קדושת לוי/פקודי

<< · קדושת לוי · פקודי · >>

פרשה פקודי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלה פקודי המשכן כו' (שמות לח, כא). יבואר כאשר כתבנו לעיל, דמלאכת המשכן היה בה חכמת אלקות וצירוף אותיות ושמות הקדושים כמו בבריאת שמים וארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל יודע היה בצלאל כו'. והנה במעשה בראשית כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר יב) מתחילה עלה במחשבה וכו', ואחר כך כתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כתיב בה"א זעירא זה מרמז על שם אדנ"י, ואחר כך כתיב ביום עשות ה' אלהים, הוא יחוד הוי"ה אלהים כמו כן יחוד משה ובצלאל במלאכת המשכן במספר אשר נפקד ונמנה שכוון משה ליחד בתחילה במלאכת המשכן שם אלהים. וזהו שנרמז בכתוב אלה פקודי המשכן, ראשי תיבות אפ"ה שהוא פ"ו בגימטריה אלהים, וס"ת הי"ן שהוא בגימטריא ס"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ואחר כך בשם הוי"ה ברוך הוא שם מ"ה הקדוש הנרמז בכתוב משכן העדות שראשי תיבות מ"ה וס"ת ת"נ שהוא יו"ד פעמים מ"ה, שיחוד הכל על ידי שמותיו הקדושים אשר נבראו בהם שמים וארץ. וזה שכתוב אשר פקד על פי משה, שהוא התבונן בכל אלה:

או יבואר, אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה כו'. דהנה אמרו חכמינו ז"ל (תענית ח:) דאין הברכה שורה בדבר הספור והשקול. והנה כאן במלאכת המשכן דנעשה על פי חשבון ועל פי מדה הקצובה, אך אף על פי כן היה הברכה שורה בה. דהנה כתיב (שיה"ש ז, ה) עיניך ברכות בחשבון. והנה שורש עין רעה הוא כמו בלעם דבכל מקום שנתן עיניו היה מארה באותו הדבר מחמת דהרשע הסתכל באותו הדבר הפריד אותו משורש העליון של מקור החיים מחמת שהיה להוט אחר אותו הדבר והיה הדבר נחשב בעיניו אבל לא הסתכל בכח השם יתברך אשר יש בתוכו. אבל גבי זרע ישראל כתיב עיניך ברכות בחשבון, אף בדבר שיש בו חשבון ובא לידע מנין ומספר, אף על פי כן אינו מזיק הסתכלות הזה מחמת שאיש הישראלי בכל דבר אשר רואה ומסתכל אז רואה בכח הבורא אשר נמצא בו וכיון שמדביק הדבר ההוא לשורשו אז בראיה הלזו ממשיך ברכה ושפע ממקור עליון על הדבר ההוא. וזה שכתוב עיניך ברכות, שעיניך נעשו כמו ברכות ומעינות השפעה אף בדבר חשבון. וזה שכתוב אלה פקודי המשכן, במשכן שנמנה כל דבר כמה פעמים ונעשה בחשבון ואף על פי כן היה הברכה והשכינה שורה בה ואדרבה שהיה המנין צורך גבוה. וזה שכתוב אשר פקד על פי משה, מחמת שיצא המנין מפי משה שהיה בדביקות ובקדושה עליונה ואדרבה על ידו ניתוסף ברכה:

או יבואר, אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי יש שני בחינות בעבדות הבורא ברוך הוא. בחינה אחת, שאנו רואין ניסים ונפלאותיו שמשנה דברים הטבעים מזה ניכר שהוא יתברך מושל בכל ועושה בהם כרצונו ומחויבין כל ברואיו לעבדו ביראה. ובחינה ב', כשאנו משיגין גדולתו מצד שהוא הבורא הכל וראוים לעבדו. וההפרש בניהם הוא, כי כשאין מכירין גדולתו רק ממעשיו ונפלאותיו כמו הניסים שעשה במצרים ובים הניסים הם גדולים בעיניו, כי אין מכיר גדולתו רק על ידיהם, אבל כשהוא מכיר ויודע ידיעה אמיתית, כי הוא הבורא הכל, אם כן אין הנס גדול כל כך בעיניו, כי אין זה חידוש שהבורא הכל יכול לעשות בנבראים שברא כרצונו כיון שהוא ברא אותם, רק מזה יקר הנס בעיניו שהבורא ברוך הוא עשה ניסים ונפלאות מחמת אהבת ישראל. והנה בצאת ישראל ממצרים היו בקטנות השכל והכירו גדולת הבורא רק על ידי ניסים ונפלאות. אך במתן תורה בסיני נזדככו חומריותם והכירו גדולת הבורא ברוך הוא בבחינה הב' הנ"ל מצד שהוא בורא הכל וידעו למפרע שגם הניסים והנפלאות שעשה במצרים ובים אין הפלא מצד הנס כי אם שנראה אהבתו לישראל וכנ"ל:

ועל פי זה נבאר לך למה בפסח נצטוינו לאכול מצה ולהקריב בבית המקדש גם כן מצה, ובשבועות היו שתי הלחם דוקא חמץ וקרבן תודה מקצתה מצה ומקצתה חמץ. והוא, כי מצה, רומזת לדרך אשר הברואים עובדים להבורא יתברך מצד נפלאותיו וגם פשטיות מורה על זה שמצוה לאכול מצה לזכר שהמצרים היו ממהרים עליהם לצאת כמו שכתוב (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק כו'. וכמו כן אכילת פסח מורה על החפזון והזכירות הללו הם לזכר אשר השגנו אותו מכח נפלאותיו. אבל כשהגיעו להר סיני הכירו אמיתיות ולא נחשב להם הנס מצד הנס עצמו, כי השיגו שכל הברואים הוא לבדו ברא אותם במאמר פיו משום הכי בידו לשנותן ואם כן לא הוצרכו לעבדו מצד השגת הניסים והנפלאות ומשום הכי הקרבן בחג השבועות לא צוה להקריב מצה כי המצה מורה על השגה מנסים ונפלאות ובחג השבועות לא הוצרכו לעבדו בבחינה זו. והנה תודה היתה בא על הנס כאמרם ז"ל (ברכות נד:) ד' צריכין להודות. והנה כשעושה לו הקדוש ברוך הוא הנס הוא משיג בחינה ראשונה, ואחר כך מחמת שעשה לו הקדוש ברוך הוא הנס מתמיד האדם יותר בעבודתו ועל ידי כן בא לבחינה שהיו במעמד הר סיני והמועיל לבוא למדריגה זו מחמת שהשגנו זה כבר בסיני ועל זה מביא תודה מצה וחמץ הרומז לשני בחינות הנ"ל שהיו בהם אחד קודם הנס ואחד אחר הנס. והנה בעשית העגל אבדו השגת העבדות בשני בחינות האלו רק בעשית המשכן חזרו לבחינה ראשונה לעבודתו יתברך מצד נפלאות אבל הבחינה שבמעמד הר סיני אין זה כי אם דמי שעובד אותו יתברך תמיד במסירת נפש שיזכה מעט מעט לבחינה זו בהטיבו את דרכו. והנה עבודה שעובדים אותו יתברך מצד נפלאותיו כתב הרמב"ן ז"ל, שנקרא עדות, שזהו המעיד עליו יתברך. מה שאין כן המכיר אמיתותו מצד שברא כל הברואים זהו הרואה בעין השכל שמאתו יתברך נמצא הכל ולשון פקודי יתפרש לשון חסרון מלשון ולא נפקד ממנו איש. וזהו הרמז בפסוק אלה פקודי המשכן, פירוש חסרון במשכן שאף על פי שחזר להם בחינת העבודה מצד נפלאותיו, מכל מקום היה בזה חסרון שאין בזה שלימות העבודה. ומפרש הפסוק מה חסרון על זה אמר משכן העדות, דהחסרון הוא דמחמתו לא הרויחו רק עבודה שהוא נקרא עדות כנ"ל ולא עבודה הכרה אמיתיות כמו שהיה בסיני:

או יבואר, אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, ופסוק ויקם משה את המשכן, הכלל, כמו שמבואר בזוהר הקדוש המשכן היה כדמות זה עולם וכדמות כל העולמות ודמות התורה. והנה הרמב"ן הקדוש כתב על פסוק (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה', ופירש הרמב"ן, דרך ה', הם המדות הישרות אשר היה לאברהם אבינו עליו השלום מדת החסד מדת הרחמנות וכן שאר המדות הישרות. והנה אלו המדות הם כלליות התורה, כי יש מצות אשר הם ממדת החסד כגון מצות פריקה וטעינה, וכן יש כמה מצות ממדת החסד, וכן יש מצות אשר הם ממדת היראה, דהיינו לעשות לרשע כדינו וכן בשאר. וכן יש מצות ממדת התפארות כגון תפילין שמורה על מדה הנ"ל כנאמר (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש. וכן שאר מצות ממדה הנ"ל. וכן יש מצות משאר מדות. וכן נכלל כל מצות התורה במדות הבורא הישרות והטהורות והנקיות:

והנה בצלאל עשה את המשכן וכל הכלים של המשכן, דהיינו המנורה, המורה על מדת אהבה. והשלחן הוא מדת היראה. וכן שאר המדות והמדות האלו הם כלליות התורה והתורה הוא עיקר בריאת העולם. ועל זה רמזו חכמינו ז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. והנה בצלאל עשה הכלי המורה על מדת אהבה. וכן עשה שאר כלים המורים על מדת יראה. וכן עשה כלים המורים על מדת התפארות. אבל לא ידע בצלאל על איזה מצוה מרומז זה הכלי. וזה עשה משה שהראה לאיזה מצוה זה הכלי. דהיינו זה הכלי מרמז על אהבה ונמצא הוא מרומז בזה המצוה וכן שאר מהמצות לשאר הכלים. ונמצא בצלאל עשה סתם כלים המורים על מדת יראה. וכן שאר כלים המורים על שאר כל המדות. ומשה רבינו עליו השלום חיבר אלו הכלים לאלו המצות כל כלי המרמז על זה המצוה חיבר לזה המצוה אשר הוא מזה המדה. וזהו היה הקמת המשכן שלא היה יכול להקים רק משה, דהיינו לחבר המשכן למצות התורה. וזהו הטעם שפרקו המשכן בעת שהלכו במדבר והקימו בשעה שעמדו, כי ידוע שישראל הלכו במדבר להעלות הנצוצין שנפלו בקליפה שם במדבר להעלותם לקדושה וידוע מהבעל שם טוב, מה הוא עליות נצוצות, דהיינו כשרואין לאיזה דבר גשמיות ואין צריך לומר לדבר רע חס ושלום אז עובדין את הבורא ברוך הוא לאשר בזה הדבר אהבה או יראה או שאר מדות ועל ידי זה יכולין להעלות אותה, דהיינו שמראה לזה האהבה רעה אהבה טובה אשר לזה נאצל מדת אהבה מאת הבורא ברוך הוא על זה העולם רק לאהבה את ה' נמצא זה הוא עליות הנצוצות. וכן שאר המדות, דהיינו מדות היראה ליראה ה' כשרואין בזה המקום יראה רעה חס ושלום אז יכולין להעלותה לקדושה וכן שאר המדות יכולין להעלותן בזה הבחינה. והנה פריקת המשכן הוא שהמדות אינם מחוברים למצוה וזה היה בשעה שהלכו במדבר וכשבאו על מקום שיש שם אהבה לא טובה אז מעוררין את זה אהבה, דהיינו לאהבת ה' אשר הוא מקור האהבה וכן מדת יראה כנ"ל וכן מדת התפארת כנ"ל. ואחר כך כשכבר העלו זה האהבה וכן זה היראה אחר כך הקימו את המשכן, דהיינו שחברו אלו המדות ומצות הבורא ברוך הוא, כי כשאדם יש לו אהבת ה' וכן יראת ה' ואינו עושה המצוה אשר הוא מזה המדה אז אהבה ויראה אין לה קיום אבל כשעושה המצות אשר הוא ממדה זו אז המדה יש לה קיום. ולכך הקימו המשכן לאחר שהעלו הניצוץ אז דבקו המדות במצות שעל זה רמזו קימת המשכן כדי שיהיה לו קיום תמיד בקדושה וזה לא היה יכול לעשות רק משה רבינו ע"ה להקים המשכן לחבר את המשכן לתורה:

וזהו הרמז אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי העדות הוא התורה והמצות ומלת פקד מלשון התחברות מלשון חייב אדם לפקוד את אשתו, שחיבר המשכן לתורה. והנה אם היראה והאהבה חס ושלום אינה להבורא ברוך הוא אז הוא כאילו אין לה מנוחה, אבל כשהיראה והאהבה וכן שאר המדות הם להבורא אז הם בבחינת מנוחה, כי הם על הדבר אשר על כך נאצלים מהבורא יתברך. והנה יש עוד בחינה, כשהמדות הם תמיד בהתחברות להמצות אז יכול להשפיע שפע מלמעלה. והנה זה שהיה תמיד בהתחברות המדות, דהיינו הכלים מהמקדש ומשכן להמצות היה עיקר התחברות תמיד רק בירושלים בבית המקדש וזה הבחינה שהמדות יהיה להם מנוחה, דהיינו לעבוד בהם את הבורא ברוך הוא וברוך שמו זה היה גם כן במשכן. וזהו הרמז במשכן שילה לא היה שם תקרה מלמעלה, דהיינו שיהיה שם התחברות בתמידות זה לא היה במשכן אבל מנוחה היה שם להמדות כנ"ל. וזהו הרמז במשנה והיא היתה מנוחה. אבל ירושלים שהוא המקדש זה קביעות, דהיינו התחברות תמיד. וזהו הרמז במשנה והיא היתה נחלה, דהיינו להשפיע מלמעלה. וזהו הרמז בפסוק (שמות כה, טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, ולמה בארון אין מסירים הבדים ממנו. והנראה, כי הנה כבר ביארנו שהליכת המשכן במדבר זה היה בעצמו עליות נצוצות ולכך פרקו אותן להראות המדות טובות שעל ידי זה יכול להעלותם. והנה זה עליות אי אפשר להיות בתמיד, דהיינו להוכיח תמיד הרשע בפניו שיחזור בתשובה זה אי אפשר שיהיה תמיד. אבל לבקש עליו במחשבה לפניו שכל הרשעים יעשו תשובה שלימה לפניו זה אפשר להיות תמיד. וזה צריך אדם לבקש תמיד שהרשעים יחזרו בתשובה שלימה. והנה הארון, מורה על המחשבה ולכך אמר בו שלא יסורו הבדים ממנו, דהיינו שיבקשו תמיד על עליות נצוצות, כי זה שהבדים הם תקועים בו מורה על הילוך. וכבר אמרנו שהילוך המשכן במדבר היו עליות נצוצות וזה אי אפשר תמיד. אבל הארון, שהוא המחשבה צריך להיות תמיד בבחינת מחשבה לבקש הנצוצות שיהיה להם עליות כנ"ל. ולזה רמזו חכמינו ז"ל צריכין לערב תמיד בתפלה פושעי ישראל, דהיינו לבקש תמיד בתפילתינו על עליות הניצוצות ודו"ק היטב:

או יבואר, אלה פקודי המשכן משכן העדות, הכלל, יש אדם שעושה מצות הבורא יתברך אבל עדיין אינו במדריגה שיהיה מחובר על ידי המצות להבורא יתברך בכדי שעל ידי זה יהיה להבורא יתברך תענוג מישראל, ובאמת האדם צריך לעבוד את הבורא יתברך בזה המדריגה. וזהו הרמז אלה פקודי המשכן, פקודי, לשון התחברות מלשון חייב אדם לפקוד כו', האדם צריך לעשות המצות בכדי שעל ידי זה יהיה לו התחברות אל השכינה, כי משכן הוא לשון שכינה משכן העדות, עדות לשון תענוג לשון עדי עדיים (יחזקאל טז, ז) שעל ידי זה יהיה תענוג להשכינה ממצות ישראל:

או יבואר, אלה פקודי המשכן כו' עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן, הכלל הוא שהשם יתברך משפיע תמיד על עמו ישראל חסד ורחמים ומה שלפעמים חס ושלום בא איזה דבר רע על ישראל הוא רק כדי שבסוף יבוא מזה טובה לישראל אבל באם חס ושלום לא יבוא מזה הרעה טובה אז אין השם יתברך שולח רעה על ישראל, כי העיקר מה שהשם יתברך שולח רעה לישראל הוא כדי שאחר כך יבוא מזה טובה לישראל. וזהו הרמז כי לוי מרמז על מדת משפט. וכהן רומז על מדת חסד. וזה הרמז עבודת הלוים הוא מדת משפט. ביד איתמר בן אהרן הכהן, הוא מדת חסד, דהיינו שמדת משפט הוא ביד החסד כשיבוא מזה חסד אז מדת משפט עושה לשעה מדתו, אבל אם לא יהיה מדת חסד אז אין מדת משפט עושה משפטו. וזהו הרמז אלה פקודי המשכן, כי המשכן רומז על המתקת הדינין, דהיינו המתקת דינין מישראל הוא כמו עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן ודו"ק:

ובצלאל בן אורי כו' (שמות לא, ב) עשה את כל אשר צוה ה' את משה. עיין ברש"י, כי משה צוה תחילה על הכלים ואחר כך על המשכן ובצלאל עשה תחילה המשכן ואחר כך הכלים. והנראה לבאר, כי הנה האדם כשקם ממטתו אזי צריך לרחוץ תיכף, היינו בתחילה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים להאמין באמונה שלימה שיש בורא ברוך הוא על כל העולמות, ואחר כך צריך האדם להתפלל וללמוד תורה ולעשות מצות והמצות והתורה הם המלמדים את האדם המדות הבורא ברוך הוא שהוא אל רחום וחנון כו', וכן שאר מדות הבורא יתברך. נמצא, המצות והתורה שאדם עושה הם המלמדים אותו איך להאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך שמו. ונמצא יש כאן שני בחינות באמונת הבורא יתברך. בתחלה, אדם מאמין בשכל קטן שיש בורא על כל העולמות. ואחר כך, כשאדם לומד תורה ועושה מצות הבורא יתברך על ידי תורה והמצות אזי השכל יש לו הזדככות ונמצא הוא מאמין באמונה שכליית בהבורא יתברך. והנה זה שאדם מאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך זה הוא השראת השכינה:

ועתה נבאר קודם, כי שבט לוי נמנו שני פעמים. אחד מבן חודש ומעלה, ואחד מבן שלשים שנה ומעלה. אבל ישראל לא נמנו רק מבן עשרים. כי הי"ב שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך ולכך השבטים נקראים מטות שהמצות שאדם עושה מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך והשכל נזדכך ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות ועל זה נמנו הלוים ב' פעמים אחד מבן חודש, דהיינו בשכל קטן ואחד מבן שלשים שנה דהיינו, בשכל גדול. והנה המשכן הוא מרמז על אמונת הבורא יתברך כאשר בארנו שאמונת הבורא יתברך הוא השראת השכינה והכלים של המשכן הם המצות הבורא יתברך. והנה השם יתברך צוה למשה להורות לישראל תחילה המשכן, דהיינו להאמין תחלה סתם שיש בורא ברוך הוא ואחר כך הכלים להורות להם המצות ועל ידי המצות ישיגו את האמונה השכליות. אך משה שהיה לו שכל גדול ולא היה צריך כלל לבחינת הא' רק על ידי המצות השיג אמונת השכליות והיה משה סבור שכל ישראל הם בבחינתו וצוה תחלה על הכלים לעשות המצות ואחר כך המשכן האמונה השכליות אשר הוא השראת שכינה ובצלאל עשה בבחינת ישראל תחילה המשכן כנ"ל ואחר כך הכלים. ובזה יבואר מה שמקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת בשלח (שמות יט, ד) על פסוק אתם ראיתם גו' ואביא אתכם אלי, ותרגומו וקרבית יתכון לפולחני. ומקשה הרמב"ן ז"ל, הלא עדיין לא קבלו התורה. והנראה, כי ישראל במצרים לא היה להם אמונת הבורא ובראש חודש סיון שבאו נגד ההר ככתוב (שם יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, היה להם אמונה בהבורא יתברך אבל לא היו יודעים עדיין במה לעבדו עד שקבלו התורה והמצות אז ידעו במה לעבוד את הבורא יתברך אבל אמונת הבורא יתברך היה להם תיכף כשחנו נגד ההר. וזהו שתרגם אונקלוס וקרבית יתכון לפולחני, דהיינו אמונת הבורא ברוך הוא כנ"ל:

או יבואר, ובצלאל בן אורי כו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ועיין ברש"י כל אשר. ובו יבואר מה שנאמר ולחשוב ויבואר על פי הפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי כו', ועיין במדרש. ויבואר על פי דמבואר במדרש על פסוק (שם קכא, ה) ה' צלך. מה הצל מה שאדם עושה הצל עושה, כך כביכול מה שאדם עושה ה' עושה. ולכך צריך שיעשה חישוב דרכיו כיון שהשם עושה מה שהוא עושה לכך צריך לדקדק היטב כל מעשיו ודבוריו כרצון השם ולא יאמר מה מעשי ודבורי כיון שהשם עושה מעשיו, רק צריך לעשות חישוב מעשיו ודבוריו. וזהו חשבתי דרכי, עשיתי חישוב את דרכי. ועל ידי זה ואשיבה רגלי כו'. ויש אדם בבחינה יותר גדולה שחושב מחשבתו גם כן מטעם זה. וזהו לחשוב מחשבות שעשה בצלאל חישוב את מחשבותיו להיות מחשבתו כרצון הבורא, ושמו מורה עליו בצלאל, כלומר אל הוא הצל שלו. והנה האדם רמ"ח אבריו כדוגמת הרמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידיו כדוגמת שס"ה לא תעשה. ומבואר במדרש כאשר יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, כן הוא בעולם והכל כדוגמת המצות. והנה המשכן עם כליו הוא כדוגמת המצות והאברים בעולם. וזהו ובצלאל גו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה, כלומר שעשה המשכן וכליו כדוגמת המצוה אשר צוה ה' את משה. ויתורץ מה שמקשה רש"י את כל עיין שם, כי רוב המצות נצטוו באוהל מועד, נמצא בעת עשיית המשכן עדיין לא השיגו בפועל המצות אשר יהיה הציווי להם, אך אף על פי שעדיין לא נאמר להם המצות בפועל, אף על פי כן בצלאל שהוא אותיות בצל אל, השיג המצות כדי לעשות במשכן וכליו הדוגמא. וזהו את כל דייקא, אפילו המצות אשר עדיין לא נצטוו עליהם. וזהו (ויקרא א, א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר, כלומר כיון שבא אל אוהל מועד השיג המצות בכח מן האוהל מועד עצמו השיג המצות. אבל הכל בכח אבל לא בפועל עד אשר צוה ה' אותו. ואז השיג המצות בפועל וזהו לאמר. אז יאמר המצות כאשר ישיג בפועל אבל בכח השיג מן האוהל מועד עצמו. וזה ויקרא אל משה מאוהל מועד לאמור לו בפועל כדי שיוכל לאמר המצות לישראל:

ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב. והנה מבואר בחכמינו ז"ל (חגיגה יד) חכם חרשים כשהוא פותח פיו הכל נעשין כחרשין. ויש להבין מאי זה הכל נעשים כחרשין. והנראה, כי יש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא בשכלו שכל אנושי ויש אדם שהוא מסתכל על האי"ן כביכול וזהו אי אפשר בשכל אנושי רק בעזר ה' יתברך. וזהו הרמז במשה (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, מחמת שהיה לו עזר ה' יביט, היה יכול להסתכל על האי"ן. ובאמת זה האדם כשהוא במדריגה זו שיש לו עזר ה' להסתכל על האי"ן אז השכל שלו הוא בטל במציאות והוא כחרש שהשכל אנושי שלו הוא בטל במציאות. וזהו שרמזו חכמינו ז"ל חכם חרשים כו', כשמסתכל בהאי"ן כנ"ל. וזהו הרמז חרש וחושב. ובאמת אחר כך כשאדם חוזר אל עצמות השכל אז הוא מלא שפע. וזהו הרמז ורוקם בתכלת ובארגמן, כנ"ל שהוא מצויר בכמה מיני שפע מכל הטובות ודו"ק:

וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך כו' מעשה חושב (שמות לט, ג). דהנה מלאכת מחשבת אסרה תורה ויליף ממלאכת המשכן דהיה הכל במחשבה על ידי בצלאל אשר מילא אותו אלהים בחכמה ובדעת. והנה מלאכת המשכן היה דוגמת מעשה בראשית. והנה מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים שיתף מדת הרחמים. דגם במעשה בראשית הכין השם יתברך צרכי עולמו כל דברים הנצרכים להבריאה כל המדות של הכסף וזהב ותכלת וארגמן, ומתחילה היה רצונו להנהיג את העולם במדת זהב, אחר כך התיישב כביכול ברצונו וראה שטוב לפני עולמו שיתנהג במדת הכסף. כמו כן בצלאל והאומנים אשר היו אתו לקחו להמשכן גם כן כל המידות זהב וכסף ונחושת כו', מעין תבנית המשכן שלמעלה. והנה כמו שהוצרך השם יתברך לשתף בבריאת שמים וארץ מדת הרחמים כך כיוונו העושי המלאכה במשכן. וזה שכתוב וירקעו את פחי הזהב, שעשו הפחין של זהב דקין שהמדה של זהב המתיקו עד למאוד לעשות דק היטב וקצץ פתילים לחתיכות קטנים שלא להיות מדת זהב בשלימות רק לערבו לתוך התכלת ובתוך הארגמן בתוך עניני העולם להיות מעורב בתוכו מעט עפריות זהב אשר גם הגבורות הם צורך עולם לפעמים להכניע הרע אבל עיקר הוא מחשוף הלבן בחינת כסף. וזה שאמר מעשה חושב, רוצה לומר שבחינת זהב הוא מעשה חושב אשר עלה במחשבה לברוא במדת הדין זה יהיה גם כן מעורב בתוך עניני הבריאה:

סליק ספר שמות שבח לאל בורא עולם