קובץ יסודות וחקירות/כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי

הגדרה

המודה לחבירו שחייב לו כסף, ולאחר זמן כפר וטען שלא היו דברים מעולם, כאילו הודה שלא פרע את חובו, וחייב לשלם לו (בבא בתרא ו.).
לדוגמא: מנה לי בידך, אמר לו הין, למחר אמר לו: תנהו לי, אם אמר נתתיו לך – פטור (שעל כך נאמן), אך אם אמר לא היו דברים מעולם – חייב, שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי (בבא בתרא ו.).

מקור וטעם

טעמו הוא שכאשר אמר "לא לוויתי" הרי הוא מודה שלא פרע, שכל מי שלא לווה אינו פורע, הלכך כאילו אמר "לא פרעתי" (רש"י בבא בתרא ו. ד"ה לא). והוא מדין הודאת בעל דין (ריטב"א שבועות מא: ד"ה רבא אמר).
והוסיף רעק"א (בשו"ת מהדורא קמא קמט ד"ה אמנם) שטעם הדין אינו הוכחה שאילו היה פורע היה לו לפטור עצמו בטענת פרעתי, אלא שהלשון "לא לוויתי" היא הודאה שלא פרע, שהרי אי אפשר לפרוע בלא הלוואה (וכן חקר שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א עמוד קצה האם הוא הודאה או הוכחה).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עדים – כאשר אמר "לא לוויתי" ויש עדים שפרעו – לאביי העדים נאמנים, ורבא אומר שגם בזה אומרים "כאומר לא פרעתי דמי" וחייב לשלם לו (שבועות מא: ותד"ה כל האומר), משום שהוא מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (ריטב"א שבועות מא: ד"ה רבא אמר). והלכה כרבא (שו"ע חו"מ עט-א).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: איני יודע אם פרעתיך, הודאת בעל/דין, חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על/חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק).