קובץ יסודות וחקירות/בן סורר ומורה

הגדרה

בן שגנב מאביו ומאימו, וזלל וסבא - חייב מיתה (הסוגיות בסנהדרין פרק שמיני).

מקור וטעם

טעם עונשו מפורש בגמרא (סנהדרין עב.), שהגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו גומר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
ובטעם זה הסתפק המנחת חינוך האם כל חיובו של בן סורר הוא דווקא במקום שיכול להתחייב מיתה בסופו. ונפק"מ לבן סורר שהוא טריפה, שלא יוכלו לחייבו מיתה בסופו לאחר שילסטם את הבריות – האם גם אותו מחייבים מדין בן סורר. והסיק שמחייבים גם אותו, והטעם שמובא בגמרא הוא רק על דרך טעמי תורה, ואין ללמוד ממנו להלכה (מנחת חינוך רמח-יד [כ] ד"ה ולכאורה. ומעין זה חקר הברכת אברהם (סנהדרין סח: עונש בן סורר ד) האם מיתתו היא עונש על חטאו, או הצלה כדי שלא ימות חייב).

פרטי הדין

זמנו של בן סורר משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון (סנהדרין סח: במשנה). וחידש הרוגאצ'ובר שדין הקפת זקן תחתון הוא סימני הבגרות באיש, שגם באיש יש סימני בגרות (אע"פ שבפשטות רק באשה יש חילוק בין נערה לבוגרת) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה בגרות סימן בגרות באיש, צפנת פענח אישות ב-טו).
===האזהרה ===באזהרתו נחלקו התלמודים: א) בבבלי (סנהדרין סג.) מפורש שהיא מ"לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט-כו) – לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה (רש"י סנהדרין סג. ד"ה לבן).
ב) והירושלמי (סנהדרין ח-ג [מב.]) כתב שהאזהרה לגניבה הראשונה (שעליה חייב רק מלקות) היא מ"לא תגנובו" (ויקרא יט-יא), והאזהרה לגניבה שניה (שעליה חייב מיתה) היא מ"לא תגנוב" (שמות כ-יג). וביאר האור שמח (ממרים ז-א) שהוא דבר הלמד מעניינו, ש"לא תגנובו" עוסק בחיובי ממון ומלקות, כאכילתו הראשונה שעדיין אינו חייב עליה מיתה, ו"לא תגנוב" עוסק בחייבי מיתה, כאכילתו השניה שעליה מתחייב מיתה.
(בהמשך הסעיף נדון בדעת הבבלי ולא בדעת הירושלמי).
בטעם לחיוב המלקות על האכילה הראשונה חקרו שתי חקירות:
א) האם חיוב מלקות הוא מדין בן סורר (ולומדים מ"לא תאכלו" שלוקה מדין בן סורר), או מדין לא תאכלו על הדם (ולא מדיני בן סורר) (הגר"ח סטנסיל שא).
ב) האם חיוב המלקות הוא על הגניבה או על האכילה (פרי משה גניבה וגזילה לא-א).
בגדר "לא תאכלו על הדם - לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה" – נחלקו האחרונים האם לוקה גם לאחר שגלו הסנהדרין ופסקו מלדון דיני נפשות, ועדיין היו מלקים. האור שמח (ממרים ז-י ד"ה ולפ"ז) כתב שלא לוקה, שכל אזהרת "לא תאכלו על הדם" היא רק כשיוכל להיהרג על אכילה זו, והמנחת חינוך (רמח-טו [כא] ד"ה ונוהגת) כתב שאעפ"כ לוקה.
לוקה על "לא תאכלו על הדם" אע"פ שהוא לאו שבכללות (שהרי בסנהדרין סג. נלמדים ממנו עוד כמה וכמה דינים). ובטעם לזה נחלקו הראשונים: לרמב"ם (בספר המצוות ל"ת קצה) משום שמפורש בתורה שיש בו מיתה, ולרמב"ן (ספר המצוות שורש יד בסופו) הוא משום שיש בו פסוק נוסף – גזירה שווה (כתובות מו.) בן-בן – מ"והיה אם בין הכות הרשע" (דברים כה-ב) שנאמר בפרשיית מלקות ל"בן סורר ומורה" (דברים כא-יח).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: גניבה וגזילה, מיתות בית דין.