קובץ יסודות וחקירות/הנשרפים (איסורים)
הגדרה
[עריכה]איסורים שמצווה לשורפם.
והם: חמץ בפסח לרבי יהודה, תרומה טמאה, ערלה, כלאי הכרם (תמורה לג: במשנה, תמורה לד. לגבי חמץ בפסח).
מקור וטעם
[עריכה]מקורותיהם של חיובי השריפה חלוקים זה מזה:
א) חמץ בפסח – נלמד מנותר במה מצינו (פסחים כח.).
ב) תרומה טמאה – יש בזה כמה דעות: [א] רש"י (שבת כה. ד"ה מצווה לשרוף): שדומה לקודש. [ב] רש"י (שם, בפירושו השני): משום תקלה. [ג] תוס' (שם ד"ה כך): מדרבנן משום שדומה לקודש. [ד] תוס' (שם, בפירושם השני): מדאורייתא משום שנקראת קודש.
ג) ערלה – רש"י כתב שהוא מהיקש לכלאיים (תמורה לג: ד"ה כלאי, וע"פ תוס' שם ד"ה אלו). ותוס' הסתפקו האם הוא דאורייתא (סוכה לה. ד"ה לפי).
ד) כלאי הכרם – שנאמר "לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה" (דברים כב-ט), ודורשים – תוקד אש, דהיינו שריפה (רש"י תמורה לג: ד"ה כלאי הכרם. ובגמרא קידושין נו: הובאה דרשא זו למקור שאסורים בהנאה).
גדר המצווה – בחמץ ובתרומה פשוט שיש מצווה חיובית לבערם. אך לגבי ערלה וכלאי הכרם כתבו המפרשים שאין מצווה חיובית לשורפם, אלא שאם רוצה לבערם – יעשה זאת בשריפה (מצווה קיומית ) (ריטב"א סוכה לה. ד"ה והנכון, מנחת חינוך ט-א [א] ד"ה ואין, שער המלך גירושין ד-ב, שו"ת חתם סופר או"ח קפ). אמנם האבי עזרי (מאכלות אסורות י-ט) חידש שהיא מצווה חיובית על הבעלים לשרוף את הערלה.
פרטי הדין
[עריכה]בדיני השריפה וההנאה ממנה יש חילוקים בין הנשרפים השונים, ונחלקים לשלושה דינים (ריטב"א סוכה לה. ד"ה והנכון):
א) אשרה ועיר הנידחת – חייבות שריפה ואסור להנות משריפתן.
ב) ערלה וכלאי הכרם – אינם חייבים שריפה ואסור להנות משריפתם.
ג) תרומה טמאה – חייבת שריפה ומותר להנות משריפתה.
אפרן של הנשרפים מותר, אך אפרם של הנקברים אסור. וביארו התוס' (תמורה לג: ד"ה הנשרפין) שאפרם של הנשרפים מותר משום שנעשתה מצוותם (מצוות השריפה), וממילא פקע איסורם.
שימוש שאין בו הנאה – אין איסור להשהות ערלה וכלאי הכרם, ולכן אין איסור להשתמש בהם שימוש שאין בו הנאה, כגון להקדישם (שאין בו הנאה, שהרי מצוות לאו להנות ניתנו). אך חמץ בפסח אסור להשהותו (מדין בל יראה ובל ימצא ותשביתו) וכן שור הנסקל (כדי שלא לענות את דינו) (קובץ שיעורים בבא קמא קלה).
בפרטי דין ביעור חמץ, בל יראה ובל ימצא ותשביתו – ע"ע ביעור חמץ.