קובץ יסודות וחקירות/בעלות באיסורי הנאה

הגדרה

דברים שהתורה אסרה להנות מהם, דנים האם הם שייכים עדיין לבעליהם (בסוגיא זו האריך בקונטרס זכייה באיסורי הנאה (הודפס בסוף שו"ת הריב"ש)).
לדוגמא, חמץ בפסח, שאסור בהנאה, דנו האם הוא שייך עדיין לבעליו (מעין מקרה זה בפסחים ו:).

מקור וטעם

בדינם האריכו הראשונים והאחרונים, ויש בזה חמש דעות (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):
א) אינם שייכים לאף אחד אלא הם הפקר, ולכן מותר לכל אדם לקחתם (ריטב"א סוכה לה. בשם הראב"ד).
ב) עדיין שייכים לבעלים ואסור לגוזלם ממנו (דעת הריטב"א סוכה לה. עצמו, וכן נחלקו בזה עוד הרבה ראשונים, הובאו בפרי משה קניינים ב), והוסיף הקצוה"ח (תו-ב) שגם לדעה זו מכל מקום אינם ברשותו, כמו גזילה שלא נתייאשו ממנה הבעלים, שהבעלים אינו יכול להקדישו ולמוכרה כיוון שאינה ברשותו, וכן הדין באיסורי הנאה.
ג) כל אחד יכול לקחתם ממנו, אך כל עוד לא לקחום – הם עדיין של הבעלים, כיוון שלא הפקירן בפה כדין הפקר. ולכן דינם כדין יאוש, שהם של הבעלים עד דאתי לרשות זוכה (נתיה"מ רעה-א).
ד) יש מי שחילק שחמץ בפסח, כיוון שמחוייב במצוות עשה כל שעה ושעה לשורפו (ואם לא שרפו עובר בעשה בכל שעה ושעה) – אין בו בעלות, אך בשאר איסורי הנאה, שאינו מחוייב לשורפן – יש בעלות (ואפילו בכלאי הכרם וערלה, שאם שרפן קיים מצווה – אעפ"כ אינו חייב לעשות זאת) (שו"ת חתם סופר או"ח קפ ד"ה שבתי).
ה) יש מי שחילק שהמודר הנאה, כיוון שלאחרים מותר להנות מהחפץ – יש בו בעלות, אך בשאר איסורי הנאה, שאסורים לכולם – אין בעלות (מחנה אפרים זכייה מהפקר ד, אך הביא שם רשב"א שגם המודר מהנאה אין לו בעלות ויכולים אחרים ליטול את החפץ בעל כורחו).
בטעם הדעה שאינם שייכים לאף אחד חקר הברכת אברהם (פסחים ז. סי' "איסור הנאה אינו שלו" ד) האם הוא משום שהאיסור מפקיע מהחפץ את הבעלות (כמו שהקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד) (סיבה), או שכיוון שרצון התורה שלא יהנו מחפץ זה, לא נאמרו בו זכויות ממון (סימן).
והפרי משה (קניינים ב) ביאר את המחלוקת האם יש בהם בעלות ע"פ החקירה האם בעלות תלויה בזכויות השימוש או רק במעשה הקניין, שאם תלויה בזכויות השימוש, כאן, שאי אפשר להשתמש בחפץ – אין בו בעלות, אך אם תלויה רק במעשה הקניין – עדיין יש עליו בעלות .

בדינים שונים

פטר חמור, אע"פ שהוא אסור בהנאה, ואף לדעות שאין בעלות באיסורי הנאה, הסתפק המנחת חינוך (נא-א [ה] בקומץ המנחה) אולי יש בעלות על הביני ביני של הפטר חמור, דהיינו שיכול לפדותו בשה והמותר שלו, ולכן אולי גם בפטר חמור עצמו יש לו בעלות על הביני ביני. ונפק"מ שחייב לשלם אם הפטר חמור הזיק, וזכאי בתשלומים אם הפטר חמור הוזק.
שילוח הקן – אין בו איסור הנאה. ואעפ"כ הסתפק המנחת חינוך (תקמה-א [טו]) לגבי מי שלקח האם על הבנים (שעבר על הלאו ומצווה לשלחה), האם זכה בה בדיני ממונות, או שכיוון שהתורה ציוותה לשלחה לא זכה בה כלל.

פרטי הדין

איסורי הנאה אינם שווים כלום. וחקרו ראשי הישיבות האם הוא משום שאין ראוי להשתמש בהם ואין בהם תועלת, או שהאיסור משווי ליה כעפרא בעלמא ומפקיע ממנו דין ממון (והוסיף הגר"ש שקאפ שהוא משום שהם מזיקים לאדם כסם המוות) (שערי יושר א-ט ד"ה וע"כ, ובחידושי הגר"ש שקאפ בבא קמא טז ד"ה ונלענ"ד: כעפרא בעלמא משום שמזיק לאדם. דברי סופרים א-ה,ו חקר בזה וכתב בדעת הירושלמי שיש את שני הטעמים).
ירושה – נחלקו הראשונים האם איסורי הנאה עוברים בירושה (ר"ן נדרים מז: יש בהם ירושה, רשב"א בבא קמא קט: אין בהם ירושה).
===ערכים קרובים === ערכים קרובים: איסוריהנאה, בעלות, דבר שאינו ברשותו, חמץ משש שעות ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.