קובץ יסודות וחקירות/הכשר לקבל טומאה

הגדרה

אוכלין יכולים להיטמא רק לאחר שנרטבו באחד משבעת המשקין, והיה נח לאדם בהרטבתם (המשנה האריכה בזה בכל מסכת מכשירין. וכן הוזכר בבבא מציעא כב. בסופו. והאריך בזה קהילות יעקב בבא מציעא כז).
לדוגמא, היו לו פירות שירד עליהם טל, ושמח על כך – הוכשרו לקבל טומאה, ואחר כך כאשר שרץ יגע בהם – יטמא אותם (בבא מציעא כב. בסופו).
דינים דומים: דיני ניחותא בעושה מלאכה בפרת חטאת שווים לדיני ניחותא בהכשר לקבל טומאה (קהילות יעקב בבא מציעא כז בתחילתו מוכיח מכך שתוס' בבא מציעא ל. (ד"ה אף) דימה ביניהם).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם" (ויקרא יא-לח). וכיוון שכתוב "יתן" וקוראים "יותן" דרשו שלא צריך שהאדם יתן את המשקים על האוכל בעצמו, אך צריך שיהיה נח לו בזה (בבא מציעא כב:).
בטעמו חקרו האם הוא כדי שיחשב אוכל, או שהיא גזירת הכתוב (קובץ שיעורים בבא בתרא סו).
===פרטי הדין === לגבי הניחותא נחלקו הראשונים והאחרונים האם צריך ניחותא של הבעלים דווקא, או גם של אדם אחר, וארבע דעות בעניין (קהילות יעקב בבא מציעא כז. שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):
א) צריך ניחותא דווקא של הבעלים (רמב"ם טומאת אוכלין יב-א).
ב) מועילה ניחותא של כל אדם (רשב"א חולין סוף לא: בשם תוס' (הובא בכסף משנה שם), תוס' בבא מציעא ל. (ד"ה אף) בתירוץ השני).
ג) מועילה ניחותא של כל אדם שהפירות באחריותו, כגון הבעלים, שומר, אפוטרופוס וגזבר (חזון איש על הרמב"ם שם, וקהילות יעקב שם ד"ה וכבר (והביא שם גם את החזון איש)).
ד) ניחותא של הבעלים מועילה גם אם לא הרטיב אותם בידיים, וניחותא של שאר אדם מועילה רק אם הרטיבם בידיים (קהילות יעקב שם (ד"ה ולזאת) מבאר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לתוס', ושניהם סוברים כצד הזה).
דם קודשים אינו מכשיר, שנאמר "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב-טז), ודרשו: דם הנשפך כמים (חולין) מכשיר, דם שאינו נשפך כמים (קודשים) אינו מכשיר (פסחים טז. בסופו). וחקרו בדין זה האם צריך להיות נשפך כמים כדי להכשיר, או שאם לא נשפך כמים אינו מכשיר (דרכי משה דרך הקודש י-יד).
דין פסיק רישא נאמר גם לגבי הכשר לקבל טומאה, כגון השותה מים ולא התכוון להרטיב את פיו ושפמו, כיוון שבוודאי ירטבו – יש בו דין פסיק רישא כאילו התכוון, ונחשב לדין "כי יותן" (פירוש הרא"ש למשנה מכשירין ד-א).

הנטמאים

משקין אינם צריכים הכשר (פסחים יח:). וחקרו האם הגדר הוא שנטמאים גם בלי ההכשר, או שהם מכשירים את עצמם (דרכי משה דרך הקודש י-יד).
קודשים – בקודשים קלים שייך דין הכשר (חולין לו: לגבי שלמים). אך לגבי קודשי קודשים נחלקו האחרונים: הקצוה"ח (תו-א) כתב שהכשר שייך רק בקודשים קלים משום שהם ממונו של הבעלים (לדעת רבי יוסי הגלילי), ולכן שייך ניחותא של הבעלים (לדעת הרמב"ם שצריך ניחותא דווקא של הבעלים ), אך בקודשי קודשים, שאינם ממונו, לא שייך הכשר. אמנם האחיעזר (יו"ד א) כתב שגם בקודשי קודשים מועיל הכשר.
בשיעור האוכלין להכשר נחלקו הראשונים, ודין זה תלוי במחלוקת בשיעור אוכלין לקבלת טומאה, שלרש"י (פסחים לג. ד"ה בכביצה) ולרמב"ם (טומאת אוכלין ד-א) מקבל טומאה בכל שהוא, ולתוס' בכביצה (שבת צא. ד"ה אי). ולגבי שיעור אוכלין להכשר ישנן שלוש דעות:
א) מקבל הכשר בכל שהוא (שיטת ר"ת בדעת רש"י בתוס' פסחים לג: ד"ה לאימת, וכן דייק המנחת חינוך קס-א [ז] בדעת הרמב"ם שלא חילק בין קבלת טומאה להכשר).
ב) מקבל הכשר רק בכביצה (ואפילו לרש"י שמקבל טומאה בכל שהוא) (שיטת ה"ר יוסף בתוס' פסחים שם, הרב פור"ת בתוס' שבת צא. ד"ה אי).
ג) מדאורייתא מקבל הכשר רק בכביצה, אך מדרבנן בכל שהוא (תוס' כריתות יג. ד"ה כיון).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: חיבת הקודש (שבה אין צורך בהכשר), טומאה.