קדושת לוי/לך לך

<< · קדושת לוי · לך לך · >>

פרשת לך לך

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א). רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך. והנראה מה שהשם יתברך אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך, אמר לו שלזה הארץ אשר יהיה הסבה שילך ילך שם. והנה אברהם כאשר בא לארץ ישראל והיה שם הרעב ראה כי כן הסיבה מן השם יתברך שלא יהיו כאן. וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, בזה ראה כי כן הסבה שלא ישאר כאן רק ילך לארץ אחרת ונמצא זה הוא מן ה' שילך אל ארץ אשר יהיה שם הרצון מן ה':

או יבואר, אל הארץ אשר אראך, הכלל כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה, וזו אשר אראך לשון בהירות השכל:

או יאמר, לך לך, הכלל כאשר האדם בורח מן השונא אז הוא בורח אל מקום אשר ימצא להמלט את נפשו אפילו להיות נע ונד בארץ אחרת בכדי להמלט את נפשו מן שונאיו וכאן שהיה אברהם נרדף מן נמרוד הרשע כמבואר בחז"ל ושמא חס ושלום תאמר שהיה אברהם נע ונד בארץ אחרת, לזה אמר לו השם יתברך לך לך כלומר לך אל מקומך:

עוד יבואר, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, כי זה כלל גדול לכל מקום שאדם הולך הוא הולך לשורשו, כי בוודאי באותו המקום יש שרשו וצריך להעלות אותן הנצוצות לזה אמר לך לך לבדך לשרשך להעלות אותן הנצוצות. אבל משה ואהרן ושמואל שהיו כללות כל ישראל לזה נאמר בשמואל (שמואל א' ז, יז) כי שם ביתו, בכל מקום שהולך שמה היה חיותו, דהיינו שם היה שורשו שהיה כללות כל ישראל:

בפסוק ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב). ואמרינן בגמרא (פסחים קיז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולם תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ולא בהם. כי הנה יש שלשה מדות אשר הבורא ברוך הוא מתנהג בהם כל העולמות והם מדת אהבה ומדת הגבורה ומדת התפארת והנה כשהקדוש ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת אהבה אז כל העולמות הם מלאים כל טוב וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת הגבורה אז חס וחלילה לפעמים הוא להיפך וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת התפארת אז גם כן הם מלאים כל טוב כי באמת תכלית מדת התפארת הוא אהבה כי מדת התפארת הוא מה שהבורא יתברך מתפאר עצמו כביכול בברואיו על ידי זה יתעורר מדת אהבה להשפיע להם כל טוב והנה מדת הגבורה אף על פי שהוא נראה שהוא להיפך ממדת אהבה, כי חס וחלילה לפעמים הוא עושה דין בעולם אף על פי כן תכליתה הוא אהבה כמו שאמרו חברי איוב לאיוב והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד (איוב ח, ז) כי עיקר מדת הגבורה לעשות לפעמים חס וחלילה דין בעולם כדי שאחר כך יושפע כל טוב וכמו שנחום איש גם זו אמר על כל מקרה אשר הקרה לו גם זו לטובה, אף על פי שהקרה לו איזה מקרה אשר בתחילה נראה לא טובה אף על פי כן סופה היא טובה ואשר בתחילה נראה לא טובה היא רק כדי שיהיה אחר כך טובה. ולפי דברינו אלה אפילו מדת הגבורה תכליתה היא אהבה. והנה ידוע שאברהם רומז על מידת אהבה ויצחק על מידת הגבורה ויעקב על מידת התפארת וזהו שאמר יכול יהו חותמין בכולן, כלומר שיהא מדת הגבורה והתפארת תכלית גם כן גבורה לזה אמר בך חותמין, כלומר תכלית תפארת והגבורה הוא רק שיתעורר מדת אהבה כי חותם הוא תכלית הדבר ואלו שלשה הבחינות היה בי"ב שבטי י"ה:

והנה יש בתפילין שי"ן של ארבעה ראשין ושי"ן של שלשה ראשין, והנה השי"ן של שלשה ראשין היא על בחינות י"ב שבטי י"ה כי כל ראש כלול מארבעה כידוע לעם ה' הרי י"ב וכל שבט ושבט יש לו שורש מאלו י"ב שרשין ונקראו י"ב חיוורתא ונקראין אין, ויש עוד שורש למעלה מאלו השרשים אשר כלול כל אלו י"ב שרשים והשורש ההוא נקרא אפס ועל השורש ההוא נאמר בלו"ם פיך מלדבר וכו', והוא על דרך משל, כי לאילן יש הרבה ענפים וכל ענף וענף יש לו שורש באילן והאילן עצמו יש לו שורש אשר כולל כל השרשים ועל בחינה הזאת רומז מלת אחד כי החי"ת ודלי"ת הוא י"ב והוא י"ב חיוורתא ואלף הוא השורש העליון אשר כולל אלו השרשים ובבחינה הזאת אמרינן בגמרא, ובלבד שלא יאריך באלף כי האלף הוא אפס הכולל אלו י"ב שרשים ואל האלף הזאת נאמר ולבך מלהרהר אפילו להרהר אסור שם והבן ודו"ק:

והיה ברכה (בראשית יב, ב). הכלל י"ה רמז על השם יתברך ו"ה על ישראל ועד אברהם לא היה שיעורר השפע מלמעלה והיה השפע מן ה' לבדו נמצא השם י"ה קודם ו"ה משבא אברהם והיה התעוררות השפע מלמטה נמצא ו"ה קודם י"ה. וזהו והי"ה ברכה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מב) והיה הוא שמחה, כלומר ו"ה קודם י"ה נרמז על התעוררות התחתון:

ואברבה מברכך ומקללך אאור (בראשית יב, ג). ולכאורה מפני מה שינה הלשון שאצל הברכה אמר מקודם ואברכה ואצל הקללה הקדים ומקללך. אך נראה שזה ידוע שהבורא ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה חלילה ועל זה אמר ואברכה מברכיך, דהיינו דתיכף ומיד כשתעלה על מחשבה של אדם הטוב לברך אותך אז אצרף אותה מחשבה למעשה ויהיה בעיני כאלו קיים המצוה הזאת ואז אברך אותו תיכף ומיד כדי שיהא כלי מוכן לקבל הברכה ואז יברך אותך אבל ומקללך אאור, היינו שאחר שיקלל אותך אז אקלל אותו אבל אם יהיה במחשבה לקלל אותך אז לא אקלל אותו והבן:

ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב, ח). ויש לדקדק היה צריך לכתוב ויבן שם מזבח לה' הנראה מאי אליו או הוה ליה לכתוב לה' הנראה לו מאי מלת אליו. ונראה לפרש, כי באמת שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם בכאן טובת הגשמיות ולכך היה צריך מזבח והוא ענין הקרבה להקריב הטובה הזאת להבורא יתברך. וזה הוא פירוש הפסוק ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, בשביל טובתו כי מלת אליו הוא בשביל טובתו ולכך הוצרך למזבח והוא ענין הקרבה והבן:

בפסוק בית אל מים והעי מקדם (בראשית יב, ח). כי ידוע שצריך להצדיק להיות דבוק תמיד באין וזו ביטול במציאות מחמת גודל היראה ופחד מהבורא ברוך הוא ותיבת (והעי) הוא מלשון עיי השדה וכשהצדיק הוא דבוק באין משם הוא מביא השפעות רצון וברכה לכל העולם כולו. וזו פירוש הפסוק בית אל מים והעי מקדם, רצה לומר שמקודם צריך להיות דבוק באין וזו בחינת עי מקדם הוא קדמונו של עולם ואחר כך כשהצדיק הביא השפעה לעולם בחינה זו נקרא בית אל מים ודוק. וזהו כוונת מלת שא"ה משם ע"ב מלשון שאיה ושממה, רצה לומר שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואחר כך מביא כל הברכות לעולם. וזה שכתוב אחר כך ואברם כבד מאוד במקנה ובכסף ובזהב ודו"ק:

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט). ביאורו כך, לשון נגבה הוא מלשון (יהושע טו, יט) כי ארץ הנגב נתתני דעכסה שפירושו מנוגב. ובאמת הנגבה הוא דרום מורה על מדת חסד, אך כי גם במים יש מדת קר ולח דהיינו הרכבה שלו וקר יורה על הצמצום ולח מורה על התפשטות ולפי זה מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו דהיינו קר ולח. והענין שאברהם אבינו עבד את הבורא ברוך הוא במדת אהבה אך האהבה האמיתית הוא שצריך להתפשט מכל המדות שלו ולעבוד את השם יתברך בכל אבריו ותנועותיו ולא ישאיר לעצמו כלום. והנה זהו עצם הצמצום שמתפשט מעצמותו ונכנס באהבת הבורא יתברך. וזהו עצם ההרכבה כנ"ל. וזהו כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע, דהיינו שנסע ויצא מעצמותו ונתפשט והלך לאהבת הבורא והיינו הנגבה ודו"ק היטב:

