קובץ יסודות וחקירות/הילך

הגדרה

התובע מחבירו ממון, והנתבע מודה במקצת ומשלם לו אותו מייד - פטור משבועה, ואינו כשאר מודה במקצת (הסוגיא בבבא מציעא ד.).
החולק על דין זה הוא רבי חייא, שסובר שחייב להישבע על השאר, כדין מודה במקצת. ורק רב ששת סובר שפטור משבועה (בבא מציעא ד. ורש"י שם ד"ה חייב).
להלכה רוב הראשונים פסקו שפטור (תוס' בבא מציעא ד. ד"ה ורב, תוס' בבא בתרא קכח: ד"ה הלכתא, רמב"ם טוען ונטען א-ג, שו"ע חו"מ עה-ו), אך ספר חפץ פסק שחייב (הובא בתוס' בבא מציעא שם).

מקור וטעם

בטעם הפטור כתבה הגמרא (בבא מציעא ד.) שכיוון שמשלם לו מייד, נחשב שהוא כבר בידי המלווה וממילא אינו מודה במקצת. ובביאור טעם זה כתבו המפרשים שלושה הסברים:
א) כיוון שמשלם מייד, הרי הוא כאילו לא תבעו עליהם כלל וממילא הוא ככופר בכל שפטור משבועה (מאירי בבא מציעא ד. ד"ה מנה, נתיה"מ עה-טו). ויש מי שכתב באופן דומה, שהרי הוא כאילו כבר נתן לו קודם שתבעו (בעל המאור בבא מציעא א. בדפי הרי"ף) .
ב) כיוון שמשלם לו את המקצת מייד, אינו מתיירא שהמלווה לא יאריך לו את זמנו על שאר החוב, וממילא אין כאן את הטעם של "אישתמוטי הוא דמישתמיט" שבגללו מחייבים שבועה בשאר מודה במקצת (מאירי בבא מציעא ד. (ד"ה מנה) בשם יש מפרשים).
ג) כל חיוב מודה במקצת הוא כשנתחייב במקצת ע"פ הודאתו, שנאמר "כי הוא זה" (שמות כב-ח), אך כאן, בהילך, אין צריך את הודאתו, שהרי נותנו לו (קצוה"ח פז-ה ד"ה כתב).
בפירוש "הילך" נחלקו הראשונים:
א) לרש"י נחשב הילך כשלא הוציא את המעות, ואומר לו "הרי הן שלך בכל מקום שהן" (רש"י בבא מציעא ד. ד"ה והילך), אך אם הוציאן אינו הילך אע"פ שנותן לו אחרות במקומן (ריטב"א שם ד"ה אלא. ונחלקו הראשונים בדעת רש"י במלווה בעל פה: לריטב"א (שם ד"ה אלא) נחשב הילך כיוון שהמעות מזומנות לתת, ולרשב"א (שם ד"ה הילך) הוא דווקא במלווה בשטר, שהקרקעות משועבדות לו).
ב) ולריטב"א הוא להיפך, שדווקא כשנותן לו מעות בבית דין, ואף אם הן מעות אחרות – דינו כהילך, אך אם הוא מלווה אינו הילך, שמלווה להוצאה ניתנה (ריטב"א בבא מציעא ד. ד"ה אלא).

פרטי הדין

בשעת הטענה הודה במקצת, ורק לאחר מכן אמר הילך – הסתפק בזה אילת השחר (בבא מציעא ה. ד"ה והיה) האם חייב שבועה.
פיקדון, אפילו אם הוא בביתו של הנפקד – הוא הילך, דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה (ריטב"א בבא מציעא ד. ד"ה אלא, ש"ך חו"מ פז-ג). אמנם הראב"ד (בשיטה מקובצת בבא מציעא צח: ד"ה והראב"ד ז"ל סובר) והרמב"ם (ב"י חו"מ פז-א, מגיד משנה טוען ונטען ג-טו) סוברים שפיקדון הוא הילך רק אם נותנו לו מייד, ולא כשעומד באגם.
שטר חוב לרמב"ם הוא הילך. ובטעם לזה נחלקו האחרונים האם הוא משום שאינו יכול לכפור בו (קצוה"ח פז-ד), או משום שכגבוי דמי (הגר"ח אישות טז-כה, קהילות יעקב בבא מציעא ז).
דבר שאינו מסויים אינו הילך, כגון שתי סאין מכרת לי מאוצר זה והנתבע אומר סאה אחת מכרתי – אינו הילך, כיוון שאינו מסויים (קצוה"ח פז-ב).
בתשלומי קנס אין את פטור הילך, שכל סברת הפטור בהילך היא שכיוון שמזומן לתת לו הרי הוא כאילו כבר נתן לו קודם שתבעו (בעל המאור בבא מציעא א. בדפי הרי"ף) . ובקנס החיוב חל רק אחר התביעה, ולכן לא שייך הפטור של הילך (קצוה"ח ת-ב בסופו בשם אחיו).

משכון

נתן לו משכון על מקצת מהחוב – אינו הילך, משום שהוא מחוסר שומא וגוביינא (ריטב"א בבא מציעא ד. ד"ה אלא. אמנם העיטור (עיסקא וחוב הל' מלווה על פה דף טז:, הובא בקצוה"ח יב-ב) כתב שהוא כן הילך). אך בכמה מקרים נחלקו הראשונים והאחרונים, כדלקמן. אם דמיו קצובים, ונותנו לו מייד בפירעון גמור, וידוע שאין לו ממון אחר לשלם – לריטב"א (בבא מציעא ד. ד"ה אלא) הוא הילך, ולקצוה"ח (פז-ג) גם בזה אינו הילך.
שעת המשכון – נחלקו בזה הפוסקים במחלוקת הפוכה: הש"ך (חו"מ פז-ה בסופו) כתב שאם משכנו שלא בשעת הלוואה – הוא הילך, והסמ"ע (חו"מ עב-פב) כתב להיפך, שדווקא במשכנו בשעת הלוואתו הוא הילך (דן במחלוקתם הקצוה"ח פז-ו).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: הודאת בעלדין, מודה במקצת.