קובץ יסודות וחקירות/ביטול חמץ

הגדרה

מצווה על האדם לבטל את חמצו קודם הפסח (הסוגיא בפסחים ד:, בסוגיא זו האריך בתורה שלמה פרשת בא ח"ב מילואים לג).

מקור וטעם

במקור ובטעם שהביטול מועיל יש חמש שיטות במפרשים (דן בזה חידושי ר' שמואל פסחים עמוד יב. שלוש השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
א) לתוס' הוא מדין הפקר, ומקורו מהדרשא (שמות יג-ז) "לא יראה לך – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים" (פסחים ד: ד"ה מדאורייתא).
ב) לרש"י הוא מגזירת הכתוב (שמות יב-טו) "תשביתו" (פסחים ד: ד"ה בביטול בעלמא (וכן בפשטות דעת הרמב"ם חמץ ומצה ב-ב). וביאר בדעתו הר"ן (ריש פסחים בתחילת ד"ה אלא) ש"השבתה" פירושה גם ביטול וגם ביעור). וביטול הוא שמבטלו מתורת לחם ומשווי ליה כעפרא (מהרי"ק בדעת רש"י, וכן דעת הריטב"א פסחים ו:, הביאם ר' שמואל שם). ואינו מדין הפקר, שאם היה הפקר לא היה צריך לכך פסוק מיוחד (קהילות יעקב פסחים א-א ד"ה אבל, ברכת אברהם פסחים סי' "בעניין גדר ביטול חמץ" י ד"ה ובאמת. אמנם הרש"ש שם כתב שגם לרש"י הוא הפקר).
ג) לר"ן כיוון שהחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, על כן כשמבטלו ואינו רוצה בו, ממילא התורה לא עשאתו כאילו הוא ברשותו (ריש פסחים ד"ה ומהו. והמידות לחקר ההלכה (ז-כב) דן האם הביטול מסלק את דין "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" וממילא מועיל משום שהחמץ חוזר להיות אינו ברשותו (כשאר איסורי הנאה), או שמועיל מדין הפקר).
ד) ר' שמואל (שם) חידש בדעת הרמב"ם שכיוון שאין לו צורך בחמץ נחשב כאילו אינו ברשותו.
ה) אבן האזל (חמץ ומצה ב-א ד"ה והנראה) חידש בדעת הרמב"ם שמקורו מדרשת הספרי "לא יראה לך – בטל בליבך". וביאר שמ"לך" דורשים שהאיסור הוא רק אם רוצה בו (מחזיקו) שיהיה אצלו, אך אם מבטלו – אינו עובר.
חמץ שאינו ידוע כתב הב"ח (או"ח תלא-ב) שחייב לבטלו רק מדרבנן, אך מדאורייתא חייב לבטל רק חמץ ידוע.
במהותו יש לחקור האם הביטול מחיל דין (שחל על החמץ דין מבוטל) או שהוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו (אב ישראל יא. ואפשר לתלות בזה מחלוקות רבות שהובאו לקמן בסעיף "פרטי הדין": האם הוא כח האדם או כח המעשה, האם צריך מחשבה או התרצות, האם מועיל בלב, ע"י שליח, והאם אתי דיבור ומבטל דיבור בזה).

פרטי הדין

הכח המחיל את הקניין (כח האדם או כח המעשה ) – חקר הברכת אברהם האם האדם בעצמו מחיל את הדין (כח האדם, כמו בקניינים, שהאדם עצמו פועל את הקניין), או שהאדם רק מסכים וממילא החמץ מתבטל (כח המעשה, כמו בשחיטה, שהאדם רק שוחט והבהמה ניתרת ממילא) (ברכת אברהם פסחים ב. סי' "גדר ביטול חמץ" ג בדעת הרמב"ם: כח המעשה).
הדעת (מחשבה או התרצות ) – נחלקו האחרונים האם צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון, אדם שרצה לבטל את חמצו, ושכח – האם נחשב שביטלו, ומותר לאחר הפסח, או שעדיין לא ביטלו, והוא חמץ שעבר עליו הפסח (שערי יושר ז-יב ד"ה אמנם: מחשבה, קצוה"ח שסב-א המובא בו: לא למחות. ברכת אברהם פסחים ב. סי' "גדר ביטול חמץ" ג בדעת הרמב"ם: התרצות (קביעות בליבו). קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. ולדעת התוס' שביטול הוא הפקר , יתלה במחלוקת האחרונים האם הפקר הוא במחשבה או בהתרצות ).
ביטול חמץ בלב – הר"ן סובר שלדעה שביטול הוא הפקר לא מועיל בלב, משום שדברים שבלב אינם דברים. אך חלקו עליו (טור או"ח תלא) משני טעמים:
א) דברים שבלב אינם דברים הוא רק בדינים שבין אדם לחבירו , אך ביטול חמץ, שהוא בין אדם למקום, מועיל גם בלב, דרחמנא ליבא בעי (מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא גם את הדעה שלא מועיל) .
ב) משום שמוכח שבדעתו היה לבטלו, שאנן סהדי שביטל כדי שלא יעבור באיסור חמץ (מחנה אפרים זכייה מהפקר ג, והביא את הר"ן) .
דברים שבלב – הביטול חל ע"י מחשבה, שצריך שכוונתו תהיה לבטלו, ולכן הולכים אחר ליבו תמיד ולא אומרים בזה "דברים שבלב אינם דברים". ועל כן אם אינו מתכוון לבטלו לא יועיל שאומר בפיו שמבטלו (המידות לחקר ההלכה יב-ה ד"ה ותירצתי).
לא מועיל לאחר זמן איסורו – ובטעם לזה יש כמה דעות:
א) הוא משום שאינו ברשותו (כיוון שאסור בהנאה).
ב) ביטול מועיל רק שהתורה לא תכניס את החמץ לרשותו (בזמן איסורו), אך לא להוציאו מרשותו (ולאחר זמן איסורו הוא כבר ברשותו) (תורת הקניינים ח"ב עמוד תצט חקר בין שתי האפשרויות הללו).
ג) ביטול מועיל רק לבטל חמץ חשוב, שמבטלו מחשיבותו, אך לאחר איסורו שממילא כבר אינו חשוב – לא שייך לבטלו, שהביטול לא מעלה ולא מוריד (קובץ שיעורים פסחים ח בדעת רש"י).
לאחר שביטלו מצווה מדרבנן לבערו שמא יבוא לאוכלו (לדעת תוס' פסחים ב. ד"ה אור). וחקר ר' שמואל האם הוא איסור בל יראה מדרבנן, או איסור מחודש (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד י, קיג).
המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי (פסחים ו.). ויש לחקור האם הוא מדין ביטול חמץ, או רק דין היכר (משנת יעבץ או"ח ח ד"ה אכן בדעת).
ע"י שליח יש אומרים שא"א לבטל משום שביטול מדין הפקר, וא"א להפקיר ע"י שליח (הובא בב"י או"ח תלד בסופו. והקובץ הערות כתב (עו-ז, בכלל, ולא בעניין ביטול חמץ) שלא שייך שליחות בחלות מכח המעשה, אלא רק בחלות מכח האדם ).
והרבה סוברים שאפשר לבטל ע"י שליח (טור ושו"ע או"ח תלד-ד, בעל העיטור ח"ב הלכות ביעור חמץ קכ:), וביאר בדעתם הב"י (שם) שני טעמים:
א) כיוון שחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו – בגילוי דעתא בעלמא שאינו רוצה בו סגי, ואפילו ע"י שליח.
ב) כל מה שהפקר לא מועיל ע"י שליח הוא משום שהפקר מדין נדר, ואין שליחות בנדרים, אך ביטול חמץ אינו מדין נדר.
אתי דיבור ומבטל דיבור – נחלקו האחרונים האם דין זה נאמר גם על ביטול חמץ (לדעת רש"י שאינו הפקר אלא השבתה בלב), שיוכל לבטל את ביטולו: החלקת יואב (אה"ע כא) כתב שאדם יכול לבטל את ביטולו (אלא שהוסיף שדין אתי דיבור הוא רק מכאן ולהבא), והסטייפלר (כתבי קהילות יעקב החדשים סג) סובר שלא שייך אתי דיבור בביטול, משום שלדעתו ביטול הוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו, ולא שייך לבטל מציאות (והקובץ הערות כתב (עו-ב בסופו, בכלל, ולא בעניין ביטול חמץ) שלא שייך לחזור בו מחלות מכח המעשה, אלא רק מחלות מכח האדם ).
האוכל חמץ מבוטל, יש מי שחידש שכיוון שביטלו ועשאו כעפר דינו כאוכל עפר ופטור (הביאו ספר המכתם פסחים ו: ד"ה אמר רבא). אך דחוהו הראשונים: ספר המכתם כתב שביטול מועיל רק שלא יחשב ממונו אך במציאות הוא עדיין חמץ (כך פירש בדעתו הערות באר משה), והמהר"ם חלאווה (שם ד"ה אמר רב יהודא) כתב שכיוון שאוכלו הרי הוא מחשיבו וממילא חוזר בו מהביטול.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אכילת חמץ והנאתו, בדיקתחמץ, ביעורחמץ, חמץ משש שעות ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.