשורה לבעלה המת), או שהאישות של הבעל עברה אל היבם, או אישות חדשה של היבם (ולא שאישות הבעל עברה אליו כצד הקודם, אלא אישות הבעל הסתלקה לגמרי, ואישות היבם היא אישות חדשה), או איסור חדש (אך אישות הבעל הסתלקה לגמרי) (אתוון דאורייתא ח. וכן חקר הדרכי משה דרכי הקניינים ז-ז ד"ה אכן האם הזיקה היא המשכת האישות הראשונה או אישות חדשה).
זיקה (ביבום) (ב) – היא דבר המסתעף, שהאישות עצמה נעשתה מתחילה רק כל ימי חייו של הבעל, והזיקה אחר מותו באה ממילא ע"י דין התורה, או שהיא חלק מהאישות עצמה, שהאישות עצמה חלה מתחילה גם לבעל וגם לאחיו (דרכי משה דרכי הקניינים ז-ח ד"ה וממילא).
זיקה (ביבום) (ג) – חלה מזמן מיתת הבעל עד החליצה, ולא צריכה להיות בכל רגע ראויה ליבום, אלא רק בזמן מיתת הבעל (כקניין אישות), או שצריך שבכל רגע תהיה ראויה ליבום (ואינה קניין אישות) (הגר"ש שקאפ יבמות כה ד"ה ונראה: לדעה שיש זיקה – קניין אישות, לדעה שאין זיקה – אינה קניין אישות).
זיקה (ביבום) (ד) – ע"ע אשת אח.
זיקה יבום וחליצה – הזיקה מחייבת יבום או חליצה, או שחיוב הייבום והחליצה גורם לזיקה (המידות לחקר ההלכה א-כב: בבלי – הזיקה גורמת, ירושלמי – הייבום והחליצה גורמים. מפענח צפונות י-ד).
זכין לאדם (א) – שלושה צדדים: מדין יד, או אנן סהדי ששלחו, או גזיה"כ שהוא כשלוחו (קצות החושן קה-א).
זכין לאדם (ב) – לדעות שמטעם שליחות – אנן סהדי שמינה אותו לשליח, או שהתורה עשתה אותו לשליח (ואין כאן מינוי) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קמג, חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד עה).
זמן (א) – הוא מציאות אחת כוללת, או שמורכב מהרבה רגעים קצרים שא"א לחלקם יותר (שו"ת בשמים ראש ס"ס קכא – נפרדים, מפענח צפונות ג).
זמן (ב) – רק ההווה קיים אך העבר והעתיד אינם קיימים כלל, או שגם העבר והעתיד קיימים תמיד ורק אנו רואים כל רגע רק את ההווה (מפענח צפונות ג-ג).
זמן (ג) – מציאות, דהיינו בריאה שברא הקב"ה קודם שברא את העולם, או שאינו מציאות (המידות לחקר ההלכה כב-פז: רמב"ם במורה נבוכים – בריאה, ראשונים – אינו מציאות).
זמן (ד) – דין שאינו תלוי בזמן – נחשב שכל יום הוא זמנו, או שאין לו כלל דיני זמן (מפענח צפונות ג-כו).
זמן ותנועה – הזמן מאפשר את התנועה משום שבלעדיו הכל היה עומד ולא נע, או שהתנועה מגדירה את הזמן (המידות לחקר ההלכה א-כ: מחלוקת ראשונים).
זנות – ע"ע אשת איש שזינתה, כתובה.
זקן ואינה לפי כבודו (באבידה) – דחייה, שכבוד הבריות דוחה את מצוות השבת אבידה, או פטור, שאינו מחויב ליתן את כבודו בשביל ההשבה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שכח, ובחידושים עמוד קכד).
זר – ע"ע כהן.
זריקת הדם – ע"ע מעילה.
זריזים מקדימין למצוות – מידה טובה לאדם להיות זריז לדבר מצווה (בגברא), או שהיא מעלה למצווה שמקדימין אותה (במצווה) (ברכת אברהם פסחים ד. ד"ה שם יש לחקור).
זרק אבן והוציא הלה את ראשו וקיבלה (לראשונים שסוברים שפטור לגמרי) – ארבעה צדדים: פטור מדין אונס, או משום שבשעה שיצאה האבן מידו לא היה ראוי להמית (מפסק פסוקי גיריה), או שנחשב שהנהרג הרג את עצמו (איהו דאזיק אנפשיה), או מגזירת הכתוב "ומצא פרט לממציא את עצמו" (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שמה).

ח

חבישה בבית סוהר (מכה שאמדוהו למיתה) – עונש, או כדי שלא יברח (ברכת אברהם סנהדרין עח: חובשין אותו א).
חבלה – מדיני נזקי ממון, או דין נפרד (קונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ב).
חגיגה – אכילת הבשר היא חלק ממצוות חגיגה, או רק מדין אכילת שלמים (אך מצוות חגיגה היא רק הבאת הקרבן) (משנת יעבץ או"ח מ ד"ה ואשר נראה לומר).
חדש (א) – איסור חפצא, או איסור גברא (אור שמח חמץ ומצה ו-ז ומשנת יעבץ או"ח יג: מחלוקת בבלי וירושלמי).
חדש (ב) – איסור תמידי, ורק העומר מתירו (איסור גופו גרם לו), או שכל איסורו הוא רק משום שצריך לחכות באכילתו עד העומר, וע"י העומר מסתלק ממילא איסורו (איסור דבר אחר גרם לו) (דרכי משה דרך הקודש א-ב. בית מתתיהו זבחים ל-ה: מחלוקת אמוראים).
חוב (א) – לא נקנה באגב ובחליפין (לחלק מהראשונים) – מפני שחוב אינו חפץ שיכול להיקנות, או מפני שאין מעשה קניין לחוב (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רמו).
חוב (ב) – ע"ע גבייה מלקוחות, פריעת בעל חוב, קדימה.
חול המועד – ע"ע מלאכה בחול המועד.
חולין בעזרה – אסור לשחוט אותם בעזרה (הפעולה), או אסור שיישחטו בעזרה (התוצאה) (מפענח צפונות יב-ט-ב, המידות לחקר ההלכה טו-ה).
חומר – הוא מציאות אחת כוללת, או שמורכב מהרבה חלקים קטנים (מעין פירורים, "אטומים") שא"א לחלקם יותר (מפענח צפונות ג-ב).
חומר וצורה – מה מהם הוא העיקר (מפענח צפונות א-ג: בית הלל – החומר עיקר, בית שמאי – הצורה עיקר).
חופה (א) – האשה קנויה לבעלה (קניין), או שאסורה לשאר העולם (איסור) (פרי משה קניינים סז, סח. הגרנ"ט יט: רמב"ם – גם קניין וגם איסור).
חופה (ב) – גמר קניין האירוסין, או קניין נפרד (שבכל אשה יש שני קניינים: אירוסין, ונישואין) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד סא).
חוץ לארץ – פירות חו"ל פטורים מתרומה מעשר וחלה, או רק אינם חייבים בהם (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פירות חוץ לארץ מא: גם פטורים וגם אינם חייבים).
חורש (בשבת) – שלושה צדדים: המלאכה היא ריפוי וריכוך הקרקע, או הכנתה לזריעה, או ייפוי הקרקע (מי טל חורש א: ריפוי או הכנה לזריעה. פרי משה שבת יא-א: ריפוי לזריעה (שני הצדדים יחד), או ייפוי).
חושך – מציאות בפני עצמה (חיובי), או שהגדרתו היא שאין אור (שלילי) (מפענח צפונות ו-ב: מחלוקת גדולה, המידות לחקר ההלכה ב-א: אין אור).
חזקה (קניין) (א) – הקניין חל ע"י מעשה החזקה, או ע"י שמחזיק בשדה וניכרת בעלותו (אבן האזל זכייה ומתנה א-יג ד"ה ובאופן, עיון בלומדות יב. שו"ת רעק"א מהדורא קמא לז: רא"ש – שהמעשה יהיה ניכר לעיני הרואים).
חזקה (קניין) (ב) – הקניין חל ע"י שהוא מתקן את השדה (פעולה), או ע"י שהשדה נעשה מתוקן (תוצאה) (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד עז: הגר"ש שקאפ – פעולה).
חזקה (קניין) (ג) – ע"ע לך חזק וקני.
חזקה דמעיקרא (א) – בירור המציאות האמיתית, או רק הנהגה – דין (גזירת הכתוב בלי טעם) (קובץ שיעורים בבא בתרא עח והגר"ש שקאפ כתובות ט: הנהגה, קונטרס הספיקות א-ו: בירור).
חזקה דמעיקרא (ב) – דינה כוודאי או כספק (שיטה מקובצת בבא מציעא ו: ד"ה ועי"ל: ספק, תוס' המובא בקובץ שיעורים כתובות עד.: ודאי).
חזקה דמעיקרא (ג) – פוסקים שלא נעשה מעשה, או שהמצב נשאר כמו שהיה קודם (המידות לחקר ההלכה ב-יט: רש"י – לא היה שינוי, תוס' – המצב נשאר).
חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו (א) – מועילה בפני עצמה לזכות את המחזיק, או שהיא עושה דין מוחזק והוא מזכה את המחזיק (קובץ שיעורים ח"ב ט-ג: בפני עצמה. הגרנ"ט קסו).
חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו (ב) – ארבעה צדדים: מסתבר שלא גנב כי רוב האנשים אינם גונבים (אומדנא), או שלא מוציאים מידו (מוחזק), או כיוון שנמצא ברשותו (כאן נמצא כאן היה), או שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יתבע את חפציו של חבירו (קובץ שיעורים ח"ב ט-ג: אומדנא, אור שמח מלווה ולווה ב-ו: מוחזק, שער משפט נ-א: כאן נמצא כאן היה, קובץ שיעורים בבא בתרא קנג: לא שבקת חיי).
חזקה לא חציף איניש לזיופי – מסתבר שלא זייף כי רוב האנשים אינם חצופים (אומדנא, בירור), או חזקת כשרות (וכשאר חזקה דמעיקרא, הנהגה) (ר' חיים מטעלז גיטין א (עמוד נט) ד"ה הדרינן: מחלוקת בעלי התוס').
חזקה שליח עושה שליחותו (א) – משום הבטחת השליח, או משום חזקת הכשרות של השליח שחושש שאם לא יעשה את שליחותו יכשיל את המשלח בעבירה ויעבור על לפני עיוור (מקנה כג-כז ד"ה בפרט: מחלוקת בעלי התוס').
חזקה שליח עושה שליחותו (ב) – לדעת רב נחמן שהחזקה לא מועילה לדאורייתא – הוא סובר שמדאורייתא אינה חזקה כלל אלא רק מדרבנן (כמו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וחזקה דרבא), או שסובר שהיא כן חזקה מדאורייתא, אלא שכיוון שיש נגדה חזקת איסור אין סומכין עליה לדאורייתא, ורק לדרבנן מועילה משום שהוא כספיקא דרבנן (המקנה כג-כז ד"ה השעה"ת הביא שעה"ת פרק ב).
חזקת האם מהני לבת (לאחת הדעות) – דינה של האם מכריע גם על הבת, או שהבת היא חלק מגוף האם (הגר"ש שקאפ כתובות י ד"ה וכ"כ: חלק מהאם, שב שמעתתא המובא בו: מכריע לבת).
חזקת חיים – חזקה דמעיקרא שמשום שהיה חי נשאר חי, או רובא דליתא קמן, שרוב האנשים לא מתים כל יום (רש"י גיטין כח.: דמעיקרא, פני יהושע שם: רוב).
חזקת טומאה – חזקת הדין, משום שטומאה אינה מציאות גשמית, או חזקת הגוף, משום שמציאות רוחנית (של הטומאה) דינה כמציאות גשמית (קובץ שיעורים כתובות רסב וחוט המשולש ח"ג כז ד"ה היוצא: חזקת הדין. קובץ ביאורים שב שמעתתא ו-ז: חזקת הגוף).
חזקת כשרות – משום שכל אדם נולד כשר (חזקה דמעיקרא), או שמסתמא אדם כשר (חזקת אומדנא) (אפיקי ים ח"א יג-ג,ד: מחלוקת האם חזקת האם מהני לבת).
חזקת מקווה – חזקת הגוף שהמקווה שלם, או חזקת הדין שאפשר לטבול בו (קובץ שיעורים כתובות רס).
חזקת מרא קמא – ע"ע מרא קמא.
חזקת נזקין – שלושה צדדים: מדין מחילה, או שכיוון שעמד ברשות ממילא הוא בהיתר והניזק צריך להרחיק עצמו, או שכיוון שיש למזיק תועלת מועיל בזה קניין ואין הניזק יכול לחזור בו (קצוה"ח קנה-טז: לא משום מחילה אלא כיוון שעמד בהיתר, אבן האזל שכנים א-ג: כיוון שיש למזיק תועלת הוא מדין קניין).
חזקת שלוש שנים (א) – מסתמא הקרקע שייכת למחזיק (משום ששתק) ורק תוך שלוש שנים שייכת למערער בטענת אחווי שטרך, או שמסתמא שייכת למערער (משום חזקת מרא קמא) ורק לאחר שלוש שנים שייכת למחזיק מתקנת חכמים (קצות החושן קמ-ב: תקנה, רמב"ן המובא בו: משום ששתק).
חזקת שלוש שנים (ב) – תקנת חכמים פוסקת שהקרקע של המחזיק, או שהיא גורמת לראיה שהבעלים הקודם היה צריך למחות כדי שהמחזיק לא יזכה בקרקע (מדין התקנת חכמים) (קצות החושן קמ-ב: רק תקנה, קהילות יעקב בבא בתרא י-ג: התקנה גורמת לראיה).
חזרה מפטור לפטור (בטענות) – נאמן במיגו שהיה יכול להישאר בטענתו הראשונה, או משום שתולים שלא דייק בטענתו (קצות החושן פ-ג, קובץ שיעורים בבא בתרא קיא, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד ר).
חטאת – ע"ע אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים.
חיבת הקודש (עצים ולבונה מקבלים טומאה אע"פ שאינם אוכלים וכלים) – חיבת הקודש מחשיבה את הקודש כאילו שהוא אוכל (טומאת אוכלין), או שהקודש מקבל טומאה אע"פ שאינו אוכל (טומאה מחודשת) (קובץ שיעורים פסחים סה מביא מחלוקת ראשונים ודן בה. ברכת אברהם פסחים יט. חיבת הקודש ב ד"ה והנה).
חייבי לאווין (א) – פוסלים אשה לכהונה בביאתם – משום האיסור ביאה, או משום הפסול שבהם (קובץ הערות מה-ה).
חייבי לאווין (ב) – לשיטת הרמב"ם שבעל ולא קידש אינו לוקה – הטעם לזה משום שיש שני חלקים לאיסור – הקידושין והביאה, או שרק הביאה היא האיסור, אך היא צריכה להיות באישות ולא בזנות (קובץ הערות מה-א).
חיים – ע"ע מיתה.
חיים ומיתה – הם בכל אבר ואבר בפני עצמו (שכל אבר חי או מת בנפרד), או בכל הגוף יחד (מפענח צפונות ד-יא).
חילול הקדש – מדין קניין, או דין נפרד (קובץ שיעורים ח"ב כ-ג. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה הקדש גדר החילול: גם קניית החפץ וגם הפקעת האיסור).
חילוק מלאכות בשבת – האיסורים מחולקים לדינים נפרדים (חורש הוא איסור נפרד וקוצר הוא איסור נפרד, כמו חלב ודם) ורק נכללו באזהרה אחת, או שהם כולם איסור אחד ורק מחולקים לחטאות (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תפב. וכן חקרו פרי משה (שבת א-ב) וקונטרסי שיעורים (בבא קמא ג-י) האם הן כגופים מחולקים או כשמות מחולקים).
חינוך – הוא חלק מכל מצווה, או דין נפרד (עיון בלומדות ב, ברכת אברהם סוכה ב: חינוך למצוות ב).
חינוך למצוות ציצית – לחנכו לקיים את המצווה, או לחנכו שלא לבטלה (ברכת אברהם סוכה מב. חינוך לציצית ב: לקיימה).
חכמות חיצוניות – האיסור ללומדם דרך קבע הוא משום ביטול תורה, או כדי שלא לתת להן חשיבות כחשיבות התורה (קובץ שיעורים מז-ד).
חלב בהמה אסור וחלב חיה מותר – תלוי בחלב עצמו (האם הוא חלב בהמה או חלב חיה), או שתלוי בבהמה והחיה כולה (האם היא חיה או בהמה) (הגר"ח על הרמב"ם שחיטה יב-ט ד"ה והנראה: תלוי בבהמה והחיה כולה).
חלבים ועריות – האיסור במעשה שהאדם עושה (פעולה), או שהגיעה לאדם הנאה (תוצאה) (הגר"ש שקאפ יבמות לז ד"ה וע"כ וקובץ שיעורים ח"ב כג-ו: תוצאה).
חלה (א) – רק דיני ממונות (ליתן לכהן), או שני דינים נפרדים: גם ממונות, וגם איסורים (להתיר את העיסה) (עיון בלומדות ז: ר"ת – ממון, יראים – שני דינים).
חלה (ב) – צריך שיגלגל ישראל, או אסור שיגלגל גוי (עיון בלומדות טו: צריך ישראל).
חלה (ג) – צריך שהגלגול יהיה בבעלות חולין, או שאסור שיהיה בבעלות הקדש (עיון בלומדות טו: אסור הקדש).
חלה (ד) – מצווה שיופרש מהחלה (חפצא), או שהבעלים יפריש (המידות לחקר ההלכה יד-לג בשם הגר"ח: בחפצא, ולכן שותפין צריכים להפריש אפילו אם לכל אחד מהם בנפרד אין שיעור).
חלה (ה) – הדין שאי אפשר להפרישה מקמח הוא בחיוב חלה (וגם שיריים לא יכולים להעשות מקמח), או בקריאת שם חלה (שקמח אינו יכול להעשות חלה, אבל שיריים היו יכולים להיות חלה, ורק א"א משום שא"א להפריש מהם) (קובץ ביאורים גיטין לח).
חלה (ו) – העיסה שנילושה במים היא מציאות אחת (פנים חדשות), או חיבור של הקמח והמים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חלה כח: מציאות אחת).
חלון – כאשר יש בו טפח הטומאה יכולה להיכנס אפילו דרך חצי טפח, או רק דרך כל הטפח (קובץ שיעורים בבא בתרא סט: תוס' – דרך חצי, רמב"ם – דרך כל הטפח).
חליפין (קניין) (א) – מעשה החליפין הוא רק הוראת גמר הקניין, או שקונה תמורת החפץ שנתן (תורת הקניינים ח"א עמוד קמג. ומעין זה חקר שם בעמוד קמא האם הוא קניין בפני עצמו ואינו מתורת כסף כלל, או שהוא בתורת קניין כסף, ורק אינו ככסף ממש).
חליפין (קניין) (ב) – קונה את החפץ משום שנחשב שגם הוא עשה את מעשה הקניין (כגון משיכה) שחבירו עשה בחפץ השני, או שקונה תמורת החפץ השני (רוח אליהו ט).
חליפין (קניין) (ג) – חל ע"י שהקונה מפסיד את הסודר שלו, או ע"י שהמוכר מרוויח את הסודר של הקונה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חליפין: ע"י שהקונה מפסיד את הסודר, ובלשונו: "ע"י שהמוכר מפסיד את הדבר, נעשה זה תחת הראשון").
חליפין (בקניין ובקידושין) – מדין קניין כסף, או קניין נפרד (בקניין ובקידושין – קונטרסי שיעורים קידושין ד. בקניין – תורת הקניינים ח"א עמוד קמא).
חליפין שווה בשווה (קניין) – שלושה צדדים: מדין קניין כסף, או מדין קניין סודר, או קניין נפרד (פרי משה קניינים לא-ז: כסף או סודר, ברכת אברהם בבא מציעא דף רלא בדפיו אות ב ד"ה והנה: סודר או קניין נפרד).
חליצה (א) – האדם פועל את ההיתר כמו בגירושין (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק עושה את המעשה והיא ממילא מותרת (כח המעשה, כשחיטה) (הגר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה וקובץ הערות עו: כח המעשה. שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד כה).
חליצה (ב) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו: מחשבה בפועל, ולא רק רצון. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
חליצה (ג) – מצווה, או רק היתר (כגט) (קובץ שיעורים כתובות ריד).
חליצה (ד) – הכוונה שצריך בה היא כוונת מצווה, או כוונת קניין (קובץ שיעורים כתובות רמז. חכם צבי ח"א א: נראה לו שכוונת קניין).
חליצה (ה) – צריך שהחליצה תהיה לפני הרקיקה, או שהרקיקה תהיה לאחר החליצה (מפענח צפונות י-ח).
חליצת מעוברת – "עיין עליו" ממעט רק שהמעוברת לא מתייבמת, וממילא אינה חולצת משום שכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה, או שה"עיין עליו" ממעט גם שאינה לא חולצת (הגרנ"ט טו ד"ה ונראה דהנה).
חלל – ע"ע כהן.
חמץ (א) – איסור חפצא, או איסור גברא (זכר יצחק ח"א ז בתחילתו ומפענח צפונות א-ט (בלשונו "תואר או עצם"): לרבי יהודה – חפצא, לרבי שמעון – גברא. משנת יעבץ או"ח יג: איסור הנאה בחמץ לדעת הרמב"ם – גברא. והאתוון דאורייתא י דן לגבי כל האיסורים שתלויים בזמן).
חמץ (ב) – לאחר שביטלו מצווה מדרבנן לבערו שמא יבוא לאוכלו (לדעת התוס') – הוא איסור בל יראה מדרבנן, או איסור מחודש (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד י, קיג).
חמץ (ג) – מי שגזלו ממנו חמץ – אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קכט, קמב).
חמץ (ד) – לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח (לדעת בית שמאי) – כי חיוב ההשבתה לא פוקע ע"י המכירה, או שהוא פוקע, אך אסור להפקיע את המצווה, וכמבטל מצוות עשה (ברכת אברהם פסחים כא. ד"ה וילהס"ת).
חמץ (ה) – ע"ע בדיקת חמץ, ביטול חמץ, השבתת שאור, כפיית כלי על חמץ, מקום שאין מכניסים בו חמץ, שני דברים אינם ברשותו של אדם, שתיית חמץ.
חמץ בפסח – האיסור רצוף מתחילת הזמן על כולו, או שמתחדש בכל רגע של הזמן (מפענח צפונות ה-טו. חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נט בשם הגרש"ש: כל רגע).
חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו – מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קלח).
חמץ בשעה חמישית – אסור מדרבנן באכילה – חכמים אסרוהו באיסור חמץ באכילה, או שהוא איסור אכילה בפני עצמו (ולא מדין חמץ) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קנח בשם הגרי"ז: איסור אכילה נפרד).
חמץ בתערובת כשהוא מותר – חכמים לא אסרוהו כלל, או שאסרוהו, אך הוא מותר מדין ביטול ברוב (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קנו).
חמץ בתערובת כשהוא אסור – איסור "מחמצת" הוא רק על החמץ שנמצא בתוך התערובת, או על התערובת כולה (גם על השאר שאינו חמץ) (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ו-ט ד"ה ומעתה: על כולה).
חמץ בתערובת וחמץ נוקשה – איסור חדש, או מדין איסור חמץ (ורק נתמעט מכרת) (ברכת אברהם פסחים מא. חמץ נוקשה ותערובת חמץ ד).
חמץ שאינו שלו לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות – לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכשקיבל עליו אחריות נחשב שלו (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ד-ה ד"ה מיהו).
חמץ שעבר עליו הפסח (קנס מדרבנן) – חכמים תיקנו שאיסור ההנאה של החמץ ישאר לעולם (המשיכו את איסור התורה של הפסח עצמו), או שאסרוהו באיסור נפרד (שחל בסוף הפסח) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נט. ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ה-ג ד"ה ואשר: איסור נפרד).
חנוכה (א) – כל הימים הם מצווה אחת כוללת, או שכל יום הוא מצווה נפרדת (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חנוכה אות נה).
חנוכה (ב) – ע"ע הידור בנר חנוכה, נר חנוכה.
חפצא וגברא – ע"ע איסורי חפצא ואיסורי גברא.
חצי דבר (בעדות) – הפסול בהגדת העדות, או בראיית העדות (שראיית חצי דבר היא ראייה פסולה) (קובץ שיעורים בבא בתרא רנה).
חצי עבד וחצי בן חורין (א) – כל גופו גם עבד וגם בן חורין (הרכבה מזגית), או שחצי גופו עבד וחצי גופו בן חורין (הרכבה שכנית) (קובץ הערות מו-ה: רש"י – מציאות חדשה, תשב"ץ (ח"ב ד) – חצאים. הגרנ"ט פט ד"ה ונראה).
חצי עבד וחצי בן חורין (ב) – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד (למשנה ראשונה) – מעיקר הדין, או שזו תקנה מיוחדת (ומעיקר הדין אין רבו יכול להשתעבד בו כלל) (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד שד).
חצי שיעור – השיעור הוא מציאות אחת כוללת ופחות מכשיעור אינו נחשב כלל, או שהשיעור מורכב מפרטים נפרדים, ולכן גם בחצי שיעור יש את האיסור אלא רק קטן יותר כי יש בו חלק מהפרטים (מפענח צפונות יא-ד: לריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה – מציאות כוללת (איכות), לרבי יוחנן שאסור מן התורה – פרטים (כמות)).
חצי שיעור באורג – ע"ע אורג.
חצי שיעור בהעברת ארבע אמות – ע"ע העברת ארבע אמות.
חצי שיעור בטומאה – אינו מטמא משום שאין בו כלל דין טומאה, או שנגיעה בו לא נחשבת נגיעה (קובץ שיעורים פסחים קפב: נראה שרק לא נחשבת נגיעה).
חצי שיעור בעושה בתי נירין, אורג, פוצע, תופר וכותב (בשבת) – שיעוריהם הם ככל השיעורים, או שבפחות מכשיעור אינם מלאכה כלל (מגן אבות המובא באבני נזר או"ח רא-ו: אינה מלאכה כלל, ומתוס' שבת עג. ד"ה העושה, שלא תירצו כמותו ונשארו בקושיא משמע שהוא שיעור ככל השיעורים).
חצי שיעור לדעה שאסור מן התורה (א) – הוא חלק מכל עבירה, או איסור חדש (עיון בלומדות ב. משנת יעבץ או"ח יד: בחמץ – חלק מאיסור חמץ, בשאר התורה – איסור כללי. ומעין זה חקר בשו"ת צפנת פענח ניו יורק רפח האם חצי שיעור של כרת חמור יותר (שהאיסור הוא חלק מכל עבירה) או שהוא כשאר העבירות (שהוא איסור אחד על כל העבירות)).
חצי שיעור לדעה שאסור מן התורה (ב) – שלושה צדדים: איסורו משום שחוששים שיצטרף לשיעור שלם, או משום שראוי להצטרף (בכח), או שכיוון שבשיעור שלם יש איסור מוכח שגם בחצי שיעור יש איסור (קובץ שיעורים בבא בתרא שסז. המידות לחקר ההלכה יח-ס: מדין בכח או ראיה).
חצי שיעור לדעה שאסור מן התורה (ג) – אכילה היא בכזית, וגזירת הכתוב שגם חצי שיעור נאסר, או שאכילה היא בכלשהו והלכה למשה מסיני שנענש רק על כזית (דרכי משה דרך הקודש ד-א).
חצי שיעור לדעה שמותר מן התורה – אינו עבירה כלל, ואם ישלים אח"כ לשיעור יתגלה למפרע שגם החצי שיעור הראשון היה איסור (תנאי), או שהוא חצי עבירה, ואם ישלים אח"כ לשיעור משלים לעבירה שלימה (הגר"ש שקאפ יבמות לא ד"ה והנה וד"ה ועפ"ז: חצי עבירה).
חציה שפחה וחציה בת חורין – קידושיה הם קידושין רגילים (מפרשת "כי יקח איש אשה"), או קידושין מיוחדים (קונטרסי שיעורים קידושין י-ד,ו).
חציצה – ע"ע מין במינו אינו חוצץ.
חציצה בטבילה (א) – פוסלת בגלל שאין מים במקום החציצה, או גזירת הכתוב נפרדת שהחציצה פוסלת את הטבילה (קובץ שיעורים בבא קמא צב. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חציצה בגוף ובשער (בדעת רש"י): גוף האדם – צריך שיגע במים, שער – אסור שתהיה חציצה).
חציצה בטבילה (ב) – דבר המקפיד עליו חוצץ – משום שעומד להסירו, או משום שהוא דבר חשוב בעיניו (ברכת אברהם סוכה ו: רוב ומקפיד א).
חציצה בטבילה (ג) – דבר החוצץ על כל גופו פוסל מדאורייתא אע"פ שאינו מקפיד עליו – מדין חציצה, או משום שלא טבל במים (אך באמת אינה חציצה שהרי אינו מקפיד עליו) (שפת אמת סוכה ו: ד"ה בגמרא (בשליש האחרון של הדיבור): לא טבל במים).
חצר (קניין) (א) – מדין שליחות, או מדין יד (מחנה אפרים קניין חצר א ופרי משה קניינים כא-א: רש"י: יד, רי"ף רמב"ם ורשב"א: שליחות, רא"ש: שליחות אך בעינן דומיא דיד).
חצר (קניין) (ב) – הכנסת החפץ לרשותו (פעולה), או שהחפץ נמצא ברשותו (תוצאה) (הגר"ש שקאפ בבא מציעא כג ד"ה ועפ"ז: שיטה מקובצת – פעולה).
חצר מהלכת אינה קונה – מפני שאינה יד, או שהיא יד אך אינה קונה (הגר"ח סטנסיל קמט. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קל האם אינה קונה משום שאינה משתמרת, או משום שאינה דומיא דיד).
חצר שאינה משתמרת – היא חצר ורק אינה קונה, או שאינה חצר כלל (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יא).
חק תוכות לא מועיל (בסת"ם ובגט) – אינו כתב (תוצאה), או שהוא כתב אך אינו כתיבה (פעולה) (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד שכ).
חרמי כהנים – האומר "הרי עלי כחרמי כהנים" – היא אמירה לגבוה, או להדיוט (קונטרסי שיעורים נדרים ג-ב: תוס' – גבוה, רמב"ם – הדיוט).
חרמים – מדיני נדרי איסור, או קללה על נכסיו, ודיני החרם הם תיקון לקללה (קונטרסי שיעורים נדרים ג-ד,ה: קללה, ר"ן המובא בו: נדרים).
חרם דרבנו גרשום – האיסור הוא לישא שתי נשים (פעולה), או שיהיו לו שתי נשים (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חרם דרבנו גרשום בשתי נשים: תוצאה).
חרש (א) – מצווה אך פטור מעונש, או שאינו מצווה כלל (חלקת יואב א).
חרש (ב) – פסול לשליחות משום שאינו "איש" (כקטן, שאיש הוא רק גדול ובן דעת), או שהוא כן "איש", ופסולו נלמד רק במה מצינו מקטן (קובץ ביאורים גיטין טז).
חשוד על השבועה – שלושה צדדים: שבועתו לא מועילה כלל (פסול הגוף, לאו בר שבועה), או שלא מאמינים לו, או שרק לא מחייבים אותו להישבע (פרי משה שבועות ממון ד-א: פסול הגוף או שלא מחייבים אותו. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חשוד בשבועה: פסול הגוף או שלא מאמינים לו).
חתיכה הראויה להתכבד בה לא בטילה ברוב – משום שהיא חשובה, או משום שהיא דבר שבמניין (פרי משה רוב נב-א).
חתיכה נעשית נבילה – המאכל הנאסר מקבל את דינו של המאכל האוסר (ואסור מדין אותו האיסור), או שהוא נאסר באיסור נפרד (פרי משה רוב מב-ב).
חתימת הגט – היא דין בגט, או דין עדות (ששטר צריך עדים) (קונטרסי שיעורים גיטין ד הקלטות אות יג ד"ה ובביאור: רש"י ורשב"א – דין בגט, תוס' – דין בשטר).
חתימת שני עדים בגט – מדין דבר שבערווה, או מדיני שטרות (וצריך לחתום כך בכל השטרות) (הגר"ח סטנסיל קלה, קמב).
חתן אסור בעשיית מלאכה – משום החיוב לשמוח עם אשתו, או מדין רגל שחל עליו (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד מב).

ט

טביחה ומכירה – ע"ע תשלומי ארבעה וחמישה.
טבילה (א) – מסירה את הטומאה, או מחילה טהרה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה כוונה).
טבילה (ב) – הדין הוא הטבילה עצמה (פעולה), או שהאדם יטהר (תוצאה) (תוס' נידה סו: ד"ה כל: תוצאה).
טבילה (ג) – ע"ע חציצה בטבילה, טובל ושרץ בידו, כוונת טבילה.
טבילה בזמנה (כגון טבילת נידה) – היא סיבה לטהר, או סיבה שלא ליטמא מחדש שוב (המידות לחקר ההלכה ב-יז).
טבילה לחצאין – לא מועילה מפני ששני החצאים לא מצטרפים לטבילה שלימה, או שחצי טבילה אינה טבילה כלל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טבילה ט).
טביעות עינא דקלא – מדין טביעות עין, או מדין סימנים (ב"ש אה"ע קמב-יח: טביעות עין, מרחשבת ח"ב ו-ה בדעת הקצוה"ח: סימנים).
טבל (א) – איסור גברא, או איסור חפצא (שדי חמד ח"ד מ-עז-ה ד"ה וגם עמוד 156: תפארת יוסף – גברא, דעת עצמו – חפצא).
טבל (ב) – איסורו נובע ממצוות ההפרשה, או איסור נפרד (קובץ שיעורים פסחים קנא).
טבל ותרומה – טבל אסור משום שהתרומה מעורבת בו, או שתרומה היא איסור הטבל שנשאר (אתוון דאורייתא ב, מפענח צפונות י-ו).
טהרה וטומאה – הטהרה היא המציאות וטומאה היא העדר טהרה, או להיפך. למשל: האם טבילה במקווה מסירה את הטומאה, או מחילה טהרה (מפענח צפונות ו-ד, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה כוונה).
טובי העיר – מועילים מדין אומדנא שבני העיר קיבלום עליהם, או מדין הפקר בית דין (שבית דין מינו אותם) (ברכת אברהם סנהדרין כג. ערכאות שבסוריא ד).
טובל ושרץ בידו – נטהר ונטמא מייד, או שלא נטהר כלל (שערי יושר ב-כ, הגר"ח סטנסיל תכד).
טובת הנאה לדעה שאינה ממון – שלושה צדדים: של הישראל רק על מנת להקנותה לכהן, או שיש לישראל רק הנאה אך לא זכות במתנה עצמה ("הנאה מבחוץ"), או שאין לישראל הנאה כלל (קובץ שמועות חולין ס בדעת התוס': של הישראל על מנת להקנותה לכהן, מקור חיים תלא-ג בהקדמה וברכת אברהם פסחים מו: בתחילתו ד"ה ונראה: יש לישראל הנאה, חלקת יואב (ח"א חו"מ כג ד"ה אבל) בביאור השאילתות קלב: אין לישראל הנאה כלל).
טובת הנאה לדעה שהיא ממון (א) – שלושה צדדים: המתנה כולה של הישראל, או שהיא של הישראל על מנת להקנותה לכהן, או שיש לישראל הנאה אך לא זכות במתנה עצמה (קצות רד-ג בדעת הרא"ש והריטב"א: כולה של הישראל, מקור חיים תלא-ג בהקדמה וברכת אברהם פסחים מו: בתחילתו ד"ה ונראה: של הישראל על מנת להקנותה לכהן, חלקת יואב (ח"א חו"מ כג ד"ה אבל) בביאור השאילתות קלב: יש לישראל הנאה).
טובת הנאה לדעה שהיא ממון (ב) – משום שזכותו לתת, או משום שיכול למכור את זכותו לתת (פרי משה קניינים מא-ב).
טוחן (בשבת) – המלאכה היא פירור החיטה, או עשיית הקמח (מי טל טוחן א).
טומאה (א) – היא עצם, או תואר (נראה שכוונתו האם היא מציאות רוחנית שחלה על החפץ הטמא, או רק דינים כגון שאסור להכניסו לבית המקדש, וכמו שחילקו האחרונים (אתוון דאורייתא י) בין חפצא לגברא. וכן לשונו בחקירה בחמץ (מפענח צפונות א-ט), ותלה בר' יהודה ור' שמעון, כמו שתלו האחרונים את חקירתם האם חמץ הוא חפצא או גברא) (מפענח צפונות א-כא, וכתב שאפשר לחלק בין כלי מתכות לכלי חרס, ובין טומאת אוהל לטומאת מגע).
טומאה (ב) – לטמא אחרים הוא תולדה מטומאת עצמו, או דין נפרד (דרכי משה דרך הקודש א-ז).
טומאה (ג) – כאשר חפץ נטמא (ע"י נגיעה בטמא) חלה בו טומאה חדשה, או שאותה הטומאה ממשיכה אליו (רוח אליהו פב).
טומאה (ד) – ע"ע אונס בזב, דם טוהר ביולדת, הכשר אוכלין לקבלת טומאה, חציצה, טבילה, כוונת טבילה, מצורע הוקש למת, קושי בזבה.
טומאה בחיבורין – נחשב כאילו נגע במת עצמו, או שהמחובר למת יש לו את דיני הטומאה של המת (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נ).
טומאה שבטלה ברוב – הטומאה עצמה נתבטלה, או רק הדינים והאיסורים הנובעים ממנה (קובץ עניינים ח"ב ז-ב ד"ה והנה: רק הדינים והאיסורים).
טומאת אוהל (א) – הביאה לבית מטמאה (פעולה), או ההימצאות בבית (תוצאה) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כז-ח: שתיהן).
טומאת אוהל (ב) – ע"ע כלי חרס אינו מציל מטומאת אוהל, כלי עץ שיש בו מ' סאה נחשב אוהל לטומאה.
טומאת ארץ העמים – משום חשש שקברו שם נפלים, או כדי שלא יצאו מארץ ישראל (מאירי עבודה זרה ח: ד"ה שמונים).
טומאת גוי כזב – הגוי טמא בעצמו כזב, או שרק כל הנוגע בו טמא כאילו נגע בזב (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד כג).
טומאת כהנים לקרוביהם – הותרה, או דחויה (קובץ הערות ט-ב).
טומאת כלי חרס – ע"ע כלי חרס אינו מציל מטומאת אוהל, כלי חרס מקבלים טומאה מתוכן.
טומאת כלי עץ – ע"ע כלי עץ שיש בו מ' סאה.
טומאת כלים שנשברו ותקנם – טומאה חדשה, או שהטומאה הקודמת נשארה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים סא).
טומאת לידה – הוולד גורם את הטומאה, או הלידה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טומאת לידה).
טומאת מגע – נגיעה במקצת החפץ מטמאת את כולו – כי נחשב כאילו שנגע בכל החפץ, או שמספיקה נגיעה במקצתו לטמא את כולו (קובץ הערות יט-א,ב, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קצב בהערה).
טומאת משקין – משקין לא צריכים הכשר, או שמכשירים את עצמם (דרכי משה דרך הקודש י-יד).
טומאת נבילה – נגרמת רק ע"י מיתת הבהמה (שלא בשחיטה), או ע"י מיתת הבהמה עם איסור האכילה (הגר"ש שקאפ בבא קמא יד ד"ה ולענ"ד).
טומאת קבר – צריך טפח על טפח ושם אוהל – מדין טפח על טפח ושם אוהל של הבאת טומאה, או דין בפני עצמו (הגר"ח על הרמב"ם טומאת מת ז-ד ד"ה והנראה: דין בפני עצמו).
טומטום פסול לקרבן – משום שצריך שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, או משום שספק פסול (הגר"ח סטנסיל שנה).
טועה בדבר מצווה – הוא היתר, או רק פטור מקרבן (אחיעזר ח"ג פג-ג ד"ה אולם: טעם המלך – היתר, דעת עצמו – פטור מקרבן).
טמא פטור מן הראייה – פטור ממצוות ראייה, או שאינו יכול לקיים אותה (משנת יעבץ או"ח מב: אינו יכול לקיים).
טמון – הפטור בחפצא (בחפץ הטמון), או בפעולת המבעיר (שאינו נקרא "מבעיר") (קונטרסי שיעורים בבא קמא יג-לח: בפעולת המבעיר).
טעם כעיקר לדעות שאסור מדאורייתא – משום שע"י הטעם ממילא האיסור ניכר ואינו מתבטל, או שהטעם עצמו אסור (אך האיסור עצמו מתבטל) (הגר"ח על הרמב"ם מעשה הקורבנות י-יב ד"ה והנה ביסוד).
טעם כעיקר לדעות שמותר דאורייתא – טעם אינו אסור כלל, או שמותר רק מדין ביטול ברוב (הגר"ח סטנסיל שפט).
טענו חיטים והודה לו בשעורים – שלושה צדדים: מדין מחילה (שהתובע מחל על השעורים), או מדין הודאה (שהתובע הודה שאינו חייב שעורים), או מדין השטאה (שהנתבע אומר משטה הייתי בך כשהודיתי בשעורים) (קצוה"ח פח-ח,יב).
טענות – ע"ע גירשתי את אשתי אתמול, ברי ושמא, השבע לי דלא פרעתיך, חזרה מפטור לפטור, מזויף, מחלת.
טענינן ליתמי וללקוחות (א) – טענת שמא, או טענת ברי (קהילות יעקב בבא בתרא ז: מחלוקת ראשונים).
טענינן ליתמי וללקוחות (ב) – כאילו שהבעל דין שלפנינו טוען (היתומים והלקוח), או כאילו שזה שלא נמצא לפנינו טוען (המת והמוכר) (קהילות יעקב בבא בתרא ז).
טפל בברכות – ע"ע עיקר וטפל בברכות.
טריפה (א) – אסורה מטעם נבילה (שהשחיטה לא התירה, וכאינו זבוח), או איסור בפני עצמו (אך השחיטה כן הועילה) (אתוון דאורייתא טז, אחיעזר יו"ד ז-ז).
טריפה (ב) – איסור מרגע שנטרפה, או כל רגע שהיא טריפה (קובץ שיעורים פסחים קכ, המידות לחקר ההלכה טו-כב).
טריפה (ג) – מעשי הטריפות (כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרוגרת) אוסרות את הבהמה (ו"כל שאין כמוה חיה" רק מלמד מהו מעשה טריפה), או שה"שאין כמוה חיה" אוסר את הבהמה (ומעשי הטריפות רק מלמדים מתי אינה חיה) (המידות לחקר ההלכה ג-כד, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טריפה אינה חיה: סימן).

י

יאוש (א) – שלושה צדדים: צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג. הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ ד"ה וע"כ: לא מחשבה אלא התרצות, כדבר שאינו מקפיד עליו. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
יאוש (ב) – קניין (כהפקר), או שעדיין שייך למתייאש (קצות החושן שסא-א: רש"י – כהפקר, תוס' – לא. מחנה אפרים זכייה מהפקר ז: רש"י ורמב"ם – כהפקר, תוס' – לא. קצות החושן תו בסופו, שערי יושר ה-יב ד"ה ונלע"ד: אינו קניין. רמב"ן בבא מציעא י. סד"ה אמר, קהילות יעקב בבא קמא לז בדעת התוס' והחזון איש: קניין. הגר"ש שקאפ בבא קמא לח ד"ה וע"כ: באבידה – כהפקר, בגזילה – לא. רוח אליהו כא).
יאוש (ג) – כהפקר, או דין נפרד (נתיבות לז-יג: אינו הפקר אלא גזירת הכתוב).
יאוש (ד) – היאוש מתיר (כמו הפקר), או שהאבידה והגזילה בעצמם מתירים (כמו זוטו של ים) (משנת רבי אהרן בבא מציעא יג-א. וכן חקר קונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ג,ד,ה) האם היאוש עצמו מתיר כדין דבר שאינו מקפיד עליו (סיבה), או שכאשר אבוד עד כדי כך שהבעלים מתייאש – התורה התירה (סימן)).
יאוש (ה) – מועיל רק באבידה, או גם בפיקדון (מחנה אפרים חצר ח: ראב"ד – רק באבידה).
יאוש (ו) – ע"ע באיסורא אתא לידיה.
יאוש (באבידה) – חיוב ההשבה פוקע ע"י היאוש, או ע"י היתר הזכייה שיש למוצא (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קה).
יאוש (בגזילה) – כאילו שהנגזל עצמו נתנו לגזלן (הקנאה מהנגזל לגזלן), או כאילו שהגזלן קבלו מאדם אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה יאוש).
יבום (א) – קניין (שהיבם קונה את היבמה), או מצווה (הגר"ש שקאפ יבמות כא ד"ה ולפ"ז יש לומר: מה שקונה אותה – קניין, מה שפוטר את האחים והצרות מזיקה – רק כשיש מצווה).
יבום (ב) – המצווה היא הביאה, או הקניין שקונה אותה לאשה (והמצווה תלויה בקניין) (הגר"ש שקאפ יבמות יב ד"ה ועוד יש לחקור, הגרנ"ט א ד"ה והנה. וכן חקר אפיקי ים ח"א ז-יז האם המצווה תלויה בקניין, או שמקיימה גם אם אין קניין).
יבום (ג) – הקניין תלוי במצווה (ואם אין מצווה לא קנאה), או שהוא נפרד ממנה (וגם אם אין מצווה, כגון שהיא מצווה הבאה בעבירה, קנאה) (אפיקי ים ח"א ז-יח: לא תלוי במצווה, חתם סופר המובא בו: תלוי במצווה).
יבום (ד) – האדם מחיל בעצמו את החלות (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק עושה את המעשה והמעשה בעצמו מחיל את החלות (כח המעשה, כשחיטה) (קובץ הערות עו: כח המעשה, אך נשאר בצ"ע על ראשונים שהצריכו עדי קיום. ר' חיים מטעלז בבא קמא טו (עמוד פה) ד"ה ונראה דיש לחלק: כח האדם).
יבום (ה) – מעיקר הדין שום קניין לא היה צריך להועיל (משום שהיא ערווה), והחידוש הוא שביאה קונה, או שמעיקר הדין כל הקניינים (כסף שטר וביאה) היו צריכים להועיל (משום שאיסור אשת אח הותר), והחידוש הוא שכסף ושטר לא קונים (אפיקי ים ח"ב לה).
יבום (ו) – חיוב יבום הוא משום שהיבמה היתה אשת המת (קודם שמת), או משום שעכשיו היא אשת המת (שאע"פ שמת היא עדיין אשתו) (הגר"ש שקאפ יבמות יט ד"ה ועוד נראה להקדים: עכשיו היא אשתו).
יבום (ז) – איסור אשת אח נדחה, או הותר (קובץ הערות ט-א).
יבום (ח) – היבם יורש את אחיו רק מדין יבם, או גם מדין אח (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קלו).
יבום (ט) – ע"ע אין יבום בעריות, אשת אח, בית אחד הוא בונה, זיקה, סוטה ודאי אסורה ליבום, צרת סוטה, צרת ערווה.
יבום וחליצה – ע"ע אין חליצה בעריות, כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
יבום חליצה וזיקה – הזיקה מחייבת יבום וחליצה, או שהיבום והחליצה גורמים לזיקה (מפענח צפונות י-ד).
יבמה לשוק (א) – נחשבת ערווה (מדיני עריות), או כשאר איסורים (מנחת חינוך רצה-א [כא] ד"ה ועוד: אינה ערווה).
יבמה לשוק (ב) – האיסור מתחדש בכל רגע ע"י הזיקה, או שמתחילה נאסרה לעולם (קובץ שיעורים קידושין מג).
יד (קניין) – ארבעה צדדים: קונה מדין רשותו, או מדין הגבהה, או מדין מסירה, או שהיא קניין נפרד (פרי משה קניינים כב-א: רשותו או הגבהה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קל: הגבהה או קניין נפרד. מקנה יג-ג סוף ד"ה קצה"ח: הביא דעה שהיא מסירה ודחאה).
יד (בנדרים) – מקצת הדיבור מספיק, או שהדברים שבלב מצטרפים לדברים שבפה (כיוון שהדברים שבפה לא סותרים אותם) (קונטרסי שיעורים נדרים א-ד וכ-ג: רא"ש – מקצת מספיק, רשב"א – דברים שבלב מצטרפים).
יד אשה כיד בעלה – ע"ע מה שקנתה אשה קנה בעלה.
יד עבד כיד רבו – ע"ע מה שקנה עבד קנה רבו.
ידיים (לעניין סמיכה) – שתיהן מציאות אחת מאוחדת, או שתיים נפרדות (מפענח צפונות ט-י).
ידיעת סימני בהמה וחיה – המצווה לדעתם הוא בשביל האכילה, או דין בפני עצמו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה ידיעת סימני בהמה וחיה טהורה וטמאה).
יהרג ואל יעבור (א) – מסברא על כל העבירות יעבור ואל יהרג, והתורה חידשה שבשלושת העבירות יהרג ואל יעבור (ו"וחי בהם" מלמד שלא נלמד משלושת העבירות גם לשאר התורה), או שמסברא על כל העבירות יהרג ואל יעבור, והתורה חידשה ב"וחי בהם" שבשאר התורה (חוץ מג' עבירות) יעבור (ברכת אברהם פסחים כה. יהרג ואל יעבור ח. חידושי ר' שמואל פסחים יב-ב ד"ה והנה, יב-ד ד"ה והעולה).
יהרג ואל יעבור (ב) – בשלושת העבירות האלה, האיסור קיים גם בפיקוח נפש (ואינו נדחה), או שהאיסור עצמו נדחה (כשאר התורה), ורק חייב למסור נפשו מדין "בכל נפשך" (קובץ הערות נא-ב).
יובל במכירת שדה (א) – מכירת השדה היא לתמיד, וביובל יוצא מהלוקח אל המוכר, או שמתחילה המכירה היא רק עד היובל (המידות לחקר ההלכה ב-לו).
יובל במכירת שדה (ב) – המוכר שדהו בשנת היובל, שמכורה ויוצאה (לחלק מהדעות), היא כמתנה על מנת להחזיר, או שקניינה נפקע מייד ממילא (קובץ שיעורים כתובות ג).
יובל בעבד עברי – לכתחילה נמכר רק עד היובל, או שנמכר לשש שנים, והיובל מפקיע את הקניין (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קכז: נרצע – לכתחילה עד היובל, שאר עבדים – היובל מפקיע).
יובל לא נהג בבית שני – מפני שאין כל יושביה עליה, או מפני שלא היתה ביאת כולכם (הגר"ח סטנסיל קס).
יולדת – ע"ע דם טוהר ביולדת.
יום – כשרואים את גוף השמש, או את אור השמש (חקירות במסכת ברכות א: מחלוקת ר"ת והגר"א).
יום אידם – אסור לשאת ולתת עמהם שלושה ימים קודם חגם מחשש שילך ויודה לעבודה זרה, או משום שמהמשא ומתן יהיה לו כסף להקריב לעבודה זרה (אבן האזל עכו"ם ט-א: ר"ן – חשש שיודה, ר"ח – יהיה לו כסף להקריב).
יום טוב – ע"ע שני ימים טובים של גלויות.
יום כיפור (א) – צריך להתענות, או אסור לאכול (מפענח צפונות ו-כז: צריך להתענות. עיון בלומדות י: בבלי – אכילה, ירושלמי – עינוי. וכן חקר הגריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא האם הוא עשה או לאו הבא מכלל עשה).
יום כיפור (ב) – איסור האכילה הוא איסור אכילה בפני עצמו, או איסור שיהיה מיתבא דעתיה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה יום הכיפורים אות יח: איסור שיהיה מיתבא דעתיה).
יום כיפור (ג) – ע"ע איסורים התלויים בזמן, קריאת התורה ביום כיפור במנחה, תוספת יום כיפור.
יוצא חוץ למחיצתו – ע"ע עובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה.
יוצא מן הטמא – הוא אותו איסור של הדבר שממנו נוצר, או איסור חדש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה יוצא מן הטמא).
יורשין – ע"ע תפוסת הבית.
יחוד – שלושה צדדים: אסור משום קירוב הדעת (איסור עצמי), או משום חשש שיבוא עליה במקומם, או משום חשש שהייחוד יקרבן ויבוא עליה אח"כ במקום אחר (רוח אליהו לח, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה יחוד: קירוב הדעת או שמא יבוא עליה במקומם. אוצר דינים לז-לז בהערה ד"ה הנה וד"ה ועוד: חקר בין שלושת הצדדים, וכתב שלחינוך סמ"ג ורמב"ם שמא יבוא עליה במקומם, ולתוס' סוטה ז. ד"ה נידה איסור עצמי).
יין בחג – מצווה לשתותו, או שהמצווה היא לשמוח, והיין הוא רק אמצעי לשמוח (ברכת אברהם פסחים קט. מצוות שמחת יו"ט ה: רק אמצעי).
יכול להצילו באחד מאבריו – ע"ע הורג מי שיכול להצילו.
יכיר (אב נאמן על בנו) – דין עדות, או שוויה אנפשיה (אור גדול ב ד"ה דכן וד"ה כיוון: עדות, הגרנ"ט לז ד"ה אלא (בדעת הרמב"ם): שוויה אנפשיה).
ימין (בדינים הצריכים ימין) – מצווה בימין, או אסור בשמאל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה ימין).
יעבור ואל יהרג – ע"ע יהרג ואל יעבור.
יעוד (א) – חלות היעוד – קידושין, או דין מחודש (הגר"ח סטנסיל קפב, קונטרסי שיעורים קידושין יח-ב ד"ה ואשר וד"ה ונראה).
יעוד (ב) – מעשה היעוד – מעשה קידושין כשאר מקדש אשה בכסף, או שהוא מעשה מחודש (דרך רביעית לקדש אשה, חוץ מכסף שטר וביאה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קפח. קונטרסי שיעורים קידושין יח-ג ד"ה והשתא: מעשה מחודש).
יעלה ויבוא – חלק מהתפילה (ואם לא הזכיר כאילו לא התפלל כלל), או רק חיוב הזכרה (תוספת על התפילה, וגם אם לא הזכיר עדיין התפלל) (הגר"ח סטנסיל א: רק חיוב הזכרה. משנת יעבץ או"ח א בסופו: חלק מהתפילה. קהילות יעקב ברכות יב).
יראת ה' (שנצטווינו עליה) – יראת העונש, או יראת הרוממות (אורח מישרים א בהערה א).
ירושה (א) – שלושה צדדים: חלה בגמר המיתה, או מייד לאחריה, או לפני גמר המיתה, עוד בחיי המוריש (קובץ שיעורים קידושין קלז: בגמר המיתה או אחריה, קצות החושן רנ-א ופרי משה קניינים מב-ג ד"ה והנה וד"ה ובעיקר: לפני המיתה).
ירושה (ב) – הנכסים עוברים מהמוריש ליורש (כקניין), או שהיורש נחשב כאילו הוא עצמו המוריש (קובץ שיעורים ח"ב יב-ה: בן – קם תחת אביו וכאילו אביו חי, שאר יורשים – כקניין. רוח אליהו יא. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה ירושה לה, לז).
ירושה (ג) – יורש מאוחר לא נחשב כלל יורש, או שנחשב יורש אך היורש המוקדם קודם לו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד טז).
ירושת אח – הירושה עוברת מהמוריש ישר לאחיו, או מהמוריש לאב וממנו לאח (משמוש) (מחנה אפרים זכייה ומתנה מ. פרי משה קניינים מג-י: רשב"ם – ישר, אך במקרה שיש נפק"מ יורש דרך האב).
ירושת בכור – מדין ירושת בן, או דין נפרד (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קעה).
ירושת בן את אימו – כדין ירושת בן את אביו, או דין נפרד (משום שבאביו הוא מדין ירושת משפחה, אך באימו – משפחת אם אינה קרויה משפחה) (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קמ).
ירושת בן הבן – שיורש את סבו בטענת "מכח אבוה דאבא קאתינא" – משום שהוא במקום אביו ממש, או שמקבל את זכות הירושה של אביו (קובץ שיעורים בבא בתרא שנ).
ירושת בעל (א) – מדין קורבה, כשאר ירושות, או מזכויות וקנייני הבעל באשתו (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קס).
ירושת בעל (ב) – לדעה שהיא מדרבנן – היא ירושה ממש, או רק מדין הפקר בית דין (קובץ שיעורים כתובות שב).
ירושת בעל (ג) – כשמסלק את עצמו – מסתלק מכל הדין יורש, או רק מהזכות בנכסים (קובץ הערות מ-ב, חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קנח).
ירושת משמוש – הירושה עוברת מהמוריש ישר לחי, או מהמוריש למת וממנו ליורש (עיון בלומדות ג, קובץ שיעורים בבא בתרא שלג).
ישראל – כשאר העמים עם תוספת מעלה, או סוג חדש של אדם (הגר"ח שהובא בהגדה של פסח מבית לוי (בריסק) עמוד קפב. אורות, אורות ישראל ה-ח).
יתומה מפותה אין לה קנס אע"פ שבשעת הביאה החוב לכאורה עדיין אינו בעולם ולא היתה יכולה למחול עליו (לחלק מהדעות) – מדין סילוק, או מדין מזיק ברשות (קרע שיראים והיפטר), או משום שחיוב הקנס חל כבר משעת ביאה (או למפרע משעת ביאה) וא"כ היא מחלה על דבר שכבר בעולם, או מדין מחילה לדעה שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם (תורת הקניינים ח"ב עמוד שעא).

כ

כאן נמצא כאן היה – חזקה בפני עצמה, או שרק מבטלת את החזקה דמעיקרא (קובץ שיעורים כתובות רסו, רסז).
כאשר זמם ולא כאשר עשה (בעדים זוממים) – הזוממים פטורים משום שכבר נעשה בו העונש, או משום שאינו "זמם לעשות" (הגר"ח על הרמב"ם עדות כ-לב ד"ה אלא דבעיקר).
כדי אכילת פרס (א) – משום שדרך אכילת כזית (ושתיית רביעית) היא בכדי אכילת פרס, או משום שזהו שיעור סעודה, ותוך שיעור סעודה כל האכילות מצטרפות (ברכת אברהם פסחים מד. צירוף כזית בכדי אכילת פרס ד).
כדי אכילת פרס (ב) – השיעור בא להחמיר – שאע"פ שאינו בבת אחת מצטרף, או להקל – שביותר מזה אינו מצטרף (הגר"ח סטנסיל לח).
כדי אכילת פרס (ג) – שלושה צדדים: חייב על שני חצאי השיעור אע"פ שלא אכלם בבת אחת, או שנחשב כאילו אכל את החצי האחרון יחד עם החצי הראשון (שאכל את כל השיעור בתחילת האכילה), או שנחשב כאילו אכל את החצי הראשון יחד עם האחרון (שאכל את כל השיעור בסוף האכילה) (לקח טוב ט בתחילתו ד"ה בקונטרס).
כהן (א) – זר הוא מי שאינו כהן, או דין נפרד (פסול עצמי) (מפענח צפונות ו-טו: בעל מום הוא גם כהן וגם זר, חלל אינו לא כהן ולא זר).
כהן (ב) – צריך שיעבוד כהן (בבית המקדש), או אסור שיעבוד זר (עיון בלומדות טו).

כהן (ג) – התורה ציוותה דין אחד – שכהנים מקריבים, או שציוותה שני ציווים – להקריב קורבנות, ושזרים אינם יכולים להקריב (אלא רק כהנים) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן המקריב).
כהן (ד) – מצוות כהונה נאמרו רק לכהנים (ולא לישראלים) מפני הקדושה היתירה שיש רק בכהנים, או מפני שמצוות אלו קלות (נר אהרון בסופו "מפי השמועה" עמוד קמ ד"ה גרסינן: קדושה יתירה).
כהן (ה) – הוא גם לוי (תוספת מעלה), או דין נפרד (קובץ שיעורים כתובות עד: מחלוקת בירושלמי. הגר"ח איסורי ביאה טו-ט ד"ה והאומנם: אינו לוי).
כהן (ו) – הוא גם ישראל (תוספת מעלה), או דין נפרד (הגר"ח איסורי ביאה טו-ט ד"ה והאומנם: אינו ישראל).
כהן (ז) – איסורו בנשים האסורות לו הוא איסור, או קדושה (שהוא קדוש) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה כהן: שניהם יחד).
כהן (ח) – שהרג את הנפש לא ישא את כפיו משום שאין קטגור נעשה סנגור, או משום שחילל את קדושת כהונתו (חקירות במסכת ברכות טו).
כהן (ט) – ע"ע קדושים יהיו.
כהן גדול (א) – הוא גם כהן הדיוט (תוספת), או רק כהן גדול (אור שמח כלי המקדש ה-יז, משך חכמה ויקרא כא-יד הראשון: מחלוקת תנאים. וכן דן צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן גדול ז האם גרושה לכהן גדול הוא לאו אחד או שניים).
כהן גדול (ב) – אסור לו לישא שתי נשים (פעולה), או שיהיו לו שתי נשים (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן גדול איסורו בשתי נשים: תוצאה).
כהן גדול (ג) – אינו שייך למשמר מסוים – אינו שייך לאף משמר, או שהוא נחשב מכל משמר ומשמר וכאילו עבד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן גדול לעניין חילוק משמרות).
כהן גדול (ד) – כי אם בתולה מעמיו – הוא איסור עשה שלא לישא בעולה, או גם קיום עשה לישא בתולה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שכז. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן גדול איסורו בבעולה: שני הדינים יחד).
כהן גדול (ה) – ע"ע אלמנה לכהן גדול.
כהן גדול בעל מום – אינו כהן גדול כלל (פסול הגוף), או שהוא כהן גדול פסול (וכמו אריה דרביע עליה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בעל מום אות קז).
כהן שעומד על רגל חבירו פסול – שלושה צדדים: מדין חציצה, או שאינו דרך שירות, או שאינה עמידה על הרצפה (ברכת אברהם סוכה לז. מין במינו א).
כהנות – נחשבות כזרות לעניין עבודה (וחייבות מיתה), או רק פסולות לעבודה ("בני אהרן ולא בנות אהרן") (אתוון דאורייתא יט).
כוונה – ע"ע דבר שאינו מתכוון, דעת לקניין, מצוות אין צריכות כוונה, מצוות צריכות כוונה, מתעסק.
כוונת טבילה – לכוון לטהרה, או לטבילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טבילה ה).
כוונת עומד לפני ה' בתפילה – חלק מדין התפילה (ואם התפלל ולא כיוון כאילו שלא התפלל כלל), או דין נפרד (הגר"ח על הרמב"ם תפילה ד-א: חלק מהתפילה).
כוונת פירוש המילים בתפילה – חלק מדין התפילה (ואם התפלל ולא כיוון כאילו שלא התפלל כלל), או דין נפרד (חקירות במסכת ברכות יג).
כוונת קניין – ע"ע דעת לקניין.
כוונת קריאת שמע – חלק ממעשה המצווה, או רק תנאי למצווה (אך נחשב מעשה גם בלי כוונה) (ברכת אברהם סוכה מב. חינוך לקריאת שמע ב: תנאי).
כופין על הצדקה משום שיש בה לאו (לאחת הדעות) – מדין כפייה על המצוות, או מדין לאפרושי מאיסורא (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד ס).
כופין על מידת סדום – מדין כפייה על המצוות (וכמו שכופים אדם ליטול לולב), או מדיני ממונות, שזכותו של אדם לתבוע רווח ממון כאשר חבירו אינו מפסיד מכך (ברכת אברהם בבא בתרא יב:).
כופר (א) – החיוב הוא למת והיורשים זוכים רק מדין ירושה, או שמראש החיוב ליורשים (אור שמח נזקי ממון ט-יא ד"ה לכן שמע ומנחת חינוך נא-ג [יז] ד"ה ולפי מה שכתבנו נראה: מראש ליורשים).
כופר (ב) – האדם חייב לשלמו בעצמו, או שהבהמה חייבת והבעלים משלם בשבילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כופר מהות חיובו).
כופר (ג) – העדות עליו היא עדות ממון, או עדות איסורים (שערי יושר ו-ט ד"ה ועפ"י).
כותב (בשבת) – המלאכה היא מעשה הכתיבה (ציור האותיות), או יצירת התוכן שבכתב (המשמעות שבמילים) (פרי משה שבת כד-א, מי טל כותב א).
כותל בשותפות (מחיצה בחצר) (א) – שניהם שותפין בכל האבנים, או שכל אחד בעלים על חצי הכותל שסמוך לו (קצוה"ח קנז-ה, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד יח).
כותל בשותפות (מחיצה בחצר) (ב) – הקניין לעשות מחיצה הוא התחייבות לעשות מחיצה (כמנהג המדינה), או התחייבות לסלק את ההיזק ראיה (ויכול גם בהוצא ודפנא) (רבי עקיבא איגר בבא בתרא ב. ד"ה לכאורה: לעשות מחיצה).
כזית – השיעור במאכל (שבפחות מכזית לא נחשב למאכל), או באכילה (שבפחות מכזית לא נחשבת אכילה) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קסב, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תמט בהערה, ברכת אברהם פסחים מג: היתר מצטרף לאיסור א).
כח האדם וכח המעשה – ע"ע אשת איש שזינתה, ביטול חמץ, גט, גירושין, הפקר, הקדש, חליצה, יבום, לשמה, מעילה, נדר, נדרי צדקה, פדיון הבן, קידושין, קניין.
כיבוד אב ואם (א) – בין אדם לחבירו, או בין אדם למקום (מנחת חינוך לג-א [ג], שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תיג. חינוך לג ד"ה משרשי ורמב"ם בפירוש המשניות פאה א-א ד"ה וענין: בין אדם לחבירו).
כיבוד אב ואם (ב) – הכנת המאכל היא רק הכשר מצווה, או מעשה המצווה עצמו (קובץ הערות יג-ב: בישול ושחיטה – מעשה, הבאת המאכל – הכשר).
כיבוד אב ואם (ג) – המצווה לעשות את מעשי הנתינה, או להרגיש בלב הכרת הטוב כלפיהם, ולבטא זאת במעשים (רוח אליהו צד. חרדים ט-לה: עיקרה בלב).
כיבוד אב ואם (ד) – כשמחל על כבודו, האם מקיים מצווה כשמכבדו בכל זאת (קובץ שיעורים כתובות קמד, גליוני הש"ס קידושין לב.).
כיבוד אב ואם (ה) – מצווה אחת, או שתי מצוות נפרדות (לאב ולאם) (מהר"ץ חיות סנהדרין נו:).
כיבוד מלך – מצוות עשה לכבדו, או לאו הבא מכלל עשה שלא לזלזל בו (קובץ הערות ה-ו).
כיבוש מלחמה – מועיל משום שהנכבש התייאש, או שהוא קניין (המידות לחקר ההלכה יג-נד, פרי משה קניינים כג-א).
כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (א) – ההגדה השנייה פסולה, או שהראשונה לא מתבטלת (קובץ שיעורים בבא בתרא תיא וקובץ הערות עח-ב: הראשונה לא מתבטלת).
כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (ב) – "הגיד" הוא הגדת העדות, או קבלת העדות (ברכת אברהם סנהדרין לב: על תד"ה היכי).
כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (ג) – לולי הדין שאין חוזר ומגיד – היה יכול לבטל את עדותו הראשונה, או שהעדות הראשונה היתה נשארת, והעדות השנייה נגדה היא כתרי ותרי (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שב. קובץ הערות עח-ד ד"ה ולפי: תרי ותרי).
כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (ד) – יכול לחזור עד גמר דרישה וחקירה (לדעת הרמב"ם) – כי נחשב שעדיין לא גמר להגיד, שההגדה נגמרת רק בסוף הדרישה וחקירה, או מדיני דרישה וחקירה שיכול עדיין לבטל את עדותו עד סיומם (כמו שעדותו יכולה להתבטל ע"י הדרישות והחקירות) (ברכת אברהם פסחים יא: טעות בדרישה וחקירה ח ד"ה דהנה).
כינויים (בנדרים ונזירות) – כך העילגים אומרים את התיבה "קרבן" ו"נזיר" (כינוי לתיבה), או שכך הם מביעים את עניין הקרבן והנזירות (כינוי לכוונה) (ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד רצא אות ב בשם הגרי"ז).
כיסוי הדם (א) – מצווה לכסותו, או אסור שיהיה מגולה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כיסוי הדם מהות המצווה, המידות לחקר ההלכה טו-סט).
כיסוי הדם (ב) – חלק ממצוות השחיטה (והן מצווה אחת), או מצווה נפרדת (והן שתי מצוות נפרדות) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קמז).
כיפה (מעונשי בית דין) – עונש, או רק לבער את הרשעים (וביערת הרע) (ברכת אברהם סנהדרין פא: ד"ה בכיפה).
כחו כגופו – הוא גופו ממש (שהוא כחלק ואבר מגופו), או שדין כחו זהה לדין גופו (אך כחו נפרד מגופו) (קונטרסי שיעורים בבא קמא יא-ה ד"ה ובאמת).
כל דאלים גבר (א) – אומדנא שהבעלים האמיתי יגבר (שהוא מוסר נפשו יותר על רכושו, ועוד, שהשקרן סובר "מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי") (בירור), או שאין בית דין נזקקין להן כלל (חוסר פסיקה, מעין הנהגה) (רא"ש תחילת בבא מציעא: בירור. קובץ שיעורים בבא בתרא ט, קנב: חוסר פסיקה. פני שלמה בבא בתרא לא: מחלוקת ראשונים).
כל דאלים גבר (ב) – מספק אנו משאירים את הנכס אצלו (דין ספק), או שנעשה בוודאי שלו (דין ודאי) (קובץ שיעורים כתובות נה).
כל דליתא בשליחות ליתא בתנאי – כי דין תנאי תלוי בדין שליחות, או שדין שליחות מוכיח שהאדם שולט על החלות (בעלים, חלות מכח האדם), וצריך לשלוט על החלות כדי להטיל תנאי (קובץ הערות עו: משום שצריך כח האדם, עיון בלומדות ח).
כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי – הודאה, או רק הוכחה שלא פרע (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קצה).
כל העומד לזרוק כזרוק דמי – אינו צריך זריקה, או שנחשב כאילו כבר נזרק (ברכת אברהם פסחים יג: ד"ה והנראה. גדרי כל העומד: המידות לחקר ההלכה יט).
כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה (א) – כשאין יבום אין חליצה, או שכשאין זיקת יבום אין זיקת חליצה (קובץ הערות ה. ומעין זה חקר הברכת אברהם ריש יבמות האם הוא סיבה או סימן).
כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה (ב) – פוטר מחליצה, או שחליצה אינה מועילה (דרכי משה דרכי הקניינים ז-טז).
כל שהוא למלקות (לרבי שמעון) – כיוון שאכלו במזיד אחשביה, או גזירת הכתוב (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תמז).
כלאי בגדים (א) – האיסור הוא הלבישה (פעולה), או שיהיה לבוש (תוצאה) (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד שיב. הגר"ש שקאפ (יבמות לז ד"ה וע"כ) וקובץ שיעורים (ח"ב חג-ח) בדעת הר"ן: פעולה (והגרש"ש הוסיף שצריך לכוון גם להנאת הלבישה). וכן חקר צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כלאי בגדים כט האם האיסור ללבוש או שעל ידו יולבשו, וכתב בדעת הרמב"ם שהאיסור בתוצאה).
כלאי בגדים (ב) – האיסור הוא הערבוב של המינים, או החיבור שלהם (משנת יעבץ יו"ד כד: רמב"ם – חיבור).
כלאי בגדים (ג) – הבגד עצמו נאסר (חפצא), או שרק הלבישה אסורה (גברא) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד קמז).
כלאי בגדים (ד) – כל חוט פשתן אוסר בכלאיים בעצמו, או שהבגד כולו נאסר באיסור יחיד. ונפק"מ למטיל שני חוטי פשתן בבגד צמר – האם הבגד נעשה פעמיים כלאיים כי כל חוט אוסר, או רק פעם אחת כי הבגד כולו נאסר באיסור יחיד (קובץ הערות ז-ד).
כלאי בגדים (ה) – אסורה רק לבישה שיש בה הנאה – האיסור הוא ההנאה מהלבישה, או שהאיסור הוא הלבישה עצמה בתנאי שיש בה הנאה (שאם אין בה הנאה לא נחשבת לבישה כלל) (בית הלוי, הובא בברכת אברהם פסחים מ: ד"ה ונראה לבאר. חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד קמח).
כלאי הכרם (א) – האיסור חל ע"י התערובת, או ע"י הגידול בתערובת (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד ס).
כלאי הכרם (ב) – הגפנים אוסרים את התבואה והתבואה אוסרת את הגפנים, או שהאיסור נעשה ע"י התערובת של שניהם ביחד (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד מח).
כלאי הכרם (ג) – צריך ניחותא בכלאיים, או שמספיק ניחותא בכך שאינו גודר (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד נח).
כלאי הכרם (ד) – פחות מאחד ממאתיים אינו איסור כלל, או שהוא איסור אך מתבטל ברוב (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד יז).
כלאי זרעים (א) – האיסור ביניקה, או בזריעה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כלאי זרעים לד).
כלאי זרעים (ב) – אחד מהם אוסר את השני, או ששניהם ביחד אסורים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כלאי זרעים לד).
כלאי זרעים (ג) – האיסור שהוא זורע (הפועל), או הזריעה (הפעולה) (המידות לחקר ההלכה טו-ד).
כלאי זרעים (ד) – האיסור הוא ששני המינים יונקים זה מזה, או שהם מעורבבים למראית העין (משנת יעבץ יו"ד כג-ד ד"ה אכן נראה: ערבוביה).
כלאיים בבגדי כהונה – הותרה או דחויה (קובץ הערות ט-א).
כלי חרס אינו מציל מטומאת אוהל – כל כלי חרס, או רק כלי חרס שמקבל טומאה (הגר"ח סטנסיל שצח).
כלי המקדש (המנורה, השולחן, הכיור, המזבח ושאר הכלים) – מצוות עשייתם היא מדין מצוות בניית המקדש, או שעשיית כל אחד מהכלים היא מדין המצווה שנעשית בו (עשיית המנורה היא מדין מצוות הדלקת הנרות, עשיית השולחן מדין מצוות עריכת לחם הפנים, ועשיית הכיור מדין מצוות רחיצת ידיים ורגליים) (חינוך צה בתחילתו, ספר המצוות לרמב"ם עשה כה: מדין בניית המקדש, מנחת חינוך צה-א [ח]: מדין המצוות הנעשות בהם).
כלי חרס מקבלים טומאה מתוכן – הכלי הנטמא מקבל טומאה ע"י תוכו (הדין על מקבל הטומאה), או שהמטמא צריך להיות בתוך הכלי הנטמא (הדין על המטמא) (הגר"ח על הרמב"ם מטמאי משכב ומושב ח-לד: רמב"ם – על המטמא, ראב"ד – על הנטמא).
כלי מצרף מה שבתוכו (כל מה שבתוך הכלי נטמא) – הטומאה מתפשטת בכולו ע"י שנגע בצד אחד, או שנחשב כאילו נגע בכל מה שבכלי (ברכת אברהם פסחים יט. ד"ה ויש).
כלי עץ שיש בו מ' סאה נחשב אוהל לטומאה – דין כללי בכל כלי עץ שאינו מקבל טומאה (וכן כלי עץ העשוי לנחת) שנעשה אוהל לטומאה, או דווקא כלי עץ שיש בו מ' סאה נחשב אוהל (הגר"ח סטנסיל שצט).
כלי שרת מקדשין את הפסול – מסלקים את הפסול לגמרי, או שמקריבים אותו בפסולו (דרכי משה דרך הקודש י-טז).
כלים (קניין) – ארבעה צדדים: מדין חצר, או מדין הגבהה, או מדין יד, או מדין משיכה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קכט. תורת הקניינים ח"ב עמוד קמא: חצר או הגבהה. מנחת אשר בבא בתרא מב-ה: תולדת יד).
כלים שכפאן על פיהם מצילים מה שתחתיהם מטומאה – מדין אוהל, או מדין צמיד פתיל (הגר"ח סטנסיל תא).
כלים שנשברו ותקנם – ע"ע טומאת כלים שנשברו ותקנם.
כסף (קניין) (א) – שלושה צדדים: שהקונה יתן כסף, או שהמקנה יקבל כסף, או שנתינת הכסף יוצרת חוב ממוני להשיבו וקונה את החפץ בתורת פירעון החוב (אבן האזל מכירה ב-ח: שיש למקנה כסף של הקונה. הגר"ש שקאפ קידושין ב: ע"י החוב. שם ט ד"ה והי': גם שהמקנה יקבל וגם שלקונה יחסר. תורת הקניינים ח"א עמוד צט: רק קבלת המקנה או גם נתינת הקונה).
כסף (קניין) (ב) – המקנה קונה את הכסף, ורגע לאחר מכן הקונה קונה את החפץ, או שהם באותו הרגע (תורת הקניינים ח"א עמוד תקב: באותו הרגע).
כסף (קניין) במטלטלין – אינו חל כלל, או שחל, אך המוכר יכול לחזור בו עד המשיכה (פרי משה קניינים כה-ב, עיון בלומדות טז).
כסף (קניין) במטלטלין – המוכר יכול להשתמש במעות – משום שלעניין המעות הקניין כסף כן מועיל (ולא הפקיעוהו), או שהוא היתר מיוחד (תורת הקניינים ח"א עמוד רלה).
כפייה – נחשב שהאדם שכפוהו עושה את הדבר, או שרק אינו מתנגד לו ומסתמא מסכים למעשה בית דין (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כופין: אינו מתנגד).
כפייה על המצוות – שלושה צדדים: מדין עונש (כמכת מרדות), או מדין תוכחה, או מדין ערבות (שו"ת שבט הלוי ח"ד קכז ד"ה ובעניין: ראשונים – עונש, פרי מגדים – אינו עונש, דעת עצמו – שני הדינים. שיטה מקובצת כתובות סוף פו. בשם ר"ח: מכת מרדות. מנחת אשר ויקרא ב-א: תוכחה או ערבות).
כפיית בית דין (בממונות) – זכות הממון גורמת לכפייה (והזכות ישנה גם בלי הכפייה), או שהכפייה גורמת לזכות הממון (והכפייה היא כעונש מיתה ומלקות) (הגר"ש שקאפ בבא קמא כט ד"ה והנה במה: רמב"ם – זכות קדום, ראב"ד – כעונש).
כפיית כלי על חמץ – מדין ביטול חמץ, או רק דין היכר (משנת יעבץ או"ח ח ד"ה אכן בדעת הרמב"ם).
כפיית עבד נזיר לעבוד לרבו – ביטול הנזירות (כהפרה), או עיכוב דיני הנזירות (אך הנזירות עצמה חלה בכח) (דרכי משה דרך הקודש ג-יג).
כרמלית (בשבת) – חכמים תיקנו שהיא תהיה רשות בפני עצמה, או שהיא עדיין מקום פטור, וחכמים רק גזרו עליה חומרות של רשות היחיד ושל רשות הרבים (פרי משה שבת לו-א).
כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (א) – איסור סוטה עצמו הוא רק לבעל, וכיוון שאסורה לבעל ממילא אסורה גם לבועל (סיבה), או שאיסור סוטה אוסרה גם על הבעל וגם על הבועל (סימן) (קונטרסי שיעורים קידושין כב).
כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (ב) – אסורה לבועל משום שהוא זה שאסרה על בעלה, או שאסורה לבועל משום שאסורה לבעל (גם אם לא הוא זה שאסרה) (עיון בלומדות ח: משנה למלך מסתפק).
כתב – מעשה יחיד (כאילו שאמר זאת רק בשעת הכתיבה), או מעשה תמידי (שכל רגע ורגע שהכתב קיים נחשב כאילו שעכשיו אומר זאת) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כתב אמירה תמידית: תמידי).
כתב ידו – מדין שטר (ויש לו דיני שטר גמור לכל הדברים), או מדין הודאת בעל דין (מוהר"ם לובלין לה (הובא בקצוה"ח סט-א בתחילתו): שטר, אמרי בינה הלוואה כו: הודאה).
כתב בכתב ידו (בשטרות) – מועיל מדין שטר, או מדין הודאת בעל דין (פרי משה עדות שבשטר יא-א).
כתב על גבי כתב (בשבת) (א) – פטור משום שלא נחשב כתב, או שאינה מלאכת מחשבת (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד שב).
כתב על גבי כתב (בשבת) (ב) – כשהעליון אינו כתב – פטור ממוחק משום שלא נחשב שנמחק, או שנמחק אך אינו על מנת לכתוב (הגר"ח סטנסיל קמה).
כתובה (א) – החיוב מתחיל רק לאחר מיתת הבעל או הגירושין, או שהחיוב כבר משעת הנישואין, ורק הגבייה היא לאחר המיתה או הגירושין (הגר"ח סטנסיל קכו, הגרנ"ט כתובות מד ד"ה אך, המידות לחקר ההלכה יד-יב).
כתובה (ב) – חיוב כתובה תלוי בהיתר נישואין בפועל, או בבירור שהבעל מת והיא מותרת להינשא באמת. ונפק"מ שהאשה אמרה מת בעלי, שהיא מותרת להינשא בפועל אך איננו יודעים באמת שהוא מת (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד ח, חידושי ר' שמואל כתובות עמוד צה).
כתובה (ג) – שלושה צדדים: אשה שזינתה מפסידה כתובתה משום קנס, או משום שהגירושין בגרמתה (שאינו יכול לקיימה), או משום פריצותה (כמו יוצאת וראשה פרוע) (קובץ שיעורים בבא בתרא תקה. וכן חקר השערי יושר א-כ האם מפסידה כתובתה משום מעשה הזנות או משום שנאסרה לבעלה).
כתובה (ד) – אשה שאינה נוהגת כדת משה ויהודית מפסידה כתובתה משום קנס, או שעל דעת כך לא נתחייב הבעל (רוח אליהו לד).
כתותי מכתת שיעוריה – נחשב שהוא פחות מכשיעור (כאילו שאורכו של הלולב פחות משלושה טפחים) או שיש בו כשיעור אלא שהוא מפורר (כאילו שהלולב מפורר לפירורים) (קהילות יעקב סוכה יט (ד"ה ועיקר) בדעת תפארת ירושלים: שיעור מפורר, שם (ד"ה ומ"מ) בדעת הרעק"א: פחות מכשיעור).
כתיבה בשבת – שתי אותיות הן שיעור ככל השיעורים, או שהוא משום ששתי אותיות הוא המילה הקצרה ביותר בלשון הקודש (עיון בלומדות י).
כתיבת ספר תורה – ע"ע ספר תורה.

