קדושת לוי/שלח

<< · קדושת לוי · שלח · >>

שלח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שלח לך אנשים (במדבר יג, ב). הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא:) לא ברא הקדוש ברוך הואכו', ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו:

או יבואר, שלח לך אנשים. יבואר על פי פירוש רש"י על פסוק (יהושע ב, ד) ותצפנו שלא הצפינו אלא לכלב כו', הכלל במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא בקל יכולים לכבוש אותם ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ אז אי אפשר לכבוש אותם אם לא בהתפשטות הגשמיות. ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות לכך נאמר בהם (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות, וכלב אשר העלה הניצוץ מרחב לא הפשיט עצמ וכו', וזהו ותצפנו. וכאן ששלח משה אל ארץ אשר אין להעלות מהן שום ניצוץ ואמר להם להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לשון הפשטה, להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לך אנשים:

או יבואר, שלח לך וכו' ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. וכבר צווחו על תיבת לך. ונראה, כי עיקר כוונת הבורא ברוך הוא לשלוח אנשים יריאים ושלימים אשר כל מגמתם עבודת הבורא ברוך הוא ולא חס ושלום לתור את ארץ ישראל גשמיותה של ארץ רק צוה הבורא ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לשלוח עבדי השם מקודם שיעשו רשימה שמה בעבודה, דהיינו בתורה ובתפלה להמשיך חיות ושפע מהארץ עליונה לארץ תחתונה בכדי שהארץ בעצמו יתאוה שיבאו בני אברהם יצחק ויעקב. וזהו שלח, לשון המשכה מגזרת ותשלח את אמתה (שמות ב, ה) כמאמר חכמינו ז"ל (סוטה יב:) דהיינו שימשיכו מהם אנשותם שיבואו למדריגת משה רבינו עליו השלום. וזהו שלח לך אנשים , שימשיכו את אנשותם , דהיינו התפשטות הגשמיות עד שיבאו לך, דהיינו מדריגת שלך, היינו שיבאו לארץ כנען לא לתור אותה בגשמיותיה חס ושלום , רק מיד כשיבואו שמה יעמדו על התורה ועל העבודה. וזהו ויתורו, מגזרת תורה. והעיקר כשישראל עוסקים בתורה ובמצות יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם, כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן לשון הוה, היינו כשישראל עוסקים בתורה ובמצות אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל אבל לא כן עצת הכסילים הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה. וזהו שהתפלל משה רבינו עליו השלום י"ה יושיעך מעצת מרגלים, דהיינו שלא תהיה עמהם בעצה להיות מרגלים בגשמיות, רק שהעיקר ויתורו מגזרת תורה:

או יבואר, שלח לך אנשים. ופירש רש"י לך לדעתך, אני איני מצוה אם תרצה שלח. וקשה כיון שהקדוש ברוך הוא לא צוה לו לשלוח ולמה כתוב לקמן וישלח כו' על פי ה'. ונבאר דאיתא [בפסחים] (שבת פז.) ג' דברים הוסיף משה מדעתו והקדוש ברוך הוא הודה לו. ואיתא נמי שם דף נ"ז מלכא ומלכתא הוי יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות בכל יום אחוי בידוי אי גדיא יאי יסיק לתמידא כו'. וזה אינו מובן, כי הוא סיפור מעשה. ואיתא נמי בגמרא (סנהדרין קח.) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו וכו'. ונבאר הכל, כי הנה יש זמנים שבא לאדם התעוררות מן השמים לעבדות הבורא ברוך הוא כדכתיב מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ומה הוא שמחה שבשעה שהקדוש ברוך הוא בחדוה אזי כל המלאכים בשמחה ובעת הזה משלח ה' התעוררות העליון לעבוד אותו וממילא הוא עובד את ה' בלי שום כבדות, רק מחמת התעוררות העליון יש חשק לעבודתו. ונמצא זה כוונת משה שהיה רוצה לתקן שאפילו לפעמים כשלא יבא להם התעוררות העליון שיתעורר האדם את עצמו מדעתו ומשכלו שיבין שהבורא יתברך שמו הוא בורא כל המלאכים כו' ויתחיל אדם לעבוד את ה' בכל לבבו. וזהו שאמר הוסיף יום אחד מדעתו, פירוש מהתעוררות עצמו ולא מהתעוררת העליון והתעוררת העליון בא לו מחמת שבכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים, וכשהוא זוכה שומע זה הקול נמצא כשהצדיק זוכה ושומע זה הקול זה הקול מעוררו ויש לדקדק מה עושה הצדיק כיון שממילא בא לו התעוררות העליון, רק שיש לומר שזה עושה הצדיק שאינו חושב שום דבר בעת הכרוז רק שעומד בהתפשטות הגשמיות ושומע את הקול:

