קובץ יסודות וחקירות/דעת לקניין

הגדרה

כוונת הקונה והמקנה לקניין.
לדוגמא, המגביה חפץ של חבירו ולא התכוון לקנותו – לא קנאו, אע"פ שעשה מעשה קניין (הגבהה).

מקור וטעם

ביחס בין מעשה הקניין לבין הדעת לקניין יש חמש שיטות באחרונים (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
א) מעשה הקניין הוא העיקר (ואת הדעת צריך רק משום שמעשה בלי דעת לא נחשב למעשה ).
ב) כוונת הקניין היא העיקר, והמעשה רק מעיד עליה ומחזק אותה (חזון איש חו"מ כב ד"ה כלל, הגר"ש שקאפ נדרים כב ד"ה ונראה. והפרי משה קניינים א האריך בחקירה בין שני הצדדים הנ"ל).
ג) הדעת מפקיעה את בעלות המקנה, והמעשה מחיל את בעלות הקונה (עיון בלומדות ו, וכך הסביר מדוע כדי להפקיר אין צריך מעשה קניין – שבזה יש רק הפקעת בעלות המקנה ואין החלת בעלות הקונה ).
ד) המעשה מפקיע את בעלות המקנה, והדעת מחילה את בעלות הקונה (תורת הקניינים ח"א א-א-ב בסופו כתב שצריך את המעשה רק להפקעה מרשות המקנה (אמנם לא כתב שם בפירוש מדוע צריך את הדעת), וכן הסביר את הדעה שהבטה קונה בהפקר – שבזה יש רק החלת בעלות הקונה ואין הפקעת בעלות המקנה).
ה) בכל קניין יש שני דינים: קניין האדם – שהחפץ עובר מאדם אחד לחבירו, וקניין הרשות – שהחפץ עובר מרשות אחת לחברתה. לקניין האדם, שהוא גשמי, צריך מעשה קניין גשמי, ולקניין הרשות, שהיא רוחנית, צריך דעת לקניין שהיא רוחנית (אב ישראל לד-ז. ולפי זה ביאר שהפקר והקדש, שיש בהם רשות אך לא אדם, צריך דעת אך לא מעשה. ומאידך בירושה ובייבום, שיש בהם אדם אך לא העברת רשות (כמו שכתבו האחרונים שהיורש נחשב כמת עצמו וכן היבם נחשב כמת עצמו) אין צריך דעת אלא מעשה, והוא המיתה והייבום).
ונפק"מ (בין שתי הדעות הראשונות) לקניין בלא מעשה, כשהגמירות דעת ברורה. כגון הפקר הקדש ויאוש, שאין בהן מעשה קניין, נחלקו המפרשים לגבי כל אחד מהם האם החפץ עדיין שייך לבעלים הקודם או שבעלותו פקעה (הפקר: קצוה"ח רעג-א – לתוס' הוא קניין, לרש"י ולרמב"ם לא. והעיון בלומדות שם ביאר לשיטתו שדווקא הפקר מועיל בדיבור, אך שאר הקניינים צריכים מעשה. הקדש – אתוון דאורייתא ג מאריך. יאוש: רמב"ן בבא מציעא י: – קניין, שערי יושר ה-יב – אינו קניין). וספר המקנה ((ר' אליעזר זוסמאן סופר) סוף ח"א תיקונים ד"ה הערה) האריך להביא תשעה מקורות לקניינים שמועילים בלא מעשה.
מחשבה והתרצות – בהרבה דינים, ולא רק בקניינים, צריך דעת. אמנם דעת מתחלקת לשני סוגים שונים: מחשבה (בפועל, כוונה, גמר בליבו) והתרצות (אינו מוחה, אינו מקפיד עליו, הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (האריכו בזה הגר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-ט). למשל, אתה מסכים תמיד מה השם שלך, אך רק לאחר קריאת מילים אלו אתה חושב על כך. אדם יכול לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד, אך תמיד הוא מסכים להרבה מאוד דברים .
ובהרבה קניינים דנו האם צריך מחשבה או שמספיקה התרצות. וכן היו אחרונים שדנו בכל הקניינים, האם הקונה צריך מחשבה והמקנה התרצות, או להיפך. והשערי יושר (ז-יב) כתב שרק אחד מהם צריך לחשוב והשני להתרצות (אבני מילואים כח-מט: למקנה מספיקה התרצות, נודע ביהודה המובא בו חולק, וכן ביאר האבן האזל שכנים ב-י שנחלקו הקצוה"ח והנתיה"מ. קונה שלא כיוון אך יש אומדנא דמוכח שרוצה לקנות: שו"ת חתם סופר אה"ע ח"א קו – קונה, והנתיה"מ קצז-ד חולק עליו. וכן דן בזה ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) לג-י) .
על מה הדעת לקניין – דנו האם היא על חלות הקניין – שיחשוב שהוא מעביר את הבעלות, או על מעשה הקניין – שיחשוב שהוא מגביה את החפץ (תורת הקניינים ח"א עמוד ל. ברכת אברהם בבא מציעא פ בדפיו: למעשה, אך לחלות אין צריך דעת, שהרי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא לו. ברכת אברהם שם בדעת הרעק"א (באות ד) ובדעת הקצוה"ח (שם דף פא אות ז): לחלות ולא למעשה. חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד עח וקונטרסי שיעורים בבא מציעא י-א: רק להקנאה או גם למעשה).

פרטי הדין

אומדנא דמוכח של הקונה שאילו היה יודע היה מסכים לקנות – נחלקו האחרונים האם מועילה (נתיה"מ קצז-ד: לא מועילה, שו"ת חתם סופר אה"ע ח"א קו: מועילה).
שלא מדעת, דהיינו שאילו היה יודע שחבירו רוצה לקנות ממנו היה מסכים להקנות (כמו יאוש שלא מדעת), לדעת רבא שיאוש שלא מדעת הווי יאוש (בבא מציעא כא:) נחלקו בזה הראשונים האם קניין שלא מדעת הווי קניין (לאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש בוודאי שגם בקניינים לא יועיל). וטעמם של הסוברים שלא הווי קניין הוא שאינו דומה ליאוש שבו הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, אבל בקניינים – שצריך להפקיע ממון ממש – לא הווי קניין (חמדת שלמה בבא מציעא שם, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור).
תליוהו וזבין (הכריחוהו למכור) – ע"ע.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אונאה, דעת (בכל הדינים הצריכים דעת –מצוות, עבירות, קניינים ועוד), דעת אחרתמקנה, מגביה מציאה לחבירו (ושם בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה כאשר) דנו בכוונת המגביה),מודעא, מכיריכהונה, מקחטעות, קניינים (שאר דיני הקניינים), שטראמנה, תליוהווזבין, תנאי.