ל

לא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים – דכל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא – האיסור שלה תלוי באיסור שלו (סיבה), או שבמקרה שהוא לא נאסר היא לא נאסרה כלל (סימן) (קונטרסי שיעורים נדרים ל-יא: סימן).
לא חציף איניש לזיופי (בשטרות) – בני אדם לא חצופים לזייף שטרות, או משום שירא שהעדים יכחישוהו (פרי משה עדות שבשטר כ-ד).
לא יגוש (שמיטת כספים) (א) – אפקעתא דמלכא (והחוב פוקע גם אם לא אמר לו "משמט אני"), או שהחוב לא פקע, אלא שמצווה על הלווה שלא לקבלו ולומר "משמט אני" (מרדכי גיטין סימן שפ: אפקעתא דמלכא, יראים רעח: לא פקע).
לא יגוש (שמיטת כספים) (ב) – הדין הוא רק שהחוב מתבטל לגמרי (אך אם החוב היה נשאר אין איסור לגבותו), או גם שלא יגבה את החוב (אם הוא נשאר) (הגר"ח על הרמב"ם שמיטה ויובל ט-ו ד"ה ואשר יראה לומר).
לא יחשב (לאו בפיגול) – הלאו הוא על שמקלקל את הקודשים, או על המחשבה (גם אם לא בא לידי פיגול) (אפיקי ים ח"א כד-כ: המחשבה).
לא ילין (אמורים עד הבוקר) – כדי שלא יפסלו בלינה, או איסור בפני עצמו (ואסור אפילו אם לא יפסלו) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד פ).
לא ירבה לו נשים (למלך) – אסור לו לישא אותן, או שיהיו לו (מפענח צפונות יב-ו-ד).
לא ירבה לו סוסים (למלך) – אסור לו לקנותם, או שיהיו לו (מפענח צפונות יב-ו-ד).
לא תאמץ – הלאו הזה נפרד מהעשה (פתוח תפתח את ידך), או שהוא בא מכח העשה (קובץ שיעורים בבא בתרא מח: מכח העשה).
לא תאמץ ולא תקפוץ – האיסור להימנע מלתת צדקה, או שהאיסור הוא האימוץ והקפיצה (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד רמז).
לא תוכל להתעלם – עובר בכל רגע שמעלים עיניו (ורק אם משיב בסוף מנתק את הלאו), או שהוא איסור אחד (שאינו משיב) (הגר"ח סטנסיל רסז).
לא תשקרו (בשבועת הפיקדון) – עובר על כל פרוטה ופרוטה, או שעובר באיסור אחד על הכל (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד מא).
לא תתגודדו (לא תעשו אגודות אגודות) – כדי שהתורה לא תראה כשתי תורות, או כדי שלא יבואו לידי מחלוקות גדולות (חוות בנימין ח"ב ג-ג).
לאו דמשקלות – משום שמחסר ממון לחבירו, או שהוא לאו מיוחד (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כה-א ד"ה ויש).
לאו הבא מכלל עשה – נחשב עשה, או לאו (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ): עשה, ובסופו כתב בדעת הירושלמי (סנהדרין ז-יא) שהוא לאו. גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא: בדעת תוס' רי"ד ועוד ראשונים – לאו).
לאו הניתק לעשה (א) – פטור ממלקות או היתר (שאגת אריה פא ד"ה ועוד, לחם משנה גזילה ואבידה יד-ו, מראה המקום מכות טו. ד"ה גמרא א"ל).
לאו הניתק לעשה (ב) – שני לאווים אינם ניתקים לעשה – אחד מהלאווים כן נעקר ורק השני נשאר, או ששניהם נשארו (שאגת אריה עח ד"ה ולכאורה, מהרש"א חולין ב. על תד"ה וסופג).
לאפרושי מאיסורא – מדין לפני עיוור, או מדין תוכחה (שדי חמד ח"א א-פד עמוד 210).
לבוד – אומרים רק שהאוויר סתום (אך לא מאותו החומר של הקצוות), או שהוא סתום מאותו החומר של הקצוות, ששני הקצוות נחשבים כסמוכים ומחוברים זה לזה (קהילות יעקב סוכה יג-ג).
לה לה מאשה – ע"ע עבד כנעני במצוות.
להוציא ידי חובה (כגון שופר ומגילה) – מדין ערבות, או מדין שליחות (חכמת שלמה על שו"ע או"ח תקפט-א: ערבות).
לוויתן – הוא דג הים, או חיית הים (תנינים) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה לוויתן).
לוי – הוא גם ישראל (תוספת מעלה), או דין נפרד (הגר"ח איסורי ביאה טו-ט ד"ה והאומנם: אינו ישראל).
לולב (א) – המצווה היא מעשה התחלת הנטילה (פעולה), או האחיזה בידו (תוצאה) (ביכורי יעקב תרנב בסופו, מקראי קודש סוכות ח"ב א. חזון איש או"ח קמט-ב: המצווה באחיזה. קובץ שיעורים ח"ב כג-ו: המצווה בפעולה).
לולב (ב) – גם האגידה היא מצווה, או רק הנטילה (שו"ת הרמב"ם נא: רק הנטילה).
לולב (ג) – צריך שיהיה כפות, או שלא יהיה פרוד (מפענח צפונות ו-כו).
לולב (ד) – ע"ע ארבעת המינים.
לולב בעל מום – פסול משום שצמח שלא כדרך, או משום שצורתו היא שלא כדרך (ברכת אברהם סוכה לב. לולב עקום ז).
לחומרא ולקולא – ע"ע לקולא ולחומרא.
לחם עוני – מדיני מצה (שאם אינו לחם עוני אינה מצה כלל), או מצווה נפרדת (אך גם אם אינו לחם עוני קיים את מצוות מצה) (משנת יעבץ או"ח טז ד"ה הרי מבואר).
לחם עוני ולחם משנה – שיהיה לחם עוני, ושיהיה לחם משנה (שני דינים), או שיהיה לחם משנה ענייה (דין אחד) (ביכורי ארץ ח"ג לד, הובא בחקירות במסכת ברכות כה).
לילה (א) – מציאות בפני עצמה, או שהגדרתו היא שאינו יום (מפענח צפונות ו-ב).
לילה (ב) – ע"ע צאת הכוכבים.
לך חזק וקני (בקניין חזקה) – חלק ממעשה הקניין, או שהוא רק הוכחה לדעת המקנה (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד כט, אבן האזל שכנים ב-י).
למפרע (כגון בתנאי, התרת נדרים ומיאון) – רק לגבי דינים שמכאן ולהבא דנים כאילו שחל למפרע (מכאן ולהבא למפרע), או שחל למפרע ממש (הגר"ש שקאפ כתובות א ד"ה ולפ"ז: כל למפרע הוא להבא, ומדבריו שם משמע שיש חולקים. הגר"ח אישות ב-ט ד"ה אכן: מיאון – להבא. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד עד: התרת נדרים – להבא, ולדעת הרשב"א למפרע ממש. קונטרסי שיעורים נדרים יז-ו: התרת נדרים – להבא).
לעולם בהם תעבודו – משום לא תחנם (שנותן לו מתנת חינם כשמשחררו), או דין נפרד (רשב"א גיטין לח: דין נפרד, רמב"ן המובא בו: לא תחנם).
לפני עיוור במכשיל בעבירה (א) – בין אדם לחבירו, שפוגע בחבירו (והוא אותו איסור של מכשיל בעצה), או בין אדם למקום, שפוגע בקב"ה בזה שגורם את העבירה (והוא איסור נפרד ממכשיל בעצה) (קובץ שיעורים פסחים צה: בין אדם למקום, והוא איסור נפרד, מנחת חינוך רלב-א [א]: אותו איסור).
לפני עיוור במכשיל בעבירה (ב) – לדעה שהוא בין אדם למקום – משום שנעשה שותף לעבירת הנכשל, או איסור נפרד (קונטרסי שיעורים בבא קמא כג-ו).
לפני עיוור במכשיל בעבירה (ג) – הוא חלק מכל עבירה, או איסור נפרד (קובץ הערות בהשמטות טו, עיון בלומדות ב).
לפנים משורת הדין – חיוב, או רק מידת חסידות (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רג).
לקוח – פטור מתרומות ומעשרות בגלל שאינו "תבואת זרעך", או פטור מיוחד (קובץ שיעורים בבא מציעא כט).
לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן – מטעם ספק, או מטעם ודאי, שמידה היא בתורה ללמוד לחומרא (אתוון דאורייתא יח. ובקובץ ביאורים בבא קמא תחילת ציוני דברים (עמוד סא בדפיו) חקר כך לגבי היקש שאפשר להקיש לחומרא ולקולא).
לקט שכחה ופאה – לפני שהגיעו לעני הם ממון עניים, או הפקר לעניים (ולא לעשירים) (קובץ שיעורים ח"ב יז-ג).
לש (בשבת) – המלאכה היא חיבור פירורי הקמח זה לזה (הרכבה שכנית), או מציאות חדשה – העיסה (הרכבה מזגית, פנים חדשות) (מפענח צפונות ח-ב: מזגית, מי טל לש א: מחלוקת תנאים, מנוחת עמי ט-2 עמוד 58).
לשון הרע לתועלת – הותרה, או שאין זה לשון הרע כלל (קודש ישראל (בספר הליכות עולם לר' אברהם יוסף אהרמן) טו).
לשמה – שהאדם יכוון, או שהחפץ יהיה מיוחד לכך (קובץ שיעורים פסחים קעא: שהחפץ יהיה מיוחד).
לשמה (באזכרות בספר תורה) – לשם המצווה, או לשם התיבה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה אזכרות בספר תורה).
לשמה (בגט) (א) – הבעל מחיל את דין לשמה, או העדים (פרי משה עדות שבשטר כט-א).
לשמה (בגט) (ב) – לשם האשה הזו, או לשם אשת פלוני (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה גירושין נט).
לשמה (בגט) (ג) – לשם האשה הזו, או לשם האשה הזו בלבד ולא לשם דבר אחר. ונפק"מ אם כתב לשם האשה זו ולשם ספר תורה, או לשם שתי נשיו כשרוצה לגרש את שתיהן, ורק אינו יודע איזו אשה יגרש בגט זה (ברכת אברהם פסחים לח: אפה לשם חלת תודה ומצה ה).
לשמה (בגט) (ד) – כאשר כתב רק כמה תיבות מהתורף שלא לשמה – רק תיבות אלו פסולות, ושאר הגט פסול ממילא כיוון שחסרות בו תיבות אלו, או שכל הגט פסול מדין שלא לשמה (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד נד, סא).
לשמה (בגט) (ה) – כשנכתב שלא לשמה מעביר עליו קולמוס – שלושה צדדים: הכתב העליון מוחק את התחתון (והעליון הוא הכתב), או שהעליון מצטרף לתחתון כגמר כתיבה (ושניהם יחד הם הכתב), או שהעליון רק מתקן את התחתון (והתחתון הוא הכתב) (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד סד, שה, שטו).
לשמה (בגט ובספר תורה) – האדם מכשיר בעצמו ע"י הכתיבה (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק כותב לשמה וההכשר נעשה מאליו (כח המעשה, כשחיטה) (הגר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה (לגבי גט): כח המעשה, דרכי משה דרכי הקניינים ה-ב ד"ה לפי וד"ה ויפה (לגבי גט): מחלוקת אמוראים, וכן דן בזה חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד ק. קובץ הערות עו (בכל לשמה, גט, ספר תורה ועוד): מחלוקת ראשונים).
לשמה (בגט, בקודשים, בספר תורה ובאזכרותיו) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה (לגבי גט, סת"ם ואזכרותיו, ומחשבת שלא לשמה הפוסלת בקודשים) והגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו (לגבי גט): מחשבה בפועל, ולא רק רצון. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
לשמה (בגט, בקודשים, בספר תורה ובמצה) – אם אינו לשמה אינו חפץ כלל, או שהוא חפץ, אלא שלא יוצא בו ידי חובה (ברכת שמואל גיטין י: גט, קודשים וסת"ם – אינו חפץ כלל, מצה – רק לא יצא, הגר"ח חמץ ומצה ו-ה: גם במצה אינה חפץ כלל, הביאם ברכת אברהם פסחים לח: אפה לשם חלת תודה ומצה ג, משנת יעבץ או"ח טו ד"ה ואשר נראה: חוקר במצה).
לשמה (בגט, בקודשים, בציצית ובעומר) – צריך לחשוב לשמה, או שמחשבה שלא לשמה פוסלת (קובץ שיעורים ח"ב כב-א,ב: הגר"ח מבריסק – בקודשים שלא לשמה פוסל, ובציצית לשמה מכשיר, ומתוס' משמע שבשניהם לשמה מכשיר. דרכי משה דרך הקודש יג-ג חקר זאת לגבי פסח וחטאת. מפענח צפונות ו-כב חקר זאת לגבי עומר. פרי משה עדות שבשטר כט-ה חקר זאת לגבי גט).

לשמה (בספר תורה) – לשם הכשר וקדושת ספר תורה, או לשם תורה. ונפק"מ כשכתב לשם חומש, האם יכול לעשות ממנו ספר תורה, שהרי כתב לשם תורה, אך לא לשם ספר תורה (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד פ).

מ

מבעיר (בשבת) – המלאכה היא עשיית האש, או כילוי העצים (מי טל מבעיר א).
מבריח ארי מנכסי חבירו פטור – משום שלא ההנה אותו (אלא רק הצילו מנזק), או משום שמצווה קעביד ולא מקפיד על טרחתו (ונחשב כאינו חסר) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שמו).
מבשל (בשבת) (א) – התקנת האוכל ע"י הבישול, או חימומו (שחימומו הוא התקנתו) (אבן האזל שבת כב-ד: באוכל – התקנה, במים – חימום. מנוחת עמי ה-3 עמוד 30).
מבשל (בשבת) (ב) – לא היה ראוי לאכילה ונעשה ראוי (הצורך בבישול), או השבחת המאכל (גם אם היה ראוי כבר קודם) (מנוחת עמי ה-1 עמוד 27).
מבשל (בשבת) (ג) – תלוי רק במאכל המתבשל (הפעולה), או גם באש המבשלת (הפועל) (מנוחת עמי ה-5 עמוד 32).
מגילה – הקריאה בלילה והקריאה ביום הם שני חיובים נפרדים, או חיוב אחד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה לילה ויום).
מדמע – החולין מותרים, ורק אסור לאוכלם מחשש שיפגע בתרומה (כשאר תערובות איסור בהיתר), או שהחולין עצמם נעשים כתרומה (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-י: מחלקות ראשונים, ברכת אברהם פסחים לז. ד"ה ונראה).
מה לי לשקר – ע"ע מיגו.
מה שקנה עבד קנה רבו – הנותן מקנה ישר לרב, או שהנותן מקנה לעבד והעבד מקנה לרב (רשב"א קידושין כג: ד"ה הא, חלקת יואב ח"א אה"ע יב ד"ה אך וד"ה מה: מחלוקת רבי מאיר וחכמים. דרכי משה דרך הקודש ה-ז, דרכי משה דרכי הקניינים ג-ה ד"ה ובאמת הספק, עיון בלומדות ג, פרי משה קניינים מט-ד. לגבי מזיק עבד שמשלם חמישה דברים לרבו: דרכי משה דרכי הקניינים ג-ה ד"ה ובאמת אותה).
מה שקנתה אשה קנה בעלה – נקנה ישר לבעלה, או שנקנה לאשה ואח"כ נעשים של בעלה (דרכי משה דרך הקודש ה-ז, פרי משה קניינים עא-ב. והקובץ שיעורים כתובות רטז חקר זאת לגבי מעשי ידיה).
מהלך כעומד (בשבת) (א) – עומד ממש (מציאות), משום שיש זמן שבו שתי רגליו עומדות על הקרקע, או שרק מתייחסים אליו כאילו הוא עומד (דין), משום שמתייחסים בכל רגע לרגל שעומדת (פרי משה שבת לד-ב).
מהלך כעומד (בשבת) (ב) – כעומד במקומו בדיוק, או שנחשב עומד ברשות שבה נמצא, אך לא במקום מסוים (עיון בלומדות ט).
מודה במקצת (א) – חייב שבועה משום ההודאה במקצת, או משום חיוב הממון במקצת (שחייב את הממון שעליו הודה) (ר' חיים מטעלז בבא מציעא ד (עמוד קי). קונטרסי שיעורים בבא מציעא ג-ג: מעשה ההודאה מחייבו. פרי משה שבועות ממון יג-ב: הודאה, חיוב, צריך את שניהם יחד, או שמספיק אחד מהם).
מודה במקצת (ב) – שלושה צדדים: חייב שבועה משום שרגליים לדבר שמשקר, או שיש להשביעו את הממון שהודה ועל ידי כך מגלגל עליו שבועה על הממון שכופר (כעין גלגול שבועה), או מגזירת הכתוב (קונטרסי שיעורים בבא מציעא ג-ב ד"ה ובביאור: רמב"ם – רגליים לדבר, גאונים – גזירת הכתוב. תוס' כתובות יח. ד"ה מפני: כעין גלגול או גזירת הכתוב).
מודה בקנס – פטור מתשלום, או שלא מחויב (המידות לחקר ההלכה יג-יז. קצות שנ-ב ושרידי אש (ח"א, חידושים וביאורים, בדין מודה בקנס, תחילתו בעמוד ערה בדפיו ד"ה והרמב"ם, בשם מהר"א ליפשיץ): ההודאה לא מחייבתו. אור שמח נזקי ממון י-יד ד"ה הנה, שרידי אש שם ד"ה אבל יש, וכן משמע מהנתיבות שנ-א ד"ה ובקצוה"ח: שני דינים – ההודאה גם פוטרתו, וגם לא מחייבתו).
מודעה – מגלה שהמעשה שיעשה אח"כ אינו ברצון, או שהיא מעשה שעוקר (סותר) את המעשה שיעשה אח"כ (הגר"ש שקאפ בבא בתרא כז ד"ה והנה יש: מעשה מחודש שעוקר).
מוחזק (א) – מספק אין כח לבית דין לעשות מעשה (דין ספק), או שחזקת הממון פוסקת לתת לו את החפץ (דין ודאי) (קובץ הערות עא-ב: מחלוקת בבבא מציעא ו.).
מוחזק (ב) – משנה את הדין, שאפילו אם באמת היה שייך לחבירו – נעשה כעת של המחזיק, או שאנו רק מחזיקים שמתחילה היה שלו (כמו בחזקות באיסורין) (קובץ הערות עא, קונטרס הספיקות א-ח).
מוחזק (ג) – חוסר פסיקה (הנהגה), או כחזקה שכל מה שתחת יד אם שלו (בירור) (שיטה מקובצת בבא קמא מו: בשם הר"ר יונתן: חוסר פסיקה, וכן ההסבר הפשוט. שערי יושר ה-טו ד"ה ונראה לענ"ד: בירור).
מוחזק (ד) – מדין בעלות (ולכן צריך שיהיה ראוי לקניין), או דין נפרד, שאין מוציאין מידו (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ח ד"ה ובסברת: קצות החושן וקונטרס הספיקות – מדין בעלות, וצריך שיהיה ראוי לקניין).
מוחק (בשבת) (א) – המלאכה היא הסרת האותיות, או יצירת האפשרות לכתוב מחדש (פרי משה שבת כה-ב, מי טל מוחק א).
מוחק (בשבת) (ב) – היפוכה של מלאכת כותב, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92).
מוחק על מנת לכתוב (בשבת) – אם אינו על מנת לכתוב אינה כלל מלאכת מוחק, או שהיא מלאכה, אך הוא מקלקל (מחלוקת ראשונים, דן בזה אבני נזר או"ח קפו).
מומר להכעיס (לאביי שפוסל) – הגזירת הכתוב (והיה וגו' הכות הרשע) מגלה שהוא חשוד לשקר, או שפסול אע"פ שאינו חשוד (ברכת אברהם סנהדרין כז. מומר אוכל נבילות א ד"ה ומיהו).
מוסר (א) – היתר הריגתו – מדין רודף, או מדין מורידין ולא מעלין (משנת יעבץ יו"ד א. והאור גדול (דף כז ד"ה אמנם נראה) חקר האם הוא מדין רודף ומדאורייתא, או מתקנת חכמים (שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה לצורך גדול)).
מוסר (ב) – יש לו דין רודף – בגלל שבגרמתו האדם נהרג, או בגלל שהוא כבא במחתרת, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו (אפיקי ים ח"ב מ).
מועד (שור) – ע"י שנגח שלוש נגיחות נעשה טבעו להיות נגחן (סיבה), או שע"י שנגח שלוש נגיחות אנו יודעים שהוא נגחן (סימן) (הגר"ש שקאפ בבא קמא לג בתחילתו).
מוציא שם רע (א) – לוקה משום לא תלך רכיל, או שרק האזהרה מלא תלך רכיל, והמלקות הם דין מחודש של מוציא שם רע (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד רכב).
מוציא שם רע (ב) – ע"ע ולו תהיה לאשה.
מזוזה – חיוב אחד, או שכל רגע הוא חיוב חדש (קובץ שיעורים פסחים ז: כל רגע).
מזוזה בבית גוי – הגוי פטור (ככל התורה), או שגם הבית עצמו פטור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה מזוזה בית עכו"ם).
מזויף (כשטוען על שטר שאינו מקוים) – טענתו פוטרת אותו מהחיוב, או שהשטר בטל (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קיא).
מזון הבנות בנכסים מועטים – התקנה היא לזון אותם בכל יום, או שמייד ברגע מיתת האב זכו בכל החלק המגיע להם (אור גדול דף עב עד דף עט).
מזונות (א) – חיוב הבעל לאשתו הוא חיוב ממוני, או חיוב לזון אותה בשעה שהיא צריכה (קובץ שיעורים כתובות רכ).
מזונות (ב) – האומר "צאי מעשי ידייך במזונותייך" נפטר לגמרי מהחיוב לזון אותה, או שחייב, והיא גובה את מזונותיה ממעשי ידיה (קובץ שיעורים כתובות רכז).
מזונות (ג) – ע"ע שיעבוד הבעל לאשתו.
מזיק – ע"ע היזק שאינו ניכר, מיטב, נזקי ממונו, נזיקין, תשלומי נזיקין.
מזיק באונס – רק פטור מתשלומין, או שנחשב כאילו לא עשה כלל את המעשה (הגר"ח סטנסיל רכח).
מחובר לקרקע – אינו מקבל טומאה מפני שאינו כלי, או שהחיבור מפקיע ממנו את הטומאה (קובץ שמועות חולין לב: הפקעה).
מחוסר אבר בעופות – פסול מדין פסול בעל מום (שהוא כבעל מום בבהמה), או פסול נפרד (מקדש דוד קדשים לד-ב: בעל מום).
מחוסר בגדים – נחשב זר, או שהוא לאו בפני עצמו (הגר"ח סטנסיל שכ).
מחוסר זמן – פסול משום חיסרון הזמן, או משום חיסרון בגידול הבהמה (לקח טוב ו).
מחוסר כפרה – שם האיסור שלו מחייבו בקרבן, או שחיוב הקרבן מחיל עליו שם איסור (מפענח צפונות י-יב).
מחילה בתנאי – מועילה משום שכאילו התנה שכל התנאי הוא רק אם יקפיד, או משום שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי (קובץ שיעורים בבא בתרא א. ומעין זה חקר בחידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קסז האם התנה שהתנאי הוא רק אם יקפיד, או שמבטל את התנאי).
מחילת חוב (א) – אין צריך (ואין שייך) קניין משום שאין קניין לסילוק, או משום שאין קניין על מה שנמצא כבר ברשותו (אבן האזל זכייה ומתנה ג-ב: כבר ברשותו).
מחילת חוב (ב) – הקנאה (שמקנה לו את החוב בחזרה), או סילוק (שמבטל את החוב) (מחנה אפרים זכיה מהפקר יא: תוס' ורשב"א – סילוק, ריטב"א – קניין. קונטרסי שיעורים קידושין ז-ו: תוס' – הקנאה, רמב"ן – סילוק. קובץ שיעורים קידושין קכג, פרי משה קניינים כו-א, רוח אליהו א).
מחילת חוב (ג) – פטור מהשבה, או שנחשב שהחזיר (קובץ שיעורים בבא בתרא א).
מחיצות רשות היחיד גובהן עשרה טפחים – המחיצות עצמן צריכות להיות עשרה טפחים, או שהמקום בגובה עשרה טפחים צריך להיות מוקף מחיצות. ונפק"מ ללחי של אשירה: המחיצות לא נחשבות עשרה טפחים כי כתותי מכתת שיעוריה, אך מקום עשרה מוקף מחיצות (הגר"ח על הרמב"ם שבת יז-יב: רמב"ם – המקום צריך להיות מוקף).
מחיקת השם – האיסור משום שמאבד את השם, או משום שמסלק ממנו את הקדושה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה מחיקת השם נטפל לשם).
מחלת (הלווה טוען למלווה) – נאמן בטענת המחילה עצמה, או רק במיגו שהיה יכול לטעון פרעתי (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קעא).
מחצית השקל – מצווה בפני עצמה, או רק הכשר מצווה בשביל לקנות תמידין ומוספין (מנחת אשר שמות נז-ב).
מחשבה והתרצות – ע"ע אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ביטול חמץ, גירושין, הפקר, הפרשת תרומה, חליצה, לשמה, מצוות צריכות כוונה, נדרי צדקה, נתינת רשות לאדם אחר להשתמש בחפץ, שליחות יד בפיקדון.
מחשבים מעבודה לעבודה – חשב בשחיטה על מנת לזרוק שלא לשמה – הפסול בשחיטה או בזריקה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פגול אות ה).
מחתך (בשבת) – המלאכה היא הסרת חלק הפסולת, או תיקון החלק שנשאר (מי טל מחתך ח).
מטבע – ע"ע סלע שחסרה יותר מכדי אונאה.
מטעמת (הטועם מאכל כדי לדעת את טעמו פטור מברכה) – מפני שאכילה על מנת לטעום לא נחשבת אכילה, או מפני שאכילה נחשבת רק אם נהנה במעיו, וכאן טעם ופלט בלבד (וזאת הברכה בירור הלכה מד בתחילתו ד"ה חקירה).
מי שפרע – לפני שקיבל מי שפרע הוא רק איסור, שאין בו תביעת ממון כלל אלא שחייב לקבל עליו מי שפרע, או שהוא תביעת ממון, שקניין הכסף לא פקע עד שיקבל מי שפרע (דברי גאונים סג-יד: שו"ת מהר"ם אלשיך י – רק איסור, שו"ת הר הכרמל חו"מ לו וש"ך – תביעת ממון).
מיאון (א) – לאחר שגדלה ולא מיאנה – בעילת הבעל היא קידושין חדשים, או גמר הקידושין הראשונים (לחם משנה אישות ד-ח: רמב"ם – גמר הראשונים).
מיאון (ב) – ע"ע למפרע.
מיגו (א) – מה לי לשקר, שמסתבר שאינו משקר כשיכול לומר אמת (בירור), או כח הטענה, שנאמן בטענה שהיה יכול לטעון אע"פ שלא טען אותה (הנהגה) (הגר"ש שקאפ בבא מציעא ה ובבא בתרא יח ד"ה וע"כ, קובץ שיעורים ח"ב ג, הגרנ"ט קלז ד"ה והנראה, שרידי אש ח"א עמוד רפא (בעניין מיגו), שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד כא, מנחת אשר בבא בתרא יז-ב ד"ה עכ"פ. בהסבר לכח הטענה מצאנו שלוש דעות: (א) הגר"ש שקאפ שם: נחשב כאילו שהוא מוחזק בנכס והמוציא מחבירו עליו הראיה. (ב) שרידי אש שם: בית דין טוענים בשבילו את כל הטענות שהיה יכול לטעון. (ג) מנחת אשר שם: כיוון שהיה יכול לזכות בטענה, לא יאבד את זכותו בגלל שבחר מרצונו לטעון טענה חלשה יותר).
מיגו (ב) – בוודאי מדבר אמת (דין ודאי), או שעדיין יש ספק שאולי משקר, אך סומכים על צד הספק שמדבר אמת (דין ספק) (חתן סופר כללי מיגו תב: מחלוקת ראשונים האם מועיל להוציא).
מיגו דזכי לנפשיה (בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים) – תפיסתו מועילה מפני שיש לו זכות על החפץ, או שלא נחשב כלל חב לאחריני, שהרי ממילא היה יכול לתפוס לעצמו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קלט).
מיגו להוציא לא אמרינן (א) – שלושה צדדים: משום שחזקת ממון (מוחזק) חזקה יותר מהמיגו, או משום שכל דין מיגו מקורו ברוב (שרוב האנשים היו משקרים וטוענים את הטענה הטובה יותר) ולכן אינו עדיף מרוב שלא מועיל להוציא ממון, או משום שמיגו אינו דין ודאי אלא רק דין ספק (קצות החושן פב-יא: מוחזק חזק יותר, פלפולא חריפתא: מדין רוב, חתן סופר כללי מיגו תג: דין ספק).
מיגו להוציא לא אמרינן (ב) – לא אומרים מיגו כשהוא להוציא ממון, או שאומרים מיגו רק כשהוא להחזיק ממון. ונפק"מ כשאינו לא להוציא ולא להחזיק (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ב ד"ה ויש: ריב"ם – צריך שיהיה להחזיק, תוס' רי"ד – שלא יהיה להוציא).
מידות רעות – אסורות בעצמן, או שאין איסור בעצמן אלא שחייב להשתדל להסירן (קודש ישראל (בספר הליכות עולם לר' אברהם יוסף אהרמן) א).
מיטב (בתשלומי נזיקין) (א) – נחשב סוג אחר של חפץ (כמו החילוק בין קרקע למטלטלין, ובין מחובר לתלוש), או שהם אותו החפץ, ורק מיטב חביב יותר לבעלים (קונטרסי שיעורים בבא קמא ז-ו ד"ה ואשר: רש"י – סוג אחר של חפץ, תוס' – חביב יותר).
מיטב (בתשלומי נזיקין) (ב) – המיטב משועבד לניזק (ואם אין למזיק מיטב הוא כעני שמחויב ורק אין לו לשלם), או רק דין לגבות ממנו (ואם אין לו אינו מחויב כלל) (קונטרסי שיעורים בבא קמא ז-יא).
מילה (א) – שלושה צדדים: מצווה למול, או מצווה שיהיה מהול, או אסור שיהיה ערל (מפענח צפונות ו-כד ומנחת אשר בראשית יג-א: חוקרים בין שלושת הצדדים. המידות לחקר ההלכה טו-סט: שיהיה מהול או שלא יהיה ערל. אור זרוע יא).
מילה (ב) – חיוב כרת לערל שלא מל הוא בכל יום ויום, או רק כשמת ולא מל במזיד (רמב"ם מילה א: רק כשמת, ראב"ד: כל יום, דן בדבריהם קובץ שמועות שבועות א).
מילה (ג) – נשים פטורות (מופקעות), או שאינן שייכות כלל (הגר"ח סטנסיל בבא קמא פח. ועיון בלומדות טו: מילה – אינן שייכות, שהן כמהולות, הטפת דם ברית – פטורות).
מילת זכריו ועבדיו מעכבת בפסח – מצוות המילה מעכבת, או הערלות מעכבת (הגר"ח סטנסיל פה, פו, פז: הערלות).
מים המרים – רק לבירור האם נטמאה, או שהם המתירים את איסור קינוי וסתירה (הגר"ח סטנסיל רז).
מין במינו אינו חוצץ – משום שבטל לגבי גופו ונחשב כאילו שהדברים נוגעים זה בזה, או שרק נחשב כאילו החוצץ לא נמצא שם (אך הדברים עדיין לא נוגעים זה בזה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה חציצה. קובץ הערות הוספות ד ד"ה שם: בטל לגופו, תפארת ישראל מקוואות פ"ח בועז יב: כאילו החוצץ לא נמצא).
מין במינו לא בטל (לרבי יהודה) – במין במינו הטעם לא מתבטל אפילו באלף, או שאסור אע"פ שאין בו בנותן טעם (המידות לחקר ההלכה ו-טו).
מיתה (א) – מציאות בפני עצמה, או שהגדרתה היא שאין חיים (מפענח צפונות ו-ג-ד: אפשר שיהיה לא חי ולא מת, שם ו-ד-א: אפשר שיהיה גם חי וגם מת – מוכח שגם מיתה היא מציאות).
מיתה (ב) – חי ומת הם דבר אחד, ורק מצבו של האדם השתנה, או שהם שני דברים שונים, ומת הוא דבר חדש (המידות לחקר ההלכה יט-כג: שני דברים).
מיתה (ג) – ע"ע חיים ומיתה.
מיתות בית דין – הם ארבעה עונשים נפרדים, או עונש אחד (מיתה), ויש ארבע דרכים כיצד להמיתו (ברכת אברהם מכות ב. מיתה שאינה כתובה בו ב, סנהדרין פ: ד"ה ועד).
מיתת האדון בעבד עברי (בנרצע או כשאין לו בן, שאז יוצא לחירות) – שחרור, או שאין לו למי לעבוד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה עבד עברי א, שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קכב).
מיתת הבעל (א) – היתר האשה מייד בגמר המיתה, או לאחר גמר מיתה (קובץ שיעורים קידושין קלז).
מיתת הבעל (ב) – כשעד אחד מעיד על כך נוטלת כתובתה משום שהעד נאמן גם לעניין כתובתה, או שהוא נאמן רק להתירה לינשא, וממילא נוטלת כתובתה משום שתנאי הכתובה הוא שכשתותר לינשא תיטול כתובתה (קובץ הערות כא-ו).
מכבה (בשבת) (א) – המלאכה היא ביטול האש, או קיום העץ (שלא ישרף) (מי טל מכבה א).
מכבה (בשבת) (ב) – היפוכה של מלאכת מבעיר, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92, מי טל מכבה א).
מכה בפטיש (בשבת) – גמר מלאכה מל"ח מלאכות, או כל תיקון שיהיה (מנוחת עמי ג-2 עמוד 15).
מכה שאמדוהו למיתה – ע"ע חבישה בבית סוהר.
מכירי כהונה – הכהן נחשב מוחזק משום שאסור לישראל לחזור בו, או משום שהישראל אינו יכול לחזור בו (קצות החושן רעח-טו. והקהילות יעקב בבא בתרא לז חקר האם הכהן רק מוחזק ואסור לישראל לחזור בו אך אינו קניין, או שהכהן כבר קנאם. ומשנת יעבץ כ-ג חקר האם הוא רק מדין מתנה מועטת (שאסור לנותן לחזור בו) או שהכהן כבר קנאם).
מכירת שטרות – מוכר את הכסף שיגבה, או את הזכות והשיעבוד (שהלוקח יוכל לגבות בלי המוכר) (מערכת הקניינים ה ד"ה אבל: דעת עצמו – את הזכות, בדעת התומים והקצות – את הכסף שיגבה (כך משמע ממנו)).
מכירת שטרות דרבנן (לחלק מהראשונים) – ולא מועילה מדאורייתא – שלושה צדדים: משום שאין לשטרות מעשה קניין, או משום שאי אפשר להקנות חוב, או משום שהחוב עדיין לא בא לעולם (קובץ שיעורים בבא בתרא שפט, את שני הצדדים הראשונים הביא גם פרי משה קניינים לד-ג ד"ה ויש, אורים ותומים סו: דבר שלא בא לעולם).
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו – אין בו דין ארבעה וחמישה משום שהלוקח לא קנה את כל הבהמה, או משום שנשתייר למוכר חלק ממנה (המידות לחקר ההלכה יב-סט).
מכרוהו בית דין (א) – שלוש אפשרויות: בית דין מוכרים אותו, או שהם כופים אותו למכור את עצמו, או שהנגנב (האדם שממנו גנב) מוכר אותו (אבן האזל עבדים א-א ד"ה אכן מדברי: כופים למכור עצמו, מנחת חינוך המובא בו: בית דין מוכרים, ברכת אברהם קידושין יד: (סה בדפיו) דן האם בית דין מוכרים אותו או הנגנב).
מכרוהו בית דין (ב) – רק מדין תשלומין, או גם עונש הגוף (כמו מלקות) (קונטרסי שיעורים קידושין יז-ו, פרי משה גניבה וגזילה כג-א).
מכרוהו בית דין (ג) – חוב השבת הגזילה הוא כשאר כל חובות ממון, אלא שחידשה תורה שאפשר לגבותו גם ע"י מכירת גופו, או שחוב זה שונה משאר החובות, ששאר חובות חלים רק על האדם, וחוב זה חל גם על גופו (ולכן אפשר למוכרו) (קונטרסי שיעורים קידושין יז-ו).
מכרוהו בית דין (ד) – הגניבה מחייבתו לשלם, ורק אם אין לו לשלם חיוב התשלומין מחייבו להימכר, או שהגניבה מחייבתו את שתי האפשרויות: אם יש לו – לשלם, ואם אין לו – להימכר (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קיג).
מכשירי אוכל נפש – כאוכל נפש ממש, או היתר נפרד (עיון בלומדות א: רש"י – כאוכל נפש, תוס' – דין נפרד).
מכת מרדות – לוקה משום שעבר על המצווה המסוימת (כגון שניות לעריות), או משום שעבר על דברי חכמים (איסור כללי) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה מכת מרדות קפא).
מלאכה בחול המועד – המלאכה עצמה אסורה, או שהאיסור הוא לעשות את יום מקרא קודש ליום חול (וע"י המלאכה נעשה כיום חול) (משנת יעבץ או"ח מד-ג ד"ה ואשר: רמב"ם – לעשותו ליום חול).
מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש (א) – מותרת משום שאינה נחשבת כלל מלאכת עבודה, או שהיא כן מלאכת עבודה אך הותרה לצורך עונג יום טוב (כמו ההיתר לצורך פיקוח נפש) (דרכי משה דרך הקודש ח-יב, המידות לחקר ההלכה ה-י, משנת יעבץ או"ח לו ד"ה הרי מבואר).
מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש (ב) – ההיתר הוא רק אם בפועל אפשר לאוכלו, או על כל דבר שהוא אוכל נפש בעצם. ונפק"מ לאיסורי דרבנן, שבעצם הם אוכל נפש, אך בפועל אסור לאוכלם (המידות לחקר ההלכה כא-מו).
מלאכה קודם הבדלה – אסור מדין מלאכה בשבת, או מדין חובת הבדלה (כמו שאסור לאכול ולשתות קודם הבדלה) (הגר"ח סטנסיל תכו: רמב"ם – חובת הבדלה).
מלאכה שאין צריך לגופה – צריך לצורך אחר, או לא צריך לצורכה. כגון החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה – האם פטור משום שצריך את עפרה, או משום שאינו צריך את הגומא (משנת השבת מלאכות עמוד כט).
מלאכות (בשבת) – ע"ע אופה, אורג, בורר, גרופה וקטומה, הוצאה מרשות לרשות, העברת ארבע אמות ברשות הרבים, זורה, זורע, חורש, טוחן, כותב, לש, מבעיר, מבשל, מוחק, מחתך, מכבה, מכה בפטיש, מלבן, ממחק, מעמר, מפשיט, מתיר, סותר, פוצע, צד, צובע, קוצר, קורע, קושר, שוחט, תופר.
מלאכת מחשבת (בשבת) – אם אינה מלאכת מחשבת אינה מלאכה כלל, או שהיא מלאכה ופטור עליה (תוצאות חיים ח-ג: רש"י – פטור, רמב"ם – אינה מלאכה).
מלבן (בשבת) – המלאכה היא הסרת הלכלוך, או יצירת הגוון החדש בבגד (מי טל מלבן א).
מלווה – א"א לקנותו כי אינו ברשותו, או שאי אפשר להקנות זכות (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד רכד).
מליקה (א) – מועילה מדין שחיטה (שמליקתו זו היא שחיטתו), או שהיא עדיין נבילה, ומותרת לכהנים מגזירת הכתוב (אתוון דאורייתא א).
מליקה (ב) – הקדושה מטהרת בכל רגע ורגע מטומאת נבילה, או שהמליקה בקדושה מטהרת גם להבא (קובץ הערות נט-ח: נראה שהקדושה מטהרת בכל רגע).
מלכויות זכרונות ושופרות – נחשבות כחלק ממצוות התקיעות, או חיוב נפרד (עיון בלומדות ד).
מלקות (א) – ל"ט הן מציאות אחת מאוחדת, או צירוף של ל"ט נפרדות (מפענח צפונות ט-ה: מציאות מאוחדת).
מלקות (ב) – אומד למלקות הוא פטור, או מדין פיקוח נפש (הגר"ח בעניין אומד למלקות).
מלקות (ג) – ע"ע עונשי התורה.
ממון עניים (א) – חיוב ממוני (דיני ממונות), או מצווה לשלם (דיני איסורים) (ר"ן נדרים ז.: ממון, רשב"א ורמב"ן המובאים בו: איסור).
ממון עניים (ב) – מצווה שיגיע לעני, או רק איסור לעשיר ליטלם מדין גזל ממון עניים (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנא: צדקה – שיגיע לעני, שאר מתנות עניים – רק גזל).
ממון עניים (ג) – קודם שבאו לידי עניים אסור לגוזלו – מדין גזל, או מהפסוק "אל תסג גבול עולם" (משנת יעבץ יו"ד יט-ג ד"ה מעתה).
ממון שאין לו תובעים – פטור רק מתשלומין כיוון שאף אחד לא יכול לתובעו, שיכול לומר "לאחר אני רוצה לתת" (פטור מתשלומין), או שלא נחשב כלל היזק כי לא הזיק לאף אחד (פטור בהיזק) (פרי משה גניבה וגזילה יג-ב).
ממזר (א) – בגלל איסור הערווה של אביו על אימו, או בגלל אי תפיסת הקידושין שלהם (קובץ הערות לה-א).
ממזר (ב) – רק הביאה היא עבירה, או גם הלידה (קובץ הערות יא-א).
ממזר (ג) – האדם אסור (כעמוני ומואבי), או שביאותיו אסורות משום שהן תולדות עבירה (כיוון שנוצר מביאת עבירה) (נר אהרן א ד"ה ודע).
ממחק (בשבת) – המלאכה היא שמסיר את השערות מהעור, או שעושה את העור חלק (מי טל ממחק א).
ממשקה ישראל – איסור האכילה להדיוט פוסלו לגבוה, או שסיבת האיסור להדיוט אוסרת לגבוה (קובץ הערות ל-ו, קובץ שמועות חולין מא).
מנהג – נקרא מעשה מצווה ומעשה עבירה, או רק מידת חסידות בעלמא (קונטרסי שיעורים קידושין כד-יד ד"ה ביארנו).
מנהיג (קניין) – ע"ע רוכב ומנהיג.
מנחת העומר – חלק מקורבנות הרגלים, או מצווה נפרדת רק כדי להתיר את איסור חדש (משנת יעבץ או"ח כה-א ד"ה ואשר: רמב"ם – להתיר איסור חדש).
מסור – ע"ע מוסר.
מסיח לפי תומו – עדות (וחכמים סילקו ממנו את החיסרון), או נאמנות נפרדת (שו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב קלא ד"ה ואב"ע: אינו עדות. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים סד: סילוק החיסרון או תקנה נפרדת).
מסירה (קניין) – הכנסה לרשותו, או הוראת בעלות (תורת הקניינים ח"א עמוד שנט. מנחת אשר בבא בתרא מב-ו: ריטב"א – תולדת משיכה).
מעביר חבית ממקום למקום ושברה – שלושה צדדים: פטור מדין אונס, או משום אומן, או שאינו אדם המזיק (קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-יא: תוס' – אונס, רמב"ן – אומן, ראב"ד – אינו אדם המזיק).
מעוברת שנתגיירה לדעה שעובר לאו ירך אימו – גירות בפני עצמה על העובר מדין זכייה (ויוכל למחות כשיגדיל), או שדעת האם מועילה גם לעובר (ולא מדין זכייה, ולא יוכל למחות) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד נו).
מעות חיטים – מדין צדקה, או מדיני פסח (משנת יעבץ או"ח ז: מדיני פסח).
מעילה (א) – טעם איסורה כאיסור גזל (כדיני ממונות), או מפאת ביזיון הקדושה (קובץ שיעורים בבא בתרא רצט. קובץ הערות נב-א תלה במחלוקת ראשונים. הגר"ח סטנסיל מעילה כ. בדין מעילה ע"י שליח: גזל. אתוון דאורייתא ג ד"ה והנה הספק. מנחת אשר ויקרא ה-א).
מעילה (ב) – חיובה בגלל איסור ההנאה של הקדש, או בגלל שנהנה מממון גבוה (קובץ ביאורים בכורות א: נהנה מממון גבוה).
מעילה (ג) – ההוצאה לחולין גורמת את חיוב המעילה, או שחיוב המעילה מוציא לחולין (קובץ הערות נה-א).
מעילה (ד) – חיובה משום שיצא לחולין, או משום מעשה ההוצאה (קובץ שיעורים פסחים קכא).
מעילה (ה) – כשהאדם מקדיש הוא מחיל בעצמו את איסור מעילה (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק מחיל הקדש, והתורה אסרה כל הקדש באיסור מעילה (כח המעשה, כשחיטה) (גרש"ש נדרים ט ד"ה ע"כ וחידושי ר' שמואל נדרים עמוד ריז: רק מחיל הקדש).
מעילה (ו) – זריקת הדם מוציאה מידי מעילה משום שנעשית מצוותו, או משום שהותר לכהנים (מקדש דוד ח"א ארבע עבודות. וכן חקר בגר"ח סטנסיל שעב האם צריך זריקה המתרת באכילה או רק זריקה המכפרת).
מעילה (ז) – נהנה מדבר שהקדישו אדם, או מדבר קדוש (דרכי משה דרך הקודש ח-ז).
מעילה (ח) – מועלין רק בקודשי ישראל, או שאין מועלין בקודשי גוי (קובץ שיעורים בבא בתרא רצו, המידות לחקר ההלכה ב-יג).
מעילה (ט) – ע"ע הקדש בפחות משווה פרוטה.
מעמד שלושתן (קניין) – כשהמלווה העביר את חובו של הלווה אל אדם שלישי, השלישי גובה ישר מהלווה (והמלווה נסתלק לגמרי), או שעדיין הלווה משועבד למלווה, והשלישי גובה דרך המלווה (עיון בלומדות ג. וכן חקר הפרי משה קניינים כח-ב האם מעמיד את השלישי במקומו, או שמוכר לו את זכות הפירעון).
מעמר (בשבת) – משום תיקון הפרי, שע"י איסופו נשמר יותר טוב, או משום שזו דרך עבודת השדה (פרי משה שבת יד-ב).
מעקה – מצווה לעשותו (פעולה), או שיהיה עשוי (תוצאה) (עיון בלומדות יג).
מעשה קניין (א) – הקונה עושה מעשה שמוכיח שהוא הבעלים (הוראת בעלות), או מעשה שמכניס את החפץ לרשותו (הכנסה לרשות) (רוח אליהו ד לגבי כל הקניינים, ובעיקר לגבי הגבהה, משיכה, חצר וחזקה).
מעשה קניין (ב) – ע"ע אגב, אודיתא, ארבע אמות, הגבהה, הילוך בשביל של כרמים, הנהגה, חזקה, חליפין, חצר, יד, כלים, מסירה, מעמד שלושתן, משיכה, נעילה, סודר, קניין.
מעשי ידיה של אשה – ע"ע מה שקנתה אשה קנה בעלה.
מעשר – המכניס תבואתו במוץ שלה פטור ממעשר – משום שראה את פני הבית בפטור ולא חל אז החיוב – לא יחול לעולם, או שכיוון שהיה במוץ לא נחשב ראיית פני הבית (משום שמכוסה במוץ) (אפיקי ים ח"ב כט).
מעשר שני ממון גבוה (למאן דאמר) (א) – הקניין לגבוה בא מכח הקדושה, או שהקדושה באה מכח הקניין (קובץ שיעורים כ-ג: הקניין מכח הקדושה).
מעשר שני ממון גבוה (למאן דאמר) (ב) – ממון גבוה ממש, או שרק מחמת קדושתו יש לו דינים כאילו היה ממון גבוה (שלא יכול למוכרו ולקדש בו אשה) (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תסט בהערה).
מפקיד שמכר את הפיקדון לעניין כפל – הגנב משלם את הכפל ללוקח, או שהגנב חייב למפקיד והמפקיד חייב ללוקח (המידות לחקר ההלכה יג-כז).
מפשיט (בשבת) – המלאכה היא שהעור נפרד מהבשר, או שהבשר נפרד מהעור (מי טל מפשיט א).
מצה (א) – צריכה להיעשות מחמשת מיני דגן ולא מאורז ודוחן – הדין הוא שתהיה דווקא מחמשת המינים, או שתבוא לידי חימוץ (קובץ שיעורים פסחים קעו).
מצה (ב) – ע"ע אכילת מצה, לשמה, על מצות ומרורים יאכלוהו, שימור מצה.
מצווה הבאה בעבירה (א) – היא מצווה ורק אינה לרצון, או שאינה מצווה כלל (מנחת חינוך שכה: אינה לרצון, שערי יושר ג-יט).
מצווה הבאה בעבירה (ב) – המצווה פסולה, או שהחפץ של המצווה (כגון הלולב) פסול (ברכת אברהם סוכה לא. סוכה גזולה יג: ריטב"א – החפץ).
מצווה לקיים דברי המת – רק מצווה (אך עדיין הממון שייך ליורשים), או שהממון כבר קנוי לזוכה (מחנה אפרים זכייה ומתנה כט: מחלוקת רש"י ותוס'. קובץ שיעורים כתובות שטו, חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד עח).
מצווה קיומית – היא שלילה או חיוב. למשל מצוות ציצית – האם גדרה שאסור ללבוש ארבע כנפות בלי ציצית (שלילה), או שכשלובש ארבע כנפות יש מצווה להטיל ציצית כשאר כל מצווה, וכמו מצוות תפילין (חיוב) (שערי יושר ג-יט ד"ה ואם: בדעת המנחת חינוך – שלילה, דעת עצמו – חיוב).
מצוות אין צריכות כוונה (א) – מעיקר הדין צריך כוונה אך מסתמא מכוון, או שאין צריך כוונה כלל (מקנה כלל נג, אתוון דאורייתא כג).
מצוות אין צריכות כוונה (ב) – אך כשמכוון לא לצאת לא יצא – כי אינו מעשה מצווה כלל (וכמו מתעסק), או שהוא מעשה, ורק לא יוצא בו ידי חובה, כי אין אדם זוכה בעל כורחו (ברכת אברהם סוכה לו: אגד שלא במינו ב).
מצוות בטלות לעתיד לבוא – יתבטלו לגמרי, או שהפטור של מתים ממצוות ("במתים חופשי") ימשך גם לאחר שיקומו לתחייה (קובץ שיעורים ח"ב כט).
מצוות דאורייתא – ע"ע דיני התורה.
מצוות דרבנן – ע"ע דרבנן.
מצוות לאו ליהנות ניתנו (א) – הטעם הוא משום שההנאה טפילה לקיום דברי השי"ת, או שהנאה רוחנית ממצוות לא נחשבת כלל להנאה (רש"י ורשב"א סוכה לא: לא נחשבת הנאה. קובץ שמועות חולין לט: טפילה).
מצוות לאו ליהנות ניתנו (ב) – נחשב כאילו לא עשה כלל את המעשה, או רק כאילו לא נהנה (אך את המעשה כן עשה) (הגר"ש שקאפ נדרים יא ד"ה ושמעתי: לא עשה כלל את המעשה).
מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות (א) – פטורה משום שהזמן גרמן, מפני שמשועבדת לבעלה וא"א להגביל לה את זמן המצווה (או מטעמים אחרים) (סיבה), או שיש טעם מיוחד לכל מצווה שהאשה פטורה, ולא משום שהזמן גרמן (סימן) (קונטרסי שיעורים קידושין יט-ד ד"ה ונראה בביאור).
מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות (ב) – נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן – נחשב מעשה מצווה, או שאין בזה כלל מעשה מצווה (וכמו המניח תפילין ברגלו) (קובץ שיעורים בבא בתרא נד ברבע האחרון: תולה במחלוקות ראשונים).
מצוות צריכות כוונה (א) – אם לא כיוון כאילו שלא עשה את מעשה המצווה כלל (אלא כמתעסק), או שעשה את מעשה המצווה, ורק לא קיימה (ברכת אברהם פסחים קיד: ברכת המרור ב).
מצוות צריכות כוונה (ב) – שלושה צדדים: צריך להוציא בשפתיו (דיבור), או שצריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או שמספיקה התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (מנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ואי (בסוף המצווה): דיבור או מחשבה, ורצה לתלות במחלוקת ראשונים. ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד ערב אות ה: מחשבה או התרצות. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
מצוות שבין אדם לחבירו – המצווה רק בתוצאה, או גם בכל הכשר וקירוב למצווה (אתוון דאורייתא יג ד"ה והנה: תוצאה. קובץ שיעורים ח"ב כג-ו,ז: תוצאה (לעניין פריעת בעל חוב, פדיון שבויים, רציחה וחובל באביו). שערי יושר א-ז בסופו: גם כל קירוב למצווה).
מצוות שבממון – בכולן יש שיעבוד נכסים חוץ מריבית (שיש עליה גזירת הכתוב), או שבכולן אין שיעבוד נכסים חוץ מצדקה (שהיא חוב ממון לעניים) (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד רמט).
מצורע – ע"ע שילוח מצורע.
מצורע הוקש למת – טומאת מצורע הוקשה למת, או שהמצורע בעצמו הוקש למת (הגר"ח סטנסיל צב).
מצטמק ויפה לו (או ורע לו) – יפה (ורע) לתבשיל, שהוא משתבח (או נחסר), או לאדם, שהאדם שמח (או עצוב) (אגרות ראי"ה ח"א מב בשם ספר אורה המיוחס לרש"י: לאדם).
מצמצם (מניעת הצלה ממיתה) – גזירת הכתוב ("או באיבה") שנחשב כאילו שהוא מעשה בידיים ולא רק גרמא, או חיוב מחודש אע"פ שהוא רק בגרמא (ברכת אברהם סנהדרין עו: מצמצם א).
מקדש – ע"ע בית המקדש.
מקווה – ע"ע ארבעים סאה, זוחלין, שינוי מראה.

מקום – הוא מציאות אחת כוללת, או שמורכב מהרבה נקודות קטנות שא"א לחלקן יותר (מפענח צפונות ב).
מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה – חיוב בדיקה הוא רק במקום שמכניסים בו חמץ, או שהחיוב הוא בכל מקום, אך מקום שאין מכניסים בו הוא כבדוק ולכן פטור מבדיקה (ברכת אברהם פסחים ב. מקום שנתחייב בבדיקה א).
מקח טעות (א) – אומדנא שהתנה שקונה רק על דעת שהחפץ טוב (תנאי), או שלא נחשב לכוונת קניין (שו"ת רעק"א תנינא נא: תנאי, שו"ת בית הלוי ח"ג ג ד"ה והנראה: אינו קניין. חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד סא).
מקח טעות (ב) – החפץ שביד הקונה – גזל, או כמו מלווה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה מקח טעות).
מקח טעות (ג) – המעות שביד המוכר – שלושה צדדים: גזל, או מלווה, או פיקדון (מחנה אפרים גזילה כג: גזל או מלווה, קצוה"ח קפג-א בסופו וקובץ שיעורים כתובות רעא: מלווה או פיקדון).
מקלקל (בשבת) (א) – אינו מלאכה כלל, או שהוא מלאכה ופטור עליה (אחיעזר ח"ב ה-ז בסופו: מחלוקת רש"י ותוס'. אגלי טל דש טו [יח] בהשמטה: לכו"ע היא מלאכה).
מקלקל (בשבת) (ב) – פטור כאשר מקלקל, או כאשר אינו מתקן (פרי משה שבת ו-ג).
מקצת היום ככולו – צריך רק את מקצתו, או שכשיש את מקצתו נחשב כאילו יש את כולו (קובץ הערות יט-א,ב).
מרא קמא – פוסקים לפי העבר (חזקה דמעיקרא), או שלא מוציאים מידו (מוחזק) (קונטרס הספיקות א-ה ורמב"ן ורמ"ה המובאים בו, קובץ שיעורים ח"ב ח – מוחזק. פני יהושע המובא בקונטרס הספיקות שם וקצות המובא בקובץ שיעורים שם – חזקה דמעיקרא).
מרור (א) – המצווה היא בטעם המרור, או במין המרור (משנת יעבץ או"ח יז).
מרור (ב) – ע"ע על מצות ומרורים יאכלוהו.
מרור בזמן הזה להילל (מדרבנן) – מקיים את המצווה ע"י כורך, או שמקיימה בנפרד, ומצוות כורך היא רק זכר למקדש (הגר"ח סטנסיל מא).
משיכה (קניין) (א) – חל ע"י מעשה המשיכה, או ע"י שהחפץ נמצא ברשותו של הקונה (התוצאה) (אבן האזל מכירה ב-ח: רמב"ם – מעשה, ראב"ד – תוצאה).
משיכה (קניין) (ב) – חל ע"י ההכנסה לרשותו, או משום שהמעשה מוכיח את בעלותו (כמו קניין חזקה) (מנחת אשר בבא בתרא מב-ו,יא, תורת הקניינים ח"א עמוד רפח. ומעין זה חקר עיון בלומדות יב האם חל ע"י מעשה המשיכה עצמו, או משום שהמעשה מוכיח את בעלותו).
משיכה (קניין) (ג) – לא מועילה ברשות הרבים – משום שאינה הכנסה לרשותו, או שאינה דרך משיכה, כי הרבים מעכבים אותו (תורת הקניינים ח"א עמוד רפט).
משיכה (קניין) (ד) – לא מועילה בעציץ נקוב משום שקרקע אינה נקנית במשיכה, או שכיוון שנחשב מחובר לקרקע עולם – אינה משיכה כלל (כמו המושך ענף שמחובר לאילן, שאינה משיכה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד רמ).
משכון (א) – רק שיעבוד, או קניין (פרי משה קניינים מו-ב).
משכון (ב) – המשכון הוא פירעון החוב, ורק אם יהיה לו כסף ישלם במקום המשכון, או שהתחייב לשלם כסף, ורק אם לא ישלם יפרע את המשכון במקום הכסף (המידות לחקר ההלכה יח-פח: זו המחלוקת האם בעל חוב קונה משכון).
משכון שחטפו בזרוע – חייב משום גזלן, או משום אחריות של שומר (כשאר משכון) (הגר"ח סטנסיל רמא: סתירה ברמב"ם).
משלוח מנות – המצווה בשליחת המנות (פעולה), או שחבירו יקבלן (תוצאה) (באר היטב או"ח תרצה-ז. המידות לחקר ההלכה י-יח: תוצאה, וקונטרס אב ישראל נה-א חקר בזה).
משמוש נחלה – ע"ע ירושת משמוש.
משמש מת (בעריות) – אינה ביאה כלל, או שהיא ביאה ופטור עליה (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד יד).
משמשי חולה פטורים מן הסוכה – מטעם תשבו כעין תדורו, או מטעם עוסק במצווה פטור מן המצווה (קובץ שיעורים ח"ב מו-א. ובמשנת יעבץ או"ח סה-ד חקר האם הוא מטעם עוסק במצווה, או מטעם מצטער פטור מן הסוכה).
משקה הבלוע בפרי – הוא אוכל, ורק כשיוצא מהפרי נעשה למשקה, או שהוא משקה, ורק כשהוא בלוע יש לו דיני אוכל כי הוא טפל לפרי (ברכת אברהם פסחים לג: ד"ה טומאה: רא"ש – משקה, ר"ש – אוכל).
משקים טמאים שנבלעו בחרס אינם מטמאים – משום שטומאה בלועה אינה מטמאה, או שנתבטלו וכאילו אינם (הגר"ח סטנסיל שצז).
מת – ע"ע מיתה, שערות וציפורניים של מת.
מת מצווה – נזיר נטמא לו משום ביזיון המת, או משום שמוטל על כולם לקוברו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה מת מצווה).
מתה מחמת מלאכה פטור (בשומרים) – שלושה צדדים: משום שהמשאיל פשע שלא בדק, או שידע שאפשר שתכחיש במלאכה והתירה לזה, או שאיגלאי מילתא שהיא שאלה בטעות, שלא היתה ראויה למלאכה (מחנה אפרים שאלה ופיקדון ד: שאלה בטעות, רמב"ן וריטב"א המובאים בו – פשע, נימוקי יוסף המובא בו – ידע והתירה לזה).
מתוך שאינו יכול להישבע משלם – שלושה צדדים: מסתמא חייב בתשלומין ורק אם נשבע פטור מלשלם, או שמסתמא פטור מלשלם ורק אם לא נשבע מתחייב, או שמחויב באחד מהדברים – להישבע או לשלם (קובץ שיעורים בבא בתרא קנ וח"ב ז-ב ומשנת יעבץ חו"מ יט חקרו בין שני הצדדים הראשונים. מלשון רש"י שבועות לב: ד"ה דאמר משמע כצד השלישי).
מתיר (בשבת) – היפוכה של מלאכת קושר, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92).
מתנה טמירתא (אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו) – לא מועילה משום הערמה (שפסלוה חכמים), או משום שלא נתנה בלב שלם ולא גמר להקנות (אבן האזל זכייה ומתנה ה-א: רמב"ם – הערמה, הפשט הפשוט – לא נתן בלב שלם).
מתנה מועטת – קניין, או רק התחייבות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דברים שנקנים באמירה: בבלי – קניין, ירושלמי – התחייבות. וכן חקר משנת יעבץ יו"ד כ ד"ה אכן נראה האם הוא מדיני ממונות או רק איסור).
מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל – משום שאינו יכול לשנות מדיני התורה, או שכאילו לא התנה כלל (הגרי"ז נחלות ו-י ד"ה עוד: כאילו לא התנה כלל).
מתנה על מה שכתוב בתורה – תנאי ממש, שאם יתחייב לה בשאר כסות ועונה אינה מקודשת, או שיור, שמקדש אותה בלי התחייבות לשאר כסות ועונה (תוס' כתובות נו. ד"ה הרי: תנאי ממש, רעק"א על התוס' שם: שיור).
מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (לרבי יהודה) – חמישה צדדים: מדין שיור (שקידש אותה ושייר את דין שאר וכסות), או מדין סילוק (שקידש אותה וסילק את חיובי שאר וכסות), או מדין תנאי (שקידש אותה והתנה שלא נותן לה שאר וכסות), או מדין מחילה (שהאשה ידעה ומחלה לו), או שהתורה חייבה חיובי ממון רק ברצון האשה, וכאן שאינה רוצה אינו חייב (הגר"ש שקאפ כתובות מט ד"ה והנה וד"ה אמנם היה: תנאי, ולא סילוק ולא שיור. חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קנד: תנאי או מחילה, קצות רט-יא: רשב"א – מחילה, דעת עצמו – פטור כיוון שהאשה לא רוצה).
מתנה על מנת להחזיר (א) – קניין גמור אלא שהטיל בו תנאי, או קניין לזמן (תורת הקניינים ח"א עמוד קפד).
מתנה על מנת להחזיר (ב) – התנאי הוא שיקנה בחזרה לבעלים הראשון, או רק שבמציאות יחזיר לו (אך אין צריך להקנות לו) (קהילות יעקב בבא בתרא לה).
מתנות כהונה – ממון כהנים, או הפקר לכהנים (קהילות יעקב נדרים ד ד"ה ומעתה יש).
מתנות לאביונים – המצווה בנתינה (פעולה), או שהעני יקבלן (תוצאה) (באר היטב או"ח תרצה-ז).
מתנות עניים – ע"ע ממון עניים, נדרי צדקה, צדקה.
מתנת שכיב מרע – ע"ע שכיב מרע.
מתעסק (א) – לא נחשב שהיתה פעולה כלל (שאינה עשיית חריץ אלא רק גרירת כיסא), או שהיתה פעולה אך כאילו שלא האדם עשאה אלא נעשתה מעצמה (שהחריץ נעשה מאליו) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ז: כנעשה מעצמו).
מתעסק (ב) – רק פטור מעונש, או שאין כלל ציווי ומותר (שו"ת רעק"א מהדורא קמא ח: בשבת – מותר, בשאר התורה – פטור. אגלי טל קוצר סוף כד – מותר. ברכת אברהם בבא קמא כו: ד"ה לעניין, קובץ ביאורים בציונים לבבא קמא עמוד סד בדפיו, חלקת יואב ח"א או"ח ז).
===נ=== נאמן עלי אבא (לעדות או לדין) – חמישה צדדים: מדין מחילה והתחייבות, או מדין הודאת בעל דין (או אודיתא), או מדין תנאי שבממון, או שכאשר מקבלו על עצמו לא פסלתו התורה (שכל הפסולים נאמרו רק כשלא קיבלם), או שזו תקנת חכמים (ברכת אברהם סנהדרין כד: נאמן עלי אבא טו: מחלוקת ראשונים).
נבילה (א) – האיסור בכך שנתנבלה (פעולה), ואח"כ האיסור ממשיך, או שהאיסור הוא בכך שהיא נבילה (המידות לחקר ההלכה טו-כב).
נבילה (ב) – ע"ע טומאת נבילה.
נבילת עוף טהור (א) – ארבעה צדדים: מטמאה בבית הבליעה מדין טומאת מגע, או טומאת משא, או מדין אכילה, או שהיא דין נפרד שמטמאה כשהיא נמצאת בבית הבליעה (אתוון דאורייתא ב: מגע, משא, או אכילה. קובץ שיעורים ביצה כט: אכילה או דין נפרד).
נבילת עוף טהור (ב) – טומאתה בבית הבליעה נובעת מאיסור אכילתה, או דין נפרד (הגר"ח סטנסיל תי, זכר יצחק ח"א מו בסופו ד"ה לזאת).
נבילת עוף טהור (ג) – ע"י הבליעה, או ע"י שמונחת בצוואר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נבילת עוף טהור אות י).

נבילת עוף טהור (ד) – היא עצמה טמאה והחידוש הוא שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה, או שהיא עצמה אינה טמאה והחידוש הוא שבבית הבליעה כן מטמאת (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נבילת עוף טהור אות יב).
נבעלה בעילת זנות אסורה בתרומה – מדין זונה וחללה, או דין נפרד (ודין זונה לא פוסל בתרומה) (הגר"ח סטנסיל שס).
נגיעה במקצת – ע"ע טומאת מגע.
נדחה ונראה אינו חוזר ונראה – נחשב כאילו שאותה הדחייה עדיין קיימת, או פסול בפני עצמו, אפילו שאותה הדחייה כבר בטלה (המידות לחקר ההלכה ו-יב).
נדר (א) – המעשה בעצמו אסור, או שהאיסור הוא רק לחלל את דיבורו (קובץ הערות יח-ב: לחלל את דיבורו).
נדר (ב) – איסור בל יחל הוא מצד הקבלה, שמתברר שקבלת הנדר לא היתה נכונה ועובר למפרע, או מצד הקיום, שלא קיים את דבריו ועובר בלהבא (דרכי משה דרך הקודש ב-ט,י).
נדר (ג) – האדם מחיל בעצמו את האיסור (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק מקבל על עצמו את האיסור, והאיסור חל ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם: כח המעשה. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד כח: כח המעשה, ולכן לא שייך בו חזרה תוך ל'. וכן דן בזה שם בעמוד כה. חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה: דעת עצמו – כח האדם, ר"ן ומחנה אפרים – כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
נדר (ד) – חלות איסור או קבלה (שהאדם מקבל על עצמו ואח"כ התורה עושה איסור חפצא) (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה: חלות איסור, ר"ן ומחנה אפרים שמובאים בו: קבלה).
נדר לזמן – כל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), או שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים) (דרכי משה דרך הקודש ג-יח: כל רגע ורגע אסור).
נדר על דבר שאין בו ממש (כגון קונם שאני ישן, שחל מדרבנן) – איסור חפצא, או איסור גברא (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קד: ר"ן – חפצא).
נדרי צדקה (א) – הממון נקנה לעניים (ושייך להם לכל דבר), או שרק יש לו דין צדקה אך אינו שייך להם עדיין, שצריך מעשה קניין ככל הקניינים (הגר"ח על הרמב"ם מכירה כב-יז ד"ה ונראה. וכן חקר מחנה אפרים צדקה ב האם החיוב מדין מוצא שפתיך, או מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ומעין זה חקר בקהילות יעקב נדרים (ד ד"ה ומעתה יש) האם נעשה ממון עניים או הפקר לעניים).
נדרי צדקה (ב) – כדיני קורבנות (וזמנם עד ג' רגלים), או כדיני ממונות (וזמנם מייד) (קהילות יעקב נדרים (ד ד"ה ומעתה יש), ותלה בחקירה האם נעשה ממון עניים – וכקורבנות, או הפקר לעניים – וכממונות).
נדרי צדקה (ג) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
נדרי צדקה (ד) – האדם עצמו מחיל את הדין (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק נודר והתורה מחילה את הדין (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם: כח האדם).
נדרי שגגות – מדין טעות ככל התורה (כבקניינים), או דין בפני עצמו שצריך פיו וליבו שווין (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד כט, רד).
נהנה – שלושה צדדים: חייב משום שפוגע בבעלותו של הבעלים, או משום שמחסרו ממון, או מדין מזיק (קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ח. וכן חקרו המידות לחקר ההלכה טו-מה ואור שמח המובא בו האם חייב על הנאת בהמתו מדין מזיק או מדין פריעת חוב).
נוגע (בעדות) (א) – שלושה צדדים: חשש שמשקר, או שאדם קרוב אצל עצמו (קרוב), או בעל דין (קצות החושן לד-ד: חשש משקר או קרוב, קובץ שיעורים כתובות נז: גם חשש משקר וגם קרוב, חידושי ר' שמואל בבא בתרא כג-ב: מביא מחלוקת ראשונים בין שלושת הצדדים).
נוגע (בעדות) (ב) – ע"ע עדות.
נוטל כלי לבקרו או לשגרו לחמיו ונאנס חייב – מדין שואל, או מדין לוקח (מחנה אפרים שומרים כד).
נולד (ביום טוב) – האיסור רצוף מתחילת הזמן על כולו, או שמתחדש בכל רגע של הזמן (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נט בשם הגרש"ש: כל רגע).
נותן טעם לפגם – מותר מדין ביטול ברוב, או משום שאינו נחשב כלל לטעם (שכל דין טעם הוא רק כשהטעם הוא לשבח) (פרי משה רוב מג-ב).
נזיקין (א) – חלק מזכויות הבעלים הם שהמזיקו צריך לשלם לו, או שהוא תולדה מזכות ההשתמשות – שצריך לשלם לו משום שמבטל ממנו את זכות זו (המידות לחקר ההלכה ח-מט).
נזיקין (ב) – ע"ע היזק שאינו ניכר, מיטב, נזקי ממונו, תשלומי נזיקין.
נזיר (א) – שלושה צדדים: איסור חפצא, או איסור גברא, או קדושה (כקדושת כהונה, וממילא התורה אסרתו בכל האיסורים) (המידות לחקר ההלכה במבוא ט-ב: מחלוקת אחרונים. הגר"ש שקאפ נדרים ד. אבני מילואים בשו"ת כב ד"ה והנה. מהרי"ט ח"א נג נד (מובא במידות לחקר ההלכה ובגרש"ש שם): קדושה. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצו דן במהרי"ט הנ"ל. אור גדול דף קפג טור ג: האם איסור חפצא).
נזיר (ב) – נדר איסור, או נדר הקדש (קונטרסי שיעורים נדרים א-ד ד"ה ונראה וטז-ד: רמב"ם – איסור, רמב"ן – הקדש).
נזיר (ג) – הוא מחיל על עצמו את האיסורים (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק נדר והתורה מחילה עליו את האיסורים (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה ולענין וחידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה: כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
נזיר (ד) – חיוב קורבנותיו בא ע"י קבלתו, כשאר דיני נזירות, או שבא ממילא ע"י הנזירות (והקבלה היא רק על הנזירות עצמה) (קובץ שיעורים ביצה נב, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד ריז).
נזיר (ה) – בגלל שהוא קדוש ("קדוש יהיה") יש לו דיני נזיר, או בגלל דיני הנזיר הוא קדוש (דרכי משה דרך הקודש ד-יא).
נזיר (ו) – האיסור שנגע במת והאהיל עליו, או שנטמא וע"י זה חילל את נזירותו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נזירות לעניין טומאה).
נזיר (ז) – ע"ע מת מצווה, תנאי בנזירות.
נזיר אסור ביין עד לאחר כל המעשים (לרמב"ם) – מדין נזיר, או מצווה מחודשת (אך איסור נזיר פקע לאחר זריקת אחד מן הדמים) (הגר"ח סטנסיל רד).
נזיר לאחר ל' יום (הריני נזיר לאחר ל' יום) – החיוב חל רק לאחר ל' יום, או שכבר עכשיו מחויב בנזירות דלאחר ל' יום (כמו האומר הרי עלי לאחר ל' שמחויב מייד לאחר ל') (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד קנט).
נזיר לזמן – כל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), או שיש נזירות אחת, והזמן מגביל אותה שתחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים) (דרכי משה דרך הקודש ג-יח: נזירות אחת).
נזיר שמשון – שלושה צדדים: סוג חדש של נזירות, או שהיא נזירות רגילה אלא שאינה גמורה (שמותר להיטמא למתים), או מדין נדר (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצג, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד נג: סוג חדש או נזירות רגילה. שו"ת מהרי"ט ח"א כ מביא דעה שמדין נדר, ודעת עצמו שכשאר נזירות).
נזיר שנטמא (א) – מתחיל נזירות חדשה, או שהנזירות הקודמת ממשיכה (דרכי משה דרך הקודש ג-יט).
נזיר שנטמא (ב) – הקורבנות על מעשה ההיטמאות, או על נזירות הטומאה (שכמו שיש נזירות טהרה כך יש נזירות טומאה) (הגר"ח סטנסיל רה: נזירות טומאה).
נזיר שנטמא (ג) – מונה שבעה ימים כדי להיטהר מטומאת מת, או מפני שמניין נזירות טומאה הוא שבעה ימים (הגר"ח סטנסיל רה).
נזקי ממונו (א) – החיוב הוא משום שממונו הזיק, או משום שהיה צריך לשמור עליו ופשע ולא שמר (הגר"ש שקאפ בבא קמא א, הגרנ"ט קטו, אבן האזל נזקי ממון א-א-יד, הגרנ"ט קי ד"ה ונראה).
נזקי ממונו (ב) – עונש על שממונו הזיק, או משום שצריך לשלם את הנזק לניזק (כהשבת הלוואה) (הגרנ"ט קטו ד"ה והנה יש. קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-ג,ד: רמב"ם – כהלוואה, רשב"א – בור הוא עונש, שאר מזיקין – כהלוואה).
נטילת ידיים לחולין – כדי שלא תהיה טומאה על הידיים (כנטילה לתרומה), או מצווה שהידיים יהיו נטולות (הגר"ח סטנסיל קמג: ראב"ד – כתרומה, רמב"ם – דין נפרד).
נידה (א) – האיסור לבעלה הוא תולדה מהטומאה, או דין נפרד (נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד קכ ואבני נזר ח"ב רמ-ח: דין נפרד. הגר"ש שקאפ יבמות א ד"ה ועתה: תולדה מהטומאה. ומעין זה חקר האתוון דאורייתא כא האם איסור נידה הוא איסור או טומאה).
נידה (ב) – נחשבת ערווה (מדיני עריות), או כשאר איסורים (מנחת חינוך רצה-א [כא] ד"ה והנה, וחלקת יואב יו"ד כט: ערווה. אתוון דאורייתא כא).
נידה (ג) – נידה גורמת לראייה, או שהראייה גורמת לנידה (מפענח צפונות י-ז).
ניחום אבלים – משום האבלים, או מדין כבוד המת (משנת יעבץ יו"ד לז ד"ה ונראה).
נישואין (א) – הגיע זמן (י"ב חודש אחר האירוסין) אוכלות משלו ואוכלות בתרומה – הזמן מחייב גם שישאנה וגם שאוכלת, או שהזמן מחייב שישאנה, וכיוון שלא נשאה חייב להאכילה (המידות לחקר ההלכה ג-יח).
נישואין (ב) – ע"ע חופה.
נכסים מועטים – ע"ע אלמנה אצל הבת, מזון הבנות.
נמצא אחד מהן קרוב או פסול – ע"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
נעילה (בקניין חזקה) – תיקון הקרקע (כמו נעל ופרץ), או הוראת בעלות (אע"פ שאינו תיקון הקרקע) (תורת הקניינים ח"א עמוד שפ, תקסא: ר"ן – תיקון, רבנו יונה – הוראת בעלות).
נר חנוכה (א) – מצווה להדליק את הנר (פעולה), או שהנר יהיה דולק (תוצאה) (ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד רסא אות א).
נר חנוכה (ב) – ברכת שעשה ניסים היא על שניצולו מהעכו"ם, או על פך השמן (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חנוכה אות נג: על שניהם).
נר חנוכה (ג) – ע"ע הידור בנר חנוכה.
נרות המנורה – מצווה להדליקם (פעולה), או שיהיו דולקים תמיד (תוצאה) (הגר"ח על הרמב"ם ביאת מקדש ט-ז ד"ה והנראה: רמב"ם – תוצאה. תורה שלמה חכ"ג מילואים לפרשת תצווה ד).
נרצע – ע"ע מיתת האדון, רציעה.
נר שבת (א) – מצווה להדליקו (פעולה), או שיהיה דולק (תוצאה) (עיון בלומדות יג).
נר שבת (ב) – לעונג שבת (שיהנה), או לכבוד שבת (הגר"ח סטנסיל יא, רוח אליהו סג. משנת יעבץ או"ח לד ד"ה ולפי"ז נמצא וקהילות יעקב שבת יט: שני הדינים יחד. ערוך השולחן או"ח רסג-ב בדעת הרמב"ם: במקום האכילה הוא כבוד השבת, בשאר החדרים הוא עונג שבת שלא יכשל בהליכתו. והוסיף המשנת יעבץ שם שאם הוא לעונג – מעיקר הדין היה צריך להדליק בשבת אלא שאסור, ואם הוא לכבוד – עיקר החיוב על ערב שבת שזהו הכבוד).
נר שבת וסעודה – צריך נר במקום סעודה, או סעודה במקום נר (מפענח צפונות י-ט).
נשבע ונוטל – חכמים הפקיעו ממנו את זכות הממון ותיקנו שאם ישבע יטול, או שזכות הממון נשארה אצלו, ורק החמירו עליו שישבע (ואם לא ישבע לא יטול) (פרי משה שבועות ממון כב-א).
נתינת רשות לאדם אחר להשתמש בחפץ – צריך מחשבה בפועל כדי להתיר את האיסור גזל שבממון (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור: חמדת שלמה – מחשבה, שאר המפרשים – התרצות. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
נתיצת אבן מהמזבח – האיסור בנתיצת האבן, או בכך שע"י זה המזבח נפסל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נתיצת אבן).
נתן הוא ואמרה היא ספק מקודשת – הספק הוא האם היתה דעתו לקדשה, או האם נחשב כי יקח ולא כי תיקח (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד מ).

ס

סודר (קניין) (א) – נתינת הסודר היא תמורת החפץ הנקנה (מדין קניין כסף), או שהיא ראיה לגמירות דעת (מנחת אשר בבא בתרא מב. ומעין זה חקר בשיעורי ר' שמואל (בבא מציעא ח"א עמוד שט) האם הוא תמורה או מעשה ליצור למקנה גמירות דעת. ומעין זה חקר בפרי משה קניינים לא-ב האם הוא מדין קניין כסף או שהוא קניין נפרד).
סודר (קניין) (ב) – העדים נותנים את הסודר – מדין שליחות, או מדין עבד כנעני (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קיח).
סוטה (א) – דין טומאה (ככל טומאות מגע), או דין איסור (איסור ביאה) (שערי יושר א-טז ד"ה והנה וד"ה וע"כ, ובחידושי הגר"ש שקאפ כתובות ו ד"ה וע"כ נלענ"ד די"ל: איסור).
סוטה (ב) – נחשבת ערווה (מדיני עריות), או כשאר איסורים (מנחת חינוך רצה-א [כא] ד"ה ועוד: ערווה).
סוטה (ג) – הדין שעשה הכתוב ספק כוודאי הוא שהספק אסור אפילו אם קמי שמיא גליא שלא זינתה (דין ודאי), או שרק אנו דנים כאילו זינתה (דין ספק) (קובץ הערות טו-י).
סוטה (ד) – מה שעד אחד נאמן גם להפסידה כתובתה, הוא בתולדה מהאיסור על בעלה, שהעד נאמן רק לאוסרה וממילא מפסידה כתובתה, או שהיא נאמנות נפרדת, שהעד נאמן גם להפסיד כתובתה משום שרגליים לדבר (קובץ הערות כא-יד).
סוטה (ה) – ע"ע כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
סוטה ודאי אסורה ליבום – איסור טומאה (כמו איסור סוטה לבעל ולבועל), או איסור עריות (כמו איסור ביאה של שאר עריות) (הגר"ש שקאפ יבמות ט ד"ה אמנם י"ל).
סוכה (א) – צריך שתהיה שלו, או שאסור שתהיה גזולה (פרי משה גניבה וגזילה לד-ב).
סוכה (ב) – גם עשייתה היא מצווה, או רק הישיבה בה (שו"ת הרמב"ם נא: רק הישיבה, רש"י מכות ח. ד"ה השתא: משמע ממנו שגם העשייה היא מצווה).
סוכה (ג) – ע"ע אוויר בסוכה, אכילה בסוכה, ארבע על ארבע, גזירת תקרה, דופן סוכה, משמשי חולה, סכך, שינה בסוכה.
סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה – הסוכה עצמה פסולה, או שהישיבה בסוכה פסולה (שאי אפשר לקיים את המצווה) (ברכת אברהם סוכה ב. פסול דסוכה למעלה מעשרים א).
סוכה לצל – צריכה להיות לצל, או פסולה אם נעשתה שלא לצל (מפענח צפונות ו-לא: צריכה להיות לצל).
סוכה פחות מעשרה טפחים פסולה – המחיצות צריכות להקיף חלל עשרה (דין במחיצות), או שהסכך צריך לסכך על חלל עשרה (דין בסכך) (ברכת אברהם סוכה ה: י טפחים בסוכה ה).
סוכה שירדו בה גשמים – פטור משום תשבו כעין תדורו (פטור בגברא), או שאינה נחשבת סוכה (חיסרון בחפצא) (משנת יעבץ או"ח סד ד"ה הרי מבואר).
סוכה תחת האילן – כל הסוכה פסולה, או שרק הסכך פסול (ברכת אברהם סוכה ט: סוכה תחת האילן ג: כל הסוכה).
סוכות – שבעת הימים הם מצווה אחת, או שבע מצוות נפרדות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אבלות בקטן שהגדיל, ברכת אברהם סוכה ט. עושין סוכה בחוה"מ ג).
סוכת היוצרים – פסול בסכך, או פסול במצוות הישיבה (ברכת אברהם סוכה ח: סוכות היוצרים ה: רש"י – ישיבה, ר"ן – סכך).
סומא (א) – שלושה צדדים: רק אינו רואה, או שעינו לא נחשבת לעין, או שאינה נחשבת כלל אבר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בעל מום: אם רק אינו רואה – אינו רואה, אם נסמית לגמרי – אינה עין, אם נחטטה – אינה אבר).
סומא (ב) – בר חיובא והתורה פטרתו (פטור חיובי), או שאינו בר חיובא (פטור שלילי, שלא חויב כלל) (קונטרסי שיעורים קידושין כד-יב ד"ה וסברא: בר חיובא).
סותר (בשבת) (א) – המלאכה היא מעשה הסתירה, או האפשרות לבנות מחדש (מי טל סותר א).
סותר (בשבת) (ב) – היפוכה של מלאכת בונה, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92).
סיטומתא – הוא מעשה קניין מחודש (שנחשב קניין כשאר הקניינים), או שאינו מעשה קניין כלל ודינו הוא שכיוון שנהגו בזה הקניין חל בלא מעשה קניין (מנחת אשר בראשית לא).
סיכה (ביום כיפור) – הגוף כולו נהנה מהסיכה, או רק המקום שסכו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה סיכה ביום הכיפורים: הגוף כולו).
סילוק (כגון דין ודברים אין לי בנכסייך) (א) – מדין מתנה על מה שכתוב בתורה, או דין נפרד (קצות רט-יא: מתנה על מה שכתוב בתורה, קובץ שיעורים בבא בתרא ריב: דין נפרד).
סילוק (כגון דין ודברים אין לי בנכסייך) (ב) – מהנכסים עצמם, או מדין היורש שיש לו (שאינו נחשב כבעל לעניין זה) (קובץ שיעורים בבא בתרא ריד: מחלוקת ראשונים).
סימן אחד בשחיטת עוף – נחשב כאילו שחט גם את הסימן השני, או שמספיק רק סימן אחד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שחיטת עוף).
סימן עליון (באשה) – ראיה שהביאה שתי שערות (סימן), או ראיה שהיא גדולה (סיבה) (אור גדול דף נ טור ב).
סימני אבידה – לא מועילים מן התורה (לחלק מהדעות) – מחשש שראה את הסימנים ביד חבירו ומשקר, או שמא יש חפץ אחר עם אותם סימנים (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד כט).
סימני בגרות – ע"י הסימנים נעשית בוגרת (סיבה), או שהסימנים מבררים שהיא בוגרת (סימן) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בגרות: סיבה).
סימני גדלות – גזירת הכתוב שמי שיש לו שתי שערות חייב במצוות (סיבה), או שכשיש לו שערות זו ראיה שיש לו דעת, ולכן חייב במצוות (סימן) (צפנת פענח אישות א-ט: לבבלי סיבה, לירושלמי סימן).
סימני טהרה וטומאה – הסימנים עצמם הם המתירים ואוסרים (סיבה), או שהם מגלים שהמין מותר או אסור (סימן) (קובץ שמועות חולין כז).
סימנים באמה עבריה – נמכרת לתמיד, והסימנים ומיתת האב מוציאים אותה (כמו יציאת שש ויובל), או שמתחילה נמכרת רק עד הסימנים או מיתת האב (שכיוון שכבר אין לאביה זכות למוכרה יוצאת מרשות האדון) (המידות לחקר ההלכה ב-מ, שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קנא).
סימנים לדעה שמדרבנן (כגון באבידה) – בירור מדרבנן, או מדין הפקר בית דין (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יח).
סיפור יציאת מצריים – הריבוי הוא מדין הידור מצווה, או שהוא חלק מהמצווה עצמה (כמו מרבה בתרומה, שכל חלק מהתרומה הוא תרומה עצמה, ולא רק הידור) (ברכת אברהם פסחים קיח. מצוות סיפור ג).
סיפור יציאת מצריים בזמן מצה ומרור – צריך לספר בזמן חיוב מצה ומרור (לא ביום ולא לאחר חצות), או בזמן אכילתם ממש (ואם אין לו מצה ומרור פטור מלספר) (משנת יעבץ או"ח יח-א ד"ה אלא).
סכך (א) – צריך שיהיה תלוש, או שלא יהיה מחובר (מפענח צפונות ו-כו: שלא יהיה מחובר).
סכך (ב) – ע"ע אוויר בסוכה.
סכך למעלה מעשרים אמה – ע"ע איסורים התלויים במקום.
סכך פסול – אינו נחשב כלל לסכך, או שהוא סכך פסול (המידות לחקר ההלכה א-יב).
סלע שחסרה יותר מכדי אונאה – נחשבת מטבע אלא שחסרה, או שאינה מטבע כלל (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כב-ח ד"ה וביאור: אינה מטבע).
סמיכה (להישען) – ארבעה צדדים: כישיבה, או כעמידה, או שאינה לא כישיבה ולא כעמידה, או שהיא גם ישיבה וגם עמידה (ברכת אברהם סנהדרין מב. סמיכה כישיבה יב: סמ"ע – ישיבה או עמידה, גר"א – לא ישיבה ולא עמידה, ש"ך ע"פ הב"ח – גם ישיבה וגם עמידה).
סמיכה שלא בפניו (לחכם) – מדין שליחות (וצריך את כל דיני שליחות), או שהסמיכה מועילה גם שלא בפניו, והשליח בא רק כדי להודיעו (ברכת אברהם סנהדרין יד. סמיכה שלא בפניו ד).
סמיכה (א) – נשים אינן סומכות – המיעוט בנשים, או בקרבן נשים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה סמיכה אות לג).
סמיכה (ב) – מצוות עשה בפני עצמה, או הכשר לעבודת הקרבן (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה סמיכה אותיות כט,לב,לה,לו).
סמיכה (ג) – ע"ע ידיים, תיכף לסמיכה שחיטה.
סמיכות גאולה לתפילה – הוא דין בגאולה (דהיינו בקריאת שמע), או בתפילה (קהילות יעקב ברכות ב).
סעודה – ע"ע נר וסעודה.
ספיקא דאורייתא לחומרא – חלק מהאיסור עצמו, או איסור נפרד (שיש איסור כללי על כל הספיקות) (צפנת פענח מתנות עניים ד-ט, ומהדורא תנינא עמוד טו: איסור כללי. דן בזה במשנת רבנו יוסף הרוגאצ'ובי עמוד 203).
ספיקא דאורייתא לדעה שלחומרא מדאורייתא – איסורו ודאי, וגם אם פגע בהיתר עבר עבירה, או שרק מדין ספק, ואם פגע בהיתר לא עבר (הגרנ"ט כה ושערי יושר א-ג ד"ה וע"כ: ודאי, קהילות יעקב כתובות ח ד"ה ולפ"ז: ספק. קונטרסי שיעורים קידושין כג).
ספיקא דאורייתא לדעה שמותר מדאורייתא – מדאורייתא מותר בוודאי ואין בו שום חשש איסור (דין ודאי), או שאין האיסור מתהפך להיתר אלא שמותר לסמוך על הצד שבאמת מותר (דין ספק) (שב שמעתתא, מובא בשערי יושר א-ב ד"ה ובספר: מותר בוודאי, קובץ ביאורים שב שמעתתא יג ד"ה ואין השני: ספק ומותר לסמוך עליו. קונטרסי שיעורים קידושין כג. והשערי יושר (א-ג ד"ה וע"כ, א-ריש ד) חידש עוד שכיוון שהוא רק מדין ספק, אם באמת פגע באיסור עבר עבירה).
ספיקא דרבנן לקולא – אין צריך להחמיר מספק (דין ספק), או שכלל לא גזרו בזה (דין ודאי) (דברי סופרים א-מג, קונטרסי שיעורים קידושין כד).
ספיקות – הכרעות בספיקות – ע"ע ברי ושמא, הפה שאסר, חזקה, מוחזק, מיגו, ספיקא דאורייתא, ספיקא דרבנן, ספק, עד, עדות, עדים, רוב, שבועה.
ספירת העומר – כל הימים הם מצווה אחת כוללת, או שכל יום הוא מצווה נפרדת (משנה ברורה תפט-לו).
ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן – חכמים תקנו מצוות ספירת העומר דרבנן, או שתקנו מצוות זכר למקדש ע"י הספירה (אך ספירת העומר ממש א"א שהרי בזמן הזה אין עומר) (ברכת אברהם סוכה כט: פסולי יום ראשון ב: הגרי"ז – זכר למקדש).
ספק טומאה ברשות היחיד טמא – גזירת הכתוב שטמא אפילו אם באמת לא נגע בטומאה, או שגזירת הכתוב שנחשב כאילו נגע בה (קובץ הערות לט-א).
ספק טומאה ברשות הרבים טהור – אפילו אם באמת נגע בטומאה (דין ודאי), או שמספק אין צריך לחשוש שנגע בה (דין ספק) (קובץ שיעורים ח"ב מה-ט: רק אין לחשוש).
ספק מלקות אינו לוקה – אינו מחויב מלקות כלל (דין ודאי), או שמספק אין מלקים אותו (דין ספק) (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שעח בהערה).
ספק ממזר מותר (א) – כדין ספיקא דאורייתא לקולא (לרמב"ם שמדאורייתא מקילים), או שהם דינים נפרדים (קונטרסי שיעורים קידושין כג).
ספק ממזר מותר (ב) – היתר חפצא (ומותר לסייע לספק ממזר להינשא אפילו שהמסייע יודע שהוא ממזר), או רק היתר גברא (היתר הנהגה, ואסור לסייע) (הגר"ש שקאפ יבמות יג ד"ה ולפ"ז יש לדון).
ספק נגע לפני שהכהן טימאו – דין ספק טומאה ברשות היחיד, או שכיוון שהכהן לא טימאו אין בו טומאה כלל (הגר"ח סטנסיל קל).
ספק נפשות פטור – אינו מחויב מיתה כלל (דין ודאי), או שמספק אין ממיתין אותו (דין ספק) (קובץ הוספות יח: מחלוקת תוס' ורשב"ם).
ספק ספיקא מותר – שלושה צדדים: רוב האפשרויות לקולא (רוב), או ספיקא דרבנן, שבספק אחד מחמירים רק מדרבנן (לשיטת הרמב"ם וסיעתו) וא"כ ספק ספיקא הוא ספיקא דרבנן, או שלא נאסר מדין ספיקא דאורייתא (שרק ספק בודד אסור, ולא ספק ספיקא) (שו"ת הרשב"א ח"א תא: רוב, גליוני הש"ס כתובות ט.: ספיקא דרבנן, הגרנ"ט כה: לא נאסר).
ספק ספיקא לדעה שהוא רוב (א) – הוא רובא דאיתא קמן, או רובא דליתא קמן (פרי משה רוב ב-ב).
ספק ספיקא לדעה שהוא רוב (ב) – סופרים רק את צדדי הספק, או את כל המקרים (הגרנ"ט כה וקהילות יעקב כתובות ח: רוב צדדים).
ספק עורלה אינו דוחה את השבת – דין ספק, או דין ודאי (הגר"ח סטנסיל טו, פח).
ספק רוצח פטור – פטור רק מחמת הספק (דין ספק), או שפטור בוודאי משום שבית דין לא יודעים איך לפסוק (דין ודאי) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה רוצח כג כד).
ספק שאפשר לבררו – הטעם שמחמירים בו הוא משום שלא נאמרו בו דיני רוב וחזקה, או שהיא חומרא מדרבנן משום שיכול לברר בקלות (ברכת אברהם פסחים ד. ספק שאפשר לברר א).
ספר תורה (א) – מצווה לכותבו (פעולה), או שיהיה כתוב (תוצאה) (מנחת חינוך תריג-א [א], המידות לחקר ההלכה טו-יג, מנחת אשר דברים נח-א).
ספר תורה (ב) – ע"ע אין עושים מספר תורה חומשים, לשמה, קלף של ספר תורה, שרטוט בספר תורה, תפירת ספר תורה.
ספר תורה שחסרה בו יריעה אין קוראים בו אפילו בחומש אחר – משום כבוד הציבור, או שהוא ספר חסר ופסול (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד פ).
סתם הלוואה שלושים יום – שלושה צדדים: זמן הפירעון הוא רק לאחר שלושים יום, או שזמן הפירעון הוא גם תוך שלושים יום אלא שגזירת הכתוב שאינו רשאי לתובעו תוך שלושים, או שיש על הלווה חיוב לפרוע גם תוך שלושים אלא שבית דין אינם נזקקים עד שלושים (דבר אברהם ח"א לב-א בתחילת ד"ה אכן: גזירת הכתוב שאינו יכול לתובעו. הגר"ח סטנסיל שיב: כאילו קבע לו זמן, או גזירת הכתוב. תומים עח-יב ד"ה ולכן: אין בית דין נזקקים).
סתם נזירות ל' יום – מקבל על עצמו נזירות, והדין הוא שינהג רק ל' יום, או שמקבל על עצמו נזירות רק לל' יום (והזמן הוא חלק מהקבלה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד צג: חלק מהקבלה).
סתמא לשמה – אין צריך כלל מחשבת לשמה, או שמסתמא האדם חושב שיהיה נשחט לשם מה שהוא (אבן האזל תפילין א-טו).
===ע=== עבד כנעני (א) – שלושה צדדים: ישראל שפטור מחלק מהמצוות, או גוי שחייב בחלק מהמצוות, או שאינו לא ישראל ולא גוי (מפענח צפונות ו-י: אינו לא ישראל ולא גוי).
עבד כנעני (ב) – הקניין הממוני (שקנוי לרבו) והאיסורים (שדיניו שונים מבן חורין) הם שני דינים נפרדים, או שהאיסורים נובעים מהקניין הממוני (המידות לחקר ההלכה ח-נא).
עבד כנעני (ג) – נקנה לישראל אך לא לגוי – מסברא אפשר לקנותו (ככל שאר נכסים), ורק גזירת הכתוב שנוכרי אינו קונה נוכרי, או שמסברא לא שייך לקנותו (שאינו נכס כשאר נכסים), ורק גזירת הכתוב שישראל כן יכול לקנותו ע"י טבילה (הגר"ש שקאפ יבמות מא ד"ה והנה).
עבד כנעני (ד) – ע"ע לעולם בהם תעבודו, מה שקנה עבד קנה רבו, ראשי אברים, שבת (חיוב נזיקין) לעבד כנעני, שחרור עבד כנעני, שפחה גויה שלא טבלה.
עבד כנעני חייב במצוות כאשה – הגזירה שווה מאשה (לה לה) באה לפוטרו ממצוות שאשה פטורה בהן (עשה שהזמן גרמן), או לחייבו במצוות שאשה חייבת בהן (לא תעשה, ועשה שלא הזמן גרמן) (רעק"א על המשניות ברכות ג-כח, מובא בחידושיו ברכות כ. ד"ה ובתוי"ט).

עבד כנעני חייב בשבע מצוות בני נח – מדין בן נח, או מגזירה שווה מאשה (לה לה) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יב-ט: מגזירה שווה).
עבד כנעני לא נעשה שליח לגירושין – הטעם שאינו בר כריתות פוסל את השליחות, או שאינו יכול להחיל את הגירושין (קובץ הערות כט-ו).
עבד כנעני מותר בשפחה – משום שמחויב לעבוד לרבו (וכדין עבד עברי), או שמותר מצד עצמו משום שהיא בת מינו (כמו שממזר מותר בממזרת) (קובץ הערות מז-י).
עבד כנעני שמכרו רבו לקנס – בעל השור (שנגח את העבד) חייב לשלם את השלושים ללוקח, או שבעל השור חייב לאדון, והלוקח קונה מהאדון (המידות לחקר ההלכה יג-כז).
עבד כנעני שרבו חבל בו – רבו מתחייב לעבד וחוזר וזוכה ממנו מדין מה שקנה עבד קנה רבו, או שלא מתחייב כלל (הגר"ח סטנסיל קכא).
עבד עברי (א) – האיסורים והממונות (שקנוי לרבו) הם דינים נפרדים, או שהאיסורים נובעים מהממונות (פרי משה קניינים מח-א).
עבד עברי (ב) – האדון קנה את מעשי ידיו, או שקנה אותו לעבד וקניין מעשי ידיו נובע מכך שהוא עבד (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קלד).
עבד עברי (ג) – רבו לא יכול למוכרו לאחר – ארבעה צדדים: כל הקניין שיש לאדון בעבד הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, או משום שהעבד מחויב לעבוד רק למי שלו נמכר מתחילה דהיינו אדונו הראשון (אינו חיסרון בבעלות של האדון אלא בחיובי העבד), או שכל הבעלות שיש לאדון בעבד היא רק לעניין שיעבוד את האדון עצמו ולא שיעבוד אחרים (חיסרון בבעלות של האדון), או שלאדון אין בעלות לעניין למכור את העבד (חיסרון בכח של האדון להקנותו. הנפק"מ בין שני הצדדים האחרונים היא במקרה שהרבו הפקירו והעבד לא רצה לזכות בעצמו, האם אחרים יוכלו לקנותו) (ברכת אברהם קידושין סט בדפיו אות ב: חידוש, הגרי"ז שהובא בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה: מחויב רק למי שנמכר לו, שיעורי ר' שמואל שם: חיסרון בבעלות או בכח).
עבד עברי (ד) – ע"ע גרעון כסף, הענקה, מיתת האדון, מכרוהו בית דין, שטר, שש שנים.
עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים – אינם יכולים לגאול אותו, או שהם יכולים, ורק אין עליהם מצווה לעשות זאת (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קל).
עבד עברי מותר בשפחה – משום שמשועבד גם לעניין זה, או מדין הקניין איסור (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קלז: ריטב"א – קניין איסור, מהרי"ט – משועבד).
עבד עברי עובד את הבן – מדין ירושה, או דין נפרד (זרע אברהם כג-י: ירושה, מנחת חינוך מב: דין נפרד).
עבודה בפרה אדומה – העבודה עצמה פוסלת את הפרה, ואם לא ניחא ליה – הפסול מסתלק, או שכל הפסול הוא רק אם ניחא ליה (המידות לחקר ההלכה ב-ג).
עבודה זרה (א) – תלוי בליבו, או במה שנראה לאחרים (אבן האזל יסודי התורה ה-א: מחלוקת רבי זירא ורבא).
עבודה זרה (ב) – מצווה לגונזה (פעולה), או שלא תהיה (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קבורה גניזה שריפה: תוצאה).
עבודות שבפנים בקודשים – מצווה לעבוד בפנים, או שאסור לעבוד בחוץ (מפענח צפונות ו-יז).
עביד איניש דינא לנפשיה (א) – דין, שלגבי עצמו דינו כבית דין, או רק תפיסה (משנת יעבץ חו"מ ג ד"ה אכן נראה: דין).

עביד איניש דינא לנפשיה (ב) – יש לו רק כח לכוף את הדין, או גם לפסוק את הדין (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב).
עביד איניש דינא לנפשיה (ג) – דיני או איסורי (רי"ף בבא קמא כז: – דיני, לרבנו אפרים בשיטה מקובצת שם – איסורי).
עביד איניש דינא לנפשיה (ד) – מכח בית דין (שהוא כשלוחם), או שלעשות דין לעצמו אין צריך כלל בית דין (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות א).
עביד איניש דינא לנפשיה (ה) – יש לו כח רק לכוף את הדין, או גם לפסוק את הדין. ונפק"מ כשטעה בשיקול הדעת – אם יש לו גם כח לפסוק, כבית דין – יועיל אפילו אם טעה (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות ב).
עגלה ערופה – איסורה בהנאה משום קדושה, או לא (קובץ שיעורים ח"ב כא-ד,ה: רש"י – משום קדושה, תוס' – לא (וכן נחלקו לגבי שעיר המשתלח)).
עד אחד (כשנאמן) – גזירת הכתוב (הנהגה), או נאמנות (בירור) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה עד אחד כח. וכן חקר הגר"ח בסטנסיל צה האם הוא עדות או רק נאמנות).
עד אחד מחייב שבועה – לעניין שבועה יש לו נאמנות גמורה (דין ודאי), או רק מעורר ספק ומחייב שבועה מספק (דין ספק) (ר' חיים מטעלז בבא מציעא ג (עמוד קז), פרי משה שבועות ממון י-א).
עד המסייע פוטר משבועה (א) – חיוב השבועה מתבטל לגמרי (הותרה), או שהוא עדיין קיים, ורק העד דוחה אותו (דחויה) (המידות לחקר ההלכה ה-ו: מחלוקת ראשונים).
עד המסייע פוטר משבועה (ב) – לא צריך להישבע, או שנחשב כאילו נשבע (כתב וחותם שו"ת ג, והפרי משה שבועות ממון יא-ג דן בדבריו).
עד שהוזם – פסול משום גזירת הכתוב (כקרוב), או חשש משקר (כגזלן) (קובץ שיעורים בבא קמא נ).
עדות (א) – סברא שהעדים מדברים אמת (בירור), או גזירת הכתוב (הנהגה) (רמב"ם יסודי התורה ח-ב: גזירת הכתוב, קובץ הערות סג-ג: בירור. וכן חקר השערי יושר ו-ו האם היא בירור, או נתינת כח לבית דין לכוף את הנידון).
עדות (ב) – אדם לא נאמן לומר שהוא כשר לעדות משום שהוא בעל דבר, או משום נוגע (קובץ שיעורים בבא בתרא קג).
עדות (ג) – צריך שיהיה איש, או שאשה פוסלת (מפענח צפונות ו-מ: צריך שיהיה איש).
עדות (ד) – אשה היא עדות פסולה, או שאינה עדות כלל (עיון בלומדות טו: אינה עדות).
עדות (ה) – קרוב ופסול היא עדות פסולה, או שאינה עדות כלל (עיון בלומדות טו: עדות פסולה).
עדות (ו) – נוגע היא עדות פסולה, או שאינה עדות כלל (עיון בלומדות טו "אדם קרוב אצל עצמו": אינה עדות. חידושי ר' שמואל בבא בתרא כג-ב: מחלוקת ראשונים).
עדות (ז) – ע"ע כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד.
עדות אשה (כשנאמנת) – עדות, או רק נאמנות (הגר"ח סטנסיל צה).
עדות גוי – פסול לעדות משום שאינו אחיך (ולא עדיף מעבד), או משום שהוא גזלן (הגהות אושר"י גיטין פרק א סימן י (י:): אינו אחיך. ספר החוכמה (הובא בהגהות אושר"י שם, במרדכי גיטין שכד ובקצות סח-א, והקצות שם כתב שכך גם דעת רש"י): גזלן).
עדות לחייב קרבן (כשאינו מכחיש את העדים) – העדים מחייבים אותו, או שהשתיקה מחייבת אותו (מדין שתיקה כהודאה) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד מג).
עדות מוכחשת – שתי כתות שמכחישות זו את זו, או שנחשב כאילו שאין עדים כלל (קצות החושן פז-ח, קונטרס הספיקות ז-י: שתי כתות. משנה למלך טוען ונטען טו-יא, ש"ך חו"מ פז-טו: כאילו אין עדים).
עדות ממון – תכליתה להציל את ממון התובע, או להפריש את הנתבע מאיסור גזל (קובץ ביאורים גיטין כז: שניהם יחד).
עדות שאי אתה יכול להזימה – פסולה משום חשש משקר (שהעדים לא מפחדים לשקר), או מגזירת הכתוב (אור גדול דף קפד טור ב ודף קפו טור ג, עדות ביעקב ח).
עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (א) – מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, או דין נפרד (אחיעזר ח"ב כה-ז).
עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ב) – נחשב כאילו אותו הפסול שיש בעדים הפסולים ישנו גם בכשרים (למשל, כאילו שגם הם קרובים), או פסול בפני עצמו (אע"פ שאינם קרובים) (המידות לחקר ההלכה ו-יב).
עדי חתימה – מעידים על כתיבת השטר, שנכתב בציוויו של הלווה, או על המסירה, שמכך שנחתם ע"י הלווה וכעת הוא ברשות המלווה, ע"כ הלווה מסרו למלווה (קובץ שיעורים בבא בתרא תקצט. וכן חקר פרי משה עדות שבשטר ז-ג האם עדי החתימה מעידים על המסירה, או שיש רק אנן סהדי שהיתה מסירה (אך העדים גמרו את עדותם בחתימה)).
עדי קידוש החודש – חלק ממצוות קידוש החודש (שאם אין עדים הוא חיסרון בקידוש), או מצווה בפני עצמה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קדוש החודש יז).
עדי קיום (א) – רק דין שצריכים להיות עדים, או שצריך גם שיהיה אפשר אח"כ לברר את המעשה (קובץ שיעורים בבא בתרא קז: לא צריך שיהיה אפשר לברר).
עדי קיום (ב) – דין שצריכים להיות דווקא עדים, או שכל תכליתם היא רק שיהיה אפשר אח"כ לברר את המעשה, ולכן גם ראיה אחרת מועילה (הגרנ"ט סב ד"ה והנראה, קד ד"ה ונראה).
עדי קיום במינוי שליח הולכה (לדעה שצריך עדים לזה) – כדי להכשיר את השליח, או משום שהמינוי הוא חלק מהגירושין (שלולי העדים על המינוי אין עדים על כל הגירושין) (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד ק בהערה).
עדי קיום בממון – לא צריך אותם כלל, או שנחשב כאילו הם נמצאים, מדין הודאת בעל דין (שהרי בעל הדין תמיד נמצא) (קצות החושן רמא-א).
עדיו בחתומיו זכין לו – כאשר השטר בא לידיו זוכה למפרע משעת החתימה, או שהזכיה מתחילה בשעת החתימה ונגמרת כשהשטר בא לידיו (כמו קניין מעכשיו ולאחר שלושים יום) (מרחשת ח"ב כז-ו-ז: מתחילה בחתימה ונגמרת כשבא לידיו).
עדים (א) – שני עדים הם צירוף של פעמיים עד אחד (וכל אחד מהם מעיד חצי מהעדות), או דין בפני עצמו (שערי יושר ז-א ד"ה ומה: בממון – צירוף של פעמיים עד אחד, בנפשות – דין מחודש).
עדים (ב) – צריכים להיות כשרים (כגון גדולים ורחוקים), או שאסור שיהיו פסולים (קטנים וקרובים) (המידות לחקר ההלכה ב-ד).
עדים (ג) – ע"ע דרישה וחקירה.
עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין – נחשב כאילו היתה חקירה ממש, או שאין צריך חקירה (פרי משה עדות שבשטר ה-ג).
עדים זוממים (א) – חיובם הוא עונש על שהעידו שקר, או גזירת הכתוב שהחיוב שרצו לחייבו יעבור אליהם (קובץ שיעורים כתובות קז. וכן חקר הגר"ח בסטנסיל רכד האם חיובם משום מזיק (וחידשה תורה שחייבים אע"פ שלא הזיקו), או חידוש מיוחד).
עדים זוממים (ב) – עדים שהתברר שהם פסולים אין בהם דין הזמה – משום שנאמר "והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו" ומשמע שהתורה חייבה רק עדים כשרים (ש"עד" פירושו עד כשר), או שכיוון שהתברר שהם פסולים א"כ כל הגמר דין היה בטעות, ויוצא אפוא שלא נגמר דינם (ואין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין) (אפיקי ים ח"א כב-ב,ג).
עדים זוממים (ג) – ע"ע כאשר זמם ולא כאשר עשה.
עדים שמעידים שראו עדות שנחקרה בבית דין – בית דין מחייבים ע"פ עדותם של אלה המעידים כעת, או שנחשב כאילו העדים הראשונים מעידים כעת בפני בית דין, ועל פי עדותם בית דין מחייבים (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד פט).
עדים שראו ספק קידושין – כאילו לא ראו כלל, או כאילו ראו את שני צדדי הספק יחד (קונטרסי שיעורים קידושין יד-ז ד"ה ונראה לבאר).
עובדין דחול (בשבת) – אסור משום הטורח, או שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (אלא שישנה) (מנוחת עמי יז-4 עמוד 116).
עובר – לדעה שאין לו זכייה ואינו יורש, אין לו דין יורש כלל, או שרק לא יכול לזכות בנכסים (קובץ הערות מ-ה).
עובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה (יוצא חוץ למחיצתו) – האבר שיצא אסור באכילה מפני שהשחיטה לא התירה אותו, או שהוא איסור מחודש (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תנז).
עוברת על דת – מפסידה כתובתה בגלל העבירות שעשתה, או בגלל שהיא גרמה לגירושיה, שאינו יכול לדור עימה (קובץ שיעורים כתובות רלב. ומעין זה חקר חידושי ר' שמואל (יבמות וכתובות עמוד עא) האם מפסידה מדין קנס על מעשיה (מכאן ולהבא), או שמעולם לא נתחייב לה (למפרע)).
עולת ראייה – חיובה משום ראיית העזרה, או משום הרגל (משנת יעבץ או"ח מב ד"ה מעתה נראה).
עומר (א) – יש איסור לקצור (ככל איסורי דאורייתא) וקצירת העומר מתירה אותו, או שכל האיסור הוא מפני שקוצר לפני קצירת העומר (ומבטל את ה"ראשית קצירכם") (המידות לחקר ההלכה יד-לא).
עומר (ב) – הקצירה עצמה דוחה את השבת, או שהקצירה מעכבת את הקרבן, והקרבן דוחה את השבת (כשאר הקורבנות הקבועים) (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שמט בהערה).
עומר (ג) – ע"ע לשמה.
עונשי התורה (כגון מלקות) – משום שעבר על אזהרת התורה, או משום שעשה את המעשה בעצמו (הגר"ש שקאפ יבמות לא ד"ה ולענ"ד: המעשה בעצמו).
עוסק במצווה פטור מן המצווה – פטור לגמרי, או שנחשב כאנוס (קובץ שיעורים בבא בתרא מח, קהילות יעקב ברכות כה, עיון בלומדות טז, ברכת אברהם סוכה כה. עוסק במצווה ו, מנחת אשר דברים יא-א).
עוף (לעניין אבר מן החי) – העוף הוא דבר אחד שלם (הכלל נחלק לפרטים), או שהוא מורכב מאברים נפרדים (מהפרטים נעשה כלל) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אבר מן החי יט).
עורלה בחוץ לארץ – כדין עורלת ארץ ישראל (וההלכה למשה מסיני מלמדת שהפסוקים מתייחסים גם לחוץ לארץ), או שהיא דין נפרד מהלכה למשה מסיני (אך העורלה שנאמרה בפסוקים היא רק בארץ ישראל, ככל המצוות התלויות בארץ) (הגר"ח על הרמב"ם מאכלות אסורות י-טו ד"ה והנראה).
עיבור צורה (בקודשים) – מדין נותר, או דין נפרד (רש"י פסחים לד: נותר, תוס' פסחים טו: דין נפרד. דן בדבריהם קובץ שיעורים פסחים צט).
עיבור שנה – חלק ממצוות קידוש החודש (החודש הזה לכם), או מצווה נפרדת (מנחת אשר שמות יד-א: מחלוקת ראשונים).
עיבור שנה מפני הדרכים והגשרים – מפני שבית דין יכולים לעבר לצורך, או מדין "אתם אפילו מזידים" (משנת יעבץ או"ח ו ד"ה יוצא איפוא: מחלוקת ר"ן ורמב"ם).
עין – ע"ע סומא.
עיקר וטפל בברכות – הטפל פטור מברכה ונפקעה ממנו, או שהוא כחלק מהעיקר וברכת העיקר כוללת גם אותו (וזאת הברכה בירור הלכה כ-א בסופו ד"ה ישוב הדבר, ברכת אברהם פסחים קג: ד"ה ואשר).
עיר מקלט – ע"ע גלות לעיר מקלט.
עיר הנידחת – המדיחים צריכים להיות מאותה העיר, או שאם הם מחוץ לעיר הם פסולים (מפענח צפונות ו-יא).
על הניסים – חלק מהתפילה, או רק חיוב הזכרה (תוספת על התפילה) (משנת יעבץ או"ח א בסופו: תוספת).
על מצות ומרורים יאכלוהו – מצווה אחת לאכול מצות ומרורים, או שתי מצוות נפרדות (אכילת מצות, ואכילת מרורים) (ברכת אברהם פסחים קטו כורך ד).
עליה השלם כל הקורבנות (א) – צריך שהתמיד יוקרב לאחר כל הקורבנות, או שכל הקורבנות יוקרבו לפני התמיד (מפענח צפונות י-ח).
עליה השלם כל הקורבנות (ב) – לאו הבא מכלל עשה שלא להקריב לאחר תמיד של בין הערביים, או עשה גמור שמצוות עשה להשלים את כל הקורבנות לפני תמיד של בין הערביים (גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא: בדפיו ד"ה ובלא"ה: לרמב"ן לא הבא מכלל עשה, ויש חולקים).
עני – מציאות חיובית, או שאינו עשיר (מפענח צפונות ו-ו).
עסוקים באותו עניין (בקניינים) – יכולים לחזור בהם משום שנחשב כתנאי בקניין, או שעדיין הקניין לא נגמר (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד קכט).
עצים ולבונה – ע"ע חיבת הקודש.
עציץ נקוב (א) – רק הזרעים נחשבים מחוברים אך העפר שבו נחשב תלוש, או שגם העפר נחשב מחובר (אפיקי ים ח"ב מג, שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קיא).
עציץ נקוב (ב) – ע"ע שורש קטן.
עקירה צורך הנחה (העקירה פוטרת מתשלומין מדין קים ליה בדרבה מיניה) – פטור מתשלומין משום שמעשה אחד (העקירה) לא יכול לגרום גם חיוב מיתה וגם חיוב ממון (אע"פ שעדיין חיוב המיתה לא חל, וכמו קים ליה בשוגג שפוטר אע"פ שאין חיוב), או שתחילת חיוב המיתה נחשב כגמר החיוב, ופוטר מתשלומין (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כח-ו ד"ה ועתה).
ערב (בהלוואה) (א) – משתעבד רק בגלל ההנאה דקא מהימן ליה, או שמקור השיעבוד מפסוקים, וההנאה רק מסלקת את החיסרון של אסמכתא (קובץ שיעורים בבא בתרא תרמח).
ערב (בהלוואה) (ב) – שלושה צדדים: נחשב כאילו הערב קיבל מעות מהמלווה כיוון שהמלווה נתנם ללווה ע"פ דבריו של הערב, או שההנאה של הערב מכך שהמלווה סומך עליו היא מעשה קניין (קניין "בההיא הנאה"), או שהערב מתחייב באמירה, כמו שאדם יכול להתחייב לחבירו ממון באמירה (עיון בלומדות ג "ערבות": מחלוקת ראשונים).
ערב (בהלוואה) (ג) – נחשב כאילו שהמלווה שילם לערב והוא מעביר את הכסף ללווה, או שהמלווה משלם ישר ללווה (עיון בלומדות ג: מחלוקת ראשונים).
ערב (בהלוואה) (ד) – הערב מתחייב לשלם בשביל הלווה, או שנחשב כאילו הערב הוא הלווה בעצמו (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנה: ערב סתם – התחייבות, ערב קבלן – כאילו לווה).
ערבות (א) – מצווה בפני עצמה, או חלק מכל מצווה ומצווה (מנחת אשר דברים נב-ב).
ערבות (ב) – ע"ע תוכחה.
ערווה פוטרת צרתה מיבום – בגלל שאין בה יבום, או בגלל איסור הכרת (הגר"ש שקאפ יבמות א).
עריות – ע"ע אין חליצה בעריות, אין יבום בעריות, חלבים ועריות, משמש מת, רובע ונרבע.
ערכין (א) – מקדיש את גופו ומה שמשלם אח"כ להקדש הוא כדי לפדותו, או שאין בו שום קדושה אלא שמחוייב לשלם להקדש (ורק כשיגיעו המעות לגזבר יקדשו) (שלטי הגיבורים עבודה זרה ד. בדפי הרי"ף סוף אות א: מקדיש את גופו, מנחת חינוך שנ-א [יא] ד"ה והנה: אין בו קדושה).
ערכין (ב) – שיעוריהם של השנים השונות – כך שמאתם התורה, או שהיא גזירת הכתוב (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה ערכין אות קז).
ערלה בחו"ל – ערלה בארץ נלמדת מהפסוק ובחו"ל מההלכה למשה מסיני, או שההלכה למשה מסיני בחו"ל מגלה שהפסוק מדבר גם על חו"ל (הגר"ח מאכלות אסורות י-טו, מלבושי יו"ט קונטרס חובת קרקע ה).
ערעור של בעל על הגט – מועיל משום שהוא הבעל דבר, או משום שהוא בעל השטר (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד כו: בעל השטר).
עשה דוחה לא תעשה (א) – מפני שהעשה חמור יותר (דחוי), או שבמקום שיש עשה לא נאמר הלא תעשה (הותר) (רבנו ניסים גאון שבת קלג. ופני יהושע ברכות כ. ד"ה וליגמר: הותר. קהילות יעקב יבמות א תולה במחלוקת אמוראים, וכותב שלהלכה דחויה. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קסד).
עשה דוחה לא תעשה (ב) – הלא תעשה נדחה כדי שיתקיים העשה, או כדי שלא יתבטל העשה (קובץ הערות יד-א, חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לד).
עשה דוחה לא תעשה (ג) – ציווי העשה דוחה, או קיום העשה דוחה. ונפק"מ כאשר מדרבנן אסור לקיים את העשה – ציווי אין, אך קיום יש (ברכת אברהם פסחים מז: הואיל באיסור דרבנן א).
עשה דוחה לא תעשה (ד) – אך אם אפשר לקיים את שניהם (גם את הלא תעשה וגם את העשה) לא דוחה – צריך שלא יהיה אפשר לקיים את שניהם, או שאסור שיהיה אפשר לקיים את שניהם (המידות לחקר ההלכה ב-כג).
עשה דוחה לא תעשה (ה) – ע"ע בעידנא.

פ

פאה – קצירת פועלי גוי מחייבת בפאה, או רק לא פוטרת מפאה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פאה א: אינה פוטרת).
פדיון הבן (א) – חוב ממוני, או מצווה (שערי יושר ה-כה: שניהם יחד).
פדיון הבן (ב) – החוב הוא תולדה מהמצווה, או שהמצווה היא תולדה מהחוב (קובץ שיעורים קידושין לו).
פדיון הבן (ג) – פדיוןן ממש, או רק מצוות נתינה לכהן (מנחת אשר במדבר לה-א).
פדיון הבן (ד) – האב מחיל בעצמו את הפדיון (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק נותן את הכסף והבן נפדה ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד לו: כח המעשה).
פדיון הבן (ה) – רק האב מחיל את הפדיון, או גם הכהן (כוונת הכהן) (הגר"ש שקאפ קידושין טז ד"ה אמנם).
פדיון הבן (ו) – פירעון חוב, או רק נתינת מעות (מעשה פדיון) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד לו: מעשה פדיון).
פדיון הבן לאחר ל' יום – תשלומין בשביל העבר, או פדיון חדש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פדיון הבן ט).
פדיון הקדש – על הקניין, והקדושה נפקעת ממילא, או שהפדיון עצמו הוא על הקדושה (קובץ הערות נד-יב).
פדיון נטע רבעי – להפקיע את הקדושה, או לחללו על מעות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נטע רבעי אות מז: שני הדינים יחד).
פדיון שבויים – המצווה לפדותו (פעולה), או שיהיה פדוי (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו: תוצאה).
פועל – גופו קנוי (כעבד עברי), או שרק משועבד לעבודה (פרי משה קניינים נב-ב. והמחנה אפרים שכירות פועלים א הביא מחלוקת ראשונים האם כל פועל גופו קנוי, או דווקא פועל שנשכר לכל המלאכות).
פועל האוכל בקמת חבירו – איסור גזל הותר (אך שייך כאן), או שכיוון שהתורה התירה לו לאכול, ממילא אין שייך כאן גזל כלל (הגר"ח על הרמב"ם מעילה ח-לא ד"ה וע"כ: אינו גזל כלל).
פוצע (בשבת) – היפוכה של מלאכת אורג, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92).
פורים – היום טוב חל על היום (חפצא), או על האדם (גברא) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פורים. וע"ע איסורים התלויים בזמן).
פחות משווה פרוטה – יש עליו בעלות ורק אינו חשוב, או שאין עליו בעלות כלל (ואינו כסף) (המידות לחקר ההלכה ד-ו, ובמבוא ד-א, רוח אליהו ב. וכן חקר בתורת הקניינים ח"א עמוד עו לעניין קניין כסף, האם צריך פרוטה כדי שיהיה ממון, או מדין שיעורין).
פטור – במקום שהתורה פטרה, אינו חייב לעשותו, או כאילו שעשאו (מפענח צפונות ו-לט: ברוב המקומות הוא כאילו שעשאו).
פטר חמור – החמור אסור (איסור עצמי), והפדיון מסלק את האיסור, או שחיוב הפדייה אוסר את החמור, וכשפדאו ממילא מסתלק האיסור (המידות לחקר ההלכה יב-עא).
פי תקרה יורד וסותם (א) – מתורת פתח, או רק מתורת מחיצה (אך אינו פתח) (אור גדול דף קלו).
פי תקרה יורד וסותם (ב) – מדין גוד אחית, או שהוא דין נפרד (רש"י סוכה ו: ד"ה לגוד: מדין גוד אחית, מאירי שבת קא. ד"ה לפי (בשם גדולי הדורות): דין נפרד).
פיגול – ע"ע לא יחשב.
פיקוח נפש (א) – יש איסור והוא נדחה (דחוי), או שאין ציווי כלל (הותר) (מנחת חינוך לב).
פיקוח נפש (ב) – דוחה איסורים משום מצוות ההצלה, או מצד עצמו (חשיבות החיים) (קובץ הערות ט-ז-ח: מצד עצמו).
פיקוח נפש (ג) – דוחה איסורים מדין דחייה (כמו עשה דוחה לא תעשה), או מדין אנוס (כמו שתחבו לו איסור בבית הבליעה בעל כורחו) (קובץ הערות מט-ט,י: אנסוהו גוי – מדין אנוס, מחמת חולי – מדין דחייה).
פירות שביעית – יש בהם שני דינים נפרדים – קדושת הפירות והפקר הפירות, או שהפירות קדושים וממילא הם נעשים הפקר (המידות לחקר ההלכה ח-נד).
פיתוי קטנה אונס – הוא אונס גמור, או שרק אינו רצון (אך גם אינו אונס) (פשט ועיון כתובות ט. על תד"ה ואיבעית אימא (נב. בדפיו) ד"ה ונראה לחקור).
פנויה – היא הבעלים על עצמה (חיוב), או רק שאינה מקודשת (שלילה) (הגר"ש שקאפ כתובות מט ד"ה אמנם היה: אינה בעלים).
פסולי קהל – היתרם זה בזה הוא תולדה מאיסורם בכשרים, או דין נפרד (הגר"ח סטנסיל שה).
פסולי קודשים – נאסר בכל רגע ורגע משום פסולו, או שנאסר מתחילתו לעולם (קובץ שיעורים בבא קמא יב: בעל מום – כל רגע, אתנן – מתחילה).
פסח – ע"ע אכילת פסח, הוצאת פסח, הלל בשחיטת הפסח, מעות חיטים, צלי אש, קרבן פסח, שבירת עצם.
פסח נאכל על השובע – מדין אכילת פסח, או מדין אכילת קודשים (הגר"ח סטנסיל כה).
פסח נשחט לאחר התמיד – מדיני פסח שישחט לאחר התמיד, או מדיני התמיד שישחט לפני הפסח (משנת יעבץ או"ח כב: פסח ראשון – שני הדינים יחד, פסח שני – מדיני תמיד).
פסיק רישא (א) – חייב אפילו שאינו מתכוון (משום שנחשב כמעשה בידיים), או שבגלל הפסיק רישא נחשב שמתכוון (כיוון שיודע שהמלאכה תעשה) ולכן חייב (שערי יושר ג-כה אמצע ד"ה ובעיקר (בתחילת העמוד): חייב אפילו שאינו מתכוון. קובץ שיעורים כתובות יח: הערוך – מתכוון, תוס' – חייב אפילו שאינו מתכוון. ברכת אברהם פסחים כה: ד"ה ונראה בזה: ט"ז – מתכוון, רעק"א – חייב אפילו שאינו מתכוון. חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד לח).
פסיק רישא (ב) – כמה פעולות בזו אחרי זו (כגון המרבה לסרק) – מעשה אחד (ודנים על כולם יחד האם הם פסיק רישא), או כמה מעשים נפרדים (ודנים על כל אחד בנפרד) (מנוחת עמי יד-7 עמוד 98).
פצוע דכא וכרות שפכה – הביאה אסורה, כיוון שאינה ראויה לאישות, או שהאדם אסור (כעמוני ומואבי) כיוון שהוא בעל מום בעניין אישות (נר אהרן א ד"ה אמנם להבין: בעניין פצוע דכא. רוח אליהו לא).
פרד – נוצרה מציאות חדשה שמורכבת משני החלקים (הרכבה מזגית), או שהם עדיין שניים שונים, אלא שנתערבבו (הרכבה שכנית) (מפענח צפונות ח-א וקובץ הערות מו-ה).
פרה אדומה – ע"ע עבודה בפרה אדומה.
פרי האדמה (לעניין ברכות) (א) – הוא פרי שצמח באדמה, או שצריך גם שתהיה לו צורת פרי האדמה (חקירות במסכת ברכות יט).
פרי האדמה (לעניין ברכות) (ב) – הוא פרי שראוי לאכילה, או שצריך גם שיהיה עומד לאכילה (שדרך בני אדם לאוכלו) (ביכורי ארץ ברכות ח"ג ו-ח, הובא בחקירות במסכת ברכות כ).
פריה ורביה (א) – המצווה בביאה (פעולה), או בלידה (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו: תוצאה. מנחת חינוך א-ב [יד]: תוצאה, תוס' המובא בו: פעולה. מנחת אשר בראשית ב).
פריה ורביה (ב) – האם מחויב בכל יום ויום (אלא שכאשר יש לו בנים המצווה מקוימת מאליה, או שהיא מצווה אחת לכל ימי חייו (מהרי"ט יו"ד מז: מצווה בכל יום ויום. קובץ הערות הוספות א: מצווה אחת, והביא גם את המהרי"ט).
פריעה (א) – גמר המילה (ומילה ופריעה הן מצווה אחת), או מצווה נפרדת (אלא ששתי המצוות מעכבות זו את זו) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פריעה).
פריעה (ב) – מילה בלי פריעה – היא חצי מצווה ונחשב כאינו מהול, או שהוא גם מהול וגם ערל (צפנת פענח מילה א-א).
פריעת בעל חוב (א) – המלווה מקנה ללווה את הכסף תמורת ההתחייבות לפרוע, ומה שחייב אח"כ לפרוע הוא מדין ההתחייבות (אך לא תמורת קבלת הכסף, שתמורת הכסף כבר נתן את ההתחייבות), או שחייב לפרוע תמורת קבלת הכסף (הגר"ש שקאפ כתובות מז ד"ה ונלענ"ד וד"ה ועל: חייב לפרוע תמורת הכסף (והוסיף שלפי זה הדין שיכול להאריך לו את זמן הפירעון הוא רק מדין מחילת התביעה). רש"י כתובות פו.: מקורו מ"הן שלך צדק" – משמע שחייב לפרוע מדין ההתחייבות, שו"ת הרדב"ז תרי: מקורו מ"והשיב את הגזילה" – משמע שחייב לפרוע תמורת קבלת הכסף).
פריעת בעל חוב (ב) – זכות התובע לקבל את הכסף גורמת לחיוב הנתבע לשלם, או שחיוב הנתבע גורם לזכות התובע (קובץ שיעורים בבא בתרא ב. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רנח: זכות התובע מחייבת).
פריעת בעל חוב (ג) – פריעה ע"י אחר – נחשב כאילו שהלווה פרע בעצמו, או שכיוון שהמלווה קיבל את חובו הוא מוחל ללווה על החוב (אך פירעון לא היה) (קובץ שיעורים קידושין לד: משנה למלך – מחילה, הגר"ש שקאפ – פירעון).
פריעת בעל חוב (ד) – ע"ע גבייה מלקוחות, חוב, קדימה.
כאשר שטר חוב – השעבוד נפקע למפרע, או שהלווה קונה את השעבוד מהמלווה ועתה הוא שייך ללווה (הקצוה"ח מח-א ד"ה שנמחל: הלווה קונה את השעבוד).
פשטה קדושה – הקדושה חלה על חצי וממנו פושטת לשאר, או שמתחילה חלה על הכל (קובץ שיעורים קידושין מג, קונטרסי שיעורים קידושין יא-ב).
פשיעה – ע"ע שומר.
פשיעה בבעלים – ע"ע בבעלים.
פת שעברה צורתה – אינה לחם, או שאכילתה אינה כדרך אכילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פת שעברה צורתו).

צ

צאת הכוכבים – הלילה נובע מצאת הכוכבים (סיבה), או שכאשר חשוך הוא לילה, וצאת הכוכבים הוא ראיה שכבר חושך (סימן) (ברכת אברהם פסחים ב. דין לילה ג, קובץ שיעורים פסחים ב).
צבע – הוא חלק מהגדרת החפץ, או תוספת נפרדת (מפענח צפונות יא-ב).
צד (בשבת) (א) – המלאכה היא השינוי במצב בעל החיים (שכעת הוא ניצוד), או התועלת לאדם (שמחזיק בבעל החיים ויכול בקלות לתפוס את בעל החיים) (פרי משה שבת כו-ב, מי טל צד א).
צד (בשבת) (ב) – המלאכה היא המעשה לצוד (וצריך שכוונתו תהיה לצוד, ואם לא כיוון אינה מלאכה כלל), או שבעל החיים נכנס לרשותו (וגם בלא כוונה היא מלאכה) (הגר"ש שקאפ כתובות ד ד"ה ועפ"ז: המעשה).
צדקה (א) – מצווה לתת לעני (פעולה), או שיש לעני (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה צדקה: שתיהן יחד).
צדקה (ב) – מדיני מתנות עניים, או מצווה נפרדת (קונטרסי שיעורים נדרים יא-ו: גר"א – מתנות עניים, נימוקי יוסף – נפרדת).
צדקה (ג) – ע"ע כופין על הצדקה, לא תאמץ, ממון עניים, נדרי צדקה.
צובע (בשבת) – המלאכה היא צביעת הצבע החדש, או ביטול המראה הקודם (מי טל צובע א).
צורם אוזן פר לאחר שחיטה ואח"כ קיבל את דמו פסול – מדין בעל מום, או דין נפרד מהפסוק "הפר" – שהיה כבר (הגר"ח סטנסיל רנ, רנא).
ציפורניים של מת – ע"ע שערות וציפורניים של מת.
ציץ מרצה רק כשלבוש בכל השמונת בגדים – משום שהריצוי הוא עבודת כהן שמחייבת שמונה בגדים, או שכשאינו לבוש את כל שאר הבגדים אינו נחשב לבוש ציץ (משנת יעבץ או"ח נח ד"ה ויש להסתפק).
ציצית (א) – המצווה ללובשה (פעולה), או להיות לבוש בה (תוצאה) (קובץ שיעורים כתובות רנ מסתפק, ומוכיח מהמשנה ברורה שהמצווה בפעולה).
ציצית (ב) – המצווה רק על הציצית עצמה, או על כל הבגד (קהילות יעקב יבמות ד: רק בעצמן, ומדבריו משמע שיש חולקים).
ציצית (ג) – ארבע ציציות הן שיעור (ככל השיעורים), או שבכל כנף צריך להטיל ציצית (הגר"ש שקאפ בבא מציעא ז ד"ה ובעיקר: שיעור).
ציצית (ד) – ארבע כנפות הן מציאות אחת, או ארבעה פרטים שמצטרפים (מפענח צפונות ט-ח).
ציצית (ה) – ע"ע חינוך למצוות ציצית, לשמה, שמונה חוטי ציצית, קשר העליון של ציצית, קשר של ציצית.
צירוף עדים בממון (כגון שכל אחד מהם העיד על גניבה אחרת) – מצטרפים אע"פ שהעידו עדויות שונות, או שאין צריכים צירוף כלל, שנאמנים אפילו שהן עדויות נפרדות (ברכת אברהם סנהדרין כז: צירוף עדים ב).
צלי אש (בפסח) (א) – הפסול הוא שאינו צלי אש, או שנצלה בדבר אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן פסח רצו: תנור שגרפו וצלאו באוויר התנור – אינו צלי אש, נגע בחרס של תנור – נצלה בדבר אחר).
צלי אש (בפסח) (ב) – מדיני אכילת פסח, או מדיני קרבן פסח (משנת יעבץ או"ח כד ד"ה ואשר נראה: מדיני הקרבן).
צרת סוטה אסורה ליבום ולחליצה – משום שסוטה נחשבת כערווה ליבם (ופוטרת את צרתה כשאר עריות שפוטרות את צרותיהן), או גזירת הכתוב (אך הסוטה אינה כערווה) (הגר"ש שקאפ יבמות ט ד"ה והנה בהא).
צרת ערווה אסורה ליבום – רק איסור אשת אח, כאשת אח שיש לו בנים (האיסור הוא רק בתולדה מהפטור מיבום), או איסור חדש מהפסוק "לצרור" (והפטור מיבום הוא בתולדה מהאיסור) (ר' חיים מטעלז יבמות כ (עמוד ה)).
===ק=== קבוע – התערובת נחשבת כמחצה על מחצה ואין רוב, או שיש רוב ורק לא פוסקים על פיו (הגר"ש שקאפ כתובות טו ד"ה ועל וד"ה ועיקר החקירה: כמחצה על מחצה, פרי מגדים המובא בו: הרוב לא מועיל. קובץ שיעורים כתובות מ. פרי משה רוב יא-א).
קבורה (א) – המצווה היא הקבורה (פעולה), או שיהיה קבור (תוצאה) (המידות לחקר ההלכה טו-סט).
קבורה (ב) – חיוב על היורשים לקבור את המת, או על הנכסים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קבורה).
קבר – אסור מדין משמשי המת, או מפני שבטל למת ונחשב כמת בעצמו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קבר).
קדושים יהיו (בטומאה לכהנים) – מצוות עשה לשמור על הלאווים של טומאה (וכשאין לאו ממילא גם אין עשה), או מצוות עשה נפרדת שלא להיטמא (וגם כשאין לאו יש עשה) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שכז).
קדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד – משום שהשיעבוד נחשב כפדיון ונתינת דמים, או משום שכיוון שפקע ממון הקדש ע"י הטריפה ממילא פקעה הקדושה (כתרנגולת שמרדה, שכיוון שהקניין פקע ממילא פקעה גם קדושתה) (קובץ הערות נב-י: הממון פקע, קצות החושן המובא בו: השיעבוד כפדיון).
קדושת ערי חומה בטלה בחורבן הבית – קדושת הערים עצמן בטלה, או שכיוון שבטלה קדושת הארץ בטל דין ערי חומה (וקדושת הערים עצמן לא בטלה) (הגר"ח סטנסיל שעא).
קדימה בגבייה – תקנת "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" (שהלוקח טוען שיגבה מבני חורין) ותקנת "הנחתי לך מקום לגבות ממנו" (שהלוקח הראשון טוען שיגבה מהלוקח השני) – הן שתי תקנות נפרדות, או תקנה אחת, שהלוקח יכול לטעון שהניח מקום אחר לגבות ממנו (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קב).
קדימה במטלטלין (בגביית חוב) – דין קדימה במטלטלין (לפרוע לבעל חוב המוקדם, לחלק מהראשונים) – משום שיש שיעבוד (לגבות ממנו) גם על המטלטלין, או משום שהתחייב תחילה במצווה לפרוע למוקדם יותר (ודין קדימה אינו תלוי בשיעבוד) (קובץ שיעורים פסחים קמו).
קודשי קודשים – צריך שישחטו בצפון, או אסור שישחטו בדרום (מפענח צפונות ו-יז).
קודשים – ע"ע אכילת קודשים, אם אין בשר אין דם, דם הנשפך כמים מכשיר, כהן, לשמה, קרבן, שחיטת קודשים.
קודשים פסולים – אין בהם מצוות אכילה כלל, או שמעיקר הדין יש בהם מצוות אכילה, אלא שהיא מצווה הבאה בעבירה (קובץ שיעורים פסחים קנט).
קודשים קלים – איסור ההנאה מהם – הוא איסור חפצא, או גברא (קובץ שיעורים ח"ב יח-ד נשאר בצ"ע).
קודשים שנפסלו ביוצא – לוקה עליהם מהדין הכללי של קודשים פסולים ("כל שבקודש פסול"), או מדין מיוחד בקודשים שיצאו ("ובשר בשדה טריפה") (הגר"ח סטנסיל לז).
קום עשה ושב ואל תעשה – החילוק הוא אם זו מצוות עשה או איסור לא תעשה (חילוק בגוף האיסור), או אם האדם עושה מעשה או לא (חילוק באופן העבירה) (קובץ הערות סט-ב לעניין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, המנחת חינוך ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי לעניין בזבוז ממונו).
קונם (א) – יש קדושה בחפץ, או רק איסור (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קכא, קכה).
קונם (ב) – הקדושה שבו באה מכח הקניין להקדש, או שהקניין להקדש בא מכח הקדושה (קובץ הערות נב-י: נראה שהקניין בא מהקדושה, אך מרש"י משמע שהקדושה מהקניין).
קוצר (בשבת) – המלאכה היא שהפרי נעשה תלוש וחפץ בפני עצמו (הפסקת החיבור), או שאינו יונק (הפסקת היניקה) (פרי משה שבת יג-ג, מי טל קוצר א).

קורבן – ע"ע קורבן.
קורחה – אסור לקרוח (לעשות את הפעולה), או שיהיה מוקרח (תוצאה) (מפענח צפונות ו-יג: על אחרים – פעולה, על עצמו – תוצאה).
קורע (בשבת) – היפוכה של מלאכת תופר, או שתי מלאכות נפרדות (שדיניהם שונים) (מנוחת עמי יג-3 עמוד 92).
קורע על מנת לתפור – אם אינו על מנת לתפור אינה כלל מלאכת קורע, או שהיא מלאכה, אך הוא מקלקל (מחלוקת ראשונים, דן בזה אבני נזר או"ח קפו. ומי טל קורע א הוסיף שמחלוקתם היא האם מלאכת קורע היא מעשה הקריעה, או יצירת האפשרות לתפור מחדש).
קושי בזבה (מקשה מחמת לידה) – אינו גורם טומאה, או שהוא דין טהרה (ר' אריה לייב מאלין ח"ב סח-א ד"ה אכן: דין טהרה).
קושר (בשבת) – המלאכה היא יצירת הקשר (שיוצר דבר חדש), או חיבור שני דברים נפרדים (פרי משה שבת כז-ב, מי טל קושר א, מנוחת עמי ד-2 עמוד 21).
קטורת – שלושה צדדים: עשייתה היא הכשר מצווה, או חלק ממצוות ההקטרה, או מצווה נפרדת (מנחת אשר שמות נו-ב: מחלוקת ראשונים).
קטן (א) – מצווה אך פטור מעונש, או שאינו מצווה כלל (אחיעזר ח"ג פא-יא ד"ה יש: מותר, חלקת יואב א, קובץ שיעורים בבא בתרא תיג. ובקובץ הערות עה-ב כתב שאינו מצווה אך יש בו את סיבת האיסור, וכן בקהילות יעקב יבמות טז-ו כתב שאינו מצווה אך המעשה שנאוי לקב"ה).
קטן (ב) – בר חיובא והתורה פטרתו (פטור חיובי), או שאינו בר חיובא (פטור שלילי, שלא חויב כלל) (קונטרסי שיעורים קידושין כד-יב ד"ה וסברא: אינו בר חיובא).
קטן (ג) – אינו קונה משום שאין בו דיני קניינים כלל, או רק משום שלא יכול לכוון (פרי משה קניינים נג-א).
קטן (ד) – אינו קונה משום שאין לו דעת למעשה הקניין, או שאין לו רצון לחלות הקניין (אך דעת למעשה הקניין יש לו) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד ריז).
קטן (ה) – מעשהו אינו מעשה כלל, או שהוא מעשה, ורק לא יכול לפעול קניין (קובץ הערות כט-א: קטן שיש לו דעת – לא יכול להקנות, קטן שאין לו דעת – אינו מעשה).
קטן בנדרים ושבועות – הנדר והשבועה לא חלים כלל (לא נתפסים), או שהם חלים (נתפסים), אך הוא פטור מלקיימם ככל שאר המצוות (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד רלט).
קטן פסול להעיד – שלושה צדדים: "ועמדו שני האנשים" ולא קטנים, או שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה (שהרי לא נוכל להעניש את הקטן אם נזים אותו), או חשש משקר (שאין סומכים עליו לברר את הדבר) (קובץ שיעורים בבא בתרא תקסו: גמרא בבא בתרא קנה: – "ועמדו", רש"י: עדות שא"א להזימה, קובץ שיעורים עצמו שם: חשש משקר).
קטן שבא על שפחה חרופה מביא קרבן לכשיגדיל – החיוב חל רק כשיגדיל, או שהחיוב חל מייד, אלא שכאשר הוא קטן אינו יכול להביאו (הגר"ח סטנסיל שסח).
קטנה – ע"ע אונס ומפתה.
קטנה שנתקדשה מדרבנן וגדלה ויושבת עם בעלה ובעל אותה מקודשת מדאורייתא – מעשה הקידושין (הפעולה בעבר) פועל שכעת תתקדש מדאורייתא, או שהקידושין דרבנן (המצב בהווה) פועלים זאת (הגר"ש שקאפ קידושין יב ד"ה אמנם: רמב"ם – מעשה הקידושין).
קידוש (א) – מצווה לקדש את השבת בכניסתה ("לקדשו"), כמו קידוש יובלות, או מצווה לומר דברים של קדושת היום ("זכור"), כמו הבדלה (מנחת אשר שמות לא-א: רמב"ן – לקדשה בכניסתה, רמב"ם – לומר קדושת היום).
קידוש (ב) – ברכת הגפן נפרדת מברכת הקידוש (והיא ברכת הנהנין), או שהיא חלק מהקידוש (ונחשבת גם היא לברכת המצוות) (עיון בלומדות ד).
קידוש ביום – זמן הקידוש הוא כל השבת (ביום ובלילה) אלא שמצווה לכתחילה לקדש בלילה, או שהמצווה היא רק בלילה והיום הוא תשלומין (מנחת חינוך לא-א [ט]).
קידוש החודש – קידוש בית דין (שאומרים "מקודש") מחיל את קדושת ראש חודש והוא לעיכובא, או שהוא רק למצווה (והקדושה חלה ממילא) (משנת יעבץ או"ח א-ד).
קידוש ידיים ורגליים – הידיים והרגליים הם מציאות אחת, או פרטים נפרדים (מפענח צפונות ד-ט, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קידוש ידיים ורגליים כא).
קידושי ביאה – צריך כוונה לקניין, או רק כוונה לביאת אישות (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד י).
קידושי בני נח ("בעולת בעל") – כקידושי ישראל, או דין נפרד (מ"ודבק באשתו") (קונטרסי שיעורים קידושין א).
קידושי חליפין – ע"ע חליפין.
קידושי חצי איש – החיסרון בכך שהוא לא יכול לקדש, או שהאשה לא יכולה להתקדש לחצי איש (קובץ שיעורים קידושין סב).
קידושי כסף (א) – קניין (מעשה נתינה), או פירעון כנגד האשה (כמו בשדה לדעת הסמ"ע) (קובץ שיעורים קידושין כג, תורת הקניינים ח"א עמוד סג).
קידושי כסף (ב) – חלים ע"י נתינת האיש, או ע"י קבלת האשה (פרי משה קניינים סג-א. דרכי משה דרכי הקניינים ח-ג ד"ה ועכ"פ: רש"י תוס' ורמב"ם – ע"י הקבלה, רמב"ן – ע"י הנתינה).
קידושי כסף (ג) – האשה קונה את הכסף, ורגע לאחר מכן הקידושין חלים, או שהם באותו הרגע (תורת הקניינים ח"א עמוד תקב: רגע אחרי).
קידושי כסף (ד) – המקדש בשטר חוב של אחרים – מקדש בכסף שבשטר (כאילו שנתן לה את הכסף אע"פ שעדיין לא בא לידה), או בזכות של הכסף, שהחוב הוא דבר השווה ממון לימכר בשוק (מקדש בשווה כסף ולא בכסף) (חידושי ר' שמואל קידושין ה-ה (עמוד קלד)).
קידושי עובר (כשהוכר העובר, שהקידושין תופסים) – העובר נחשב אשה (ויש בו דיני אישות), או שרק חלים עליו קידושין, אך אינו אשה (ואין בו דיני אישות) עד שיוולד (הגר"ח: אינו אשה, דן בדבריו קונטרסי שיעורים קידושין י-ב ד"ה ונראה).
קידושי שטר – ע"ע שטר.
קידושי שפחה – קידושין גמורים ורק אין בהם חיוב מיתה, או סוג קידושין מחודש (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד רמ).
קידושין (א) – האשה קנויה לבעלה (קניין), או שאסורה לשאר העולם (איסור) (קובץ שיעורים ח"ב כז. כתובות ב: תד"ה מציא בתירוץ השני, תוס' הרא"ש ותוס' הרשב"א: כשדהו עבדו שורו וחמורו).
קידושין (ב) – הקניין והאיסור הם שני דינים נפרדים, או שהאיסור נובע מהקניין (המידות לחקר ההלכה ח-מ).
קידושין (ג) – הבעל מקדש את האשה (כח האדם, כקניינים), או שהוא רק עושה את מעשה הקידושין (כסף שטר או ביאה), והיא מתקדשת ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (הגר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה וקובץ הערות עו: כח האדם. דרכי משה דרכי הקניינים ה-ט ד"ה ובאמת: קידושי כסף ושטר – כח האדם, קידושי ביאה – כח המעשה).
קידושין (ד) – האשה רק מסכימה לקידושין (רצון, הרהור, ניחותא), או שהיא מפקירה את עצמה (מחשבה בפועל, כוונה) (שערי יושר ז-יב והגר"ש שקאפ קידושין א: מפקירה (וצריך מחשבה), אבני מילואים המובא בו: רק מסכימה. הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו: קידושין צריכים מחשבה בפועל. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
קידושין (ה) – אמירת "הרי את" היא דין נפרד, או חלק מהקידושין עצמם (ברכת שמואל קידושין א – חלק מהקידושין. המידות לחקר ההלכה ג-כב).
קידושין (ו) – הם מצווה בעצמם, או רק הכשר מצווה למצוות פרו ורבו (מחלוקת ראשונים, דן בזה שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד רמט).
קידושין (ז) – אשה לא מתקדשת בעל כורחה – משום שצריך דעת מקנה, או מגזירת הכתוב (והיתה לאיש אחר) (סתירה ברש"י, דן בזה בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד יג).
קידושין (ח) – הם דבר שבערווה – מה שהאשה אסורה לעולם (איסור), או מה שבעלה קנה אותה (קניין) (הגר"ש שקאפ גיטין ב ד"ה והנה נ"ל: האיסור).
קידושין (ט) – ע"ע אשת איש, בההיא הנאה, נתן הוא ואמרה היא, שטר.
קידושין בחייבי כריתות – לא תופסים – הכרת מונע את הקידושין (סיבה), או שבעריות שיש בהן כרת, איסור הערווה מונע את הקידושין (סימן) (הגר"ש שקאפ יבמות א ד"ה וכן נ"ל בענין, קובץ הערות ג-ג).
קידושין בחייבי כריתות ומיתה – לא יכולה להתקדש (פעולה), או לא יכולה להיות מקודשת (תוצאה) (המידות לחקר ההלכה טו-כג: רש"י – תוצאה, הרבה ראשונים – פעולה).
קידושין במעמד שלושתן לא מועילים מדאורייתא אלא רק מדרבנן (לרבנו ירוחם) – משום שקניין דרבנן לא מועיל לדאורייתא, או משום שא"א להקנות מלווה ולכן לא שייך בו הפקר בית דין (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד רנח: אחרונים – קניין דרבנן לא מועיל לדאורייתא, שערי יושר – א"א להקנות מלווה).
קידושין מדין עבד כנעני (הילך מנה והתקדשי לפלוני) – שלושה צדדים: נחשב כאילו שהמקדש עצמו נתן את הכסף, או שנתינת האחר מועילה, או שאין צריך כלל נתינה אלא רק קבלת האשה (קונטרסי שיעורים קידושין ט: מהרי"ט בדעת התוס' – המקדש נתן, תלמיד הרשב"א – האחר נתן, רדב"ז – אין צריך נתינה. תורת הקניינים ח"א עמוד צט: אחר נתן, או שאין צריך נתינה).
קידושין מדין ערב (תן מנה לפלוני ואקדש אני לך) – מקודשת בכסף שנתן לפלוני, או בהנאה שהגיעה לה ע"י שנתן על פיה (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנה, תורת הקניינים ח"א עמוד צא).
קידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו – חלים קידושין ודאיים על אחת מהן ורק איננו יודעים על איזו, או שלא חלים כלל קידושי ודאי, אלא על שתיהן חלים דיני ספק קידושין (הנהגה) (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תסו. וכן דן בקובץ שיעורים ח"ב לד-ג לגבי המקדש אחת מחמש נשים ולא פירש איזו).
קידש על מנת שאני כהן – הבעל מתנה, או שהאשה מתנה והוא מדבר בשבילה (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קסו).
קיום שטרות (א) – תיקנו שהשטר פסול עד שיקיימוהו, או שהוא כשר, אלא רק תיקנו שיקיימוהו (פרי משה עדות שבשטר כא-ב).
קיום שטרות (ב) – חכמים ביטלו את הדין שנעשה כנחקרה עדותן בבית דין, או שהדין שנעשה כנחקרה נשאר, אלא שתיקנו שאינו מספיק וצריך קיום (ברכת שמואל בבא מציעא יג-א ד"ה ונראה).
קים ליה בדרבה מיניה (א) – פטור מהעונש, או שנחשב שנענש כבר, משום שהעונש החמור כולל בתוכו את העונש הקל (קובץ שיעורים כתובות צג: שניהם יחד).
קים ליה בדרבה מיניה (ב) – החיוב הקל חל והחיוב החמור פוטר ממנו, או שהחיוב הקל לא חל כלל (בית זבול ח"ב ד-ו).
קים ליה בדרבה מיניה (ג) – בשוגג (תנא דבי חזקיה) ובמזיד הם דין אחד, או שני דינים נפרדים (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כח-א ד"ה אולם: נפרדים).
קלוטה כמי שהונחה (א) – כמונח במקומו בדיוק, או שנחשב מונח ברשות שבה נמצא, אך לא במקום מסוים (עיון בלומדות ט).
קלוטה כמי שהונחה (ב) – שלושה צדדים: נחשב כאילו שהחפץ מונח במקומו באוויר, או שמונח על הקרקע שתחתיו, או שגם באוויר וגם בקרקע (כאילו שהחפץ נמתח ממקומו עד הקרקע שתחתיו) (אבני נזר או"ח פד: מחלוקת ראשונים אם באוויר או בקרקע. קהילות יעקב שבת ו-ב: גם באוויר וגם בקרקע. פרי משה שבת לג-א).
קלף של ספר תורה – קדושתו נובעת מקדושת הכתב שעליו (וכשימחק הכתב תפקע הקדושה ממילא), או שהיא קדושה נפרדת (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קלף של ספר תורה).
קמחא דפסחא – ע"ע מעות חיטים.
קנאין פוגעין בו – עונש מיתה, או מחאה על כבוד שמיים (ברכת אברהם סנהדרין פא: קנאין פוגעין בו א).
קנה ג' אילנות קנה קרקע – קנה את הקרקע עצמה, או רק זכות נטיעה וזריעה בקרקע (הגר"ח על הרמב"ם ביכורים ב-יג ד"ה וי"ל).
קני את וחמור – לא קנה כלל – שכיוון שבטל מקצת הקניין בטל כולו, או משום אומדנא שדעתו היתה להקנות רק אם יקנו כולם (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד שמג).
קניין (א) – שלושה צדדים: חל ע"י הדעת, או ע"י מעשה הקניין (משיכה, הגבהה וכו'), או ע"י שניהם יחד (חזון איש חו"מ כב: דעת. דבר אברהם ח"א טז-ז: המעשה מחיל. עיון בלומדות ו: שניהם יחד – הדעת להוציא מרשות המקנה, והמעשה להכניס לרשות הקונה. הגרנ"ט קב ד"ה והנראה: מחלוקת ראשונים, ובהתחייבות לכו"ע הדעת מועילה. פרי משה קניינים א-ב. תורת הקניינים ח"א עמוד ב. לעניין לזכות מהפקר – תורת הקניינים ח"א עמוד שעג. לעניין קניין לדבר מצווה – תורת הקניינים ח"א עמוד ד).
קניין (ב) – לאחר מעשה הקניין, הקניין חל משעת המעשה, או למפרע משעת הדיבור (תורת הקניינים ח"א עמוד א).
קניין (ג) – האדם (הקונה או המקנה) מחיל את הקניין (כח האדם), או שהאדם רק עושה את מעשה הקניין (והדעת), והקניין חל ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (קובץ הערות עו וחידושי ר' שמואל פסחים עמוד צ: כח האדם).
קניין (ד) – חל ע"י הקונה, או המקנה (אבן האזל שכנים ב-י: קצות החושן – מקנה, נתיבות – קונה. תורת הקניינים ח"א עמוד ריד: לרבי יוחנן שמעות קונות – מקנה, לריש לקיש שמשיכה קונה – קונה. שערי יושר ז-יב: לפעמים הקונה ולפעמים המקנה. דרכי משה דרכי הקניינים ח-ב אות ג: בכל הקניינים הקונה הוא המחיל. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קפג חוקר לגבי קניין כסף – רק המקנה או גם הקונה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קפג חוקר לגבי קניין אגב – מקנה או קונה. תורת הקניינים ח"א עמוד שנט: משיכה – קונה, מסירה – מקנה).
קניין (ה) – קונה את החומר של החפץ (עצם), או את שוויו (שווי) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קנין: לרבי יוחנן שמעות קונות מדאורייתא – שווי, לריש לקיש שמשיכה מדאורייתא – חפץ).
קניין (ו) – החפץ נעשה שלו ע"י הקניין עד שימכור או שיפקיר, או שבכל רגע ורגע נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (כל רגע חל קניין בפני עצמו) (הגרנ"ט קעז ד"ה והנה יש).
קניין (ז) – המקנה מעביר את הבעלות של עצמו אל הקונה (וזו אותה בעלות אלא שעברה אל הקונה), או שעושה את הקונה לבעלים על החפץ בבעלות חדשה (אך א"א להעביר בעלות) (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד רכט, רל).
קניין (ח) – מעשה אחד – העברת החפץ מרשות המקנה לרשות הקונה, או שני מעשים – הוצאה מרשות המקנה (כהפקר), והכנסה לרשות הקונה (הגר"ש שקאפ בבא בתרא כט ד"ה ולכאורה וד"ה ועוד: מעשה אחד).
קניין (ט) – ע"ע בעלות, דעת לקניין, ירושה, מעשה קניין, מתנה מועטת, תשלומי דמי המקח.
קניין – מעשי קניין – ע"ע אגב, אודיתא, ארבע אמות, בההיא הנאה, הגבהה, הילוך בשביל של כרמים, חזקה, חליפין, חצר, יד, כלים, מסירה, מעמד שלושתן, משיכה, נעילה, סודר, רוכב ומנהיג, שטר.
קניין גזילה – עצם ההקנאה רק ע"י היאוש (והשינוי בא רק כדי לבטל את דין באיסורא אתי לידיה), או גם ע"י שינוי הרשות (שגם הוא חלק מהקניין) (המידות לחקר ההלכה ג-ג, עיון בלומדות ו).
קניין דרבנן (כגון מעמד שלושתן, ומשיכה לדעת רבי יוחנן) – מועיל רק לדרבנן, או גם לדאורייתא. ונפק"מ כשקידש אשה בכסף שהקנה לה בקניין דרבנן, האם היא מקודשת מדאורייתא (אבני מילואים כח-לג: רמב"ן וב"י – מועיל לדאורייתא, רש"י, רמב"ם, ר' ירוחם, טור – לא מועיל לדאורייתא. שו"ת חתם סופר יו"ד שיד ד"ה הנה שרש: רש"י, רי"ף, ר"ן – מועיל לדאורייתא, תוס' – לא מועיל לדאורייתא. מחנה אפרים מכירה ב).
קניין לאחר ל' יום – רק המעשה עכשיו אך הקניין לאחר ל', או שגם הקניין עכשיו, ורק החלות לאחר ל' (הגר"ח סטנסיל קסא).
קניין לשניים – מקנה לכל אחד חצי, או שמקנה לכל אחד הכל, וממילא צריכים לחלק ביניהם (קובץ שיעורים בבא בתרא תקא).
קניין מגוי – הגוי מקנה לישראל, או שהגוי רק מסתלק מהחפץ, והישראל קונה אותו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות: הגוי מסתלק).
קניין מעכשיו ולאחר ל' יום – תנאי, או שיור (מחנה אפרים זכייה ומתנה כה).
קניין על כמה נכסים יחד – קניין אחד כולל על כל הנכסים יחד, או קניין נפרד על כל נכס (קובץ הערות כא-יב: בשטר אחד על כמה נכסים – מחלוקת אביי ורבא. הגר"ש שקאפ קידושין טו ד"ה ומסוגית: בנכסים – קניין אחד, בקידושין – קניינים נפרדים).
קניין על מנת להקנות (כגון שמקנה סודר על מנת להקנות בו) – הוא קניין גמור, אלא שיש בו תנאי שלא ישתמש בו תשמיש אחר (כמתנה על מנת להחזיר), או שהוא קניין רק לעניין להקנות (שיהיה שלו רק לעניין זכות ההקנאה ולא לשום תשמיש אחר) (קובץ שמועות חולין ס, תורת הקניינים ח"א עמוד קנ).
קניין פירות (א) – כשקונה עוד ל' יום – הקניין יחול רק עוד ל' יום, או שכבר מתחילה חל הקניין על זכות העתיד (מערכת הקניינים ח: חל כבר מתחילה, שהרי מועיל גם אם מת באמצע).
קניין פירות (ב) – כשמוכר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, מכירת הקרקע היא רק לזמן שלאחר מיתה (וכעין אחריך מעכשיו לפלוני), או שמכר עכשיו את כל השדה, והקונה חוזר ומקנה לו קרקע לפירות לכל ימי חייו (קובץ שיעורים בבא בתרא רפא).
קניין ציבורי (כגון בני העיר) – זוהי בעלות אחת כוללת של כולם על כל הנכס, או שכל אחד מהם הוא בעלים על חלק מהנכס (קובץ שיעורים בבא בתרא תד:, אבן האזל שכנים ב-י ד"ה איברא: כוללת. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה בני העיר צח).
קנס (א) – זכות התובע לקבל, או חיוב על הנקנס לשלם (ורק התורה זיכתה אותו לתובע) (קובץ שיעורים ח"ב יג-ד, שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רנח: חיוב על הנקנס).
קנס (ב) – רק חיוב ממון (ואם אינו משלם עובר רק בלא תעשוק), או שיש בו גם חיוב ממון וגם מצוות עשה (כגון "חמישים כסף ישלם") (קובץ שיעורים כתובות קכז: רמב"ן – רק חיוב ממון, דעת עצמו – גם מצוות עשה).
קנס אינו עובר בירושה – משום שאינו ממון, או משום שהתורה זיכתה אותו רק לתובע ולא ליורשיו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רנח).
קנס מדרבנן – אסור לאדם לעשות את המעשה (גברא), או איסור על החפץ (חפצא) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קנס וגזירה: על האדם).
קרבן (א) – עונש, או מצווה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן רפט: רמב"ם – מצווה, ראב"ד – עונש).
קרבן (ב) – חייבים רק על עבירה שעונשה כרת במזיד – חיוב הכרת במזיד מחייב קרבן בשוגג (סיבה), או שעבירה שיש בה כרת במזיד, יש בה קרבן בשוגג (סימן) (קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י).
קרבן (ג) – העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).
קרבן (ד) – צריך שיהיה איש, או שאשה פוסלת (מפענח צפונות ו-מ: אשה פוסלת).
קרבן (ה) – ע"ע טומטום פסול לקרבן, כהן, מחוסר זמן, מחשבים מעבודה לעבודה.
קרבן פסח (א) – הוא קרבן ציבור, או שהוא קרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן ובא בכנופיא (קהילות יעקב סנהדרין ט-ב).
קרבן פסח (ב) – ע"ע אין הפסח נאכל אלא בלילה ועד חצות, הוצאת פסח, הלל בשחיטת פסח, פסח נאכל על השובע, פסח נשחט לאחר התמיד, צלי אש, שבירת עצם.
קרבן ציבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה – משום שהקרבן טמא, או משום שההקרבה היתה בפסול (אגרות משה או"ח קדשים ה).
קרבן צריך תשובה – צריך את התשובה לכפרה עצמה, או שאם לא שב הוא רשע, וזבח רשעים תועבה (קובץ הערות סז-יג: כדי שלא יהיה רשע).
קרבן שהופרש לשם חטא אחד אין מביאים אותו על חטא אחר – משום שא"א לשנותו ממה שהופרש, או שחל עליו שם החטא (שהוא חטאת חלב) וא"א להפקיעו (הגר"ח סטנסיל שע).
קרבן של אחר – המצווה עליו להקריב, או שהמצווה על הבעלים, והמקריב הוא רק שליח (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כהן המקריב).
קרבן תמיד (א) – חיוב כללי (תמידי) שבכל יום יקריבו שני תמידים, או חיוב נפרד על כל יום ויום (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תמיד).
קרבן תמיד (ב) – ע"ע עליה השלם כל הקורבנות.
קרוב (בספיקות) (א) – בירור המציאות האמיתית, או רק פסיקת דין (הנהגה) (שאילתות דרב אחאי סוף סח והגרנ"ט קעב ד"ה והנה בדברי: בירור, קובץ שיעורים בבא בתרא עח: מסתפק).
קרוב (בספיקות) (ב) – נחשב שבוודאי הגיע מהמקום הקרוב יותר (דין ודאי), או שיתכן באמת שהגיע מהמקום הרחוק, אך התורה התירה לסמוך על הספק שהגיע מהקרוב (דין ספק) (הגרנ"ט קעב ד"ה והנה בדברי: מסתפק).
קרוב (לעדות) – הגזירת הכתוב היא שנחשב כאילו ודאי שהוא משקר, או פסול בפני עצמו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קרובים לעדות).
קרובי אשתו – לאחר מיתת אשתו או גירושיה הם עדיין אסורים – מפאת האישות שהיתה בינו לבין אשתו בעבר, או מפאת האישות שעדיין יש בינו לבין אשתו (אתוון דאורייתא ח).
קריאת התורה – אסור לצאת מבית הכנסת בזמן הקריאה – משום כבוד קריאת התורה, או משום כבוד ספר התורה (ביכורי ארץ ברכות ח"א א-מ, הובא בחקירות במסכת ברכות ב).
קריאת התורה ביום כיפור במנחה – מדין תענית (כמו מנחה בשאר תעניות), או מדין קדושת היום (כמו מנחה בשבת) (שו"ת רעק"א כד, דן בדבריו בקונטרסי שיעורים נדרים יג-ט).
קריאת התורה בתשעה באב בשחרית – מדין תענית (כמו בשאר תעניות), או דין מיוחד בתשעה באב (משנת יעבץ או"ח מט-א ד"ה תשובה).
קריאת שמע (א) – זמנה תלוי בלילה, או בזמן שכיבה (אבן האזל קריאת שמע א-א).
קריאת שמע (ב) – דקדוק הלשון הוא מדיני הדיבור (שאם לא מדקדק לא נחשב שדיבר), או משום שכך נאמרה (באופן מדוקדק) קריאת שמע למשה מסיני (אבן האזל קריאת שמע ב-י: רמב"ם – מדיני דיבור, ראב"ד – כך נאמרה למשה).
קריאת שמע (ג) – ע"ע כוונת קריאת שמע.
קריעה (על מת) – המצווה לקרוע את הבגד (פעולה), או ללכת בבגד קרוע (תוצאה) (שפת אמת שבת קה: ד"ה ואעפ"י).
קרקע אינה נגזלת (א) – משום שאי אפשר להזיזה ממקומה (סברא), או גזירת הכתוב (פרי משה גניבה וגזילה ה-א).
קרקע אינה נגזלת (ב) – אין בה אפילו איסור גזל, או שרק אינה קנויה לגזלן אך יש בה איסור גזל (קהילות יעקב בבא קמא לז).
קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים – תלוי בזה שאינו נידון בכלל, או בזה שאינו נידון באותו דבר שדן בו. ונפק"מ לבן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות, שנידון במטלטלין אך לא בקרקע (שאין מקחו מקח בקרקע) – האם יכול לדון בדיני קרקע (תומים ז-ד: לא דן בקרקע, קצוה"ח ז-ג: כן דן, והביא גם את התומים).
קשר העליון של ציצית – כדי שהציצית תתחבר לבגד, או כדי שחוטי הציצית יתחברו זה לזה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קשר של ציצית).
קשר של ציצית – צריך שתהיה קשורה, או שלא יהיו נפרדים (מפענח צפונות ו-כו).
===ר=== ראייה (ברגל) (א) – טמא פטור מראייה, או שהוא מחויב ורק אינו יכול לקיימה משום שאינו יכול להיכנס (משנת יעבץ או"ח מב).
ראייה (ברגל) (ב) – חיוב האב להביא את בנו – חלק ממצוות הראייה של עצמו (ואם לא הביאו – גם הוא עצמו לא יצא), או חיוב נפרד (משנת יעבץ או"ח מג-ב ד"ה אכן נראה).
ראיית פני הבית (במעשרות) – שלושה צדדים: מדין גמר מלאכה, או שנחשב אכילת קבע, או דין נפרד (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כז-ג,ד: רש"י – גמר מלאכה, רמב"ם – אכילת קבע, רשב"א – דין נפרד).
ראש חודש – שני ימים – מחמת ספק איזה מהם הוא ראש חודש, או משום שהמולד הוא ביום הראשון (ל' של החודש שעבר), ומעיקר הדין היה צריך לחלק את היום הראשון – חציו שלפני המולד לחודש שעבר וחציו שלאחר המולד לחודש הבא, וכיוון שאין מונים שעות לחודשים (שלא מחלקים את היום), דנים את כולו לחודש שעבר, אך גם הוא ראש חודש (אור גדול דף קמד אות ט).
ראשי אברים (א) – יציאת העבד היא מדין תשלומין על שהאדון הזיק לו, או מדין קנס לאדון (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה ראשי איברים. ובמשנת יעבץ יו"ד לב חקר האם היא תשלומין או דין נפרד. ודרכי משה דרכי הקניינים ג-יא ד"ה ומובן כתב שאינו בגלל עצם ההחסרה אלא בתור עונש לרבו על העבירה שעבר).
ראשי אברים (ב) – האדון פטור מלשלם לעבדו ככל שאר חבלות, או רק משום שיוצא בזה לחירות (הגר"ח סטנסיל קכא, קסז).
ראשי אברים (ג) – יוצא לחירות בגלל החיסרון (המום) שנעשה באבר, או בגלל שאותו האבר בטל ממלאכתו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה עבד כנעני).
ראשית הגז – מצווה שייגזז (חפצא), או שהבעלים יגזוז (גברא) (המידות לחקר ההלכה יד-לג בשם הגר"ח: בבעלים, ולכן שותפין לא צריכים להפריש אם אין לכל אחד מהם שיעור בנפרד).
רבנות – שררה על הקהל (וגר פסול בה), או עבדות לקהל (מנחת אשר בראשית עא-א בתחילתו).
רגליים – ע"ע אברים.
רוב (א) – בירור המציאות האמיתית (בירור), או רק דין (הנהגה). כגון רוב חנויות כשרות, האם מותר לאכול את הבשר הנמצא אפילו שיתכן שהוא טרף (הנהגה), או שאנו סומכים שהוא באמת כשר ולכן מותר לאוכלו (בירור) (קובץ שיעורים בבא בתרא עח: בירור, שערי יושר ג-ג: הנהגה, שב שמעתתא בקובץ שיעורים ח"ב מה-יא: רובא דאיתא קמן – הנהגה, ורובא דליתא קמן – בירור. פרי משה רוב א).
רוב (ב) – כוללים יחד את כל הפרטים שמאותו הסוג, או שסופרים כל פרט ופרט בפני עצמו. כגון בבשר שנמצא, האם סופרים רק את החנויות, או את כל חתיכות הבשר (פתחי תשובה יו"ד קי-ב: מחלוקת. פרי משה רוב ג. ברכת אברהם פסחים ז. על תד"ה לפני, ד"ה והנה האחרונים).
רוב (ג) – שלושה צדדים: דינו כוודאי, או כספק, או מדרגה ממוצעת ביניהם. כגון רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, שמותר לאכול בשר שנמצא בשוק – האם נחשב שהבשר בוודאי שחוט, או שהוא עדיין ספק ורק התורה התירה לאוכלו, או שנחשב יותר מספק אך עדיין אינו כוודאי (שיטה מקובצת בבא מציעא ו: ד"ה ועי"ל: ספק. תוס' המובא בפלתי סג-א ד"ה ונראה: ודאי. קונטרסי שיעורים בבא מציעא ח-ג ד"ה ובשו"ת: מדרגה ממוצעת).
רוב (ד) – ע"ע בית דין.
רוב ומיעוט בברכות – המיעוט פטור מברכה מדין ביטול ברוב, או מדין עיקר וטפל, שמסתמא האדם מחשיב את הרוב לעיקר (וזאת הברכה בירור הלכה כ-א-ב בתחילתו ד"ה חקירה).
רוב וקרוב הלך אחר הרוב חמישה צדדים: גמרא גמירי לה, או שרוב הוא בירור חזק יותר, או שכל דין קרוב מבוסס על רוב (שרוב הסיכויים שהחפץ מגיע מהמקום הקרוב יותר), ולכן מסתבר שדין רוב בעצמו עדיף ממנו, או שרוב הוא בירור המציאות וקרוב הוא רק הנהגה, או שקרוב לא מכריע בין שתי האפשרויות אלא רק פוסק שאין צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה, אך רוב כן מכריע בין שתי האפשרויות, ולכן כשיש רוב – לא שייך דין קרוב, שע"כ כן צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה – מדין רוב (ריטב"א בבא בתרא כג:: גמרא גמירי לה, שאילתות דרב אחאי סח: רוב חזק יותר, דבר אברהם ח"א ד-ו: קרוב מבוסס על רוב, קובץ שיעורים בבא בתרא עח: בירור עדיף מהנהגה, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח וסט: רוב חזק יותר או שבירור עדיף מהנהגה, או שקרוב לא מכריע בין אפשרויות).
רוב סימן (בשחיטה) – נחשב כאילו גם המיעוט נשחט, או שמספיק שהרוב נשחט (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה רוב בשחיטה).
רובא דאיתא קמן ודליתא קמן – החילוק ביניהם הוא במרחק, שאיתא קמן נמצא רק לפנינו (כגון עשר חנויות, שהן רק בעיר הזאת) וליתא קמן נמצא בכל העולם (כגון רוב בהמות, שנמצאות בכל מקום). או שהחילוק הוא בידיעה, שבאיתא קמן אנו יודעים כל פרט (כגון עשר חנויות, שעל כל אחת מהן אנו יודעים מה דינה) ובליתא קמן ידיעת הרוב היא רק על הכלל (כגון רוב בהמות כשרות, שאיננו יודעים מה דינה של כל בהמה בנפרד) (קובץ שיעורים בבא בתרא פג: ידיעה, שב שמעתתא המובא בו: מרחק. פרי משה רוב ב).
רובא וחזקה רובא עדיף – ארבעה צדדים: רוב הוא בירור המציאות וחזקה היא רק הנהגה, או שרוב הוא בהווה וחזקה היא בעבר, או שכאשר רוב סותר את החזקה ממילא היא חזקה העשויה להשתנות ואינה חזקה, או גזירת הכתוב מפרה אדומה, שאע"פ שיש על האדם המיטהר חזקת טומאה, אנו מטהרים אותו על סמך רוב בהמות כשירות, שהפרה האדומה לא היתה טריפה (קובץ שיעורים בבא בתרא עח: בירור עדיף מהנהגה, שב שמעתתא ד-כד והעיקרים אין הולכים בממון אחר הרוב אמצע האשכול ד"ה והנה וד"ה אבל: הווה עדיף מעבר, פני יהושע כתובות יב: בקונטרס אחרון: עשויה להשתנות, רבנו חיים בתוס' חולין יא. ד"ה מנא: גזירת הכתוב).
רובע ונרבע – נחשבים ערווה (מדיני עריות, לעניין יהרג ואל יעבור), או כשאר איסורים (אור גדול דף ז ד"ה וגם, ודף ט טור ב).
רובו ככולו – מספיק שיהיה רק רובו, או כאילו שכולו קיים (פרי משה רוב נח-א).
רודף – שלושה צדדים: חייב מיתה בגלל עונש על העבירה שרוצה לעבור, או כדי להצילו מהעבירה, או בשביל הצלת הנרדף (אור גדול דף כז טור א: חוקר בין שלושת האפשרויות. אפיקי ים ח"ב מ והגר"ח סטנסיל שג: עונש או הצלת הנרדף. אחיעזר ח"א יח-ב סוף ד"ה והנה: בדעת רש"י – גם עונש וגם הצלת הנרדף).
רוכב ומנהיג (קניין) – שלושה צדדים: מדין משיכה, או מדין הוראת בעלות (כחזקה), או שהוא קניין חדש (כיד) (פרי משה קניינים לב-א. וכן דן תורת הקניינים ח"א עמוד תקמד לגבי מנהיג, האם הוא מדין משיכה, או שהוא קניין נפרד, ואינו מדין משיכה (כי משיכה היא רק כשהוא עצמו מושך, אלא הנהגה היא רק כעין תולדת משיכה)).
רוצח (א) – חיוב מיתתו הוא לשמיים (כמו מחלל שבת), או לנרצח (כעבירות שבין אדם לחבירו, ואם עשאו טריפה, מחל לו ומת – פטור ממיתה) (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד כב).
רוצח (ב) – ע"ע הורג מי שיכול להצילו באחד מאבריו, רוצח.
רוצח בשב ואל תעשה אינו מחויב למסור את נפשו (לדעת התוס') – מדין היתר פיקוח נפש, או משום מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי (להיפך מהמאי חזית הרגיל, אך דין פיקוח נפש אין בשלושת העבירות) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד כ).
רחיצה בתשעה באב – אסורה מדין תענית (כמו ביום כיפור), או מדין אבלות (כמו אבל) (הגר"ח סטנסיל תמב).
ריבוי בשיעורים – התולש עוקץ אחד שיש בו שתי גרוגרות בשביל חולה שיש בו סכנה מדאורייתא מותר – משום שכל אחת מהגרוגרות בפני עצמה מותרת (שהיה בה צורך), או משום שמעשה המלאכה (התלישה) הוא לצורך (אע"פ שתוצאת המלאכה – שהגרוגרות תלושות – אינו לצורך) (קובץ שיעורים ביצה מח).
ריבית (א) – חוב גמור ורק התורה אסרה לפורעו, או שאין בכלל חוב (אבני מילואים כח-כב ד"ה ובזה וקובץ שמועות בבא מציעא כד: חוב גמור. שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד קעה חקר זאת לגבי אבק ריבית, והביא שערי יושר ה-ג בסופו שריבית קצוצה היא חוב, אך באבק ריבית אין חוב כלל).
ריבית (ב) – מתחייב בכתיבת השטר את כל החוב, או שכל יום מרוויח לפי החשבון (קובץ שיעורים בבא בתרא שפ).
ריבית (ג) – מדין שכירות של הכסף, או התחייבות חדשה שנקנית בההיא הנאה שמלווה לו (ברכת שמואל קידושין ד בשם האחרונים: שכירות, חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קמד: בההיא הנאה (והביא את הברכת שמואל)).
ריבית (ד) – שלושה צדדים: חיוב החזרתה מדין גזל, או חוב ממון (שיעבוד) נפרד, או מצווה (ולא מדיני ממונות) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-א: גזל, שיעבוד או מצווה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רנח: חוב ממון או מצווה).
ריפוי – החיוב לרפאותו (ורק כשאינו יכול לרפאותו משלם לרופאים שירפאוהו), או חוב ממון לשלם לו את שווי הריפוי (קובץ שיעורים כתובות ריח: לרפאותו).
רצועות תפילין – חלק מהתפילין, או דין נפרד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה רצועות של תפילין מ: דין נפרד).
רציחה (א) – האיסור לרצוח (פעולה), או לגרום שחבירו ימות (תוצאה) (קובץ שיעורים ח"ב כג-ז: תוצאה, מפענח צפונות יב-ה).
רציחה (ב) – טעמו משום שהתורה חסה על איבוד הנפש, או שהיא עבירה ככל העבירות (הגר"ש שקאפ כתובות ג ד"ה ועל כן: כשאר עבירות).
רציחה (ג) – ע"ע רוצח.
רציעה (א) – המשך העבדות (והרציעה מפקיעה את יציאת שש שנים), או עבדות חדשה (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קג, ברכת אברהם קידושין סה בדפיו ד"ה הנרצע, רוח אליהו יד).
רציעה (ב) – לנקב את האוזן (פעולה), או שהאוזן תהיה מנוקבת (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה רציעה: פעולה).
רשות היחיד – מקום שגדור ע"י מחיצות, או מקום שאינו מעורב ופרוץ עם מה שסביבו (ברכת אברהם סוכה טו. פרוץ כעומד א. עיון בלומדות יא "הגדרת מחיצה בשבת ובסוכה": שאינו מעורב עם מה שסביבו).
רשות היחיד בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה – מדין גוד אסיק, או שהעמוד בעצמו הוא רשות היחיד גם בלא גוד אסיק (אבני נזר או"ח רעב-ו: רש"י – גוד אסיק, רשב"א ומהרש"א – העמוד עצמו הוא רשות היחיד).
רשות היחיד עולה עד לרקיע – משום שנחשב כאילו יש מחיצות עד לרקיע (מדין גוד אסיק), או שהמחיצות שלמטה מספיקות (הגר"ח על הרמב"ם סוכה ד-יא ד"ה והנראה: רמב"ם – המחיצות התחתונות מספיקות).
רשות הרבים – לא שייכת לאף אחד (הפקר, ורק א"א לזכות בה), או ששייכת לכולם (קניין ציבורי) (דבר אברהם ח"א א-ו: רש"י – הפקר, תוס' – ציבורי. רוח אליהו כו).
רשות להשתמש בחפץ – ע"ע נתינת רשות לאדם אחר להשתמש בחפץ.
רשע דחמס (כגון גזלן) – רק משום חשש משקר, או שיש בו גם גזירת הכתוב (קצות החושן מו-יז, קובץ שיעורים בבא בתרא תקעט: רק חשש משקר. הגרנ"ט קמד ד"ה והנראה: לעדות – גם גזירת הכתוב, לשבועה – רק חשש משקר. וכן הסתפק בזה קובץ שיעורים בבא בתרא תקפא).
רשע סתם (דאינו חמס – עבר עבירה שיש בה מלקות או מיתה, אפילו אם לא התרו בו) – גזירת הכתוב "אל תשת רשע עד", או חשש משקר (מנחת חינוך לז-ד [ו] ד"ה ועיין סנהדרין, קצות החושן מו-יז: רק גזירת הכתוב).

ש

שאילה בבעלים – ע"ע בבעלים.
שאילת גשמים (א) – חלק מהתפילה (ואם לא הזכיר כאילו לא התפלל כלל), או רק חיוב הזכרה (תוספת על התפילה, וגם אם לא הזכיר עדיין התפלל) (הגר"ח סטנסיל א: חלק מהתפילה).
שאילת גשמים (ב) – כששכח לשאול בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ונחשב כאילו אמרה בברכת השנים, או הזכרה נפרדת (ובברכת השנים עדיין חסר) (עיון בלומדות יד).
שבויה – אסורה לכהן משום שחוששים שנבעלה (דין ספק), או שתקנת חכמים שאסורה (דין ודאי) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שבויה לכהן: דין ודאי).
שבועה (א) – המעשה בעצמו אסור, או שהאיסור הוא רק לעבור על דיבורו (קובץ הערות יח-ב: מחלוקת ראשונים. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא, רמ. וכן חקר דרכי משה דרך הקודש ב-ט,י האם איסור בל יחל הוא מצד הקבלה, שמתברר שקבלת השבועה לא היתה נכונה ועובר למפרע, או מצד הקיום, שלא קיים את דבריו ועובר בלהבא).
שבועה (ב) – האדם מחיל בעצמו את האיסור (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק מקבל על עצמו את האיסור, והאיסור חל ממילא (כח המעשה, כשחיטה) (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה: כח האדם. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
שבועה (ג) – החיוב לאכול את הכיכר (שנשבע לאוכלו, פעולה), או שהכיכר יאכל (תוצאה) (מפענח צפונות יב-יג-ד: ירושלמי – תוצאה, תוס' – פעולה).
שבועה (ד) – כל רגע ורגע אסור, או שמרגע הקבלה נאסר לעולם, כחלב ונבילה (איסור אחד) (הגר"ש שקאפ נדרים יד ד"ה וביאור: איסור לעולם. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד פט: מחלוקת אחרונים).
שבועה (ה) – הזכרת ה' – מנוסח השבועה, ששבועה בלא שם אינה לשון שבועה, או מגזירת הכתוב (אך גם בלי שם היא לשון שבועה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד טז, ר. ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים ד-א,ב האם היא מנוסח השבועה או מדין איום).
שבועה (ו) – נקיטת חפץ – חלק מדיני השבועה (כמו שצריך להישבע בשם ה'), או רק מדין איום (אך השבועה מושלמת גם ללא נקיטת החפץ) (פרי משה שבועות ממון ו-א).
שבועה (ז) – חלה על איסור (כגון על נבילה) ואין אומרים אין איסור חל על איסור (לרבי יהודה בן בתירה) – משום ששבועה היא איסור ביטול דיבורו, ושונה משאר איסורים, ולכן חלה על איסור השונה ממנה (ורק באיסורים שדומים זה לזה אומרים אין איסור חל על איסור). או משום ששבועה תלויה ברצון האדם, והוא רצה שתחול (ורק באיסורים שהתלויים ברצון התורה אומרים אין איסור חל על איסור, שבזה התורה לא רצתה שיחולו, כי הדבר אסור ממילא) (קונטרסי שיעורים נדרים טז-א).
שבועה (ח) – נשבע לאכול כיכר ביום מסוים ולא אכלו – העבירה היא שלא אכלו כל היום, או רק שלא אכלו בסוף היום (הגר"ש שקאפ כתובות לט ד"ה ובנשבע: כל היום).
שבועה (חיובה בבית דין) – חיוב שבועה בא כדי שהנשבע יאמר את האמת (בירור), או חיוב נפרד (הנהגה) (הגר"ש שקאפ בבא בתרא יט ד"ה וכ"ז, הגרנ"ט קמב, פרי משה שבועות ממון א-א).
שבועה באונס – פטור מדין אונס, או שאינה שבועה כלל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שבועה אונס בשבועה).
שבועה לבטל את המצווה בכולל חלה – מדין כולל שבכל התורה (כמו בדין אין איסור חל על איסור), או דין מיוחד בשבועה, שכיוון שאינה רק על המצווה, לא נחשבת שבועה לבטל את המצווה (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קעא).
שבועה לבטל את המצווה לא חלה – האדם לא יכול לאסור בעצמו את המצווה, או שכל איסור החל ע"י פה לא יכול לאסור את המצווה. ונפק"מ כשהאדם לא אסר בעצמו את המצווה אך היא נאסרה ממילא ע"י פיו, כגון שנודר בנזירות, וממילא אסור לשתות יין קידוש, אך הוא בעצמו לא אסר את היין (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד לה, פב).
שבועה להבא – החיוב הוא על המעשה בעצמו (כגון שחייב לאכול את הכיכר), או שהחיוב הוא רק לעמוד בדיבורו, שאם יעבור על המעשה (שלא יאכל את הכיכר) יעשה שקר (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא).
שבועה לזמן – כל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), או שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים) (דרכי משה דרך הקודש ד-ד: כל רגע ורגע אסור).
שבועת הפיקדון ושבועת העדים – שבועות לשעבר (שאינכם יודעים את העדות, שאין לי בידך), או לעתיד (בואו והעידוני, שבועה שתחזיר לי את הפיקדון) (קצות צו-ג: לעתיד).
שבועת הפיקדון – ע"ע לא תשקרו.
שבטים – הם מציאות אחת ונחלקו לפרטים, או מפרטים נעשו כלל אחד (מפענח צפונות ד-יג: מחלוקת תנאים).
שביעית (א) – האיסור על האדם (שלאדם אסור לעבוד בקרקע) (), או שהאיסור על הקרקע (שאסור שהיא תיעבד) (שו"ת המבי"ט ח"ב סד ומהרי"ט ח"ב נג בדעת התוס' רי"ד: על האדם, מנחת חינוך קיב-א [ב]: על הקרקע).
שביעית (ב) – ע"ע הפקר בשביעית, פירות שביעית.
שבירת כלי מטהרת – משום ששבר לא מקבל טומאה, או גזירת הכתוב שהשבירה מטהרת (קובץ שיעורים פסחים קנה).
שבירת עצם (בפסח) – אסור לשבור את העצם (פעולה), או שצריך שהעצם תהיה שלמה (תוצאה) (קונטרסי שיעורים נדרים כד-ז).
שבע מצוות בני נח – אותו הציווי גם לישראל וגם לבני נח, או ציוויים נפרדים (ואילו לא היו ישראל מצווים בתרי"ג מצוות – היו פטורים גם משבע מצוות בני נח) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא יב-ד ד"ה וכל: נפרדים).
שבע מצוות בני נח – ע"ע גניבה בבן נח, גר תושב בשבע מצוות בני נח, עבד כנעני בשבע מצוות בני נח.
שבעה נקיים (בזב וזבה) – טמא לעולם ואם יש שבעה נקיים נטהר, או שמתחילה היא טומאה רק לשבעה ימים, ואם אינם נקיים נטמא לעוד שבעה (דרכי משה דרך הקודש ג-כ).
שבעת טובי העיר – ע"ע טובי העיר.
שבת – אבות מלאכות – ע"ע אופה, אורג, בורר, גרופה וקטומה, הוצאה מרשות לרשות, העברת ארבע אמות ברשות הרבים, זורה, זורע, חורש, טוחן, כותב, לש, מבעיר, מבשל, מוחק, מחתך, מכבה, מכה בפטיש, מלבן, ממחק, מעמר, מפשיט, מתיר, סותר, פוצע, צד, צובע, קוצר, קורע, קושר, שוחט, תופר.
שבת (א) – מצווה לנוח, או שאסור לעשות מלאכה (מפענח צפונות ו-ה).
שבת (ב) – מצווה שהאדם ינוח בשבת (שלא יעשה מלאכה), או שהעולם ינוח בשבת (שלא תעשה בו מלאכה) (מי טל מרקד לו-יג. ומעין זה חילק הצפנת פענח איסורי ביאה יז-כא שמלאכת הוצאה היא באדם ושאר המלאכות הן בפעולה).

שבת (ג) – אסור לעשות את המלאכה (פעולה), או ליצור את תוצאתה (תוצאה) (עיון בלומדות יג. הגר"ש שקאפ יבמות לז ד"ה וע"כ: פעולה. פרי משה שבת ב. ומעין זה חקר בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד רסא האם האיסור הוא כשהמלאכה מתייחסת אליו, או כשהיא נעשית בגופו).
שבת (ד) – מצווה נפרדת על כל שבת, או מצווה אחת כללית על כל השבתות (מפענח צפונות ה-יד).
שבת (ה) – חיוב כל רגע ורגע, או חיוב אחד מתחילת השבת על כולה (קובץ שיעורים ביצה יז, מפענח צפונות ה-טו).
שבת (ו) – הכנת צרכי שבת היא רק הכנה למצווה (הכשר מצווה), או המצווה עצמה, שזהו כבוד השבת (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד רמט).
שבת (ז) – ע"ע אוושא מילתא, איסורים התלויים בזמן, אמירה לנכרי, דבר שאינו מתכוון, מלאכה שאין צריך לגופה, מלאכת מחשבת, מצטמק ויפה לו, מקלקל, עובדין דחול, פסיק רישא, שינוי, שלוש סעודות בשבת, שניים שעשאוה, תולדות בשבת, תוספת שבת.
שבת (חיוב נזיקין) לעבד כנעני שחבלו בו – חיוב לעבד ורבו זוכה ממנו, או חיוב ישר לרבו בגלל שהוא ניזק (שהעבד לא יוכל לעבוד בשבילו) (הגר"ש שקאפ בבא קמא י ד"ה ובעבד: ישר לרבו, נתיבות שסג-ב (מובא שם): לעבד).
שהייה בשחיטה – פסול, כמו דרסה וחלדה, או חיסרון צירוף, שאין שני מעשי השחיטה מצטרפים (קובץ שמועות חולין כא).
שואל – בגלל ששלו מתחייב באונסין, או בגלל שחייב באונסין נעשה שלו (מפענח צפונות י-יא).
שואל שלא מדעת גזלן – בגלל הלקיחה (שלקח את החפץ), או בגלל השימוש (שמשתמש בו) (פרי משה גניבה וגזילה יא-ה).
שווה פרוטה – ע"ע פחות משווה פרוטה.
שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא – נאמנות, שמסתבר שלא ישקר לרעת עצמו, או שאוסר על עצמו, כנדר (קצות החושן לד-ד, הגר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ: גם נאמנות וגם נדר יחד).
שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בדיני ערווה – דבר שבערווה, או רק כעדות איסורין (אור גדול דף צז טור ב).
שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות – מפקיעים את הקידושין וממילא היא בעילת זנות, או שעושים את בעילתו לבעילת זנות וממילא הקידושין פוקעים (כי קידושין צריכים ביאת אישות ולא ביאת זנות) (מנחת אשר בבא בתרא לה-ב: מאירי – בעילת זנות וממילא הקידושין פוקעים).
שוחט (בשבת) – המלאכה היא שמפסיק לחיות, או שנעשה מת (מי טל שוחט א).
שוטה (א) – מצווה אך פטור מעונש, או שאינו מצווה כלל (חלקת יואב א).
שוטה (ב) – מעשהו אינו מעשה כלל, או שהוא מעשה, ורק לא יכול לפעול קניין (קובץ הערות כט-א: אינו מעשה).
שוטה (ג) – פסול לשליחות משום שאינו "איש" (כקטן, שאיש הוא רק גדול ובן דעת), או שהוא כן "איש", ופסולו נלמד רק במה מצינו מקטן (קובץ ביאורים גיטין טז).
שוטה אינו מגרש – משום שאינו בר דעת ופטור מכל המצוות (אינו בר גירושין), או מחשש שכשאומר "גירושין" אינו יודע מה אומר ורוצה לומר דבר אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה גירושין מי שאחזו קורדייקוס).
שומא הדר – כמכר חדש, או רק סילוק מהקרקע (ש"ך חו"מ קג-יא: ריטב"א – מכר חדש, נימוק"י ור"ן – סילוק. גידולי שמואל בבא מציעא לה. ד"ה והלכתא: רמב"ן – מכר חדש, נימוק"י בדעת הרמב"ם – סילוק).
שומע כעונה (א) – נחשב כאילו אמר בעצמו, או שיוצא ידי חובה בשמיעה (ואין צריך אמירה כלל) (קהילות יעקב פסחים מ, עיון בלומדות ט, ברכת אברהם סוכה לח: שומע כעונה ב, מנחת אשר במדבר יג. ומעין זה חקר המידות לחקר ההלכה יח-יז האם הוא מדין בכח שהיה יכול לענות, או שיוצא ידי חובה בשמיעה).
שומע כעונה (ב) – לא מועיל בברכה שאינה שלימה – משום שדין שומע כעונה נאמר רק על שמיעת ברכה שלימה, או משום שברכה שאינה שלימה אינה ברכה כלל, ושומע כעונה נאמר רק על ברכה (או תפילה או מצווה) (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים א-ח).
שומר (א) – שלושה צדדים: חיובו מדין מזיק משום שלא שמר, או מדין שהתחייב באחריותו, או גזירת הכתוב (קובץ שיעורים פסחים יז: פשיעה – מזיק, אונסין בשואל – התחייבות, גניבה ואבידה בשומר שכר – מחלוקת. אבני נזר או"ח שכו: רמב"ם ורמב"ן – מדין גרמי (מזיק). וכן חקר קונטרסי שיעורים בבא קמא יח-יג לגבי פשיעה. וכן חקר פרי משה קניינים נו-א לגבי שואל. ומעין זה חקר ברוח אליהו ח האם שומר הוא פועל לעשות מעשים שיועילו להישארות החפץ, או שקיבל עליו אחריות. מחנה אפרים שומרים ח תחילת ד"ה מעתה: גזירת הכתוב).
שומר (ב) – חיובו לשלם הוא תולדה של חיוב השמירה, או שהוא דין נפרד (קובץ שיעורים קידושין צב: מחלוקת ראשונים).
שומר (ג) – ע"ע בבעלים, מפקיד, מתה מחמת מלאכה, שליחות יד בפיקדון.
שומר אבידה – שלושה צדדים: חיוב ממוני כשאר השומרים, או חלק ממצוות השבת אבידה (שצריך לשמור עליה עד שתגיע ליד הבעלים), או מדין הצלת ממון חבירו (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמודים רטו ורמד חקר האם כשומרים או השבת אבידה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שז חקר האם השבת אבידה או הצלת ממון).
שומר חינם מתנה להיות כשואל – נעשה כשואל ממש, או רק התחייבות ממון לשלם אם יאנס (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד שכ).
שומר נכנס תחת הבעלים לנזיקין – מדיני שומרים, או שנחשב כבעלים לעניין נזיקין (קונטרסי שיעורים בבא קמא ח-טו).
שומר שהחפץ נאסר בהנאה – ע"ע הרי שלך לפניך.
שומר שמסר לשומר פטור דהא מסרה לבן דעת (לדעה שפטור, וכן לדעה שחייב לולי סברת את מהימנת לי בשבועה) – השומר הראשון כבר אינו שומר (הסתלק מחיוב השמירה שלו), או שהוא עדיין שומר (ואינו יכול להסתלק מחיוב השמירה), ונפטר מחיוב התשלומין משום שמינה אחר במקומו (הגר"ח על הרמב"ם נזקי ממון ד-יא ד"ה והנה יש להסתפק).
שומר שראה שהפיקדון אבוד מוכרו בבית דין – מדין חיובי שמירה, או מדין השבת אבידה (מחנה אפרים שומרים לה).
שופר (א) – המצווה בתקיעה, או בשמיעה (אבן האזל שופר א-ג: בראש השנה – שמיעה, ביובל – תקיעה. מנחת חינוך תה-א [א]: שתיהן יחד).
שופר (ב) – תר"ת הם מצוות נפרדות המעכבות זו את זו, או מצווה אחת (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה תקיעת שופר: מחלוקת רבי יהודה וחכמים סוכה נג:).
שורש קטן (שיעור נקב עציץ) – משום שדרך נקב כזה יונק, או משום שהעציץ בטל מתורת כלי וממילא בטל לקרקע (אפיקי ים ח"ב מג).
שותפין – שלושה צדדים: זוהי בעלות אחת כוללת של כולם על כל הנכס, או שכל אחד מהם הוא בעלים על חלק מהנכס, או שהיא בעלות חדשה (ושונה מבעלות בלי שותף) (קובץ שיעורים בבא בתרא תד:, הגרנ"ט קצב ואבן האזל שכנים ב-י ד"ה איברא: חלקים. דרכי משה דרכי הקניינים ב-יא ד"ה אולם: תוס' – חלקים. המידות לחקר ההלכה כב-צו: בעלות כוללת או שכל אחד בעלים על חלק. קונטרסי שיעורים נדרים כו-ג: מביא את הצד של בעלות חדשה).
שותפין שגנבו – ע"ע שניים שגנבו.
שותפין שהזיקו – ע"ע שניים שהזיקו בבת אחת.
שחוטי חוץ (א) – איסור ההנאה הוא איסור מחודש שחל בשחיטה, או שרק נשאר איסור הקודש שקודם השחיטה, כיוון שאין זריקה שתתיר אותו (קובץ שיעורים בבא קמא סד).
שחוטי חוץ (ב) – ע"ע עבודות שבפנים בקודשים.
שחיטה (א) – מתירה את הבהמה, או מסלקת ממנה את האיסור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שחיטה סב, המידות לחקר ההלכה יג-כט).
שחיטה (ב) – מתירה מרגע השחיטה והלאה, או בכל רגע ורגע (קובץ הערות נט-ה).
שחיטה (ג) – השוחט מתיר את הבהמה ע"י השחיטה (כח האדם, כקניינים), או שהשוחט עושה את פעולת השחיטה, והשחיטה מתירה את הבהמה ממילא (כח המעשה) (קובץ הערות עו: כח המעשה. וכן האריך שם בגדרי כח האדם וכח המעשה).
שחיטה (ד) – מצוות עשה, או תיקון ללאו (אבר מן החי בחיים ונבילה במיתה) (מנחת חינוך תנא-א [א]: רמב"ם ספר המצוות עשה קמו וחינוך תנא – עשה, ריצב"א בתוס' שבועות כד. ד"ה האוכל – תיקון ללאו).
שחיטה (ה) – צריך שיהיו בה הפרטים המעכבים (כגון שהשוחט יהיה ישראל), או אסור שהם לא יהיו בה (שלא יהיה גוי) (המידות לחקר ההלכה ב-לד. לגבי שישראל ישחוט ולא גוי: עיון בלומדות טו).
שחיטה (ו) – ע"ע שהייה בשחיטה.
שחיטת טריפה (שהייה, דריסה וכו') – השחיטה מתירה ורק יש בה איסור טריפה, או שהשחיטה אינה מתירה כלל (הגר"ח סטנסיל שעד שעה. וכן חקר בית זבול ח"א ו-ב האם היא שחיטה פסולה, או שאינה שחיטה כלל).
שחיטת כותי פסולה – כי חוששים שניבל בידיים, או שמא שהה וכו' ולא הודיע (בית זבול ח"א ו-י).
שחיטת עוף – ע"ע סימן אחד בשחיטת עוף.
שחיטת ציפורי מצורע – מצווה, או רק סילוק האיסור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה צפורי מצורע: מצווה).
שחיטת קודשים – השוחט מחיל את הדין על הבהמה ע"י השחיטה (כח האדם, כקניינים), או שהשוחט עושה את פעולת השחיטה, והשחיטה מחילה את הדין ממילא (כח המעשה) (קובץ הערות עד-ג בסופו: כח המעשה. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
שחרור עבד כנעני – העבד נקנה לעצמו, או רק מופקע מהאדון (כהפקר) (הגר"ש שקאפ קידושין ט ד"ה וכן נראה וד"ה וכן בארנו: רק הפקעה. צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שחרור עבדים עז).
שטר (א) – העדים מכשירים את השטר, או שבעל השטר (דעת המתחייב) מכשיר את השטר (והעדים הם רק לראיה) (פרי משה עדות שבשטר א-ד, ב-א).
שטר (ב) – הסופר הוא שליח של בעל השטר, או שאין צריך לזה שליחות כלל (פרי משה עדות שבשטר א-ב).
שטר (ג) – נאמן מדין עדות, או משום חזקה לא חציף איניש לזיופא (פרי משה עדות שבשטר ד-ג).
שטר (ד) – שלושה צדדים: בקניין כתיבה ומסירה הקניין חל ע"י הכתיבה, או ע"י המסירה, או ע"י שתיהן יחד (עיון בלומדות ו, פרי משה קניינים א-ג, לד-א).
שטר אחד על כמה נכסים – ע"ע קניין על כמה נכסים יחד.
שטר הלוואה (א) – הוא שטר ראיה, או שטר קניין, שמשעבד את הנכסים (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד צה).
שטר הלוואה (ב) – אי אפשר למוכרו מדאורייתא (לחלק מהראשונים) – שלושה צדדים: משום שאין לשטרות מעשה קניין, או משום שאי אפשר להקנות חוב, או משום שהחוב עדיין אינו ברשותו (שמכאן ולהבא הוא גובה) (קובץ שיעורים בבא בתרא שפט: שלושת הצדדים, פרי משה קניינים לד-ג ד"ה ויש: אין מעשה קניין או שא"א להקנות חוב).
שטר העולה בערכאות של עכו"ם כשר מדרבנן – תקנו שנחשב שטר, או שמועיל רק מדין עדות (אך לא שטר) (פרי משה עדות שבשטר יג-ב. וכן חקר חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד לו האם שטרי ראיה של ערכאות הם כשטר ממש, או רק אנן סהדי).
שטר יציאת עבד עברי (א) – שטר קניין, או שטר שחרור (ויש בו דיני לשמה ומחובר) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קלד).
שטר יציאת עבד עברי (ב) – שטר יציאה, או שמועיל מדין גרעון כסף, שבשטר מוחל לו על שיעבודו, והמחילה נחשבת גרעון כסף (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קסג).
שטר (קניין) – השטר בעצמו קונה, או רק הראיה שבו (פרי משה קניינים לג-א. קובץ שיעורים בבא בתרא רלא: הראיה).
שטר (קניין קידושין וגט) (א) – קונה את הנייר (כקניין מטלטלין) וע"י זה קונה את הנכס, או שקונה את הנכס וע"י זה קונה את הראייה שבשטר (האותיות), וממילא קונה את הנייר של השטר, משום שהוא טפל לראייה שבו (הגר"ש שקאפ גיטין ה ד"ה ועל פי זה: קונה את הנכס וע"י זה את האותיות וממילא את הנייר).
שטר (קניין קידושין וגט) (ב) – קניין (ככסף וחזקה, ונקרא ספר), או שהוא רק לחזק את הדברים שנאמרו בעל פה (ולא נקרא ספר) (קונטרסי שיעורים קידושין ד-ט: ראב"ד – שטר קניין אינו ספר אלא רק לחזק את הדברים, בקידושין ובגירושין – ספר).
שטר שכתוב בו שבח (שהתנה לגבות מעידית) – השיעבוד חל על העידית, או שהשיעבוד חל על הבינונית ולא על העידית (כשאר שטרות), ורק שיעבד את גופו להגבותו מעידית (הגרנ"ט קכ ד"ה ובביאור).
שטרך בידי מאי בעי – סברא שלא פרע את ההלוואה, כי אילו היה פורע היה לוקח את השטר מהמלווה, או התחייבות שישלם לו כשיש לו את השטר (הגר"ח סטנסיל קטו, שטו. קובץ שיעורים בבא בתרא תרב, תרג).
שילוח מצורע – שלושה צדדים: מצווה שיהיה לבד, או אסור שיכנס למחנה (פעולה), או אסור שיהיה במחנה (תוצאה) (מפענח צפונות יג-ט-א).
שימור מצה – שהמצה תיעשה לשמה (כמו ציצית וגט), או לשומרה לשם מצת מצווה (מנחת אשר שמות כ-א).
שינה בסוכה – צריך לישון בסוכה, או שאסור מחוץ לסוכה (מפענח צפונות ו-לב: אסור מחוץ לסוכה).
שינוי – פטור מדין מלאכת מחשבת (והוא פטור רק בשבת), או שאינו נחשב מעשה (ופטור בכל התורה) (אגלי טל בסוף הפתיחה, מנוחת עמי יד-14 עמוד 101).
שינוי מעשה (בגזילה) (א) – לדעה שאינו קונה – הוא מפני שהשינוי לא גורם לפנים חדשות (והוא עדיין כעין שגזל), או שאפילו שאינו כעין שגזל חייב להשיב (קובץ שיעורים בבא קמא יג: שני הטעמים יחד).
שינוי מעשה (בגזילה) (ב) – השינוי גורם לשני דברים – שקונה את הגזילה, ושלא יכול לומר לו "הרי שלך לפניך" (שאינו כעין שגזל), או שהשינוי רק גורם לכך שקונה את הגזילה, וכיוון שקנאה וכבר אינה של הנגזל ממילא לא יכול לומר לו "הרי שלך", שכבר אינו שלו (המידות לחקר ההלכה יב-עה).
שינוי מראה (במקווה) – שלושה צדדים: פסול מפני שאינם נחשבים מים, או שכיוון שניכרים אינם בטלים ברוב, או גזירת הכתוב (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קפד).
שינוי רשות (בגזילה) – קניין הלוקח הוא מצד הגזלן (כשינוי השם), או מצד הלוקח, שבהיתרא אתי לידיה (קצות החושן רסב-א: לרמב"ם יאוש מועיל רק בגלל השינוי, לתוס' ולרמב"ן השינוי בא רק כדי שיבוא לידו בהיתר. הגר"ש שקאפ בבא בתרא כה ד"ה וע"כ: רמב"ם – כשינוי השם. קובץ שיעורים בבא קמא טו).
שינוי שם (בגזילה) – צריך אותו בנוסף לשינוי המעשה, או כדי להוכיח ששינוי המעשה הוא שינוי גמור (קובץ שיעורים בבא קמא קכ: כדי להוכיח שהמעשה הוא שינוי גמור).
שיעבוד הבעל לאשתו – משתעבד מתחילה את כל החיוב (כמו חוב שחל משעה שלווה), או שבכל רגע ורגע משתעבד מחדש (קונטרסי שיעורים נדרים ל-ז: בכל רגע. לגבי חיוב מזונות: ריטב"א כתובות נח: ד"ה ועוד כתב וקובץ שיעורים כתובות שא – החיוב מתחדש בכל יום, ולא פעם אחת לכל ימיה).
שיעבוד נכסים (א) – השיעבוד על החפץ גורם לזכות לגבות אותו, או שזכות הגביה גורמת לשיעבוד (המידות לחקר ההלכה א-כד).
שיעבוד נכסים (ב) – כקניין ממון, שכשם שאפשר להקנות ממון כך אפשר להתחייב ממון, או שאינו קניין (משום שאין כאן ממון כעת), אלא דין נפרד (קונטרסי שיעורים קידושין יב-ד ד"ה ובעיקר).
שיעבוד נכסים (ג) – החיוב (ההלוואה או ההיזק) משעבד רק את הגוף, ושיעבוד הגוף גורם לשיעבוד הנכסים, או שהחיוב (סיבת חיוב הגוף) משעבד בעצמו גם את הנכסים (קובץ שיעורים בבא בתרא שפא: סיבת חיוב הגוף משעבדת, ולכן משתעבדים גם כשהחיוב לא היה. קונטרסי שיעורים בבא מציעא ו-ג בשם הגר"ש שקאפ).
שיעבוד נכסים (ד) – כאשר פרע את החוב (בכסף או בקרקע אחרת) – הוברר ששאר הנכסים לא היו משועבדים כלל, או שהם היו משועבדים, וסילק את השיעבוד ע"י הפירעון (ברכת אברהם פסחים ל: בעל חוב למפרע הוא גובה ב: רש"י – לא היו משועבדים כלל).
שיעבוד נכסים (ה) – אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין – כשיש בני חורין אין בכלל שיעבוד, או שיש שיעבוד, ורק יש קדימה לגבות מהבני חורין (הגרנ"ט קלג ד"ה והנראה).
שיעבוד נכסים (ו) – אינו חל על נכסים שקנה אחר ההלוואה (כשלא כתב דאיקני) – משום שאינם מלווה בשטר, או משום ששיעבוד נכסים הוא מדין ערבות, ורק שעת ההלוואה מחייבת ערבות (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד ריג).
שיעבוד נכסים (ז) – שיעבוד בשטר לדעה ששיעבודא לאו דאורייתא – השטר משעבד בעצמו, או שהחוב משעבד, והשטר רק גורם שיהיה קול (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד ק: תוס' – החוב, תומים – השטר).
שיעבודא דרבי נתן (א) – משום אפוכי מטרתא למה לי, או מדין שיעבוד, שהתורה חידשה שבמקרה זה גם חובותיו משתעבדים כשאר נכסיו, והראשון גובה מהשני את זכותו על חובו של השלישי (חידושי ר' שמואל בבא בתרא כז-א,ה: בהו"א תלה זאת במחלוקת ראשונים, למסקנתו לכו"ע מדין אפוכי מטרתא למה לי).
שיעבודא דרבי נתן (ב) – הנושה מחבירו וחבירו מחבירו, שמוציאים מהשלישי ונותנים לראשון – השני גובה את החוב מהשלישי ואח"כ הראשון גובה מהשני, או שהראשון גובה את החוב מהשני ואח"כ יורד לנכסי השלישי (חידושי ר' שמואל בבא בתרא כז-ה: מחלוקת ראשונים).
שיעבודא דרבי נתן (ג) – הנושה מחבירו וחבירו מחבירו, שמוציאים מהשלישי ונותנים לראשון – הראשון גובה ישר מהשלישי, או שהראשון גובה מהשלישי דרך השני (משום שממונו של השלישי משועבד לשני, ושל השני משועבד לראשון) (עיון בלומדות ג).
שיעורין – ע"ע חצי שיעור, כדי אכילת פרס, כזית.
שיער – שייך לאדם כי הוא חלק ממנו (עצם), או משום שהוא רכוש שלו (קניינו) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שער עצם או קניין).
שיער נזיר ומצורע – מצווה לשורפם (פעולה), או שלא יהיו (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קבורה גניזה שריפה: פעולה).
שכיב מרע (א) – תיקנו שדבריו הם מעשה קניין, או שלא צריך מעשה קניין ומספיק דיבור (ומועיל מדין הפקר בית דין) (פרי משה קניינים טז-א: רשב"ם – מעשה קניין, ריטב"א – הפקר בית דין).
שכיב מרע (ב) – מדין ירושה, שהרי כל ישראל ראויים לירש ע"י משמוש, וחכמים הפקיעו את הירושה מכל ישראל והשאירוה רק לזוכה, או דין נפרד (קובץ הערות מ-יב: מחלוקת ראשונים).
שכיב מרע (ג) – שצריך שיהיה ראוי לרשת, הכוונה היא שהמוריש יהיה ראוי להוריש, או שהיורש יהיה ראוי לירש (קובץ שיעורים בבא בתרא תקמ).
שכיב מרע שעמד (א) – מועיל מדין תנאי, שכאילו התנה מראש שכל מתנתו תועיל רק אם לא יעמוד, או משום שעדיין הקניין לא חל (עד לאחר מיתה), ויכול לחזור בו קודם שהקניין חל (קובץ שיעורים בבא בתרא תקי).
שכיב מרע שעמד (ב) – כל זמן שחי עדיין לא נעשה הקניין, או שהקניין נעשה, וכשחוזר בו הנכסים שבים לרשותו (דרכי משה דרך הקודש ח-יט, דרכי משה דרכי הקניינים ד-ז ד"ה ונראה).
שכירות (א) – כדין מכירה, או דין נפרד (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כ-ז (והביא את שער משפט קצח): דין נפרד).
שכירות (ב) – הבית שלו לעניין ההשתמשות (כמכירה), או שקנה רק את ההשתמשות (ברכת אברהם פסחים ו. שכירות לא קניא ג: תלוי בשאלה האם שכירות קניא (במסקנתו)).
שכירות (ג) – שיעבוד להשתמש בשל חבירו, או קניין פירות קלוש (שאינו קניין הגוף) (ברכת אברהם פסחים ו. שכירות לא קניא א: תלוי בשאלה האם שכירות קניא (בהו"א שלו)).
שכירות (ד) – ע"ע תשלומי שכירות.
שכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל (א) – מעיקר הדין הנתבע היה צריך לשלם (מתוך שאינו יכול להישבע) וחכמים תיקנו שהתובע ישבע (תקנה לנתבע), או שמעיקר הדין הנתבע היה פטור וחכמים תיקנו שהתובע ישבע ולא יפסיד את ממונו (תקנה לתובע) (פרי משה שבועות ממון ד-א).
שכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל (ב) – שבועת הנתבע עוברת אל התובע, או שהיא שבועה חדשה שחלה על התובע (חזון איש חו"מ י-טו: היא שבועה חדשה, ומהקצוה"ח פז-יז משמע ששבועת הנתבע עוברת לתובע).
שכר שבת – אסור מפני שאסור להרוויח בשבת, או שהמלאכה עצמה אסורה כשנוטל עליה שכר (הגר"ח סטנסיל יב).
שלא כדרך – ע"ע אכילה שלא כדרך, שינוי.
שלא כסדרן (בכתיבת תפילין ומזוזות) – מטעם שהקדים את המאוחר, או שאיחר את המוקדם (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שלא כסדרן צז).
שלוש סעודות בשבת – זמנם ביום השביעי, או בזמן קדושת השבת. ונפק"מ לאוכל בזמן תוספת שבת, שיש קדושה אך אינו יום השביעי (משנת יעבץ או"ח כט-ב ד"ה ונראה).
שליח בית דין שהלקה ומת פטור מגלות – בגלל שהיא הכאת מצווה, או מדין אונס, כיוון שאמדוהו לכך (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד שמב).
שליח לדבר עבירה במקום שהוא מועיל – נחשב כאילו שהמשלח עשה את המעשה, או גזירת הכתוב שחייב על מעשה השליח אע"פ שלא נחשב שעשאו בעצמו (קובץ שמועות בבא מציעא ח).
שליח לקידושין – שניים שמעידים שהבעל עשאם שלוחים – נאמנים מדין עדות (ולא נחשבים בעלי דין), או מדין מיגו שהיו יכולים לומר בפנינו גירשה (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד יט).
שליח לקידושין שמקדשה בכסף של עצמו – מועיל מדין שליחות (מסברא), או מדין עבד כנעני (קונטרסי שיעורים קידושין ט-א: רש"י – עבד כנעני, ריטב"א – סברא).
שליח לשחרר עבד – שלוחו של האדון, או שלוחו של העבד (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד רז).
שליחות (א) – גוף השליח נעשה כמשלח עצמו, או שפעולת השליח נחשבת כאילו עשאה המשלח (אור שמח גירושין ב-טו: מחלוקת רמב"ם וטור בנשתטה המשלח. תורת הקניינים ח"א עמוד לד. והלקח טוב א בתחילתו הוסיף צד שלישי, שאפילו המעשה לא מתייחס למשלח אלא לשליח, רק שהתורה גזרה שהמעשה של השליח מועיל למשלח. והמידות לחקר ההלכה ז-ח הוסיף שהשאלה היא האם המשלח הוא סיבה והשליח הוא מסובב (שהשליחות היא מעשה יחיד), או שהמשלח הוא יסוד והשליח הוא בניין (שהשליחות מתחדשת בכל רגע)).
שליחות (ב) – המעשה הוא של השליח והמחשבה של המשלח, או שגם המחשבה היא של השליח (המידות לחקר ההלכה טז-ע: מחלוקת רמב"ם וטור בנשתטה המשלח).
שליחות (ג) – נחשב כאילו שהמשלח עשה את המעשה בעצמו, או שמלכתחילה המצווה היא רק שהמעשה יקרה (התוצאה) – או על ידו ממש או ע"י אחרים בפקודתו (המידות לחקר ההלכה כב-קכו).
שליחות (ד) – המשלח עצמו מחיל את מינוי השליחות (כח האדם, כקניינים), או שהמשלח רק אומר לשליח, וממילא הוא נעשה שליח (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם: כח האדם. גדרי כח האדם וכח המעשה: קובץ הערות עו).
שליחות (ה) – המשלח מוסר את כוחו וידו לשליח, או שהשליח מוסר את כוחו וידו למשלח (המקנה כג-א ד"ה חקירה ב).
שליחות יד בפיקדון (א) – מדין גזל, או גזירת הכתוב נפרדת (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רנב).
שליחות יד בפיקדון (ב) – צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה: מחשבה בפועל, ולא רק רצון. גדרי מחשבה והתרצות: הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
שליחות לחרטה (בנדרים, לצד שמועילה) – מדיני שליחות (ויש בה את כל דיני שליחות, כמו מילי לא מימסרן לשליח), או שאין צריך דיני שליחות, אלא צריך רק שבית דין ידעו שהוא מתחרט (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קצט: לא מדיני שליחות, מהר"ץ חיות המובא בו: מדיני שליחות).
שלילה – ע"ע העדר.
שלל מלחמה – ממון שותפין, או ממון ציבור (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רכב).
שמונה חוטי ציצית – מניין (שצריך שמונה), או שזוהי צורת הציצית (שיקרא "גדיל גדילים") (הגר"ח סטנסיל שמ).
שמונה עשרה (תפילה) – כל הברכות יחד הן חטיבה אחת (ואם החסיר אחת מהן לא יצא ידי חובה גם בשאר הברכות), או שכל ברכה היא בפני עצמה (קהילות יעקב ברכות יג).
שמחת כלה – רק בשביל לשמח את החתן, או מצווה בפני עצמה (קובץ שיעורים כתובות מו: לשמח את החתן).
שמיטת כספים (א) – המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט – משום שבית דין הם הנוגשים (ולכן אינו לא יגוש) והוא רק שליחם, או משום שכגבוי דמי (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קנז).
שמיטת כספים (ב) – לשיטת היראים שאינו נשמט מאליו אלא צריך לומר לו משמט אני – הוא רק מצווה, או חיוב ממוני לשמט (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קסב).
שמיטת כספים (ג) – הפקעת חיוב, או כאילו נתן לו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שמיטת כספים: הפקעת חיוב).
שמיטת כספים (ד) – ע"ע לא יגוש.
שמירה בבעלים – ע"ע בבעלים.
שן ועין – ע"ע ראשי אברים.
שן ורגל ברשות הרבים – הפטור תלוי במקום שנעשתה בו פעולת ההיזק, או במקום שנעשה בו ההיזק עצמו (קובץ ביאורים בבא קמא יא: מחלוקת אמוראים).
שני דברים אינם ברשותו של אדם – החמץ אסור בהנאה, ואע"פ שאינו ברשותו עובר עליו בבל יראה, או שלעניין בל יראה נחשב כאילו אינו אסור בהנאה, וברשותו (המידות לחקר ההלכה ו-ט).
שני זיתי חלב בהעלם אחד – ע"ע העלם אחד.
שני ימים טובים של גלויות – דין ודאי, או דין ספק (הגר"ח על הרמב"ם יום טוב ו-יא ד"ה והנראה: רמב"ם – דין ספק, גם עכשיו שיודעים בקביעות החודש).
שני מאכלים שנילושו – נוצרה מציאות חדשה שמורכבת משני החלקים (הרכבה מזגית), או שהם עדיין שניים שונים, אלא שנתערבבו (הרכבה שכנית) (מפענח צפונות ח-ב).
שניים אוחזין בטלית (א) – כל אחד מוחזק בכל הטלית, או שכל אחד מוחזק רק בחציה (קובץ שיעורים ח"ב ט-ו, ר' חיים מטעלז בבא מציעא א (עמוד קב) ד"ה ונראה, חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד ט, דרכי משה דרכי הקניינים ב-יא).
שניים אוחזין בטלית (ב) – חולקים – מדין ממון המוטל בספק חולקין, או מדין המוציא מחבירו עליו הראיה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא א-ב ד"ה ויש).
שניים אוחזין בטלית (ג) – חיוב השבועה הוא שבועת הנוטלין, או שבועת הנפטרין (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד ט).
שניים מקרא ואחד תרגום – שלוש קריאות, ורק כשיש תרגום צריך שהשלישית תהיה קריאה ברורה (תרגום), או שתי קריאות, ואחד פירוש התורה (תרגום) (ביכורי ארץ ברכות ח"א א-מא, הובא בחקירות במסכת ברכות ג).
שניים שגנבו – כל אחד מהם גנב חצי חפץ, או שכל אחד גנב הכל, ורק משלם חצי משום שגם חבירו משלם (קובץ שיעורים בבא קמא עד).
שניים שהזיקו בבת אחת – החיוב מעיקרו הוא שכל אחד ישלם חצי מהנזק, או שמעיקר הדין כל אחד היה צריך לשלם הכל, ורק משלם חצי משום שגם חבירו משלם (המידות לחקר ההלכה יב-לה).
שניים שעשאוה פטורים (בשבת) – משום שאינה מלאכת מחשבת, שאין זו דרך המלאכה (והוא פטור רק בשבת), או שלא נחשב שעשה את המלאכה (והוא פטור בכל התורה) (משנת יעבץ או"ח לט ד"ה לכן נראה. וכן פני יהושע (שבת צג.) ומנחת חינוך (צב-א [ח] ד"ה ואם שני אנשים) הסתפקו האם פטורים בכל התורה או רק בשבת).
שעות זמניות – מקור חלוקתן מהתורה, או שהן רק מוסכמות של בני האדם (תומים ל-יג באמצעו ואור שמח עדות א-ד: מוסכמות, זמני ההלכה למעשה ח"ב (באותו הכרך) עמוד כה ד"ה והנה הביאם, והביא צד שמקורן מהתורה).
שעטנז – ע"ע כלאי בגדים.
שעיר המשתלח – מצווה על הכהן הגדול, ואיש עיתי הוא שלוחו, או מצווה על איש עיתי בעצמו (משנת יעבץ או"ח נז-א ד"ה ויש להסתפק).
שערות וציפורניים של מת – כשמחוברות למת הן טמאות בטומאה עצמית כשאר האברים, וכשנקצצו קודם המיתה הן טהורות משום שאינן חלק מהמת (הקציצה היא סיבה לטהר והחיבור הוא חוסר סיבה לטהר), או שכאשר הן מחוברות טמאות רק מפני החיבור למת, ולא חלק ממנו, וכשנקצצו קודם המיתה ממילא אין סיבה שיהיו טמאות (החיבור הוא סיבה לטמא והקציצה היא חוסר סיבה לטמא) (המידות לחקר ההלכה יט-נ).
שפחה גויה שלא טבלה – קנויה בקניין הגוף, או שקנויה רק למעשי ידיה (ויוצאת במחילה) (מחנה אפרים עבדים א, ב: מחלוקת ראשונים).
שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה טורח בסעודה ג' ימים – שיטרח ממש ג' ימים, או שרק תהיה לו שהות לטרוח (אך אינו מחויב לטרוח בפועל) (חידושי ר' שמואל יבמות וכתובות עמוד ב).
שרטוט – ההלכה נאמרה רק בספר תורה, ומגילת סוטה נלמדת מ"ספר", או שההלכה נאמרה שכל תורת "ספר" צריך שרטוט (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קא).
שרטוט בספר תורה – מדיני ספר תורה, או מדיני כתיבת דברי תורה (הגר"ח סטנסיל קלט).
שריפת קודשים פסולים – מצווה לשורפם, או מצווה שיישרפו (קובץ שיעורים ביצה כו).
שש שנים (בעבד עברי) – קנוי לעולם וכשמגיע שש שנים הקניין נפקע, או שמתחילה קנוי רק לשש שנים (פרי משה קניינים מח-ב).
שתוי יין – שיעור רביעית לכניסת כהן לבית המקדש הוא שיעור ככל השיעורים, או שרביעית גורמת לשכרות, והאיסור רק כשהוא שיכור (עיון בלומדות י: כסף משנה – יש חצי שיעור, ומוכח שהיא שיעור, ט"ז ופרי מגדים – אין, ומוכח שאינה שיעור).
שתי הלחם – מצווה להביאו, או שמתיר את החדש במקדש (מפענח צפונות יג-ח-ג: שתיהן יחד).
שתי שערות – נאמנות אשה שחברתה גדולה מועילה מדין מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי, או מדין חזקה דרבא (שחזקה על מי שהגיע לשנים שהביא שתי שערות) (קובץ שיעורים בבא בתרא רנג).
שתיית חמץ – חמץ ממש, או שאסור רק משום שבא מחמץ (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שתיית חמץ).
שתיקה בנדרים (א) – השתיקה (ביום שומעו) כקיום הנדר, או שזו גזירת הכתוב שאינו יכול יותר להפר (אפיקי ים ח"א יז, קהילות יעקב נדרים לג. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קלט: שני הדינים יחד).
שתיקה בנדרים (ב) – השתיקה (ביום שומעו) מוכיחה שיש אומדנא שרצה לקיים את הנדר, או שהשתיקה מקיימת את הנדר בעצמה (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קלט בהערה).

ת

תגלחת מצורע ונזיר – המצווה לגלח (פעולה), או שלא יהיה שיער (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תגלחת נזיר: שתיהן יחד).
תגלחת מצורע ונתק – גם המגלח מקיים מצווה, או שהמצווה רק שיתגלח (אפיקי ים ח"ב לד).
תגלחת נתק – המצווה על המגלח, או שהמצווה על המתגלח, והמגלח עושה את שליחותו (אפיקי ים ח"ב לד: עושה את שליחותו).
תוך כדי דיבור כדיבור (א) – שלושה צדדים: המעשה עדיין לא נגמר עד שיעבור זמן כדי דיבור, או שהמעשה כבר נגמר אך אפשר עדיין לחזור בו, או שמפרש את דבריו שמתחילה לא היתה כוונתו לכך (דרכי משה דרך הקודש ו-א ועיון בלומדות ט: לא נגמר או חזרה. צפנת פענח כללי התורה והמצוות (ח"ב ד"ה תוך כדי דיבור ו) וקונטרסי שיעורים (נדרים כח-יג): חזרה או שמפרש את דבריו).
תוך כדי דיבור כדיבור (ב) – ארבעה צדדים: המעשה והחזרה חלו בסוף זמן כדי דיבור (שגוררים את תחילת הזמן לסופו והכל נעשה בבת אחת בסוף), או בתחילת זמן כדי דיבור (שגוררים את סוף הזמן לתחילתו והכל נעשה בבת אחת בהתחלה), או שהוא מעשה אחד ארוך עד סוף זמן כדי דיבור והחזרה חלה רק בסוף (שממשיכים את המעשה כמעשה אחד ארוך), או שהמעשה חוזר ונשנה שוב ושוב עד סוף זמן כדי דיבור והחזרה חלה רק בסוף (כאילו שהפר את הנדר שוב ושוב ובסוף חזר בו) (קונטרסי שיעורים נדרים כח-ג).
תוכחה – ודין ערבות – הם דין אחד, או דינים נפרדים (קובץ שיעורים ביצה סו, סז: יראים – דין נפרד).
תולדות בשבת – מוסיפות על אבות המלאכות וכלולות בהם, או איסור נפרד (קונטרסי שיעורים בבא קמא ג-ז, עיון בלומדות א).
תוספת יום כיפור – חלק מערב יום הכיפורים נעשה כיום הכיפורים עצמו, או דין נפרד, ואינו חלק מיום הכיפורים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תוספת יום הכיפורים).
תוספת כתובה – כלולה בעיקר הכתובה ונחשבת חלק ממנה, או חיוב נפרד (עיון בלומדות א).
תוספת שבת ויום טוב – חלק מיום שישי נעשה כשבת עצמה, או דין נפרד, ואינו חלק משבת (עיון בלומדות א. קונטרסי שיעורים נדרים יג-ט לגבי תוספת יום טוב. דברי יחזקאל מה-ה בהשמטה: אינו חלק משבת).
תופס לבעל חוב – ע"ע מיגו דזכי לנפשיה.
תופר (בשבת) – המלאכה היא לחבר שני דברים, או לתפור (מנוחת עמי ד-2 עמוד 21).
תורה – ע"ע דיני התורה, תלמוד תורה.
תורם מן הרעה על היפה – האיסור בכך שתורם מן הרעה, או בכך שאינו תורם מן היפה (הגר"ח סטנסיל קפט).
תורם מן התלוש על המחובר לכשיתלש – מה שצריך להיות בידו לתולשו הוא בפועל ממש, או בידו רק מצד הדין (קובץ הערות סח-ב).
תחילתו בפסול וסופו בכשרות (בעדות) – פסול חדש, או שהפסול שהיה עליו בתחילה נשאר עליו גם בסוף (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד צו).
תיכף לסמיכה שחיטה – צריך שהשחיטה תהיה תיכף אחר הסמיכה, או שהסמיכה תהיה תיכף קודם השחיטה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תיכף לסמיכה שחיטה טו).
תלוש ולבסוף חיברו – שלושה צדדים: כתלוש, או כמחובר, או אינו כתלוש ואינו כמחובר אלא גדר שלישי (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-יד בדעת הר"ן בחידושיו לחולין טו: – גדר שלישי).
תלמוד תורה (א) – חיוב ללמוד בכל רגע, או שישתדל ללמוד כפי יכולתו (מנחת אשר שמות כד-ב).
תלמוד תורה (ב) – מצווה ללמוד איזה פרק שיהיה, או שמצווה ללמוד את כל התורה כולה, אלא שבשעה שלומד פרק אחד פטור מללמוד את שאר הפרקים משום דלא גרע מעוסק במצווה שפטור מהמצוות (משנת יעבץ או"ח לב-ג ד"ה אכן: מצווה ללמוד את כל התורה).
תלמוד תורה (ג) – בית דין יורדים לנכסי האב כדי לשכור מלמד לבנו – שלושה צדדים: מצוות תלמוד תורה גורמת לדין ממוני, או מדין כופין על המצוות, או מדין נכסי דבר איניש אינון ערבין ליה (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד סז).
תלמוד תורה (ד) – לימוד תורה וידיעת התורה הן שתי מצוות ממש, או שהם שני פרטים באותה מצווה (שערי תלמוד תורה א-ו).
תלמיד חכם קודם לדון (מקדימים את דינו לאחרים) – מדין כבוד התורה, או מדין ביטול תורה (ברכת אברהם סנהדרין ח. קדימה לדון ד: כבוד התורה).
תם משלם מגופו – החיוב על הבעלים כשאר תשלומי ממון, אלא שגובים רק מגופו (כאפותיקי, וגם כשא"א לגבות מגופו החיוב קיים, אלא שא"א לגבותו), או שהחיוב על השור עצמו (המידות לחקר ההלכה טו-נ, חידושי ר' ראובן בבא קמא טו-ב).
תמורה – האיסור על מעשה התמורה – שהחול נעשה קודש (והרצון הוא רק מכשיר), או על הרצון – שרצה שהקודש יעשה לחול (והמעשה הוא רק מכשיר) (המידות לחקר ההלכה ג-יז אחיעזר ח"ב סוף מד: האיסור ברצון).
תמיד – ע"ע קרבן תמיד.
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך – ע"ע קידושין מדין ערב.
תנא דבי חזקיה – ע"ע קים ליה בדרבה מיניה.
תנאי (א) – מסתמא החלות לא חלה ורק אם התנאי מתקיים היא חלה, או שמסתמא החלות חלה ורק אם התנאי מתבטל היא פוקעת. לדוגמא, הרי זה גיטך על מנת שירדו מחר גשמים – האם היא עדיין נשואה לו, ורק אם ירד גשם תתגרש, או להיפך – שהיא כבר מגורשת, ורק אם לא ירד גשם יתבטלו הגירושין, ותישאר נשואה (שערי יושר ז-יח, אבן האזל מכירה יא-ג, המידות לחקר ההלכה ב-ב. הגרנ"ט כתובות כ: הרמב"ם מסתפק בזה. נר אהרן שיעורים ט: בלשון "אם" המעשה קיים והתנאי מבטלו, ובלשון "מעכשיו" המעשה לא קיים והתנאי מקיימו).
תנאי (ב) – חל מעכשיו ממש, או שכאשר יתקיים התנאי יחול למפרע (אבן האזל מכירה יא-ג: "על מנת" – מעכשיו ממש, "אם וכו' מעכשיו" – לכשיתקיים למפרע. וכן חקר הקובץ שיעורים ביצה לה האם חל למפרע רק לאחר שהתנאי קרה בפועל, או שחל מראש משום שהיה עומד לקרות בכח).
תנאי (ג) – המעשה תלוי בקיומו של התנאי, או שהמעשה תלוי ברצונו של העושה, והרצון תלוי בקיום התנאי (הגר"ש שקאפ יבמות לב ד"ה ולענ"ד דענין: תלוי ברצון).
תנאי (ד) – אם לא התקיים – הוא מבטל את המעשה, או רק את הדין (שערי יושר ז-ח ד"ה אמנם גם: רק את הדין).
תנאי (ה) – ע"ע למפרע.
תנאי בנדרים שבועות ונזירות – מדין תנאי שבכל התורה, או בגלל שאדעתא דהכי לא נדר (וכנדרי שגגות) (נדרים ושבועות: הגר"ח סטנסיל רג, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד מו, נד. נדרים ונזירות: הגרי"ז ריש נזירות תחילת ד"ה והנה).
תנאי בנזירות – מדין תנאי שבכל התורה, או מדין אתי דיבור ומבטל דיבור (הפלאה כתובות עד.: מדין אתי דיבור, תוס' נזיר יא. ד"ה דהווי: מוכח שהוא כשאר תנאים (שצריך להיות כבני גד ובני ראובן)).
תנאי דמעכשיו – כשאר תנאים, או מדין גילוי דעת וטעות (הגר"ח סטנסיל צג).
תנאי כפול (לרבי מאיר) – צריך לכפול כדי לפרש שאם לא יקוים התנאי לא יחול המעשה (ואין אומדנא שלכך התכוון), או משום שצריך לומר בפירוש את התנאי (ויש אומדנא שלכך התכוון, אך היא לא מועילה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד נט, ריב).
תנועה – ע"ע זמן ותנועה.
תענית – שלושה צדדים: איסור חפצא, או איסור גברא, או שמקבל עליו שיהיה היום בתענית, וממילא אסור לאכול (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תענית לט. ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים יג-ה האם החפצא של היום הוא יום צום, או איסור על הגברא לאכול ולשתות).
תענית אסתר – גם על הצרות שבימינו (כשאר תעניות), או רק זכר לנס על הצרות שארעו בימי מרדכי ואסתר (חלק מהלכות פורים, משום פרסומי ניסא) (משנת יעבץ או"ח עו-ב ד"ה מעתה: מהלכות פורים).
תענית לחולה – פטור משום שהוא אנוס, או שלא גזרו עליו תענית (הגר"ח סטנסיל מה).
תערובת – אסורה מדין האיסור שנתערב בה, או דין נפרד (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה איסור שנתערב).
תערובת חמץ – ע"ע חמץ בתערובת.
תעשה ולא מן העשוי – צריך שתעשה, או פסול אם הוא עשוי (ברכת אברהם סוכה יא. תעשה ולא מן העשוי ג, ט: סוכה תחת האילן יג: רמב"ם – צריך שתעשה).
תפוסת הבית – שלושה צדדים: זוהי בעלות אחת כוללת של כולם על כל הנכס, או שכל אחד מהם הוא בעלים על חלק מהנכס, או שהנכסים עדיין שייכים למת (עד שיחלקו) (קובץ שיעורים בבא בתרא תד: כוללת. אבן האזל שכנים ב-י ד"ה איברא: חלקים. הגרנ"ט קצב: רשב"ם – כוללת, תוס' – חלקים. דרכי משה דרכי הקניינים ב-יא ד"ה אולם: תוס' – כוללת. חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד עב, קמד (ובשיעורים ח"ב עמוד קצא): כוללת, חלקים, או רשות המת).
תפילה (א) – צריך לסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ להתפלל – אסור להקדים את התפילה (משום דרך גאווה), או שצריך להקדים שבחו של הקב"ה (כדי שיכיר שמבקש צרכיו מהקב"ה) (ביכורי ארץ ברכות ח"ב ג, הובא בחקירות במסכת ברכות יד).
תפילה (ב) – ע"ע כוונת עומד לפני ה' בתפילה, כוונת פירוש המילים בתפילה, שמונה עשרה.
תפילת מוסף – במקום קרבן מוסף, או שחיובה נובע מקדושת היום, כשחרית ומנחה (ורק אסמכינהו אקורבנות) (משנת יעבץ או"ח ד ד"ה הרי מבואר).
תפילין (א) – המצווה להניחן (פעולה), או שיהיו מונחים עליו (תוצאה) (מפענח צפונות יב-טו-ג: של יד – פעולה, של ראש – תוצאה. ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד ערב אות י: תוצאה).
תפילין (ב) – שלושה צדדים: מצווה שיניחן כל היום, או אפילו לשעה מועטת, או שישתדל להניחן ככל שבידו (מנחת אשר שמות כד-א,ב: ככל שבידו, אחרונים המובאים בו – כל היום או שעה מועטת).
תפילין (ג) – מלבוש של האדם, או נכס שלו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה תפילין).
תפילין (ד) – ע"ע דל"ת של תפילין, היסח דעת בתפילין, רצועות תפילין.
תפילין ממין טהור – צריכים להיות ממין טהור, או אסור שיהיו ממין טמא (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תפילין נב: שיהיו טהורים).
תפילין עגולות – התפילין פסולות, או שלא נחשב להנחה (הגר"ח סטנסיל שלט).
תפיסה בקנס – מדין עביד איניש דינא לנפשיה (ומועילה מדאורייתא), או שהיא תקנת חכמים (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ו).
תפיסה לגביית חוב – מדין עביד איניש דינא לנפשיה, או דין נפרד, שכיוון שיש לו זכות ממון יכול לתפוס (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קלז).
תפירת ספר תורה ומגילה – כדי שיהיו מחוברים, או דין בפני עצמו שצריך לתופרם (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תפירה במגילה: דין בפני עצמו).
תקיפה (קניין בעבד כנעני) – מדין משיכה, או מדין חזקה (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קכט: בעבד גדול – חזקה, בעבד קטן – משיכה).
תרגום – לשון אחרת, או פירוש ללשון הקודש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תרגום עא).
תרומה (א) – קניינים (להקנות לכהן), או איסורים (הפקעת טבל) (קובץ הערות השמטות כב (לסימן עב-ד): קניינים או איסורים. עיון בלומדות ז: קניינים, איסורים, או שניהם יחד).
תרומה (ב) – ע"ע איסורים שמותרים לחלק מהאנשים, הפרשת תרומה.
תרומה בטעות לא חלה – מדין טעות בקניינים, או מדין פיו וליבו שווין (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצה בהערה).
תרומה ומעשר – כהן ולוי מפרישים ואוכלים בעצמם – אין להם חיוב נתינה (אלא מפרישים רק כדי להפקיע את איסור טבל), או שיש להם חיוב נתינה ונותנים לעצמם (בהפרשה נעשה ממון השבט וזוכים בו לעצמם) (אפיקי ים ח"ב יב. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תקו רק לעניין תרומה של כהן (ולא מעשר של לוי)).
תרומה ומעשר בסוריא ובמקומות הסמוכים לארץ – תיקנו רק חיוב תרומות ומעשרות, או שתיקנו שיהיו בכלל ארץ ישראל (הגר"ח על הרמב"ם תרומות א-כב ד"ה ונראה ובסטנסיל רצב: סוריא – כארץ ישראל, המקומות הסמוכים (כגון שנער) – רק חיוב).
תרומת מעשר – בעל הבית יכול להפרישה כשהמעשר עדיין בידו – משום שהוא הבעלים כל עוד המעשר בידו, או מדין שליחות בשביל הלוי (שהתורה חידשה שיכול לתרום בשבילו) (קונטרסי שיעורים נדרים א-יא ד"ה והנה).
תרי כמאה – החידוש הוא שלא הולכים אחר הרוב, או שעדות של שניים נחשבת כעדות של מאה וממילא אין כאן בכלל רוב (הגר"ח סטנסיל צד).
תשביתו שאור – ע"ע השבתת שאור.
תשובה (א) – התשובה היא המצווה, או הווידוי (להתוודות כששב בתשובה) (משנת יעבץ או"ח נד-א. משך חכמה דברים לא-יז: הווידוי).
תשובה (ב) – ע"ע וידוי.
תשלומי ארבעה וחמישה (א) – תוספת על הכפל, או חיוב חדש (פרי משה גניבה וגזילה כ-א).
תשלומי ארבעה וחמישה (ב) – ארבעה צדדים: חיוב על הטביחה והמכירה עצמן, החיוב הוא על הגניבה (כמו חיוב כפל) ורק מתחייב בהם כשטבח ומכר, בטביחה ומכירה נעשה גנב חדש, חיוב מדין מזיק (שרידי אש בבא קמא כ ד"ה ועיין, קונטרסי שיעורים קידושין יז-א (ד"ה וברמב"ם) בדעת הרמב"ם: על הגניבה. נתיבות המשפט לד-ה, הגר"ח המובא בברכת שמואל בבא קמא ה: גנב חדש. קצוה"ח לד-ג, שרידי אש לד-ג בסופו: מדין מזיק. ובשרידי אש שם הביא את נתיבות המשפט הגר"ח וקצוה"ח ודן בדבריהם).
תשלומי ארבעה וחמישה (ג) – ע"ע מכרו חוץ מאחד ממאה שבו.
תשלומי ארבעה וחמישה פטור על הוולד (כשגנב מעוברת וילדה וטבח את הוולד) – משום שהלידה היא שינוי, או שלא גנב שור ושה, שעובר אינו שור ושה (הגר"ח סטנסיל רנו).
תשלומי בושת חייב לשלם רק אם התכוון – חמישה צדדים: כוונה לעשות את המעשה, או כוונה להזיק, או כוונה להזיק אפילו רק בשביל הנאתו, או כוונה להזיק דווקא לרעתו של הניזק, או כוונה לבייש (קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג: מחלוקת המפרשים).
תשלומי גזילה – הם על הממון (השווי), או על החומר (החפץ) (קובץ שיעורים בבא קמא כז. והמידות לחקר ההלכה יב-כג חקר האם חיוב החומר גורם לחיוב הממון, או חיוב הממון לחיוב החומר, או שהן שתי אפשרויות נפרדות (שישלם או את החומר או את הממון)).
תשלומי דמי המקח – מעשה הקניין מחייב את הקונה לשלם (שמעשה הקניין פועל שני דברים: גם את קניית החפץ, וגם את ההתחייבות לשלם), או שקבלת החפץ מחייבת את הקונה לשלם תמורתו (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד לז).
תשלומי חבלה – משום הממון שהפסיד (כשאר תשלומי נזיקין), או גזירת הכתוב (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד סה וכן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ב כתב שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם חובל הוא מדיני נזקי ממון או דין נפרד).
תשלומי כפל (א) – על האיסור שגנב (פעולה), או על שהפסיד את חבירו, כמזיק (תוצאה) (פרי משה גניבה וגזילה יח-ב).
תשלומי כפל (ב) – עוד תשלומי קרן, או תשלומין בפני עצמם (ר' אריה לייב מאלין פ-א: עוד קרן. וכן חקר פרי משה גניבה וגזילה יח-א האם הקרן והכפל הם חיוב אחד או חיובים נפרדים).
תשלומי נזיקין (א) – התשלומין (במטלטלין, בקרקע ובחבלה) הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) (הגר"ח על הרמב"ם טוען ונטען (היחיד): מחלוקת רמב"ם וראב"ד. עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים. מחנה אפרים נזקי ממון א. הגרנ"ט קיא ד"ה ונראה לבאר. קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-ד,ה).
תשלומי נזיקין (ב) – ניתנים למי שניזוק בפועל, או למי שהוא בעלים על זכות התשלומין (קובץ שיעורים כתובות ריז).
תשלומי נזיקין (ג) – שמין בשישים – נחשב כאילו הזיק את כל השישים אלא שמשלם רק את שיעור הנזק האמיתי (דין בהיזק), או שרק שמין בשישים, אך נחשב שהזיק רק כשיעור הנזק האמיתי (דין בהיזק) (קונטרסי שיעורים בבא קמא ד-ה ד"ה ונראה).
תשלומי נזיקין (ד) – ע"ע מיטב.
תשלומי שכירות – התשלומין הם על הקניין שקנה את זכות השימוש בחפץ (כמו בתשלומי מכר), או על ההשתמשות עצמה (קובץ הערות נג-ג: מחלוקת ראשונים. חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קמד).
תשלומי שכירות של פועל – התשלומין הם בשביל המלאכה שעשה, או בשביל מה שהפסיד שלא היה יכול לעשות דבר אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה שכירות: שני סוגים).
תשלומי תפילה – התפילה החדשה נחשבת במקום התפילה שחסרה, או תפילה אחרת (והתפילה הקודמת עדיין חסרה) (עיון בלומדות יד).
תשלומי תרומה (א) – חיוב ממון (כשאר תשלומי נזיקין), או גזירת הכתוב (הגר"ח סטנסיל קיד, הגר"ש שקאפ כתובות ל ד"ה ונראה. וכן חקר קונטרסי שיעורים בבא מציעא כד האם הם מדין תשלומין או כמתנות כהונה).
תשלומי תרומה (ב) – נעשים ע"י קדושת פיו, או מאליהן (קובץ שיעורים בבא בתרא רצו).
תשלומי תרומה (ג) – הם דבר האסור כמו התרומה עצמה (כי בא להשלים במקומה), או דבר הנדור (כי נאסרו רק ע"י פיו, ולא היו אסורים קודם באיסור טבל כתרומה עצמה) (קונטרסי שיעורים נדרים ג-ז: אסור).
תשעה באב – ע"ע קריאת התורה בתשעה באב, רחיצה בתשעה באב.
תשעה באב שנדחה – תשלומין לתשיעי, או שתקנת חכמים על העשירי (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תשעה באב שנדחה פט).