קהלת משה ז ג
[כשהיהודים חגגו את פורים בשנה הראשונה, כתוב:] "על כן היהודים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו"[1]. ולא כתיב מתנות לאביונים, [ואילו בהמשך, כשמרדכי כתב ליהודים איך לחגוג את פורים בשנה השניה, כתוב:] "ויכתוב מרדכי לקיים את הפורים, להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמישה עשר, משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"[2].
ותמוה היא למה לא נתנו בפורים הראשון מתנות לאביונים?
ותירץ היוסף לקח:[3] עפ"י משל עם סוחר אחד שהלך למרחקים אחר סחורתו, ובא גזלן ולקח ממנו עשרת אלפים אדומים, ורצה להרוג אותו והתחנן להקב"ה ועשה לו ה' נס, ובא רעם והכה את הגזלן ומת, ולקח הסוחר מעותיו ומצא עוד כפלי כפלים מעות אצל הגזלן שגזל במחנות אחרות.
וכשחזר הסוחר, שמח שמחה גדולה וציוה שיעשו משתה גדול לעניים, וחילק להם מעות, נמצא בתחילה היה שמחה ואחר כך עשה משתה, וכתב הסוחר בפנקסו שבכל שנה יעשו בזה היום מישתה.
והנה בשנה הבאה שכח השמחה ועשה משתה בתחילה ומכח המשתה באה השמחה. נמצא בשנה הבאה בתחילה משתה ואחר שמחה.
והנה בכאן [ישנו] דקדוק קטן, כי בשנה הראשונה כתיב: "שמחה ומשתה", ובפורים השני כתיב: "משתה ושמחה". והנה כתבו המפרשים טעם על מתנות לאביונים, כי חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, והעני אין לו במה לבסומי, צריכים ליתן לו מתנות.
והנה בפורים הראשון תלו את המן אשר דימה להרוג כל העולם, והיה השמחה גדולה על העני כמו על עשיר, ולא היו צריכים ליתן לו מתנות, כי היה שמחה בתחילה ואחר כך משתה, אבל בשנה השניה שכחו השמחה, וצריכים לעשות משתה, כדי שמתוך המשתה יתהווה השמחה, והעני אין לו במה לעשות משתה, לכן צריכים בכל שנה ליתן מתנות לאביונים, כי משתה קודם לשמחה, ודוּק היטב.