קובץ יסודות וחקירות/אשה במצוות

הגדרה

אשה פטורה ממצוות עשה שתלויות בזמן, וחייבת רק במצוות עשה שאינן תלויות בזמן, וכן חייבת במצוות לא תעשה (הסוגיא בקידושין לד.).
לדוגמא, אשה פטורה מלולב, שופר, ציצית ותפילין כיוון שהזמן גרמן. אך חייבת במזוזה, מעקה, אבידה ושילוח הקן משום שלא הזמן גרמן (קידושין לג:).

מקור וטעם

מקורו מתפילין שנשים פטורות בהן (ותפילין נלמדו מתלמוד תורה שפטורה, שנאמר (דברים יא-יט) "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם": ולימדתם – ולמדתם, את בניכם – ולא בנותיכם (קידושין כט:)). ותפילין הוקשו לכל התורה: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג-ט) – מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (קידושין לה.).
בטעמו כתבו האבודרהם (סדר תפילות של חול, ברכת המצוות ומשפטיהם, ד"ה כל ישראל חייבין (עמוד כה)) והכלבו (עג בתחילתו) שהוא כדי שתהיה לעזר לבעלה (אמנם הקונטרסי שיעורים (קידושין יט-ד ד"ה ונראה בביאור) חקר בזה האם טעמו משום שהזמן גרמן, שמשועבדת לבעלה וא"א להגביל לה את זמן המצווה (או מטעמים אחרים), דהיינו שהזמן גרמן הוא הסיבה שפטורה, או שיש טעם מיוחד לכל מצווה שהאשה פטורה, ולא משום שהזמן גרמן, ומה שהזמן גרמן הוא רק סימן לכך שיש טעם אחר לפוטרה. ובילקוט שמעוני (שמואל א עח ד"ה וחנה) כתב שהטעם שפטורות הוא שאין להן אלא לב אחד, שאין יצר טוב שולט בהן כל כך ולכן מצווה שאינה נוהגת לעולם קרוב הוא שלא תעשה (זית רענן שם)).
במהותו חילק הרוגאצ'ובר (כללי התורה והמצוות ד"ה עבד כנעני במצוות) בין אשה לעבד כנעני, שעל אשה חל פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך עבד כנעני לא חויב במצוות אלו כלל (ואע"פ שכל מקורם של דיני עבד כנעני מגזירה שווה "לה לה" מאשה (חגיגה ד.), כבר כתב המידות לחקר ההלכה (כג-סג) שגזירה שווה מלמדת רק את פרטי הדין ולא את טעם המצווה).
נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון שתוקעות בשופר, חקרו האחרונים האם מקיימות מצווה (אלא שאין עליהן חיוב) או שאינה מצווה כלל (וכמו המניח תפילין ברגלו), ותלו זאת במחלוקות ראשונים (קובץ שיעורים בבא בתרא נד ברבע האחרון, שרידי אש ח"ג קד ד"ה ובעיקר). ויש לזה כמה נפק"מ:
א) נחלקו הראשונים האם אשה מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא – לר"ת מברכת ולרמב"ם לא. ותלו זאת האחרונים (קובץ שיעורים ושרידי אש שם) בחקירה זו, שאם היא מעשה מצווה – תברך, כדעת ר"ת, ואם לא – לא תברך, כדעת הרמב"ם.
ב) אשה שקיימה מצוות עשה שהזמן גרמא – אם אין בזה מעשה מצווה נקראת הדיוט, שהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכמו מצטער היושב בסוכה. אך אם יש בזה מעשה מצווה אינה הדיוט.
ג) נחלקו הראשונים האם נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן עוברות בבל תוסיף – רש"י כתב שעוברות בבל תוסיף (ראש השנה לג. ד"ה הא נשים, וכן מז"ה שהובא בשלטי הגיבורים ראש השנה פרק ד), ותוס' חלקו עליו וכתבו שאינן עוברות (עירובין צו. ד"ה מיכל (בשם ר"י), וכן ריא"ז ראש השנה פרק ד, והוסיף שהוא כמו איש המניח תפילין ברגלו, וכן המהרש"א (על רש"י שם) כתב שבל תוסיף שייך רק כשמקיים את המצווה ומוסיף עליה, אך כאן, שלא מקיימה כלל – לא עובר). ותלה זאת הקובץ שיעורים (שם) בחקירתו, שלרש"י נחשב מעשה מצווה, ולכן יש בזה בל תוסיף, אך לחולקים אין בזה כלל מעשה מצווה, וכמו המניח תפילין ברגלו, ולכן אין בזה בל תוסיף .

כללים

בסעיף זה נדון בכללי מצוות שונים – באלו מהם אשה חייבת.
עשה שמצד עצמו חייבים בו תמיד אך בפועל המצווה מוגבלת, כגון סמיכה, שסומכים ביום רק משום שתיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה היא רק ביום – לתוס' היא זמן גרמא ולתוס' רי"ד לא (דברי יחזקאל (סלבודקה) מה-ב,ג). וכן מצווה שבשבת ויו"ט אסור לעשותה משום שהיא מלאכה, כגון מילה שלא בזמנה ושריפת קודשים – לשער המלך (פסולי המוקדשין יט-ה ד"ה אלא) נחשב כעשה שלא הזמן גרמא, אך לאבני נזר (או"ח תקט-א לגבי נשים בהריגת עמלק) הוא עשה שהזמן גרמא.
מצווה שיש לה הפסק וחוזרת, כגון מילה, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה, חידש הטורי אבן (חגיגה טז: ד"ה בני) שלא נחשב שהזמן גרמא . וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה .
עשה שהזמן גרמא ויש בו גם לאו, כגון מלאכת יום טוב, והשבתת שאור (שיש בה בל יראה) – לחינוך (שכא בסופו, רצז בסופו) נשים חייבות, ולתוס' (קידושין לד. ד"ה מעקה) פטורות (דנו במחלוקתם המנחת חינוך רצז-ב [ג] ד"ה והנה בר"מ, ושער המלך עבודה זרה יב-ג ד"ה שוב ראיתי. והמנחת חינוך ט-ג [ד] הביא מחלוקת מפרשים בהשבתת שאור).
עשה שהזמן גרמא ויש בו כרת, לתוס' (מגילה כ. ד"ה דכתיב) אשה כן חייבת לקיים את המצווה אע"פ שהזמן גרמא, כגון מילה, לולא גזיה"כ שפטורה (לדעות שהזמן גרמא ), אך ספר גופי הלכות (שיד, הובא בשער המלך עבודה זרה יב-ג בתחילתו) כתב שפטורה. והמנחת חינוך (ב-ג [ט]) הסתפק בזה.
לאו שאין לוקין עליו, כגון לאו שניתק לעשה וכן לאו שאין בו מעשה, דן המנחת חינוך (ח-ב [ד] ד"ה ונוהגת) האם נשים חייבות בו כשאר לאווין או שפטורות ממנו, כיוון שמקור חיוב נשים בלאווין נלמד מהפסוק (במדבר ה-ו) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (קידושין לה.) ושם מדובר רק בלאווין שנענשים עליהם.
עשה שהוא בשב ואל תעשה, כגון האיסור לנעול את כרמו בשביעית, שהרי מצוות עשה להפקיר את מה שתוציא הקרקע – אפשר שגם נשים חייבות (מנחת חינוך פד-א [א] ד"ה ולכאורה).
מצווה שאינה באשה עצמה, חידש הריטב"א שכן חייבת בה, כגון מילת בנה, שהמצווה בבנה (לדעות שהזמן גרמא ), ופטור הזמן גרמא נאמר רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה (ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי).

מצוות שונות

בסעיף זה נדון בפרטי מצוות שונות – באלו מהן אשה חייבת.
עבודות המקדש – פשוט שאשה אסורה בהן. אך נחלקו המפרשים האם הן בכלל זר וכלולות בלאו (רמב"ם), או שכיוון שהן מזרע אהרן אינן בכלל זר, ויש בהן רק לאו הבא מכלל עשה (דרך מצוותיך ח"ג ד"ה עוד אני, הובא עם הרמב"ם במנחת חינוך שצ-א [א] בתחילתו, והוסיף שאפשר שגם החינוך סובר שאינן בכלל זר).
ביכורים – נשים חייבות בהם. ויש בזה ארבע דעות:
א) אינה זמן גרמא, כיוון שהמצווה חוזרת וניעורה לאחר זמנים אלו (טורי אבן מגילה כ:, מנחת חינוך צא-א [י] ד"ה ועיין).
ב) אינה זמן גרמא כיוון שכאן אין הזמן גורם לה, אלא שלאחר חנוכה אין הפירות מצויים על פני השדה (טורי אבן מגילה כ:, וברמב"ן קידושין לג: (ד"ה והוי) ובריטב"א שם (ד"ה תנו) מפורש שביכורים אינה זמן גרמא, אך לא ביארו את הטעם לזה).
ג) היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואעפ"כ אשה חייבת מדאורייתא משום שיכולה להיעשות ע"י שליח, ולכן אין לפוטרה בזה שמשועבדת לאב או לבעל, וכמו במצוות שריפת נותר (אור שמח טומאת צרעת יא-ז בסופו).
ד) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי מביא רק עד חנוכה וכן אינו מביא בלילה. וחיוב נשים בה הוא רק מדרבנן (מנחת חינוך צא-א [י] ד"ה ועיין).
ברכת הלבנה – למגן אברהם (תכו בהקדמה) הזמן גרמא, ולחכמת שלמה אינה זמן גרמא.
מילת בנה – בגמרא (קידושין כט.) מבואר שאשה פטורה מלמול את בנה משום שנאמר (כשאברהם מל את יצחק) (בראשית כא-ד) "כאשר ציווה אותו אלקים" – אותו ולא אותה.
והקשו התוס' (קידושין כט. ד"ה אותו) שהרי לכאורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה אינו זמן מילה, וא"כ פשוט שפטורה ואין צריך פסוק. ומצאנו על כך בראשונים ובאחרונים שישה תירוצים, ויש בהם יסודות חשובים לגדרי הזמן גרמא (וכן יש ביניהם נפק"מ גדולה האם מילה נחשבת מצווה שהזמן גרמא: לתירוצים א ב וג יש בה פטור שהזמן גרמא, לתירוצים ד וה הזמן גרמא אך אין בה את פטור הנשים כשאר מצוות שהזמן גרמן, ולתירוץ ו לא הזמן גרמא):
א) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק ללמד שגם אינה מקיימת את המצווה (ונפק"מ, למשל, שאסור לה לברך) (שרידי אש ח"ג קד בתחילתו ד"ה הו"ג, בשם מהרא"י אונטרמן) .
ב) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לדעה שמלים גם בלילה, שלדעה זו פשוט שאין הזמן גרמא (תוס' קידושין כט. ד"ה אותו).
ג) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לבנות קטורה שהו"א שחייבות במילה משום שפטור מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק לבני ישראל ולא לבני נח (מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך)).
ד) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שיש בה כרת, ועוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות הו"א שחייבת, ולכן צריך את הפסוק (תוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב).
ה) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שהמצווה אינה באשה עצמה אלא בבנה הו"א שחייבת, שכל הפטור של זמן גרמא הוא רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה (ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי).
ו) לא נחשב שהזמן גרמא, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה (טורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני).
ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי חובתה רק ביום, ולכן נשים פטורות ממנה. אמנם נחלקו הראשונים בדין ציצית ביום: לרמב"ם (ציצית ג-ז) קיום המצווה תלויה בזמן, דהיינו כסות יום פטורה בלילה וכסות לילה חייבת ביום, ולכן פשוט שהזמן גרמא. אך לרא"ש (ריש הלכות ציצית) ולתוס' (קידושין לד. ד"ה ותפילין) סוג הבגד תלוי בזמן, דהיינו כסות יום חייבת בלילה וכסות לילה פטורה ביום, ולשיטתם צריך לומר שזה שסוג החפץ תלוי בזמן מחשיב את המצווה לזמן גרמא (מנחת חינוך פד-א [א] ד"ה ולכאורה).
וממחלוקת זו יוצאת נפק"מ למצווה להפקיר בשביעית את מה שתוציא הארץ, שנשים חייבות בה – והרי כאן סוג החפץ תלוי בזמן, שהרי פירות שגדלו בשביעית חייבים בהפקר גם לאחר השביעית. א"כ לרמב"ם מובן שכאן לא נחשב שהזמן גרמא כי לשיטתו נחשב זמן גרמא רק אם קיום המצווה תלוי בזמן, וכאן קיומה לא תלוי בזמן (אלא רק סוג החפץ תלוי בזמן). אך לרא"ש ולתוס', שגם סוג החפץ מגדיר את המצווה כזמן גרמא – צריך לומר שמה שנשים חייבות להפקיר בשביעית הוא משום שהפקר בשביעית אינו מצווה אלא אפקעתא דמלכא (מנחת חינוך שם ד"ה אך).
ספירת העומר – בפשטות היא מצוות עשה שהזמן גרמא (מנחת חינוך שו-א [ד], אבני נזר או"ח שפד), אך הרמב"ן חידש שאין הזמן גרמא (קידושין לד., והובא במנחת חינוך ובאבני נזר שם).
הבדלה, לדעות שהיא דאורייתא גם נשים חייבות בה, לדעות שהיא דרבנן נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בה (מנחת חינוך לא-א [יג]).
בכור – נחלקו בה הראשונים לגבי כהנת: הרא"ש כתב שאין ליתן לה בכור בהמה טמאה וכן פדיון הבן, שנאמר "אהרן ובניו", ודורשים כהן ולא כהנת (רא"ש סוף בכורות סי' ד, וכן כתב הרמב"ם ביכורים א-י לגבי פדיון הבן). ותוס' סוברים שאפשר לתת לה (תוס' קידושין ח. ד"ה רב, בתירוץ השני, לגבי פדיון הבן), שהם סוברים "כהן ואפילו כהנת" (מצפה איתן על תוס' שם).
נשים חייבות בנר חנוכה (ובמגילה) שאף הן היו באותו הנס (מגילה ד., שבת כג.).
ונחלקו הראשונים האם הן יכולות להוציא ידי חובה אנשים (מאירי שבת כג. ד"ה אע"פ).
וחקרו האחרונים האם "שאף הן היו באותו הנס" הוא טעם לחייב את הנשים, או רק לסלק את הפטור (אור גדול דף קעב טור א: מחלוקת רש"י ותוס').
כתיבת ספר תורה, הסתפק השאגת אריה (תחילת לה) אם חייבות במצווה זו – האם כיוון שפטורות מתלמוד תורה פטורות מכתיבתה, או שהן מצוות נפרדות ובכתיבה כן חייבות. והחינוך (סוף תריג) כתב שנשים פטורות (דן בזה גם מנחת חינוך תריג-א [ט]).
אשה אינה סומכת (משנה קידושין לו.). וחקר הרוגאצ'ובר האם הוא מיעוט בנשים או בקרבן נשים, ונפק"מ בקרבן של איש ואשה בשותפות, האם האיש סומך (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה סמיכה אות לג).

פרטי הדין

כיבוד אשה – אשת חבר, אשה זקנה ואשה חכמה – ע"ע כיבוד חכמים בסעיף "אשה".
ערבות (כל ישראל ערבים זה בזה) – ע"ע ערבות בסעיף "נשים".

אנשים

בנות נח – יש מי שחידש שאינן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כגון מילה לבנות קטורה (לולא גזירת הכתוב, לשיטתו שהזמן גרמא ) שפטור זה נאמר רק לבני ישראל (מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך)).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: איילונית, איסורים, אנדרוגינוס,חרש, טומטום, מצוות, סומא, עבד כנעני במצוות, קטן, שוטה.