קובץ יסודות וחקירות/השבת עבוט

הגדרה

מצווה להשיב את המשכון לבעליו בשעה שיצטרך אותו - כלי יום ביום וכלי לילה בלילה (הסוגיות בבבא מציעא קיג. והלאה).
לדוגמא, אם צריך את הכלי למלאכתו, או שהוא כסות יום – ישיבנו לו ביום, אם הוא כר וכסת או כסות לילה – ישיבנו לו בלילה (בבא מציעא קיד:).

מקור וטעם

מקורה משלושה פסוקים:
א) "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" (שמות כב-כה).
ב) "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו" (דברים כד-יב).
ג) "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך" (דברים כד-יג).
בטעמה חקרו האחרונים האם היא מצווה שבין אדם לחבירו או מצווה שבין אדם למקום (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד סא).
במניין המצוות נחלקו הראשונים לארבע דעות:
א) הרמב"ם והחינוך מנו לאו (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רמ, חינוך תקפו) ועשה (ספר המצוות לרמב"ם עשה קצט, חינוך תקפז).
ב) הרס"ג מנה רק את העשה, כדרכו לא למנות לאו ועשה יחד באותה מצווה, ובחר למנות את העשה ולא את הלאו משום שהעשה כולל יותר (הגרי"פ פערלא עשה סח).
ג) הסמ"ק מנה רק את הלאו (רסז).
ד) רש"י (בבא מציעא קיד: ד"ה הכי גרסינן) מנה שני עשין ולאו: השב תשיב, לא תשכב, עד בוא השמש.

פרטי הדין

הזמן הקובע את המצווה הוא כל רגע, ולא זמן נטילת המשכון. ולכן אם היה עני והעשיר – אינו עובר, היה עשיר והעני – עובר (מנחת חינוך תקפו-א [ג]).
כפייה – היא מצוות עשה שמתן שכרה בצידה, שנאמר "ולך תהיה צדקה" (דברים כד-יד), ולכן אין בית דין כופין עליה (רמ"א חו"מ צז-טז). אך לדעה שכופים על הצדקה משום שיש בה גם לאו (נחלקו בזה בתוס' בבא בתרא ח: ד"ה אכפיה) – כופים גם על השבת העבוט, שגם בו יש לאו – (דברים כד-יב) "לא תשכב בעבוטו" (קצוה"ח צז-ט).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: בעל חוב קונהמשכון, משכון.