וזה אמרו חכמינו ז"ל דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כי דור המדבר היו במדריגה גדולה והיה להם התעוררת גדול ונמצא לא היו חושבים את עצמן לכלום. וזהו שאמרו דור המדבר שהם היו במדריגה גדולה אין להם, כלומר מה שהיו אי"ן שלא היו חושבים את עצמם כלום והיו תמיד מקשיבים לקול העליון זה הביא אותם שהיה להם חלק לעולם הבא, כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים לא היה להם חלק עולם הבא, כי הם לא עשו כלום רק התעוררת עליון. ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק מהכא דכתיב כי במדבר, פירוש דיבור, דהיינו הכרזה שמכריזין בכל יום. יתמו, כלומר שיהיו תמימים בדיבור שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור. ואמר עוד ושם ימותו, כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה דילפינן שם שם ממשה, נמצא היכא דכתיב שם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו, רוצה לומר במיתת נשיקה מתים. ואין להקשות דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים דמשמע חס ושלום לרעה אדרבא זה הוא הוא דבר טוב, דיש לומר כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא שהוא יכול להפוך הטבע ונמצא בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש זה הוא בטבעיות העולם. וזה פירוש רש"י שלח לדעתך, שאתה הוספת יום אחד מדעתך כנ"ל שאפילו אם פעם אחת לא יהיה לו התעוררות שיהיה יכול לעמוד מחמת עצמו ונמצא אתה משגיח על הטבע. ונמצא כיון שאתה משגיח נמי על הטבע שלח אתה אנשים לראות אם הם חזקים או רפים. אבל אני איני מצוה לך, כי אני יכול להפוך הטבע נמצא משבאו המרגלים ואמרו לא נוכל לעלות לא היו יכולים דור המדבר לסבול אותם, כי הם היו במדריגה גדולה ואמר הקדוש ברוך הוא טעם למשה למה הם אינם יכולים לסבול אותם כי במדבר הזה יתמו, כלומר שהם תמיד בהתעוררת העליון כנ"ל:

וזה נמי הפירוש אין מזל לישראל (שבת קנו.) פירוש כשהאדם אינו חושב את עצמו והוא אצלו כאי"ן אז לישראל מזל מלשון השפעה כמו יזל מים מדליו (במובר כד, ז) כי כשהאדם אינו משגיח על הטבע יכול הקדוש ברוך הוא ליתן לו שפע רב, כי ה' הוא למעלה מן הטבע אבל כשהוא בטבע אין הקדוש ברוך הוא יכול ליתן שהוא בעצמו משגיח על הטבע והוא רע. ודרך הטבע כשאדם רע אין נותנים לו כלום וזה הוא הצדיק אבל אנו אין לנו להשגיח על התעוררת העליון, כי זה אינו תדיר רק שיש זמנים דבא התעוררת העליון לאדם בחגים ומועדים. לכן יראה אדם שיתעורר את עצמו לעבוד את הבורא בהתעוררות עצמו. וזהו הפלוגתא בין מלכא ומלכתא, מלכא אמר גדיא יאי, שגדיא הוא לשון מזל ומזל הוא לשון השפעה ושפע באה מחמת אי"ן ואי"ן בא מחמת התעוררות שאינו חושב את עצמו לכלום. וזהו גדיא יאי, שהתעוררות שאדם מתעורר מהתעוררות עליון יאי. ומלכתא אמרה אמירא יאי, כלום שהדיבור יאי מה שהוא מרגיל את עצמו בדיבורים שלו שיעבוד את הבורא מעצמו. ואמרו מאן מוכח כהן גדול, על פי סוד כהן גדול יודע היכן השפע יורד. אחוי בידו אמר אי גדיא יאי, כלומר התעוררות עליון יסיק לתמידא, כלומר יהיה תמיד בעולם ולמה אינו רק במועד ודו"ק:

וישלח אותם משה על פי ה' (במדבר יג, ג). כי משה ודורו דור המדבר היו דמיון תורה שבכתב ויהושע ודורו שבאו לארץ היו דמיון תורה שבעל פה. וזהו הרמז במאי דאמרו חכמינו ז"ל (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי תורה שבעל פה מקבל מהתורה שבכתב כמו שלבנה מקבל מחמה. וזהו הרמז וישלח אותם משה על פי ה', והרמז הדור שיבואו לארץ ישראל צריכין להיות דמיון תורה שבעל פה. ובאמת תורה שבעל פה ברצון הצדיקים שבדור זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר כרצון הצדיקים שבדור, ולכך ישראל אשר הם בדמיון תורה שבעל פה מונין השנה ללבנה הרמז על תורה שבעל פה:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז). פירש רש"י ז"ל התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונראה לדקדק הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים באותה שעה כשרים היו ולמה התפלל עליו. ונראה לתרץ, כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ. דהנה איתא במדרש (קה"ר א) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמ"ש ערות הארץ לב הארץ טבור הארץ עין הארץ. והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות וכשישראל עושין המצות בארץ אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה הי"ב אנשים וצוה להם ויתורו, לשון תורה שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו הארץ, לשון חפרה החמה כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה וזהו עיקר חשקה של הארץ. וזהו פירוש הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, כי השירה יהיה לה לצורכה כי טובתה היא. וזהו (שם כא, יח) באר חפרוה שרים כרוה וכו', לשון חפרה החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם (חסר):

עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה היא (במדבר יג, יז). הכלל, כאשר רוצים להעלות הניצוץ אז צריך לדבק עצמו במדת ה' שהוא מדת החסד. וזהו בנגב דרום מורה על החסד או לשבר תאות היצר הרע מתאותו כאשר מבואר במקום אחר פירוש הפסוק (תהלים קיט, צח) מאויבי תחכמיני מצותיך כי לעולם היא לי, כלומר לומר ליצר הרע הנקרא אויב אתה מפתה אותי לעשות התאוה שלך ופנימיות התאוה הוא שיהיה לי תענוג הלא עיקר התענוג הוא בעבדות ה' מוטב לעבוד ה'. והחילוק, אצל עבדות ה' התענוג הוא לעולם. ותענוג שלך הוא מדבר הפסד. וזהו מאויבי, הוא היצר הרע. תחכמיני מצותיך כי לעולם כו', עיין שם. וזהו הרמז ועליתם את ההר, היצר הרע נקרא הר כמאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) צדיקים כו', כלומר מפיתוי היצר הרע אקח התענוג לעבדות ה' ובזה תעלה הניצוץ ותשבר הקליפה או להעלות הדבר אל האין שיסתכל הדבר באי"ן מקום מחצב כל הנשמות ובזה תעלה הניצוץ. וזהו ומה הערים, מה הוא האי"ן כמאמר חכמינו ז"ל לא כאברהם שאמר וכו', אלא כמשה שאמר ואנחנו מה, ובאלו ג' בחינות תעלה הניצוץ ומכניע הרע:

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (במדבר יג, לג). פירש רש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ולכאורה קשה הלא בפסוק כתיב חגבים. והנראה, כי הכלל כשישראל עושין רצון הבורא ברוך הוא אז כביכול יש עליות למלכות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז ויהס כלב עלה נעלה, כלומר עלה יהיה עליות למלכותו נעלה כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא. וזהו שרמז רש"י בכאן, כי המרגלים פרקו מעליהם עול מלכותו יתברך. וזה שפירש רש"י ז"ל נמלים כמאמר הפסוק (משלי ו, ו) לך אל נמלה כו' אשר אין לה כו', לרמז על הנ"ל:

או יבואר, ונהי בעינינו כחגבים. פרש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ופירש רש"י תמיה ומאי בעי הכא נמלים הא בקרא חגבים כתיב. ונראה, דאיתא בילקוט דתלמי אמר להם למה אתה רוצים לכבוש את ארץ ישראל הלא כל הארץ של הקדוש ברוך הוא והוא נתן לנו ואם כן יהיה גזל בידכם. והנה חכמינו ז"ל אמרו (עירובין ק:)על פסוק לך אל נמלה כו', דאיסור גזל יכולים ללמוד מנמלה שאינה לוקחת מאחר. וזהו שפירש רש"י ז"ל שמענו אומרים שאלו אנשים אשר בכרמים רחוקים מגזל כנמלים ועל ידי כן לא יקחו ארץ ישראל כמו שכתב הילקוט שכן אמר להם תלמי. אמנם באמת אינו כן כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית, ברצונו ניתן להם וברצונו ניתן לישראל ואינו חשוב גזל:

ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ). ופירש רש"י ז"ל כדבריך, בשביל מה שאמרת פן יאמרו כו'. ולכאורה יפלא מה שבא רש"י להשמיענו. ונראה, שזה כוונת רש"י, דהנה משה התפלל להקדוש ברוך הוא בעד ישראל בטענה שלא יהיה חס ושלום חילול השם כמאמר הפסוק ושמעו מצרים כו', ולכאורה קשה הלא ביד הקדוש ברוך הוא כל מחשבת בני אדם וכל דרכי בני אדם להטות לאשר יחפוץ, אם כן יטה מחשבות האומות שלא יאמרו מבלתיכו', ולא יהיה חס ושלום חילול השם. אבל הענין, דיבור של צדיק עושה רושם למעלה ולמטה כמאמר הכתוב (איוב כב, כח) ותגזור אומר כו'. ואם כן כיון שאמר משה בתפילתו שיהיה חס ושלום חילול השם כשיעשה חס ושלום כלה בישראל בוודאי כן יהיה חס ושלום חילול השם. וזהו שפירש רש"י בשביל מה שאמרת פן יאמרו כו', ודיבורך עשה רושם ובוודאי יאמרו. אבל זולת דיבורך שאמרת פן יאמרו, לא היו האומות אומרים כך, אבל כיון שאמרת אתה שיאמרו בוודאי יאמרו כמאמר הכתוב ותגזור אומר, וכנ"ל:

חכמינו ז"ל אמרו מקושש לשם שמים נתכוין. שידעו העולם הגם שנגזר עליהם למות במדבר אף על פי כן חייבים לשמור התורה והמצות עיין במדרשי חכמינו ז"ל. ולכאורה תמוה אף על פי כן האיך חילל שבת. אמנם חכמינו ז"ל אמרו (שבת קה:)מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והנה הכא נמי כיון שלא היה בדעתו לקושש עצים לצרכו שלא היה צריך כלל, רק נתכוין שיתקדש שם שמים על ידו, אם כן הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם כן לא חילל שבת כלל רק סקלוהו עבור העולם שלא ידעו מזה כפשט המדרש:

(*) ואולם חי אני כו' כי כל האנשים כו' (במדבר יד, כא-כב). הנה הלשון כי, אינו מדוקדק בכאן, כי מאי נתינות טעם הוא על מה שאמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ, דמשמע עבור האנשים שימותו במדבר וימלא כו'. ונבוא להקדים ענין הידוע בדבר הבחירה אשר נתן ה' לאדם שיהיה לו כח ועוז לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהתגבר על היצר הרע שאם לא היה לאדם יצר הרע אשר אורב על נפשו תמיד ומסית אותו אחר תאות נפשו לעשות הרע בעיני ה' לא היה שום חידוש במה שהאדם עובד ה' ולא היה התענוג גדול כל כך אצל הבורא יתברך שמו. וכמו על דרך משל, בעבד שעובד את אדוניו שאין שום חידוש בעבודה זו, כי אין לו שום רשות ובחירה שלא לעבוד אותו לכן אין האדון מקבל תענוג כל כך מעבודתו, כי בהכרח הוא עובד אותו. מה שאין כן בבן הנאהב אשר לו ניתן הבחירה אם לעבוד את אביו או וכו' וגם יש לו מסית ומדיח אותו לעבור על רצון אביו ואף על פי כן הבן החכם אינו פונה לבו כלל לדברי המסית ומדיח הנ"ל, אלא אדרבה כל מגמת חפצו ורצונו לעשות רצון אביו ומקבל עליו עול מלכותו ועושה עבודתו בשלימות מרוב שמחה אזי אביו המלך מקבל תענוג גדול מזה במה שבנו החכים מאד להיות בוחר בטוב לעבוד עבודתו ולמאוס ברע. כמו כן אנחנו עמו בני ישראל הנקראים בנים למקום אשר לנו ניתנה הבחירה ויש לנו יצר הרע מסית ומדיח מדרכי ה' ואף על פי כן אנחנו מקבלים עול מלכותו בתורה ומצוות לעבוד עבודת ה' מזה נתרבה ונתגדל כבוד ה':

וזהו כוונת חכמינו ז"ל (אבות ו, יא) כל מה שברא הקדוש ברוך לא ברא אלא לכבודו, כי הרמב"ם במ"נ במאמר יוצר אור ובורא חושך, פירש לשון ברא, שהוא מענין והבור רק אין בו מים (בראשית לז, כד) והוא כאשר האור נעדר אזי בורא חושך, פירוש שהחושך נשאר תוהו ובוהו רק מן האור. ועל פי פירוש זה זהו כוונת חכמינו ז"ל כל - - מה שברא הקדוש ברוך הוא במה שנתן הבחירה וגם יצר הרע לאדם שהוא ענין לשון ברא שהוא נעדר מן האור, כי על ידי זה יכול להיות שיסור מאחרי ה'. אמנם כאשר האדם מתגבר על היצר הרע ובוחר בטוב ומואס ברע על ידי הבחירה על ידי זה נתגדל כבוד ה'. וזהו לא ברא אלא לכבודו, כדי שעל ידי זה יתגדל ויתרומם כבוד ה'. והנה ידוע שדור המדבר לא היה להם יצר הרע כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר לב) חרות, חירות מן המיתה חירות מיצר הרע, לכן אפילו כשהיו עובדים את ה' לא היה חידוש כל כך ולא היה נתגדל כבודו כל כך. וזהו פירוש הפסוק ואולם חי אני כו' וימלא כבוד ה' את כל הארץ, ונתן הכתוב טעם למה יתגדל כבוד ה' על ידי בניהם דוקא ולא על ידם, כי כל האנשים הרואים את כבודי, פירוש בהם ועל ידם לא יתגדל שמי כל כך. אם יראו את הארץ, כי אין להם יצר הרע. אפס בניהם הם יראו את הארץ, כי יהיה להם יצר הרע ובחירה ואף על פי כן יעבדו אותי על ידי זה יתגדל כבודי יותר משהיו אבותם עובדים אותי, כי לא היה להם הבחירה. והנה ידוע שעל ידי הבחירה שאנו בוחרים בטוב ומואסים ברע ועושים רצון ה' בתורה ומצות ומעשים טובים אזי אנחנו מדבקים עצמינו במקור החיים בבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא חי וקים לעד וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח.) גדולים צדיקים שגם במיתתן קרוין חיים על ידי שמדבקין את עצמם על ידי מעשיהם הטובים בתורה ומצות במקור החיים לא כן הרשעים שגם בחייהם קרוים מתים כי מדבקים עצמם במקור המיתה על ידי מעשיהם הרעים:

ובזה יובן כוונת משה רבינו עליו השלום שאמר אם כמות כל אדם ימותון אלה כו' ואם בריאה יברא כו' וירדו חיים שאולה, אשר לכאורה יפלא למה ירדו חיים שאולה דווקא. אך הנה תלונת קרח היה על הכהונה והיה רוצה לעשות מצוה אם כן דבק את עצמו במקור החיים. אמנם כוונתו לא היה בשלימות ורוצה להתעטף בטלית שאינו שלו, כי מצות הכהונה כבר הוא נתונה לאהרן מאת ה' אם כן היה רוצה לעבור על דבר ה' ועל ידי זה דבק את עצמו במקור המיתה גם כן. ונמצא היה שני הפכים בנושא אחד על ידי שרצה לעשות מצוה הבא בעבירה דבק את עצמו במקור החיים וגם במקור המיתה ולכן היה משפט קרח נקצב לו כפי מדתו כידוע במדה וכו', אשר לזה היה משפטם שירדו חיים שאולה שהוא חיים ומיתה ביחד. וזה היה כוונת משה רבינו עליו השלום במה שאמר אם כמות כו' וירדו חיים שאולה, דווקא, כי היה רוצה שיודע לכל שהכהונה לאהרן הוא על פי ה' אשר בחר בו. ובמה יודע זאת בזה אם ירדו חיים שאולה, היינו שיהיה משפטם נקצב להם בתערובות חיים ומיתה ביחד זאת יהיה מופת על מה שרצה לעשות מצות כהונה ועל ידי זה דבק את עצמו במקור החיים כנ"ל. אמנם מחמת שהכהונה נתונה לאהרן מאת ה', ואם כן במצוה זו רצה לעבור את פי ה' ועל ידי זה דבק את עצמו במקור מיתה ולכן היה משפטם נקצב ונמדד להם כפי מעשיהם בתערובת שניהם יחד. וזהו וירדו חיים שאולה דווקא:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ה' אלהיכם (במדבר טו, מא). כפל. הכלל, כי אדם צריך תמיד להעלות על מחשבתו שכל דבוריו ומחשבותיו ותנועותיו עושים רושם למעלה ולכך צריך האדם לשמור כל מחשבותיו ותנועותיו ודיבוריו ביראת ה' כיון שכל תנועותיו עושים רושם למעלה וזה הוא כלל גדול בעבדות הבורא שצריך האדם להעלות על מחשבתו שכל תנועותיו עושים רושם למעלה, כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם, וזה העיקר עבדות האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו. וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ותעלה על מחשבתך אני ה' אלהיכם, אני משגיח תמיד על כל דרכיך: