קובץ יסודות וחקירות/חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

הגדרה

לווה שטען שפרע את החוב קודם שהגיע זמנו - אינו נאמן, וחייב (הסוגיא בבבא בתרא ה.).
החולקים על דין זה הם אביי ורבא, שסוברים עביד איניש דפרע בגו זימניה (בבא בתרא ה.). והסובר את דין זה הוא ריש לקיש (בבא בתרא ה:), והלכה כמותו (רמב"ם מלווה ולווה יד-א). אמנם אבן האזל (מלווה ולווה יד-א ד"ה לכן) חידש בדעת הרמב"ם שהלכה כריש לקיש רק לעניין שבועה לגבות מן היתומים, אך אם הלווה טוען פרעתי – הלכה כאביי ורבא שנאמן.

מקור וטעם

חזקה זו היא חזקת אומדנא, דהיינו סברא שרוב העולם מתנהג על פיה. לפרטי דיני חזקה זו ע"ע חזקת אומדנא (ובאבן האזל שכנים ב-ג (ד"ה ונראה) חידש שיש בזה שני דינים: [א] סברא שלא שכיח שיפרע תוך זמנו (ואינה חזקה, אלא שחוב זה לא עומד לפירעון) – וסברא זו מועילה רק לחייב את הלווה לפרוע (ולזה אין צריך חזקת אומדנא). [ב] חזקת אומדנא – מועילה אפילו לפטור מחיוב שבועה לנפרע מיתומים).
מקורה בפשטות מסברא, כשאר חזקות אומדנא (שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק), אך הגר"א וסרמן חידש שכל האומדנות שבגמרא נאמרו בסיני (דברי סופרים ו-ג. ובאות ה שם הסתפק בדעת רש"י ורשב"א, ונשאר בצ"ע בדעתם).
בטעם שחזקה זו מוציאה ממון – האריכו המפרשים (ובכל חזקות אומדנא נחלקו האם מוציאות ממון ), וחמש שיטות נאמרו בזה:
א) הרבה ביארו בפשטות שהחזקה מוציאה ממון (שיטה מקובצת בבא בתרא ה:, שערי יושר שם, שו"ת תורת חסד או"ח א-א, מהרי"ק עב, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז, קונטרס החזקות סוף סי' א אות ב). וכדעות שחזקת אומדנא יכולה להוציא ממון (והקונטרסי שיעורים (בבא בתרא ז-א ד"ה ונראה) חידש טעם שמוציאה ממון ואינה כשאר רוב, שבכל רוב יש מיעוט אנשים שהולכים נגד הרוב, כגון שהרוב קונים שוורים לשחיטה ומיעוט האנשים רגילים לקנות לשחיטה. אך בפורע תוך זמנו אין אפילו מיעוט אנשים שרגילים לפרוע תוך זמנם, אלא שכל אדם רגיל שלא לפרוע תוך זמנו, ורק אם נזדמנו לו מעות תוך זמנו יפרע אז. דהיינו, אינו מיעוט בני אדם אלא מיעוט מקרים).
ב) הגר"א וסרמן כתב שהחזקה עצמה באמת לא מוציאה ממון, אלא רק מחלישה את טענתו של הלווה, ונחשב כהוחזק כפרן וממילא חייב (קובץ שיעורים בבא בתרא ל), שאמנם אין ודאות שלא פרע, אך אין ספק (האם פרע) מוציא מידי ודאי (שהיה חייב) (שיעורי ר' אלחנן בבא בתרא ד ד"ה והשתא).
ג) הרעק"א (שו"ת מהדורא קמא קצז בסופו) כתב שהחזקה לבד לא מוציאה ממון, אלא היא מצטרפת לחזקת חיוב (שידוע שהיה חייב לו), ושתיהן יחד מוציאות ממון.
ד) דעת הסמ"ע (עח-ב) שחזקה זו מוציאה ממון רק בתוספת ברי, שהמלווה טוען שברי לו שהלווה לא פרע. אך הקצוה"ח (עח-א) חולק על זה וסובר שמועילה גם בטענת שמא. והתומים (הובא בנתיה"מ עח-א) כתב שבטענת שמא לא יוציא ממון, אך אם גם הלווה טוען שמא – כן יוציא.
ה) אבן האזל (מלווה ולווה יד-א ד"ה לכן) חידש בדעת הרמב"ם שלהלכה דין זה נאמר רק לעניין שבועה לגבות מן היתומים, אך לווה שטוען פרעתי תוך זמני נאמן להלכה, משום שאין הולכין בממון אחר הרוב. ומפורש שסובר בדעת הרמב"ם שחזקה זו היא רובא דליתא קמן ולא מוציאה ממון.

בדינים שונים

שכירות – גם בה אומרים חזקה זו (רמ"א חו"מ עח-א).
פיקדון – אין בו את חזקה זו, ונאמן לטעון שפרעו תוך זמנו (רמ"א חו"מ עח-א, וכן דייק החתם סופר (בבא בתרא ה. ד"ה הקובע) בדעת רש"י).
צררי – אע"פ שאין אדם פורע תוך זמנו, באלמנה, כיוון שהיא תנאי בית דין, חוששים לצררי אפילו תוך זמנו (תוס' גיטין לד: ד"ה אין, הגהות אשר"י בבא בתרא פרק א סי' ט). אך בשאר מלווה לא חוששים לצררי תוך זמנו (אשר"י שם).

פרטי הדין

שבועה – לווה שטען ברי שפרעתי תוך זמני, שדינו שחייב – רמב"ן רי"ף ור"י מיגש כתבו שהמלווה אינו צריך להישבע שלא נפרע, והרא"ש כתב שכן (הובאו בטור חו"מ עח ודרכי משה הקצר שם אות ד, דן בזה גם חשק שלמה בבא בתרא ה:).
כאשר המלווה טוען שמא – אין את חזקה זו (סמ"ע חו"מ עח-ב).
כאשר שניהם (המלווה והלווה) טוענים שמא – אין את חזקה זו (נתיה"מ עח-א).
בסתם הלוואה (שדינה לשלושים יום (מכות ג:)) אדם כן פורע תוך שלושים יום (שו"ע חו"מ עח-ח). ובטעם לזה נחלקו המפרשים האם הוא משום שדווקא בקובע זמן מסתבר שלא נזדמנו לו מעות תוך הזמן, אך בסתם הלוואה אפשר שנזדמנו לו מעות (שו"ת הרא"ש עו). או משום שדווקא בקובע זמן אין חיוב על הלווה לפרוע תוך הזמן, אך בסתם הלוואה יש עליו חיוב לפרוע גם תוך שלושים יום אלא שאין בית דין נזקקים לזה (תומים עח-יב ד"ה ולכן. אמנם הרשב"א (בשיטה מקובצת בבא בתרא ה. סוף ד"ה גמרא הקובע) כתב (בלשון "לולא שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים") שגם בסתם הלוואה אין אדם פורע תוך זמנו).

ערכים קרובים

ערכים קרובים:חוב, חזקת אומדנא, פריעת בעל חוב.