ובאופן אחר יבואר הפסוק והוא קרוב לפירוש הנ"ל ויסע אברם וכו', כי יש שני מיני עובדי ה' אחד על ידי יראה ואחד על ידי אהבה. וההפרש העובד על ידי יראה הוא יש כי הוא עצמו דבר ומתירא עצמו מדבר של מעלה ממנו והעובד על ידי אהבה הוא כאין לגמרי שאינו כלום והנה באהבה עצמה העובד באהבה מחמת שכר הוא גם כן יש שעובד עבור עצמו והעובד לעשות נחת רוח להשם יתברך ואינו חושב עצמו והוא אינו כלום זה הוא כאין לגמרי. וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, פירוש שהשיג בחינת אהבת שלא לחשוב עצמו כלל רק לעשות נחת רוח להשם יתברך וזהו נקרא נגבה מלשון ארץ הנגב כנ"ל דבר היבש וריקן שהוא עצמו אינו כלום ולא עבור שכר והמבין יבין:

או יבואר על פסוק הנ"ל, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט), ולבאר הכפל לשון הלוך ונסוע הוא על פי הזוהר הקדוש דאברהם עבד את הבורא יתברך מאהבה ונגבה הוא דרום דהוא חסד והיא אהבה עד כאן. וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא עיין שם. ולכן אברהם אבינו שעבד את הבורא במדת אהבה העיר אהבת ה' כמו שכתוב זרע אברהם אוהבי, מדה כנגד מדה ואם כן בעבודתו באהבה פעל שמשך אהבת השם יתברך אליו. וזה שאמר הלוך ונסוע הנגבה, רצה לומר שנגבה דהוא אהבה כנ"ל בו הלך לה' לעבוד אותו ונסע על ידי זה אהבת ה' אליו וזהו הלך באהבתו לה' ברוך הוא ונסוע שנסע לאהבת ה' אליו ואהבתו לה' הוא מתתא לעילא ואהבת ה' אליו הוא מלעילא לתתא:

וזה שאמר הכתוב וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה (בראשית יג, יד), רצה לומר שיראה בחינת ג' אבות כמבואר בכתבים דצפון ודרום ומזרח הוא יראה ואהבה והתפארת עיין שם והוא מדת אברהם יצחק ויעקב שאברהם עבד באהבה ויצחק ביראה ויעקב בהתפארות ורמז לו השם יתברך ברוך הוא שיראה מדתו ומדת יצחק ויעקב ורמז כי את כל הארץ אשר אתה רואה, על פי דמבואר בכתבים דארץ הוא מלכות דהוא דוד וכמבואר בזוהר הקדוש דדוד לא קבל מלכותו שלימה עד דאתחבר באבהן ויש לדוד התחברות עם האבות וזה שאמר כי את כל הארץ, שהמלכות דהוא ארץ דהוא בחינת דוד שיש לה בחינת התחברות לך אתננה ולזרעך עד עולם, שממך יהיה המלכות. ומהאי טעמא הזכיר ימה לגבי צפונה ונגבה וקדמה מחמת דרצה להזכיר מלכות כנ"ל וימה הוא יסוד כנזכר בהאר"י ז"ל ואיתא בזוהר הקדוש צדיק וצדק לא מתפרשין דהיינו יסוד ומלכות מחוברין לכן כשירצה להזכיר מלכות הזכיר קודם יסוד דיסוד מחובר עם מלכות. וזה שאמר ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, רמז לו דלחם היא חכמה כנזכר בזוהר הקדוש לחם מן השמים דהיא חכמה ויין הוא בינה כנזכר בזוהר הקדוש וצדיק שעובד ה' על ידי חכמה ובינה כמו שכתוב (איוב כח, כח) ראשית חכמה יראת ה' וסור מרע בינה. ורמז לאברהם שעבד ה' על ידי חכמה ובינה ובזה רמז ב' הברכות ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ היא נגד הוצאת לחם דהוא רמז על חכמה וזהו קונה שמים וארץ דתרגום יונתן בן עוזיאל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א) בחוכמא. ולכן אמר קונה שמים וארץ ופירש רש"י שברא דהוא בחכמה כתרגום הנ"ל. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, הוא רמז נגד הוצאות יין דרמז על בינה ומבינה בא גבורה לנצח כל הקליפות כמבואר בזוהר הקדוש וזהו אשר מגן צריך בידך. ומבואר כמו דהוצאת לחם ויין רמז על החכמה ובינה כן שני ברכות רמז לחכמה ובינה כנ"ל והבן:

אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה (בראשית יג, טו). כי אברהם באצטגנונית היה מביט בכוכבים ובמזלות והנה דרכם של אלו שאינם יכולים לראות רק דבר שהוא בעולם הזה שיש לו השגה מה שאין כן דבר שהוא למעלה מן השגה אין להם יכולת לראות. והנה ישראל אסור לספור אותם כמאמר חכמינו ז"ל (יומא כב:) כל המונה ישראל בו' מחמת שאין יכולת לתפוס ישראל במחשבה כי הם למעלה מן ההשגה ולכן כיון שישראל למעלה מן ההשגה לכן לא ראה אברהם אותם כשהביט במזלות כי אי אפשר להביט דבר כזה בהמזלות. וזהו שאמר השם יתברך אם תוכל לספור את עפר הארץ כו', כלומר שישראל אין להם מספר מחמת היותם דבר שאין להם השגה ותפיסה בעולם הזה ולכן מחמת זה אין אתה רואה אותם במזלות ובאמת תוליד והבן:

וישמע אברם כי נשבה וכו' (בראשית יד, יד) שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן. המספר הוא בגימטריא שי"ח הוא לשון דיבור על ידי הדבור השפיל אברהם את המלכים וגם דבור הוא לשון הנהגה ולשון דבר אחר לדור וגם שי"ח הוא לשון השפלה שוחה עמוקה להשפיל בו את הרשעים האלו:

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון (בראשית יד, יח). הכלל יש שני עובדי הבורא אחד שעובד הבורא במסירות נפש ואחד שעובד הבורא במצות ובמעשים טובים וההפרש שזה העובד את הבורא במסירת נפש לא על ידי מצות ומעשים טובים הוא כאין ממש וזה העובד את ה' במצות הוא עובד על ידי דבר היש כי המצות הם יש ולכן זה שעובד במסירות נפש דהוא כאין אינו יכול להמשיך על עצמו שפע כי הוא אינו כלום רק שמדבק את עצמו להשם יתברך וזה שעובד על ידי מצות ומעשים טובים הוא על ידי דבר יש לכן יכול להמשיך על עצמו שפע מהשם יתברך. והנה בעובד על ידי מצות ומעשים טובים גם כן יש בהם בחינות אין היינו מה שעושה נחת רוח לבורא זה הוא בחינת אין אמנם מי שמושך על עצמו על ידי מצות שפע וברכה אזי מדבק את עצמו באין וביש כי בזה שכוונתו לעשות בהם נחת רוח לבורא והוא אינו כלום מדבק את עצמו באין ועל ידי עשיות המצות ומעשים טובים מדבק את עצמו ביש כי המצות הם יש ועל ידי עשיית המצות משפיע על עצמו שפע מהשם יתברך ולכן יש לפעמים אדם שמפרנס את עצמו על ידי מעשיו:

והנה אמרו חכמינו ז"ל (קידושין פב.) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין עד שלא נתנה, וקרבנו אל השכל איך ידע כל התורה אך מחמת שאברהם אבינו הפריד את עצמו מגשמיות וראה הרמ"ח אבריו שכל אבר חיותו ממצוה וכל אבר ואבר יש לו מצוה שמחיה אותו שהמצוה שהוא כנגד האבר הוא חיות האבר ומבלעדי המצוה אין חיות לאבר והשיג שחיות הראש הוא מתפילין וכן השאר מצות משום הכי השיג כל המצות עד שלא נתנה כי ראה החיות של אבריו שכל אבר יש לו חיות ממצוה ולכך לא היה אברהם יכול לעבוד את הבורא בחוץ לארץ על ידי המצות כי בחוץ לארץ לא היה באפשר לקיים המצות התלוים בארץ ולא היה יכול לקיים כמה מצות שהם כנגד אבריו והיה נחסר לו כמה אברים כי חיותה ממצות שכנגדם ובחוץ לארץ לא היה יכול לקיים המצות התלוים בארץ לכן כל זמן היות אברהם בחוץ לארץ היה עובד השם יתברך על ידי מסירות נפשו אמנם בביאתו לארץ היה יכול לקיים כל המצות והיה קומה שלימה בכל אבריו על ידי המצוה ולכן היה עובד על ידי מצוה. ולכן מצינו מה שמסר עצמו במסירות נפש והפיל עצמו לתוך כבשן האש וכן כמה נסיונות שהיה לאברהם במסירות נפש היה הכל בחוץ לארץ כי בחוץ לארץ היה עובד על ידי מסירת נפש ובארץ ישראל לא היה צריך לזה כי היה עובד על ידי מצות ומה שהעלה את יצחק לעקידה בארץ ישראל זה היה במאמר הבורא שצוה אותו ולכן בחוץ לארץ שעבד על ידי מסירת נפש היה דבוק באין ולא היה יכול להמשיך על עצמו שפע אמנם בארץ ישראל שעבד על ידי המצות היה בבחינת יש והיה יכול להמשיך שפע מהבורא:

וזהו פירוש הפסוק לך לך מארצך, פירש רש"י ז"ל להנאתך ולטובתך, פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל כי שם תעבוד על ידי מצות ותוכל להמשיך עליך שפע אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באין אי אפשר לך להמשיך עליך שפע. ובזה מתורץ קושית הרשב"א בתשובה למה נשא יעקב אבינו שתי אחיות כיון שקיימו כל התורה עד שלא נתנה, ולפי מה שכתבתי ניחא, כי בחוץ לארץ לא היו עובדין על ידי מצות כי לא היה יכול לקיים מצות התלויות בארץ והיה עובד בחוץ לארץ במסירות נפש ובאמת לא היה לו שתי אחיות אלא בחוץ לארץ דשם לא עבדו על ידי מצות רק במסירות נפש אבל בביאתו לארץ ישראל מתה רחל ותראה ברשב"א שכוון בדבריו לדברים אלו. והנה זה האדם שעובד הבורא על ידי מסירות נפש הוא רואה הבורא ברוך הוא בעין ממש וזה שעובד הבורא על ידי מצות ומעשים טובים הוא רואה את השם יתברך באספקלריא כי עובד על ידי יש:

וזהו אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר (בראשית טו, א), פירוש שבעת הזאת עבד להשם יתברך על דרך מצות ולכן היה דבר ה' אליו במחזה שראה להשם יתברך באספקלריא. ואמר לו השם יתברך אל תירא אברהם כו', פירוש שלא תירא שאתה עובד על ידי מצות ולא במסירות נפש. שכרך הרבה מאוד, פירוש על ידי עבדות שלך במצות אתה יכול להמשיך עליך שפע וזהו שכתוב הרבה מאוד. ונמצא מה שאמרו חכמינו ז"ל קיים אברהם כל התורה כולה היה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ אמנם מעתה אף על פי שאנו בחוץ לארץ יכולין אנו לעבוד על ידי המצות שכבר נתנה לנו התורה והנה מה שהיה עובד במסירות נפש והיה באין היה מתקן שם יה. והנה חכמינו ז"ל אמרו (תנחומא חקת ח) שעלה משה למרום ומצא שהשם יתברך היה אומר אליעזר בני אומר כו', ולכאורה כיון שרבי אליעזר לא היה עדיין האיך אומר השם יתברך משמו הלא הבחירה ביד אדם אמנם האין כלל לכל החכמות שהוא כח המוכן לקבל צורה וכשאדם רוצה להמשיך אליו חכמה יכול להמשיך משם חכמה וכן כל דבר ודבר שאדם רוצה רק שתלוי ברצון האדם אם עובד הבורא יכול להמשיך עליו וזה ראה משה רבינו עליו השלום שיש שכל שם באין שאם ירצה רבי אליעזר ויהיה צדיק יכול להמשיך על עצמו זה השכל ולומר (פרה פ"א מ"א) פרה בת שתים וכו'. שתלוי ברצון האדם אם יתקן מעשיו ויהיה צדיק יהיה יכול להמשיך על עצמו זה השכל ובאמת רבי אליעזר היה צדיק והיה ממשיך עליו זה השכל:

והנה יש שני הכרעות אצל השם יתברך אחד ליתן לאדם דבר שמבקש כרצונו ויש הכרע שהשם יתברך רוצה ליתן לפי העולמות שיצטרכו. והנה זה הכרעה שמכריע ליתן לאדם דבר שמבקש נקרא דעת המכריע וזה ההכרעה שהשם יתברך רוצה להשפיע כפי העולמות נקרא דעת המתפשט כי מתפשט כפי העולמות. והנה אברהם אבינו היה סובר שמה שנכרע שיהיה לו בנים עדיין הוא באין ויכול להתהפך להכי אמר ובן ביתי יורש כו'. ואמר לו השם יתברך שנכרע לגמרי שיהיה לו בנים וזהו והנה דבר ה' אליו לאמר, פירוש שהשם יתברך דיבר לו שכבר בא באמירה שלא ירש אותו כי אם בנו. וזהו פירוש המדרש (בראשית רבה מג) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, פליגי ר' שמואל בר נחמן ורבנן, ר' שמואל בר נחמן אמר גילה לו סוד כהונה גדולה כו', ורבנן אמרו גלה לו סוד תורה, פירוש סוד כהונה גדולה היא עבדות על ידי מסירות נפש שהוא סוד כהונה גדולה בחינת הקרבה שמקריב עצמו עבור הבורא וסוד תורה היא עבדות הבורא על ידי מצות ומעשים טובים שהוא תורה:

ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך (בראשית יד, כ). הכלל כאשר הקדוש ברוך הוא משלם לאדם כמדתו כן הוא המדה אבל כאשר הקדוש ברוך הוא נותן לאדם טובה אשר אין מדתו כן זה הוא אצלו מתנת חנם מן הקדוש ברוך הוא. והנה אברהם מדתו חסד ואשר הקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד כן הוא המדה לשלם לאיש כמעשהו וכאן שעשה הקדוש ברוך הוא נס שלא כמדתו שהרג את שונאיו אשר אין מדתו כן זהו שנתן הקדוש ברוך הוא מתנת חנם לאברהם. והנה כתב האר"י ז"ל מלך עוזר ומושיע ומגן, הוא לשון חנם וכן תרגם אונקלוס חנם מגן. וזהו הרמז אשר מגן צריך, זה היה אצל אברהם מתנת חנם. וזה גם כן הרמז ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, כי מה שאדם יש לו אינו צריך לקנות ומה שאין לו צריך לקנות ואברהם שמדתו היה חסד זה אין צריך לקנות אבל מדת גבורה צריך לקנות וכאן שהיה אברהם צריך למדת גבורה לנצח את המלכים וזהו ברוך אברם כו' קונה שמים וארץ ודו"ק:

או יאמר, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך כו' (בראשית יד, כ). והענין כי יש מעשה תחתונים שאדם עצמו מתגבר על החיצונים ויש מעשה עליונים דצריך הקדוש ברוך הוא להמית החיצונים ואברהם היה במדת אהבה וכשהרג אלו הד' מלכים לבש עוז וגבורה נגד עוזבי ה' על כן מאת ה' היתה זאת כי ודאי מחמת עצמו לא היה יכול לעשות שהוא נגד מדתו רק הבורא ברוך הוא אשר אזר גבורה נגד אויביו ופדה עולמו מן החיצונים. ועל פי זה אמר ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, כינה השבח זה עתה להשם יתברך שהוא פועל גבורות על העולם נגד אויביו וברוך אל עליון קונה שמים וארץ בעבור היותו מוסר כל הקליפות ועוזביו ביד אברהם ובזה קונה עולמו מיד החיצונים. ולכן אמר ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, שבודאי השם יתברך הוא נלחם בהם למסור בידך כי מצד התעוררותך לבד לא היה אפשר ולכן כיון שבהריגת המלכים היה נכנס בבחינת גבורה לכן בישר לו הקדוש ברוך הוא תיכף שיוליד את יצחק שהוא בחינה זו כי מקודם לא היה אפשר להוליד את יצחק כי היה מתנגדין במדתו אבל כשנעשה עתה כלול גם מאותה מדה היה יכול להוליד יצחק. וזהו שאמר אחר הדברים האלה כו', בישר לו לידת יצחק. היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, כי בדיבור של מלך כלול כל החכמות שבעולם ולכן כשבא אחד שאינו כלול בכל החכמות אי אפשר לו להשיג דיבור של המלך אבל אם בא אחד שכלול מכל החכמות יוכל להבין דיבור של המלך. והנה מקודם היה אברהם במדת אהבה לבד ולכן מקודם לא היה יכול להשיג הדיבור של הבורא ברוך הוא כי היה לבוש רק ממדה אחת ודיבורו של המקום היה כלול מכל המדות. וזהו אחר הדברים האלה, שנכלל מכל המדות גם מדת גבורה. אזי היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, דהיינו שדיבור של הקדוש ברוך הוא היה במחזה אליו שהבין על בוריו ודוק היטב:

או יאמר, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך. צריך להבין הכתוב שאמר קונה שמים וארץ, מוכח שהוא יתברך קונה. גם בשמונה עשרה אנו אומרים וקונה הכל. אך הענין, כי אדם צריך לעבוד הבורא בכל לב ונפש ויחשוב בכל רגע אהבת ויראת השם בכל אבריו כמו שאמר הכתוב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וכו', ובכל נשימה ונשימה שאדם נושם בחוטמו צריך אדם לשבח ולפאר ליוצר הכל יתברך כמו שדרשו חכמינו ז"ל (בראשית רבה יד) על כל הנשמה תהלל י"ה. והנה אם אדם עושה כך צריך להתפשט מעצמותו ולהתלבש באהבת הבורא יתברך. והנה זהו בעצם מדת יראה, כי מחמת התפשטות המורה על הצמצום הוא מדת יראה הכלולה באהבה וזה בעצם ההרכבה יראה באהבה:

וזהו גם כן הפסוק (שיר השירים ה, ב) אני ישינה ולבי ער כו', כלומר שלא תאמר שינה ממש אך שינה שלי היתה מזו המדריגה כי מחמת אהבת הבורא לא נשאר לי שום כחות מחמת דביקות השם יתברך והיינו ולבי ער וגומר פירוש לפרושינו, רצה לומר היינו כי מחמת הסתלקות שמסתלק ממחשבות עצמו ונכנס באהבת הבורא ברוך הוא ונשאר ישינה בכל כחות כנ"ל. על זה סיים קרא קול דודי דופק, פירוש כי הקול כלל כלי הדיבור והדיבור הוא כשנחתך מהקול בכלי המבטא הוא לפי אותיות השייכים להדיבור אך קודם הדיבור הוא בתוך הקול בכללות כמו כן אדם כשמפריש עצמו מגשמיות ונכנס ברוחניות. וזהו רמז בפסוק קול דודי דופק, כשנכנס הפרטיות בכללות עושה כביכול בו דפוקה כמו פרטיות. על זה משיבה השכינה ואומרת פתחי לי אחותי רעיתי, שתעשה בו כמו פתיחה יונתי תמתי על דרך שכתוב (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך. ועל זה סיים הקרא שראשי נמלא טל, היינו רצון קווצותיו היינו כביכול שאתם עושים בי כמו קצוות וכל זה בא מחמת רסיסי לילה היינו שאתם בבחינת לילה וחושך מחמת הסתלקות המדות העצמיות הגופניות ומחמת אימה וחושך הנופל עליכם אך באמת החושך הוא עצמו אור וכמו שאמר הכתוב (ישעיה ט, א) העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. וכעין זה מה שאמר הכתוב (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. והענין, כי הארץ אחר הבריאה היתה זכה וברורה והיתה משתוקקת לאהבת הבורא והנה מחמת אהבת הבורא יתברך לא נשארה בעיני עצמה כלום וזהו תוהו, לשון ריקנית וצדיא אך שלא תאמר תוהו כפשוטו לזאת אמר ובוהו, פירוש מלה מורכבת דהיינו בו הוא כי נכנס בדבקות ובו הוא. ולזה אמר וחושך על פני תהום, פירוש על השם יתברך ברוך הוא נאמר (דניאל ב, כד) ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריה, פירוש כי מחמת דבקות לאהבת השם יתברך והתפשטות אדם מעצמותו היינו לעיני אדם כמו חושך מחמת התפשטות העצמיות גם מחמת דבוקתו ביותר משיג יותר ונופל עליו אימה וחושך. והיינו וחושך על פני תהום, כי על פני תהום הוא בעצמו עולם התענוג. הנה השם יתברך ברא כחות ומדות בזה העולם שצריך לעבוד אותו בהן דהיינו באהבה ויראה ושאר המדות כידוע הכלולים במדת שמים וארץ. והנה קודם שבא אברהם בעולם היו אומות העולם עובדים עבודה זרה במדות ההם והכניסו אותן להקליפות רחמנא ליצלן והשם יתברך בעצמו ברוב רחמיו וחסדיו מחמת גודל חסדו שנוהג עם העולם אזי מפני תיקון העולם היה מוציא אותן מן הקליפות כדי לתקן את העולם ועל זה נאמר קונה שמים וארץ, היינו המדות הנ"ל מיד הקליפות ותיקן המדות שבשמים ובארץ ודו"ק:

בפסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וכו' (בראשית טו, א) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו וכו' '(בראשית יד, ז). ומקשה הרמב"ן זצ"ל למה בנה מזבח בכאן ולא בנה מזבח עד הנה בתחלה כאשר נראה ה' אליו כדכתיב בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל אברם וכו', והיה לו לבנות מזבח שם כאשר נראה ה' אליו. והנה נבוא לבאר לתרץ קושית הרמב"ן הקדוש, כי הנה ענין מזבח וקרבן היא כך כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו, רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה. ועל הבחינה הזאת הרמז במאי דאמרינן בגמרא (ירושלמי ברכות ב, ד) משיח נולד בט' באב, כי בעבור שישראל מצערים עצמם ולבם בוער על חורבן בית המקדש כי כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות כדכתיב (ויקרא א, יג) אשה ריח ניחוח לה', ולא צער כי בזמן הבית היה ישראל בהשקט ובטח רק עיקר צערו יהיה על כי כעת אי אפשר למלאות רצון הבורא ונחת הבורא אשר היה לו בזמן הבית ובחינות הטובה יהיה גם כן על דרך זה כשהבורא ברוך הוא משפיע לאדם איזה טובה טובת הגשמיות דהיינו כשהבורא ברוך הוא משפיע לאדם פרנסה טובה וכן משאר טובות הגשמיות ידבק הטובה הזאת בהבורא יתברך שלא יהיה לו שמחה מחמת הטובה מה שמגעת לעצמותו רק ישמח שבעבור הטובה הזאת יעבוד הבורא ברוך הוא כראוי וכנכון. ועל בחינה הזאת היה ענין הקרבנות, פירוש מדת קרבן הוא מלשון הקרבה שמעלה טובת הגשמיות טובת הבהמיות להבורא יתברך כאשר בארנו. ועיקר דברינו אלה כשהקדוש ברוך הוא מבטיח לאדם לעשות לו טובה מטובת הגשמיות אל ישמח בדבר הנוגע אל עצמותיו מחמת הטובה הזאת רק עיקר השמחה יהיה שבעבור הטובה הזאת יעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי וכנכון:

ועל פי דברינו אלה יתורץ קושיית הרמב"ן הקדוש, כי בתחלת הפרשה כאשר נראה אליו ה' כאשר אמר לו לך לך מארצך, לא הבטיח הקדוש ברוך הוא שום טובה אף על פי שכתוב ואברכך ואגדלה שמך, לא הבטיחו לעשות לו שום טובה חדשה רק שלא יחסר מחמת הדרך. אבל בפרשה זאת הבטיח לו טובות חדשות כגון לזרעך אתן את הארץ, ובאמת הוא טובה גשמיות ולכן ויבן שם מזבח כו', כלומר הקריב הטובה זו להבורא יתברך ולא שמח בעבור טובת עצמו רק שמח שבעבור זאת בניו יעשו נחת רוח להבורא יתברך ויעשו רצון הבורא ברוך הוא כי הבחינה הזאת כאשר בארנו הוא ענין קרבן וענין מזבח. ועל פי דברינו אלה יתורץ הדקדוק כי באמת מלת אליו הוא מיותר היה לו לכתוב ויבן שם מזבח לה' או היה לו לכתוב הנראה לו מאי מלת אליו. אך באמת כשהקדוש ברוך הוא נראה לאברהם בכאן הוא טובת הגשמיות ולכך היה צריך מזבח והוא ענין הקרבה להקריב הטובה הזאת להבורא יתברך. וזהו פירוש הפסוק ויבן שם אברהם מזבח לה' הנראה אליו, הנראה לו בשביל אליו בשביל טובתו כי מלת אליו הוא בשביל טובתו ולכך היה צריך למזבח והוא ענין הקרבה:

והנה נבא לבאר מה זה במחזה לאמר. כי הנה הנביאים כשראו ושמעו דברי נבואתם מהבורא יתברך אז מחמת גודל גדולת הבורא יתברך היו בטלין במציאות וכאשר היו בטלים במציאות אז היו יכולים לשמוע דברי נבואתם מהבורא יתברך. והנה כאשר הנביא דיבר דברי הבורא יתברך שהיה בטל במציאות לא היה יכול לדבר בהשכל כאשר שמע אותם מהבורא ברוך הוא כי באמת אז היה בטל במציאות ואיך הוא יכול לדבר דברי הבורא יתברך בהשכל רק אחר כך כשחזר אל עצמותו אל עצמות השכל אשר היה לו מקודם אשר על ידו שמע הדברים מפי הבורא יתברך אשר בו היה בטל במציאות מגיד ומאיר להשכל עצמותו דברי הבורא ברוך הוא והבחינה הזאת נקרא המשכיל מגיד להשכל והבחינה הזאת היה בכל הנביאים זולת משה רבינו עליו השלום כשהיה מדבר דברי הבורא יתברך היה מדבר באותו הבחינה ובאותו שכל ששמע הדברים מפי הבורא יתברך, כי משה רבינו פרוש מאשתו היה תמיד והיה תמיד בהשכל אשר בו שאר נביאים זולת משה רבינו עליו השלום בטלים במציאותם ובבחינה הזאת כאשר בארנו צאו וראו נבואת שאר נביאים זולת משה רבינו עליו השלום היה כל נבואתם במשל ובדמיון ונבואת משה רבינו עליו השלום היה נבואתו בלתי משל ודמיון כלל. ועל פי דברינו יבואר כל זאת כאשר בארנו שנבואת שאר נביאים היה מה שהמשכיל מאיר ומגיד להשכל כל דברי הבורא יתברך דברי נבואתו והמשכיל אינו מאיר ומגיד דברי הבורא יתברך כפשוטם בלתי משל ודמיון כאשר שמע מהבורא יתברך, כי באמת השכל אינו משיג כל זאת וכאשר המשכיל הגיד והאיר להשכל במשל ודמיון כן היה כל נביאתו אבל משה רבינו עליו השלום כאשר בארנו לא כן משה עבדי, כי שמע דברי הבורא יתברך ובאותו השכל ששמע דברי הבורא יתברך אשר באותו השכל שאר נביאים היו בטלין במציאות באותו שכל הגיד נבואתו לאיש המשכיל הגיד והאיר להשכל ולכך היו כל נביאות משה רבינו כפשוטם בלתי משל ודמיון כלל:

ולפי דברינו אלה יתורץ, כי הפרשה הזאת נאמר על דרך משל ודמיון כמו קחה לי עגלה משולשת וכו', אשר לא מצינו פרשה כזאת שיהיה נאמרה על דרך משל בתורת משה כי אברהם היה במדרגת שאר נביאים ולכך כל הפרשה אשר היא נביאות אברהם במשל ודמיון. ועל פי זה יובן הגמרא (יבמות מט:) משה ראה באספקלריא המאירה ושאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, כי כאשר בארנו שנביאות שאר נביאים היה מה שמסתכל המשכיל ומגיד להשכל ועל דרך זה המשכיל נקרא מאיר כי הוא המאיר להשכל של הנביאים דברי השם יתברך. וזהו כל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, כי לא היה נבואתם בהמשכיל רק המשכיל האיר להשכל אבל משה רבינו עליו השלום שמדבר נביאתו במשכיל עצמו אשר באמת הוא נקרא המאיר וזהו באספקלריא המאירה. והנה כאשר בארנו שתי בחינות הנ"ל בין משה ובין שאר נביאים שבשאר נביאים משכיל ומאיר ויש עוד בחינה אחת גדולה ממדריגת שאר הנביאים ולמטה ממדריגת משה רבינו עליו השלום דהיינו שאיש המשכיל מגיד ומאיר להשכל רק שהמשכיל מצמצם עצמו ובזה יגיד דברי נבואתו והבחינה הזאת היה באברהם אבינו עליו השלום במחזה לאמר ודו"ק והבן:

או יאמר, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו'. באורו כי יש שני מיני דיבורים שהמלך מדבר עם עבדיו יש שמדבר עצמו בהתגלות והוא מרואי פני המלך ויש שמדבר עמו מאחורי הפרגוד. והענין, כי המלך הוא בעל השכל ואין כל אדם יכול להשיג שכלו ומי שיכול להשיג יותר הוא מרואי פני המלך. והנה אברהם אבינו עליו השלום עבד השם יתברך מאהבה ולא השיג אותו במדות אחרות בשלימות רק במדת אהבה לבד אפס עתה כשהרג את הד' מלכים אלו ועשה נקמה באויבי השם אז נכנס גם למדריגת גבורה ופחד והשיג את השם יתברך יותר. ולזה אמר הכתוב אחר הדברים האלה של נקמות ד' מלכים היה דבר ה' אליו במחזה , לשון חוזה והשגה שעתה הגיע למדריגה להשיג יותר ממה שהשיג מקודם:

או יאמר, אחר הדבדים האלה היה דבר ה' במחזה לאמר, שיש שני עובדי הבורא יתברך אחד שעובד על ידי שכל שראה בעין שכלו שיש בורא הכל ועובד אותו ואחד על ידי סייעתא דשמיא שעשה מצות ומסייע לו השם יתברך. והנה זה שעובד על ידי השכל רואה כביכול הבורא וזה שעובד על ידי סייעתא דשמיא אינו רואה הבורא. והנה זה שעובד על ידי שכל יכול להשפיע לזולתו ויכול להוליד וזה שעובד על ידי סייעתא דשמיא אינו יכול להשפיע לזולתו. וזהו פירוש הכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אליו במחזה לאמר, פירוש שראה הבורא כביכול ממש בשכלו וזהו במחזה כי עתה בא במדריגה לעבוד הבורא מעצמו על ידי שכל ולהכי היה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כו' שנתבשר בפעם זה בשורת הולדה כי על ידי שכל יוכל להוליד כנ"ל והבן:

אל תירא אברם אנכי מגן לך כו' (בראשית טו, א). כלומר מה שעשית נקמות באויבך הוא מחמת שרצו לעשות לך רעה ואני לך למגן ולמחסה שלא יגיע לך שום רעה ומנעתי אותם בזה שהרגתי אותם שלא יעשו לך רע ונמצא עיקר הנקמה רק מחמת שאני אוהב אותך ואני לך למגן אבל לא מחמת נקמה שלהם שאני שונא אותם ונמצא אין לנכות לך משכרך:

ויאמר מה תתן לי ואנכי הולך גו' והנה דבר ה' אליו לאמר (בראשית טו, ב-ד). ולכאורה מלת לאמר היא מיותר. ויובן על פי פירוש הפסוק (במדבר יד, טז-כ) למה יאמרו מצרים מבלתי יכולת וגר ויאמר ה' סלחתי כדבריך, ופירש רש"י ז"ל בשביל דבריך. לכאורה הוא תמוה מה חידש רש"י בזה הלא משמעות הכתוב הוא כך. ונראה דהנה לכאורה מה שאמר משה למה יאמרו מצרים, הוא תמוה היפלא מה' חלילה שיתן להם מחשבות שלא יאמרו כך. ונראה דהנה הדיבורים מן הצדיק עושה רושם כמו שכתוב (איוב כח, כח) ותגזור אומר וכו', ומיד שאמר משה למה יאמרו מצרים, עשה משה רשימה ובודאי אם היה רוצה השם שלא יאמרו בודאי היה כך אלא מחמת שאמר משה למה יאמרו כו'. וזהו שפירש רש"י כדבריך בשביל דבריך שעשו רושם בודאי יאמרו ועל ידי זה סלחתי ואם כן צריך הצדיק לשמור שלא יצא דבר רע מפיו. וזה הרמז במלת לאמר, כי מיד שאמר אברהם ואנכי הולך ערירי והוציא דבר רע מפיו מיד היה דבר ה' אליו לאמר, שאברהם יאמר בעצמו לא יירשך זה, כדי שבדיבור זה יבטל דיבור ראשון ויעשה דיבורו של עכשיו רושם והבן:

בפסוק ויאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח). ולכאורה מן התימה על צדיק כאברהם אבינו עליו השלום אשר בטח באלהים באמת מבקש אות או מופת על דברי ה'. ועוד אמרו במה אדע כי אירשנה הוה ליה לומר במה אדע כי תתן את הארץ כי כך היה הבטחת השם יתברך אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ. ועוד מה תשובת השם יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כו', ואחר כך יצאו ברכוש גדול ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, אם כפי פשוטו שהגלות היה על שחטא ואמר במה אדע כי אירשנה, מה זה ידוע תדע, ולא רמז לו כלל שחטא במה ששאל לו אות. ועוד הבטחה ואתה תבוא אל אבותיך, שהבטיח לו שיבוא אל מקום תרח אביו הוא תמוה, ואפילו לפירוש רש"י שעשה תשובה מכל מקום האבות אשר המה רגלי המרכבה יהיו במדריגת תרח הוא תמוה:

ונראה שאברהם אבינו עליו השלום מיום אשר הכיר את בוראו בטח בבורא עולם ולא עזב משענתו ובטחונו כמפורש בדברי הרמב"ן ז"ל על הפסוק (בראשית לה, כט) זקן ושבע ימים, שהיה שבע תמיד שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אפס דחכמינו ז"ל אמרו על פסוק (שמות ו, ח) ונתתי אותה לכם מורשה על תיבת מורשה ירושה מאבות כו', וכן על פסוק (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, לשון ירושה. וזאת היתה שאלת אברהם אבינו עליו השלום, כי ידע בזכות תרח לא יירש את הארץ כי הוא היה ראשון לגרים כמאמר חכמינו ז"ל (סוכה מט:) על הפסוק (תהלים מז, י) עם אלהי אברהם, שהיה תחילה לגרים. והשם יתברך אמר לו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, שהלשון לרשתה מורה שאברהם אבינו עליו השלום יירש את הארץ מאביו לכן שאל אברהם אבינו אות במה אדע כי אירשנה, ולא אמר במה אדע כי תתן לי כו', דתיבת אירשנה דייקא, כלומר כי אירש אותה מאבא כי לשון ירושה הוא ירושה מאב ואיזה זכות יש לאבי שאירש הארץ ותיבת במה אדע נפרש לקמן. ותשובת השם יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, יהיה באופן זה דע שאמרו חכמינו ז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד) אל תקרא בהבראם אלא באברהם, כי כל העולם כולו לא נברא רק שידע האל יתברך שיצמח צדיק אשר יפרסם אלהותו בעולם שהוא שליט בעולמו והוא יחיד ומיוחד ועושה נפלאות גדולות לבדו והוא בורא הכל ומבלעדו אין אלהים ושיצאו ממנו יצחק ויעקב וי"ב שבטים וזרע ישראל שעל ידי ישראל יתפרסם אלהותו בעולם שיעשה עמהם נפלאות בארץ וכשיקבלו ישראל את התורה הקדושה ואז יתגלה אלהותו במעמד הר סיני לעיני כל ישראל כמאמר (דברים ה, ר) פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובריות בראשית חרדו ממנו ושיעשו משכן ומקדש ואז היה שמח בעולמו כמאמר (תענית כו:) ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא) ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שזה היה נחת רוח ליוצר שאומר ועושין רצונו ואז כשנתגלה אלהותו בארץ מצרים בנסים ובנפלאות ובמתן תורה ובזה יעשו רצונו ותהיה לו לנחת רוח ובעבור זה נברא נשמת אברהם אבינו עליו השלום שעל ידי מעשיו הישרים ועשרה נסיונות יצא עם בני ישראל ממנו שעליהם יתגלה אלהותו בעולם בנסים ובנפלאות שבארץ מצרים וקבלת התורה שכשהיה אברהם אבינו בעולם עדיין היה העולם מתמוטט עד שיצא ממנו יצחק ויעקב ונשמת ישראל ויציאת מצרים שאז נתגלה אלהותו בעולם לכן אומרים בקידוש זכר ליציאת מצרים, כמו שכתב הטור נמצא כח המוליד והמביא נשמת אברהם אבינו עליו השלום לזה העולם לא היה תרח כי לא היה ראוי להביא נשמה בקדושה לעולם רק כח המוליד של אברהם אבינו היה זה המחשבה שעלה לפני הבורא יתברך ומהו המחשבה שיהיה ישראל בעולם שעל ידם יתקדש שמו הגדול זהו המחשבה הביאה נשמת אברהם אבינו עליו השלום והמחשבה הזאת נקראת אב של אברהם אבינו ולא תרח. והנה הבן יש לו חלק בעולם מרוחניות האב וכן מחשבת האם שיש לה בשעת זיוג עושה רושם בבן הן לטוב הן לרע כמוזכר בכל הספרים ובפרט בספר הבטחון והאמונה להרמב"ן בפרק ט"ו וכל נשמה הבאה לעולם הזה יש לה חלק מנשמת האם וכן מנשמת האב לכן כל האדם צריך להתנהג במנהג אבותיו ולילך בעקביו כדאיתא בפסחים דף נון עמוד ב' כבר קיבלו אבותיו וכו', וכתיב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך כי יש לו חלק מנשמת אביו ואביו עשה בו איזה פעולה לא כן אברהם אבינו עליו השלום שלא היה בו כלל חלק מנשמת אביו תרח ואמו ולא עשה זיווגו של תרח רושם ומנשמת אברהם אבינו התחיל להתנוצץ נשמת ישראל אשר לא היה עד כה בעולם ומלובן של תרח ומאודם של אמו נעשה גוף של אברהם אבינו בלתי חיות כי החיות של זה האודם והלובן של אברהם אבינו היה מהמחשבה של הבורא ברוך הוא שרצה להביא זרע ישראל בעולם ולא כן גוף של שאר אנשים באודם ולובן שלהם יש בהם חיות מאביהם והנשמה יש לה חלק מהאב המביאה וזיווג אביו ואמו עושה בו פעולה ובאברהם אבינו עליו השלום החיות של אודם ולובן היה ממחשבת הבורא שרצה להביא זרע ישראל בעולם וזה המחשבה נקראת אב של אברהם אבינו עליו השלום רק הדומם של אודם ולובן בא מתרח אביו ואמו וכל הרוחניות וכל החלקים אינו בא כלל מתרח אביו רק ממחשבת הבורא ברוך הוא שיבואו ישראל לעולם כאשר בארנו:

וזה פירוש הפסוק במה אדע כי אירשנה, כלומר במה אתחבר כי דעת לשון התחברות כמבואר בכתבים כמה פעמים באיזה מדה אתחבר את עצמי שממני שורש ביאתי לעולם שהיא נקראת אבי כמאמר שמע בני מוסר אביך, שכל אדם צריך להתנהג במנהג אבותיו כאשר בארנו לעיל. ושאל אברהם אבינו עליו השלום הלא אנכי אין לי כלל שום חלק חיות מתרח אבי כי אם היה לי חלק מתרח לא היה יורש בזכותו רק צריך להיות איזה שורש למעלה שממנה נחצב אברהם אבינו עליו השלום וזאת המדה נקראת אב של אברהם אבינו וממנו יורש ארץ ישראל כי לשון ירושה היא מאבותיו כאשר בארנו, ולכן במה אדע במה אתחבר את עצמי באיזה מדה אשר נחצבתי ממנה כי אירשנה כלומר שממנה אירש ארץ ישראל כי ירושה מאבותיו ובמידה שנחצבתי ממנה צריך אני להתחבר את עצמי כי אדם צריך לילך בדרכי אבותיו כנ"ל ואפילו הרוחניות של לובן ואודם שלו בודאי נחצבת מזאת המדה ולא מתרח אביו ואמו כאשר בארנו:

והשיב השם יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (בראשית טו, יג), כלומר אתה נחצבת מזאת המדה ואתה צריך להתחבר בה ותמיד יהיה במחשבתך שיצאו ממך זרע ישראל שעל ידם יתגלה אלהותו בעולם ויתגדל ויתקדש שמי הגדול בעולם בניסים ובנפלאות בארץ מצרים וזהו פירוש ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וכו', וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כלומר שיצאו ממך זרע ישראל שאעשה עמהם נסים ונפלאות בארץ מצרים ויתגלה אלהותו שעל ידי יציאת מצרים נודע חידוש העולם כמבואר ברמב"ן הקדוש כמה פעמים ובטור עיין בהלכות שבת שלכן אומרים בקידוש זכר ליציאת מצרים, כלומר שזה שרצה הבורא שיהיה ישראל בעולם שעל ידם יתגלה אלהותו ויתגדל ויתקדש שמו הגדול זאת המחשבה היא הביאה אותם לעולם והמחשבה הזאת היא אב של אברהם אבינו עליו השלום ובה תדבק וממנה ירש אברהם אבינו את הארץ כי ירושה היא מאבותיו. ואחר אשר בארנו כי תרח אינו נקרא כלל אב של אברהם אבינו עליו השלום רק זאת המחשבה שיתגלה אלהותו ויתקדש שמו הגדול הוא אביו של אברהם אבינו עליו השלום וממנה ירש את הארץ כמו שכתוב ידוע תדע וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שאז נתגלה אלהותו ונתקדש שמו. וידוע תדע לשון התחברות וזהו המדה אביו של אברהם אבינו עליו השלום אמר השם יתברך ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, כלומר אל זאת המדה שיתקדש שמו הגדול אשר הוא אבותיו של אברהם אבינו עליו השלום אליה יבוא בשלום ויתחבר בה שיתקדש שמו הגדול בימיו תמיד ועל זה המדה נאמר אל אבותיך בשלום ולא על תרח ומה שאמרו חכמינו ז"ל תרח עשה תשובה בימיו, לא שבא אברהם אבינו אל תרח אביו בעולם הבא רק שקשה לחכמינו ז"ל כיון שהבטיחו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שיתקדש שמו הגדול בימיו וקידוש שמו הגדול הוא אבותיו של אברהם אבינו עליו השלום כאשר בארנו כיון שהבטיחו שיחובר בזה העולם שיתקדש שמו הגדול תמיד אשר הוא אביו כמאמר הכתוב ואתה תבוא אל אבותיך, וקשה לחכמינו ז"ל הלא אביו היה רשע ואין זה קידוש השם וגם עשו היה רשע ואין זה קידוש השם לכן אמרו חכמינו ז"ל שעשה תרח תשובה בימיו והיה קידוש השם ועשו לא יצא לתרבות רעה שלא יהיה חילול השם רק קידוש השם אבל אבותיך לא נאמר על תרח רק על המדה הזאת לכן נאמר תקבר בשיבה טובה, שלא יצא עשו לתרבות רעה שלא יהיה חילול השם רק הכל קידוש שמו הגדול ואל תתמה על החפץ על אשר כתבנו שתרח אינו נקרא כלל אב של אברהם אבינו רק אב של אברהם אבינו זה המדה שיתקדש שמו הגדול והיא הוציאה את אברהם אבינו עליו השלום לעולם כי כן אמרו חכמינו ז"ל (יבמות מח:) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואין לו חיות כלל אפס הרוחניות מהלובן ואודם שנותן אביו ואמו בו, כי בכל ולד הגם שהנשמה מאת הבורא יתברך הרוחניות מלובן ואודם הוא מאביו ואמו אבל גר אין בלובן ואודם שלו שום חיות מאביו ואמו ואינו נקרא כלל על שם אביו שהרי גר מותר באמו ובאחותו דבר תורה רק כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורהכו', שמע מינה שאינו נקרא כלל על שם אביו הגוי ואין בו כלל חלק של אביו מכל שכן שאברהם אבינו עליו השלום אינו נקרא על שם תרח אביו. וגם זה הפירוש ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה, יט) שאברהם הוליד את יצחק ויצחק נקרא על שמו ולא כן לגבי תרח שאברהם אינו נקרא על שמו כלל, רק המדה אשר נתקדש שמו ברבים הוא אשר הוציאה את אברהם אבינו עליו השלום לעולם והשם יתברך ברוך הוא יאיר עינינו בנפלאות מתורתו הקדושה:

או יאמר, במה אדע כי אירשנה. כי בוודאי אברהם אבינו לא שאל אות על הארץ אפס כוונתו היה כי באמת אין לומר כלל שתרח היה אביו של אברהם אבינו עליו השלום. והראיה מדברי חכמינו ז"ל שאמרו (ברכות טז:) אין קורין לאבות אלא שלשה, ואסור לקרות לתרח אב. דאם מותר לקרות הוי ליה לקרות לתרח אב. והטעם הוא דאב הוא נקרא שורש הבן שמוליד אותו והולד הוא מהשכל דזרע נמשך מהמוח דשם משכן השכל ומהאי טעמא כשהאב מקדש שכלו בעת הזיוג אזי הזרע נמשך מהשכל שלו ומוליד הבן ומשרה קדושה בהבן. ואברהם אבינו עליו השלום באמת לא נולד כלל בשכל תרח כי שכלו היה לתאוה ודברים האסורים אפס תולדתו היה משכל אלקות שהשם יתברך הסתכל שמלידת אברהם אבינו עליו השלום יתחיל זרע ישראל עם קדושו השפיע השם יתברך אור זה בעולם לידת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה אילן החיים שממנו נסתעפו זרע ישראל, רק עבור שלא יקטרגו המקטרגים שבא אור גדול כזה לעולם הזה כתב האד"י ז"ל שהיה מהאי טעמא מהצורך שיהיה תרח ואשתו באמצע שעל ידי כן לא יקטרגו וכיון שכן שתרח לא היה רק שעל ידי כן לא יקטרגו אמנם גוף הלידה היה על ידי שכל אלהות ולהכי אין תרח מתיחס כלל בשם אב לאברהם אבינו עליו השלום, כי הוא לא היה השכל המוליד לאברהם אבינו עליו השלום רק שכל אלהות, ואף על פי כן מחמת ששכן אברהם אבינו עליו השלום במעי אמו בימי עיבורו ותרח היה האמצעי ללידה הוצרך להתנסות בעשרה נסיונות להסיר הזוהמא של תרח ואשתו ממנו:

והנה רש"י ז"ל כתב בפרשת וארא אשר נתתי אותה לכם מורשה, ירושה היא לכם מאבותיכם עד כאן. הרי דלשון ירושה אינו שייך רק כשיורש מאב וכן כתב הסמ"ע בחושן משפט דירושה היינו מה שנוטל מאב. ועל פי זה יבואר דכאן אמר ה' אליו אני ה' אשר הוצאתיך כו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, הוזכר לשון ירושה במה שנוטל מאב על זה אמר אברהם אבינו עליו השלום במה אדע כי אירשנה, האיך שייך לשון ירושה אצלי מאיזה אב אירש הלא תרח אינו אבי כלל כנ"ל והאיך שייך לקרוא אצלי בן יורש את אביו. וזה שאמר במה אדע, לשון התחברות מלשון וידע אדם כו' (בראשית ד, א). כי אירשנה אצל מי אחבר עצמי שיהיה לי לאב שיהיה שייך לשון ירושה אצלי דתרח וודאי אינו שייך לקרותו אבי. והשיב לו השם יתברך ברוך הוא ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שמחמת ישראל נולדת שממך יצאו זרע ישראל שיצאו ברכוש גדול ממצרים לקבל התורה הקדושה ואם כן הלידה שלך מחמת שכל אלהות שהסתכל שעל ידך יצאו זרע ישראל לעולם ולפי זה אני הוא אב שלך ועל זה אמרתי לך לשון לרשתה, שאני מוריש לך את הארץ ולא על ידי תרח:

ועל פי זה ביארתי מאמר חכמינו ז"ל שאמרו (בבא בתרא קיז.) משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שבכל מקום החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים, כי בכל מקום חי יורש מת שבן הוא ענף האב והאב הוא הנותן השלימות בבן ומהאי טעמא יורש. מה שאין כן כאן המתים יורשים את החיים דהמתים הם דור שיצאו ממצרים ירשו את הדור הבאים לארץ כפירוש רש"י דהשם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים כדי שיבואו לרשת את הארץ דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם ככתוב בתורה (ויקרא כה, לח) אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען, דפירש רש"י על מנת ליכנס לארץ, דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל (בבא בתרא קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים. ואמרו חכמינו ז"ל כל ההולך בארץ ישראל כו', ואחר כך שהיה הסיבה שדור שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל רק בניהם קנו האבות שלימות, דהיינו דור יוצאי מצרים שלא באו לארץ ישראל המתים על ידי בניהם החיים שנכנסו בניהם לארץ ישראל ושם עבדו ה' בשלימות ועל ידי שלימות בניהם זכו האבות כמאמר חכמינו ז"ל ברא מזכה אבא. זהו שרמזו חכמינו ז"ל המתים יורשים את החיים, דדור יוצאי מצרים זכו בעולם הבא על ידי בניהם שבאו לארץ דביאתם גורם שלימות וכשהבן שלם זוכה האב כנ"ל:

ומעתה נבא לבאר ביאור הכתוב לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך, דעמדו בזה המפורשים הלא לא נזכר בקרא שהראה לו הארץ. גם בפרשה הקודם מסיים ויקח תרח כו' ויבואו עד חרן וישבו שם (בראשית יא, לא), למה עיכב אברהם אבינו עליו השלום עצמו בחרן. ויבואר על פי דשמעתי מהצדיק אדוני מורי ורבי דוב בער נשמתו בגנזי מרומים בביאור דברי הזוהר הקדוש רזא דיחודא כיצד משנה זו בא לו לקרן דרומית מזרחית כו'. ותמצית דבריו שיש שני מיני עבדות הבורא ברוך הוא יראה ואהבה וליראת הבורא אי אפשר לבוא רק אחר יגיעות ועמלו בתורה ובתפילה ומצות ומעשים טובים אז זוכה ליראת הבורא באמצעות מעשיו. ואהבת הבורא אי אפשר להשיג באמצעות מעשיו, כי אהבה בלתי אפשר רק כשרואה בעין שכלו מה שאוהב ולזה צריך התגלות אלהות ברוך הוא שהשם יתברך כביכול מאיר עליו שיאיר שכלו באהבת הבורא ברוך הוא ויאהב לה' עד כאן דבריו. ואיתא בזוהר שאברהם אבינו עליו השלום השיג שבארץ ישראל יכול אדם להשיג עבדות ה' גלל כן נתלהב לבבו לילך לארץ ישראל הקדושה. ובזה יבואר דבצאת אברהם אבינו מאור כשדים אמר ויבואו עד חרן וישבו שם, נתעכב אברהם בחרן דחרן רומז על יראה זהו חרן דהיינו גבורה לכן כשראה עצמו שעובד ה' ביראה נתעכב ועמד במדריגה זו והיראה היא באמצעות מעשים טובים כנ"ל. ולזה אמר ה' לאברהם אבינו עליו השלום לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, אראך דייקא שאני צריך להראות לך שאי אפשר להשיג זאת רק באמצעות גילוי שכינה ברוך הוא, דהיינו אהבה דהשם יתברך רצה שיבוא למדריגה גדולה דהיינו אהבה ובארץ ישראל זכה לזה. והוזכר ג' דברים מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, שהם ג' דברים של אדם נפש רוח ונשמה כנודע ליודעי חן שעד עתה עבד בג' דברים שלו שהם נפש רוח ונשמה ביראה. ולזה הזכיר בכל אחד מארצך וממולדתך ומבית אביך בכ"ף לבסוף שהם שלך שיראה משיג באמצעות מעשיו ומעתה על ידי ביאתו לארץ ישראל הקדושה יזכה לגילוי שכינה ברוך הוא שעל ידי זה יעבוד באהבה והבן:

ובארנו הטעם שהשם יתברך אמר לו ואברכך כו', למה הבטיח לו הבטחות אלו הלא יותר נסיון היה אם לא היה יודע כלל מהבטחות אף על פי כן היה הולך. אמנם לפי האמת היה צריך להיות כך שאדרבה בהבטחתו היה הנסיון גדול יותר. וזה שכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו ה', פירוש כאשר דבר ה' רק בשביל ציווי השם יתברך לבד הלך ולא חשב כלל שבאמצעות הליכתו ישיג הטובות וכן מצאתי כתוב באור החיים ז"ל. ולפי זה אם לא היה יודע אברהם אבינו מהטוב שהשיגו על ידי ביאתו לארץ הקדושה לא היה נסיון כלל מה שלא חשב להנאתו גלל כן הבטיחו השם יתברך שידע מהטובות שישיגו לו על ידי ביאתו לארץ הקדושה והוא אף על פי כן הגם דידע לא חשב כלל להנאתו רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא וזה היה עיקר הנסיון ודו"ק היטב:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד). כבר דקדקו המפרשים במלת וגם, עיין באור החיים. ונראה דאברהם אבינו עליו השלום ראה כאן דין כמו שכתוב והנה אימה חשיכ ה כו', ולזה אמר השם יתברך לאברהם אבינו מה שאתה רואה משפטים שרוין המשפטים הם שישתעבדו בניך ד' מאות שנה וגם מדת משפט זה יהיה שורה אחר כך על הגוי אשר יעבודו וקאי וגם שאלו המשפטים יהיה גם כן חלין על הגוים אחר כך וככלות המשפטים מתחילה על בניך ואחר כך על הגוי אז יצאו בניך ברכוש גדול שיתבסס העולם בחסד ואברהם אבינו עליו השלום חפץ חסד הוא:

והנה תנור עשן ולפיד אש עבר בין הגזרים האלה (בראשית טו, יז). הכריתות ברית, הוא כאשר שניהם עוברים בין הגזרים והנה כאן עבר השכינה כביכול בין הגזרים על הכריתות ברית עם אברהם וזרעו ולא תאמר כי אז היה השכינה שורה ולא עתה. וזה שאמר הכתוב והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר, כבר גם עתה יש השראות שכינה זו שהיה אז גם עתה זו השראת שכינה שורה בין ישראל:

ויאמר מלאך ה' אל הגר. הנה באמת למה מנוח אחר שראה את המלאך היה מפחד והגר לא היתה מפחדה. והנראה כי מלאך הנראה בדמות מלאך מזה אין פחד אבל מלאך הנראה בדמות אדם מזה יש פחד. וזה הוא חידוש אברהם שנראו לו המלאכים בדמות אנשים וזה היה הפחד של מנוח שראה המלאך בדמות אדם אבל הגר שראתה המלאך בדמותו לא היתה מפחדה:

ידו בכל ויד כל בו (בראשית טז, יב). הכלל בעונותינו הרבים גדולת ישמעאל מחמת המילה וכן מבואר בזוהר הקדוש והנה ברית נקרא כל כמבואר בשערי אורה. וזהו ידו, לשון ממשלה בכל. ויד כל בו, כי באמת הישמעאלים הם בלא פריעה אבל אנו זרע ישראל במילה ופריעה. והנה במילה יש שני ענינים החתוך בכלי ופריעה ביד. וזהו הרמז ויד כל בו, הם זרע ישראל שהם בפריעה ביד וזהו יד כל הרומז על הברית כנ"ל בו ימשול בישמעאל:

ואני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (בראשית יז, ד). רצה לומר כי עיקר עבודת הצדיק הוא להעלות מדריגות התחתונים להבורא ברוך הוא כמו שכתוב בזוהר אנן בעינן למהוי קמא מלכא, אך הוא סכנה גדולה לצדיק לירד להעלות, כי צריך להיות דבוק באין סוף ברוך הוא. וזאת שהבטיח לאברהם ואני הנני בריתי אתך, בריתי הוא התקשרות, רצה לומר שאהיה עמך ואפילו בעת שתהיה לאב המון גוים ודו"ק:

המול ימול (בראשית יז, יב). וכתוב במדרש רבה פרשה מ"ט דיו לעבד להיות כרבו. ורבים מדקדקים בזה. והנראה כי הכלל כי אמירה הוא לשון לבוש כמאמר הכתוב (איכה ב, יז) בצע אמרתו, וכתוב ברש"י בזע פורפורא דיליה. הכלל השם יתברך ברא עולמות במאמר דהיינו שהתלבש עצמו בלבושים בכדי לברוא העולם אבל מהות הבורא יתברך אינו מושג לשום נברא בכל העולמות ודבר הוא לשון הנהגה שהוא הבורא יתברך מנהיג העולמות כרצונו כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין ח.) דבר אחד לדור. ומלת צו הוא לשון התחברות מלשון צוותא חדא, דהיינו מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא כמבואר, כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך מתפאר עצמו עם ישראל ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה על פסוק כי בכל חכמי הגוים כו' מאין כמוך וכו', אבל ישראל הם כמוהו עיין שם. והנה מלת צו צדי"ק וא"ו, כי הוא"ו רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא ובזה היה הטעות של מלכי ישראל דהיינו ירבעם אחז ומנשה אחאב, כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאי"ן ובהם לא היה הבטילה זאת וזה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (שם נו:) אין צו אלא עבודה זרה, כי זה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. והנה הבורא יתברך בעת בריאת העולם הוצרך לצמצם עצמו בכדי לברוא העולמות. והנה בחינות הצמצום הוא בחינות התמעטות, דהיינו לצמצם שממעט עצמו מכמו שהוא והוא כריתות הערלה שממעט מכמו שהיה. והנה הברית מרומז על התקשרות מה שהאדם הוא מקושר להבורא ברוך הוא והוא בדמיון הצמצום שצמצם עצמו הבורא יתברך בבריאת העולם. וזהו שמרמז המדרש המול ימול דיו לעבד להיות כרבו כו', לרמוז על ברית העולם:

ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז, כב). להבין למה נאמר זה גבי מילה. דהנה רבותינו ז"ל אמרו (בראשית רבה מב) ממרא נתן לאברהם אבינו עצה על המילה הוא כמו שכתבו המפרשים לגודל עשיות דבר מצוה זה עיין שם. וכשהקדוש ברוך הוא שורה על האדם שם לא יגור רע, הוא היצר הרע. ומשום הכי כתיב כאן ויעל אלהים מעל כו', סילק השם יתברך רגע מאברהם אבינו עליו השלום בכדי שימצא היצר הרע מקום לפתותו. וזה גודל הנסיון להודיע חיבת אברהם אבינו עליו השלום לקונו שכבש את יצרו לעשות רצון קונו בלב שלם: