קובץ יסודות וחקירות/לא תסור

הגדרה

מצווה לשמוע בקול בית דין הגדול ואסור לחלוק עליו (ברכות יט:, שבת כג., ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שיב, חינוך תצה תצו).
בערך זה נדון באיסור "לא תסור". לגדרי דיני דרבנן ע"ע דרבנן.

מקור וטעם

מקורו מפורש בתורה: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-י,יא).
במניין המצוות נמנה כשתי מצוות: "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" – זו מצוות עשה, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" – זו מצוות לא תעשה (ספרי כאן, ספר המצוות לרמב"ם עשה קעד ולא תעשה שיב, חינוך תצה תצו).

בדינים שונים

לגבי דינים שונים דנו האם העובר עליהם עובר בלא תסור:
תורה שבעל פה – דברים שחז"ל קיבלו מפי השמועה, פשוט שעובר בלא תסור (רמב"ם ממרים א-ב).
דין שנלמד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, העובר עליו עובר בלא תסור (רמב"ם ממרים א-ב).
דיני דרבנן – נחלקו בהם הראשונים:
א) הרמב"ם (ממרים א-ב) חידש שעובר בלא תסור על כל דיני דרבנן, דהיינו כל התקנות והגזירות שחז"ל חידשו כדי לעשות סייג לתורה. ולשיטתו כשאין לא תסור אינו מצווה כלל בדיני דרבנן (שו"ת רעק"א מהדורא תנינא קנג ד"ה אמנם. אמנם יש מי שחידש שכל דברי הרמב"ם שעובר בלא תסור הוא רק בעובר על דרבנן מצד כפירה, אך העובר מצד תאווה אינו עובר בלא תסור (שדי חמד ח"ג ל-ו עמוד 266)).
ב) והרמב"ן סובר שעל דיני דרבנן לא עובר בלא תסור (לחם משנה שם בתחילתו). ופירשו ראשי הישיבות שלרמב"ן מקור החיוב לקיים את דיני דרבנן הוא מסברא שזהו רצון השי"ת שהסכימה דעתם של חז"ל לדעתו (שערי יושר א-ז, דברי סופרים א-יח).
דרשות כגון ייתור, למשל "כל חלב" שדורשים ממנו חצי שיעור, חידש הש"ך שלחלק מהדברים הן חלשות יותר מדין דרבנן, שבדין דרבנן עובר על לא תסור וממילא כאילו הוא מפורש בתורה, אך דין הנלמד מדרשות אינו מפורש בתורה (יו"ד רלט-כ, דן בדבריו ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) כד-ה אות יט).
דרשות מפשט הכתוב – המנחת חינוך (תצה-א [ג] ד"ה ודעת הרמב"ן) כתב שעובר בלא תסור על מה שדרשו חז"ל שזהו פשט הכתוב, אך הרמב"ם (ממרים א-ב) כתב שעובר על דרשות שדרשו חז"ל מי"ג מידות, ולא הזכיר דרשות שדרשו מפשט הכתוב.
דבר המפורש בתורה (דהיינו שהצדוקים מודים בו (הוריות ד.)) – פשוט שלא עוברים עליו בלא תסור. וחידש המנחת חינוך (תצה-א [ג] ד"ה והנה אף) שלפי זה דיני התורה שנלמדו מי"ג מידות או מפי השמועה, שעובר עליהם גם בעשה או לאו שמפורש בהן וגם בעשה ולאו של לא תסור, חמורים יותר מדברים המפורשים בתורה, שעליהם עובר רק בעשה או לאו המפורש בהם. ונפק"מ לחולה שיש בו סכנה שמאכילים אותו הקל הקל תחילה.
גזירות שגזרו לאחר שבטל בית דין הגדול, כגון מה שגזרו חכמי התלמוד, נחלקו בהן המפרשים:
א) יש אומרים שלא עוברים עליהן בעשה ולא תעשה (מנחת חינוך תצה-א [ג] (ד"ה והנה) דייק מהרמב"ם במשנה תורה).
ב) יש אומרים שעוברים גם עליהן (מנחת חינוך שם דייק מהחינוך, מהרמב"ם בהקדמה למשנה תורה ומהרמב"ן).
ג) והגר"א וסרמן כתב שהסכמת כל חכמי ישראל היא כבית דין הגדול (דברי סופרים ב-ג).
מנהג – יש במקורו שלושה פסוקים:
א) "לא יחל דברו" (במדבר ל-ג) (נדרים פא:).
ב) "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך" (משלי א-ח) (פסחים נ:, חולין צג:).
ג) לא תסור (קונטרסי שיעורים קידושין כד-יד (ד"ה והנה) מדייק מהרמב"ם ממרים א-ב).

אנשים

זקן ממרא עובר גם הוא באיסור "לא תסור", ולכן איסור זה הוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקים עליו (רמב"ם ממרים א-ב).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: דרבנן (שם הארכנו בגדרי דיני דרבנן), ספיקא דרבנן.