קדושת לוי/יתרו

<< · קדושת לוי · יתרו · >>

פרשת יתרו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כו' (שמות יח, א). פירוש זה שעשה נקמה במצרים לא היה מחמת שעברו על רצון ה' יתברך רק מחמת משה וישראל עמו. וזהו כי ה' נלחם להם במצרים, להם דייקא:

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). והנראה, דהנה יש נצחון למלכות במלחמה נגד אנשי מלחמתו אשר נושע ברב חיל והורג בשונאיו הרג רב ובזה יצא טבעו בעולם שנוצח כל המלחמה. אכן מכל מקום לא ניתוסף למלכותו וממשלתו יותר ריבוי עם ממה שהיה לו מקודם. אך יש נצחון אחר והוא כאשר יהרג לאיש ריבו לבד, היינו להמלך המנגד ויתר העם חיילותיו יקח חיים למדינתו תחת ממשלתו וימלוך עליהם נמצא במדריגה זו יותרת הכבוד יש לו ממה שהיה לו מקדם, כי עכשיו ימלוך על רבוי עם ומיושב מדינתו מעם. והנה כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להציל את ישראל מיד מצרים שדמו לאבדם במים כפירש רש"י בפרשת שמות היה יכול להביא אש וליבש המים ולבטלו אך לא היה ניכר גבורת ממשלתו על המים, כי צריך לסור למשמעתו ולשמוע בקול דברו. אך כאשר פעל ועשה באותו דבר בעצמו, דהיינו למים צוה למידן ביה ית מצראי, ושמעו לקול דברו וטבעו את מצריים ובזה ניתוסף לו משרתיו עושי רצונו כמו מדריגה ב' הנ"ל. וזו גדולתו יותר שאשר היה כח המצריים במים מהכוחות עליונים שרים שלמעלה לשלוט בישראל, ונהפוך הוא לא זו בלבד שמבטל הקדוש ברוך הוא את כחם גם את זה עשה אלהים ליטול הכוחות מידם ולהביא תחת ממשלתו אשר ישלטו אלו הכוחות בעצמם בציווי הבורא ברוך הוא לעשות נקמה במצרים. וזהו שאמר הכתוב כי גדול ה' מכל אלהים, כי המ"ם של מכל במקום מן, רצה לומר מן האלהים, דהיינו מהם ניתוסף גדלות, וכיצד היה זה, לזה אמר כי בדבר אשר זדו עליהם נתהפך:

ויבא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים (שמותי יח, יב). בשכר שאמר יתרו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ) זכה שיכתוב בתורה לאכול לחם לפני האלהים:

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך גו' ויאמר משה כי יבא אלי העם גו' ויאמר נבל תבול גו' (שמות יח, יד-יח). לכאורה אינו מדוקדק דמתחילה שאל לו מה זה שכל העם נצב עליך ואחר כך אמר לו כי כבד ממך הדבר פתח בדבר אחד וסיים בדבר אחר. אך יש לומר הפירוש, דהנה האדם צריך להיות הולך ממדריגה למדריגה ולא להיות נצב על מעמד בחינה אחת. והנה כשצדיק מדבר עם אנשים פחותים מערך שלו אז הם מבלבלים אותו אך מי שהוא צדיק גדול יכול לעלות אותם על ידי הדיבור אך שהוא עבודה גדולה. לזה שאל לו מתחילה מה זה שכל העם נצב עליך, שהם בבחינת נצבים במעמד אחד והיה קשה לו על משה שידבר כל היום עם האנשים אשר הם נצבים במעמד אחד. אז השיב לו משה הם באים אלי לתקנם ואני מעלה אותם בדיבור. אז אמר לו אם כן כבד הדבר הזה עליך והוא עובדא גדולה לעלות אנשים פחות מערך שלך:

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמוית יט, א). דהנה ידוע דרב יוסף נקרא סיני מחמת שהיה בקי בהלכות והיה כולל כל השמעתות ומסכתות וכינו אותו בשם סיני. והא חזינן דתיבת סיני, הוא מורה על כוללות הכל ששם נכללו כל התורה והדיבורים. והנה ידוע דקול הוא בחינה כוללת מכמה בחינות מאש, ורוח, ומים. והנה דיבור אלהים אין לשער מה שיכול לכלול ואצלו יתברך אין חילוק בין קול לדיבור, כי יכול לכלול בדיבור כל הענינים כמו ששמענו בהר סיני אנכי ולא יהיה לך ושני דיבורים אלו כללו כל התורה מה שאין הפה יכול לדבר, אבל דיבור הגשמי אי אפשר לכלול זולת דיבור אחד. אמנם כשאדם מאמין שכל הבלים והדיבורים היוצאים מפיו הם הכל כח וחיות הבורא ורוח ה' דיבר בו ואז כשמקשר הדיבור בקול והקול במחשבה בשורש הרוחני וחיות אלהות אז אף על פי שאין הדיבור יכול לכלול כמה דיבורים יכול הוא להיות מכמה ענינים וכמה שכליים והדיבור מתפוצץ לכמה חלקים כיון שהוא דיבור אלהים, כמו שאנו רואים בתורה כל דיבור של משה שכתוב בתורה כל תיבה כלול מכמה ענינים בדילין ומתפרשין לכמה גוונין לכן דברי התנאים ואמוראים כל דיבור כלול מכמה ענינים מחמת שהיה דיבורם נקשר בשורש וכוחות אלהות. והנה כתיב (תהלים קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו, דירושלים הוא כנסת ישראל ששם נכללו כל הדברים והוא מסובב מן ההרים ואין הרים אלא אבות, ששרשי הקדושה ברוחניות בעולמות העליונים מסבבים הכנסת ישראל וכל אחד מישראל צריך שיהיה דבוק בהשורש ויהיה השורש מאיר להענף בלי שום מסך ובלי שום תערובת רע חס ושלום. וכל אדם צריך לדבק במידותיו הקדושים וצריך האדם להיות עושה חסד בעולם. אך העיקר שיהא החסדים טובים שהם החסדים מן השורש חסד עליון ולא יהיה בו חלק רע, כי אף על פי שהחסד הוא טוב מכל מקום לא יהיה מעורב בו רע כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קהלת רבה ז) כל הנעשה רחמן על האכזרים וכו', וצריך להיות החסד כולו טוב. וכמו כן הגבורות מה שצריך האדם להתגבר על יצרו ולהכניע כל חלק הרע לשעבד תחת הטוב ואז כשבא האדם לעבודה אמיתית ומדבק את עצמו בשורש האמת ששם כלול כל הגוונין ואדם צריך להתדבק בכל המדות בחסד וגבורה שלו ורחמנות שלו כשהוא באמת ואז הוא כלול מג' קווין, כי במדת האמת כלול הכל. וזה בחינת שי"ן הכלול מג' קווין. וזהו בחודש השלישי, שהוא בחינת האמת שהוא השי"ן שהוא משולש מחסד וגבורה והתפארת כשאדם מגיע לבחינת האמת אז הוא יוצא מכל חלקי הרע ומכל המצירים. וזהו שכתוב לצאת בני ישראל מארץ מצרים, שהם יוצאים מכל ענפי השיעבוד תחת הרע ונהפוך שכל החלקי הרע נכנעים תחת הטוב והאמת. וזהו שכתוב ביום הזה, בבהירות זה שהוא עצם הקדושה. על ידי זה באו למדבר סיני, יכולים לבא לבחינת הדיבור של סיני שהוא כולל כל הדיבורים וכל ענינים. וכמו שאדם מדבק את עצמו במדה הכוללת, כמו כן הדיבור שלו נעשה סיני וכולל הכל ויכול לפעול בדיבורו כל מיני השפעות טובות לכנסת ישראל כל מיני חסדים וישועות לזרע ישראל אמן:

ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג). הנה יש לדקדק. א', מה זה הלשון כה תאמר, הוה ליה למימר לאמר לבית יעקב. ב', למה הזכיר הקדוש ברוך הוא יתברך שמו יציאת מצרים יותר מכל המעשים שברא. ג', המאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וכי בשביל זה אוהב הקדוש ברוך הוא אותנו מכל העמים הלא חס ושלום אפילו אם אין אנו עושין רצונו יתברך גם כן אנו טובים מן כל העמים והוה ליה למימר והייתם לי סגולה מכל המלאכים, כי כשאנו עושים רצונו של הבורא יתברך אנו במדריגה יותר גדולה ממלאכים. ונראה לי כל הפירוש כולה, הנה כתיב במדרש כשעלה משה רבינו למרום בא לרקיע אחד וראה כמה אלפים רבבות מלאכים וכמה כיתות שרפי קודש שעומדים באימה וביראה בקדושה ובטהרה ונפל עליו אימה ופחד ורעדה גדולה עם מי הוא הולך לדבר אשר כל המלאכים ושרפים וחיות הקודש עומדים לפניו ביראה גדולה עד שפירש הקדוש ברוך הוא מזיו שכינתו יתברך עליו. והנה מצינו בנביאים בעת שדיבר הקדוש ברוך הוא עמהם היו עומדים באימה ויראה כל כך עד שנתבטלו כמעט ממציאותם. כי רש"י זל פירש בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא אליו מאהל מועד וגו', יכול מפני שהוא קול נמוך תלמוד לומר (במדבר ז, פט) את הקול הידוע קול ה' שובר ארזים כו' (תהלים כט, א). והנה אם אדם זוכה שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזין אנכי ה' אלהיך, נמצא איך צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקדוש ברוך הוא שכמה אלפים רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חיל ורעדה ורתת וזיע מאימתו יתברך ומכל שכן אנחנו בני אדם ולא סגי בג' ימים לבד ואפילו אם יכין את עצמו כל השנה לא סגי. והנה משה רבינו עליו השלום הכין את עצמו הכנה רבה ועצומה מאוד שידבר הקדוש ברוך הוא עמו במדריגה גדולה שלא יבין שום אדם ואמר לו השם יתברך שלא תעשה הכנה זאת כל כך כמו שאתה רוצה כי לא תוכל ללמוד עם בני ישראל:

וזהו פירוש הפסוק ומשה עלה אל האלהים, רצה לומר שמשה רבינו הכין עצמו במדריגה גדולה עד אל האלהים, שיוכל לדבר במדריגה של האלהים אבל הקדוש ברוך הוא לא רצה כך בכדי שיוכל ללמוד עם בני ישראל כנ"ל. וזה ויקרא ה' אליו מן ההר (שמות יג, ג), רצה לומר במדריגה קטנה וכוונת הקדוש ברוך הוא לאמר לישראל עם קרובו. ואמר עוד כה תאמר, כלומר אם אני אדבר עמך במדריגה זאת תוכל לאמר לבית יעקב ותוכל להגיד לבני ישראל. וזה פירוש הפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, רצה לומר עב הענן, הוא לשון עביות במדריגה קטנה. אנכי בא אליך, בעבור שיבינו העם מה שאדבר עמך כנ"ל. והשתא נבא לבאר הפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו':

כי הנה צריך לדעת שעינינו רואות לפעמים קשה מאוד לצדיק לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ולכאורה תמוה הדבר. והענין שדבר זה דומה למלך שיש לו עבד נאמן שעובד אותו בשלימות והמלך רוצה שיהיה לזה העבד תענוג גדול מראה לו מדריגה קטנה קודם למדריגה גדולה בכדי שיהיה לו בכל פעם תענוג יותר גדול כשיגיע למדריגה גדולה מזו, כך אצל הצדיק, הקדוש ברוך הוא עושה זאת בכוונה שלא יוכל לעמוד תיכף במדריגה גדולה בכדי שיהיה לו אחר כך תענוג גדול מעבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו כשיבוא למדריגה גדולה מזו ומשום הכי מסתיר הקדוש ברוך הוא את עצמו מעבודת הצדיק, כי תענוג תמידיות אינו תענוג והבורא יתברך עשה זאת בכדי שיבוא לצדיק תענוג גדול עד אין שיעור. וזו כוונת חכמינו ז"ל במסכת שבת (פח:) שאמרו כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בושם. ומקשה הגמרא וכי מאחר שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך. ומשני הוציא הקדוש ברוך הוא רוח מאוצרותיו והעביר ראשון ראשון. ולכאורה תמוה, ולפי דברינו הנ"ל מה מתקו מאד דבריהם. ידוע שבושם נקרא תענוג, ולכן מקשה אם בדיבור ראשון נתמלא כל העולם תענוג האיך יכולין לקבל התענוג שני, כי תענוג אינו רק בפעם ראשון. ומשני שהוציא הקדוש ברוך הוא רוח, פירוש נחת רוח היא התענוג מאוצרותיו שהיה טמון ונסתר. וזהו בחינות שהסתיר השם יתברך את עצמו לאוצר והעביר ראשון ראשון, רצה לומר מזה הפעולה שהסתיר השם יתברך התענוג מהם היה תמיד ראשון, דהיינו תענוג חדש. נמצא לפי זה הצדיק צריך ליפול לפעמים ממדריגתו בכדי שיבוא אחר כך לתענוג יותר גדול כנ"ל. אך לפעמים אין הצדיק צריך ליפול ממדריגתו בכדי לבוא לתענוג יותר גדול, והיינו בעת כשרואה מפלתן של רשעים אזי יש להצדיק תענוג גדול שהוא עובד להבורא יתברך ובא להתלהבות גדולה מאוד ותענוג גדול מאוד לאין שיעור ואין חקר מעבודתו יתברך שמו. ובמדרש מביא למה נקרא נשר מפני שבכל עשר שנה נופלים אגפיים שלו לארץ:

וזו שאמר השם יתברך למשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, רצה לומר אתם ראיתם מפלתן של רשעים ומה היה הפעולה שהראיתי לכם מפלתן ואשא אתכם על כנפי נשרים, בשביל שיהיה לכם תענוג גדול תמיד ולא תהיו צריכין ליפול ממדריגתכם בכדי לבא לתענוג גדול כי תהיו תמיד בהתענוג הגדול. וזו ואביא אתכם אלי, כלומר למדריגה שלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים, רצה לומר שתראו תמיד מפלתן של אלו שאינם עובדים את ה' כמו אנחנו עמו בית ישראל וממילא תהיו לי סגולה ויהיה לכם תענוג בלא נפילה ויהיה לכם עוד פעולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתמיד תהיו גוי קדוש, כי כשצדיק נופל לפעמים ממדריגתו אינו עובד ה' יתברך אבל עתה אין צריכים אתם ליפול ממדריגתכם ותעבדו את ה' יתברך תמיד בתענוג גדול מאוד ודו"ק:

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים גו' ואביא אתכם אלי (שמות יט, ד). ויש להבין תיבת אתם הוא מיותר. ועיין ברש"י שמדקדק גם כן זה ואביא אתכם אלי, לפירוש רש"י ותרגום עדיין לא קרב אותם עד במתן תורה. והנראה על דרך הפסוק (שמות יד, ד) וחזקתי את לב פרעה ורדף כו' ואכבדה. והנה בכל שירת הים לא הוזכר והוכפל רק אבדן מצרים ולא הצלת ישראל מן הים דזה היה עיקר הנס לא האריך בו כל כך. והנה אמרינן בגמרא (פסחים קיח:) ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כו', קשה מהיכא תיתי לומר מקטני אמנה היו. ועוד מה הלשון כשם שאנו עולים. והנה יש שני מדריגות מענין האמונה. אחד, אמונה שלימה לידע את אלהי אביו לאהבה וליראה אותו. ומדריגה ב', שלא התעורר מעצמו להשיג רק אחרי ראותו גבורות ה' ניסים ונפלאות. ועיין שפתי חכמים פרשה זו על פירוש רש"י עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה עיין שם, והנה ישראל לא היו אז במדריגה הראשונה הנ"ל, רק מקטני אמנה היו, היינו מדריגה ב' הנ"ל שראו גבורות ה' ניסים ונפלאות שעשה ואז האמינו ומזה נתיראו ישראל שיקרה כה למצרים שיראו ויאמינו כמו ישראל, ואם כן יעשה להם גם כן ניסים ונפלאות כמו לישראל. וזה אמרם כמו שאנו עולים, כלומר יאמינו כמו שאנו מאמינים, אך באמת המצרים הקשו ערפם ולא האמינו גם אחר הראייה שראו כל המופתים, כי הקדוש ברוך הוא הכביד לבם כדי שיבחרו להם הבחירה לטבוע בים סוף כנ"ל פרשת בשלח על פסוק (שמות טו ד) ומבחר שלשיו כו'. וזה המופת יותר על כולם שערבב דעתם ונטל מהם הבחירה כדי שיבחרו לעצמם לרדוף אחרי בני ישראל ומכח זה נאבדו. וזהו שמדייק אתם ראיתם ולא המצריים, אף על פי שהיה יכול להיות גם כן להם זה האמונה על ידי הניסים והנפלאות, אף על פי כן חזקת את לב פרעה שלא יאמין ואביא אתכם אלי מכח המופתים שראו והאמינו ולא קודם לכן:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט, ו). יבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל (מועד קטן טז:) מי מושל בי צדיק עיין שם. ונמצא יש לישראל עמו כולם צדיקים מדת מלכות כביכו"ל להפוך הגזירה אשר נגזור למעלה לרעה חס ושלום להפוך להמשיך חסד לישראל. וזהו ואתם תהיו לי ממלכת, כלומר שאתם יש לכם כביכו"ל המלכות. לי, פירוש עלי להפוך ולבטל הנגזר למעלה אבל על מה יש לכם המלכות עלי כביכו"ל. ומפרש הכתוב כהנים מדת חסד בזה אתם ממלכת כנ"ל, אבל חס ושלום לבטל החסד הנגזר למעלה על ישראל בזה אין אתם ממלכת רק להמשיך חסד בזה יש לכם המלכות:

או יבואר, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דהנה יש ג' כתרים כתר תורה כו' (אבות ד, יז) והנה כל הכתרים אינן בירושת אב חוץ מכתר כהונה הוא בירושה מן האב וזרעו מיוחס אחריו והנה ישראל יש להם קדושת אבות כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט) ובחר ה' בישראל מחמת כי יש להם ירושה קדושת אבות וזהו דאמר ממלכת כהנים:

וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט, ח). עיין באור החיים, שפירש דחס ושלום דלא בדרך תשובה החזיר משה דברי ישראל להשם, כי הוא יתברך אין צריך לתשובתו והוא יודע מלבות בני אדם, רק משה סיפר דברי ישראל לפני השם לחבבן לפני המקום וסיפר דבריהם האיך שהקדימו נעשה לנשמע. ויש לומר עוד בזה, דמשה הסתכל בתשובת ישראל דהקדימו נעשה לנשמע וזה דבר פליאה שאין בני אדם יכולים להשיגו זולת כח אלהים כמו דאיתא במדרש מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושה דברו לשמוע כו', מעיקרא עושים והדר לשמוע. והם כוונו למטה בני ישראל אלו הדיבורים והבין משה שזה אין דברי עצמם אלא רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם שהשכינה בעצמה היה מדברת מתוך גרונם של כל אחד מישראל תשובה זו נעשה ונשמע. וזהו שכתוב וישב משה את דברי העם אל ה', רצה לומר שהחזיר הדיבורים אל ה' שיחס הדיבורים הללו אל השם, רצה לומר שהשם בעצמו השיב זה ורצונו היה בכך שיקדימו נעשה לנשמע:

וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט, ט). פירש רש"י גם בנביאים הבאים אחריך. ונראה בסייעתא דשמיא על פי דאיתא ברמב"ן ז"ל בפרשת משפטים (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ועשית את אשר אדבר, דרצה לומר שלא תשמע למלאך רק אם ידבר את אשר אני אדבר, מה שאין כן אם יאמר לך לעבור על מצוה מהמצות אז לא תשמע לו עד כאן דברי פי חכם חן. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, דהוי ליה למימר וגם לך יאמינו. לזה רמז רש"י כוונת הכתוב דהנביאים הבאים אחריך אם יהיה בך בתוך תורתך אז יאמינו להם. ומדויק תיבת בך, רצה לומר אם יהיה בתוכך שלא יסירו מאתך. וזה שרמז רש"י ז"ל בתיבת אחריך, שהוא לשון עצתך כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות סא.) וילך מנוח אחרי אשתו (שופטים יג, יא) אחרי עצתה, הרי דאחר הוא לשון עצה, ורצה לומר אם ילכו במצותיך שמצות נקראים בזוהר הקדוש עצות עיטין דאורייתא וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות תמורה עיין שם, שמביא ראיה מפסוק (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים במועצות כו'. מה שאין כן אם יאמרו חס ושלום לסור ממצותיך לא יאמינו להם. ומתורץ בזה מה שקשה לכאורה למה לו הבטחה שיאמינו בנביאים הלא כל נביא ה' צריך ליתן אות, אם כן מחמת מופת שלו יאמינו לו. ולפי מה שכתבתי ניחא, דזהו ההבטחה שלא יאמינו במופת רק אם לא יסור הנביא מתורת משה, מה שאין כן בלאו הכי לא יועיל המופת כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה (דברים יג, ב) כי יקום בקרבך. ועל פי דרך חידוד אמת נבאר תיבת לעולם דחכמינו ז"ל אמרו (יבמות צ:) ומביא הרמב"ם בפסקיו (הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ג') דאם נביא מצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שהוצרך לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות רשאין לשמוע לו, מה שאין כן אם מצוה לעבור על דבר מצוה של תורת משה לעולם אין רשאין לשמוע לו. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, רצה לומר אימת לא יאמינו בנביאים כפירוש רש"י רק אם הוא בך כפי תורתך כנ"ל. לעולם, רצה לומר מה שיצוה הנביא שינהוג לעולם היפוך מתורתך לא יאמינו רק אם יצוה כפי תורתך, מה שאין כן ציווי נביא שאינו לעולם רק לפי שעה שומעין לו אף על פי שהוא נגד תורת משה כיון שהוא לצורך שעה ודו"ק:

ויאמר ה' אל משה רד העד בעם כו' ויאמר משה אל ה' כו' ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט, כא-כד). והנה רש"י ז"ל מפרש שמזרזין כו'. והנראה כך, דהנה משה רבינו עליו השלום היה מאמין בדברי הבורא יתברך באמונה גדולה ושלימה והיה מקיים דברי הבורא יתברך תיכף כששמע הציווי מפי הבורא יתברך בזריזות גדול. והנה משה רבינו עליו השלום היה סבור כמו שהוא מאמין לדברי הבורא יתברך ואינו עובר על דבריו כן האמונה וההנהגה בלב כל איש ישראל. ובאמת אין אנו במדריגה גדולה כמשה רבינו עליו השלום אשר ידעו ה' פנים אל פנים כו', והיה רואה תמיד כל עת גדולת הבורא יתברך שמו והיה לו אמונה חזקה לשמור הציווי אשר יצא מפי ה' ושלא לעבור חס ושלום על רצונו, כי היה תמיד דבוק בה' והיה במדריגה גדולה. וזהו הרמז בפסוק הנ"ל ויאמר ה' אל משה רד העד בעם כו' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות כו' כי אתה העדותה וגו', כלומר משה אמר אל ה' למה אשוב לומר עוד להם כיון שצוית להם פעם אחד בודאי לא יעברו על דבריך, כי זה היה זר בעיני משה שיהיה אדם בעולם שיעבור על ציווי הבורא יתברך, כי משה היה במדריגה גדולה והיה סבור שאי אפשר לאדם בעולם שיעבור על ציווי הבורא יתברך. וזהו ויאמר אליו ה' לך רד כו', השם יתברך אמר למשה אתה במדריגה גדולה ואתה תמיד דבוק אלי לכך קשה לך איך אפשר לעבור אדם על ציווי שלי. לך רד, כלומר רד ממדריגתך ותראה שבמדריגה התחתונה יכול אדם לעבור על ציווי שלי ולכך לך פעם שנית והעד בם:

פן יהרסו אל ה' לראות (שמות יט, כא). זהו הלא תעשה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה. הכלל, כי הרמב"ן פירש על הפסוק (שיר השירים ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כשמגיע אל אדם אהבת הבורא או יראת הבורא ברוך הוא אזי תיכף יעשה מצוה ואז בזה מביא אהבה ויראת הבורא בצמצום, כי כל זמן שלא עשה מצוה יש לו מלחמות אבל כשעושה עם זה היראה ואהבה מצוה אזי מביא בצמצום ובטל ממנו כל המלחמות. והנה מצוה שעושה הוא כמו כלי שתנוח בו זה התעוררות שמגיע לו מלמעלה זהו עד שתחפץ כי החפץ הוא כלי עיין שם ברמב"ן. והנה ישראל במעמד הר סיני שם היה להם התעוררות מאהבת ויראת הבורא ברוך הוא וצריך להיות דבר שיצמצם בו התעוררות היראה ואהבה. והנה מבואר בגמרא (קידושין לט:) כל היושב ואינו עובר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה, והיינו כשמגיע לו איזה עבירה והוא אינו עושה ונמצא כיון ששמרו ישראל את המצות בשעת מתן תורה ולא נגעו בהר סיני אז צימצמו היראה ואהבת הבורא ברוך הוא שהיה להם בשעת מתן תורה, כי נחשב להם כאילו עשו מצוה, כי כל דבר צריך להיות לו צמצום העולם השרפים כמדריגתם ועולם החיות כמדריגתם וכן עד עולם עשיה. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות כו'. ועל זה הטעם נקרא שבועות עצרת, כי האהבה ויראת הבורא זה השיגו קודם מתן תורה בערב יום טוב כמאמר חכמינו ז"ל וישב משה את דברי העם אל ה' כו' ויאמרו כל אשר דיבר כו'. והנה בשעת מתן תורה עצמו ששמרו המצוה כנ"ל צמצמו היראה והאהבה כנ"ל, ועל זה הטעם נקרא עצרת מלשון עצור. והנה יש כבוד נברא וכבוד נאצל. כבוד נברא, היינו מה שהעולמות משיגים גדולת הבורא ברוך הוא מהחלק שהוא מצומצם בעולמות, והיינו מה שהעולמות נותנים לו כבוד וגדולה ממה שמצמצם בעולמות. וכבוד נאצל, מה שהעולמות משיגים ונותנים לו כבוד וגדולה כביכו"ל ממה שלא נצמצם עדיין בעולמות. וזה באמת אי אפשר להשיג, כי אם ביום טוב ובפרט ביום טוב של עצרת שבו יש התגלות ממתן תורה כנאמר אתה נגלית בענן כבודך, כי זה שאי אפשר להשיג נקרא ענן לשון חושך, שאין שם התגלות בכל עת וזהו שהשמות מכ"ד קשוטי כלה שני אותיות אחד נקד בניקוד קמץ ואחד נקד בניקוד קבוץ שהוא נקרא שורק, כי שורק הוא לשון אשרקה (זכריה י, ח) אשר הוא מושג והוא הנקרא כבוד נברא מה שהעולמות נותנים לו כבוד וגדולה ממה שהוא מצומצם בעולמות. וקמץ, הוא לשון סתום הוא כבוד נאצל מה שלא נצמצם עדיין בעולמות והכל מושג לישראל ביום טוב זה של מתן תורה:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (שמות כ, ב). עיין רש"י מבית עבדים. והנראה, כי זה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל אחר יציאת מצרים ולא נתן להם התורה קודם ואחר כך יוציאם ממצרים, כי הכלל זה שעובד מיראה נקרא בבחינת עבד והעובד מאהבה נקרא בבחינת בן ונמצא אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה, כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים והיה להם בחינות עבד לזה הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם ואחר כך קבלו התורה בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועתה אני נותן לך התורה. והוצאתיך מבית עבדים, שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן:

אנכי ה' אלהיך. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.) אמירה נעימה כתיבה יהיבה. הכלל, כי צריך האדם לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד. והנה אי אפשר לאדם לדבק מחשבתו תמיד לה', רק הכלל הוא כשאדם עובד כדי לעשות נחת רוח ותענוג להבורא יתברך אז זה התענוג בעצמו מעורר אותו לדבק מחשבתו להבורא יתברך. והנה אמירה היינו דיבור והוא אינו תמיד, אבל מה שהוא כתוב בכתב הוא תמיד. וזהו הרמז אמירה נעימה מה שאדם עובד את הבורא יתברך כדי לעשות לו תענוג, כי נעימה הוא לשון תענוג כתיבה יהיבה זה הוא לו תמיד לעורר אותו בכל רגע לדבק מחשבתו להבורא יתברך:

או יבואר, אנכי ה' אלהיך, עיין ברש"י ואיתא במדרש בים נגלה להם כבחור, ובמתן תורה נגלה להם כזקן. הכלל, על דרך משל אב אוהב את בנו וכשהאב עושה איזה דבר והבן אומר לאביו עשה למעני כך אז מחמת אהבתו את הבן מאוד עושה רצון הבן נמצא מחמת אהבה עושה את עצמו בבחינת הבן, דהיינו כמו שהבן רוצה אבל אם לומד עמו שכל בזה צריך לעשות כפי שכלו כדי שיבין הבן ולא כמו שרוצה הבן. כך הבורא ברוך הוא ברא הכל וברא את הים, אבל ישראל היו אומרים שצריך להם להיות הים יבשה והיה צריך הבורא ברוך הוא וברוך שמו להראות את עצמו כביכו"ל בבחינות בן כמו שהבן רוצה, והיינו מה שאמרו שנדמה להם כבחור, דהיינו בחינת בן. אבל בהר סיני כשעמדו ישראל במתן תורה היה צריך הבורא לתת התורה לישראל והיה צריך לעשות כמו שהוא רוצה כנ"ל, והיינו כזקן שנדמה להם כזקן ויושב בהוראה וקל להבין:

ובאופן אחר יבואר מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נגלה להם כזקן, דהנה השם יתברך מצמצם עצמו בהעולמות אמנם בים סוף שהיה שם שינוי הטבע ולא היה מתלבש אז בהעולמות וראו השם יתברך בלי שום לבוש ובמתן תורה התלבש השם יתברך עצמו כפי שיעור שהעולמות יהיה יכול לקיים. והנה לבוש מרומז בכתבי האר"י ז"ל בבחינות שערות וזהו בים סוף נגלה להם כבחור, בלא שערות בלא שום לבוש שהיה מתלבש בעולמות. ובמתן תורה נגלה כזקן, דהיינו שערות שנגלה להם בלבוש שהתלבש בעולמות. וזהו הרמז בדברי רבותינו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כי יחזקאל וכל הנביאים ראו השם יתברך כביכו"ל בהתלבשות בעולמות כפי שיעור העולמות ובים ראו כולם השם יתברך כביכו"ל בלא לבוש אמנם במתן תורה היה צריך להתלבש כדי שיבינו בני ישראל את התורה. וזהו אתה נגלית בענן כבודך, פירוש בלבוש וצמצום אורו הגדול, כי ענן הוא בחינות חשכות מורה על צמצום אורו ומבאר למה הוצרך לזה על זה אמר על עם קדשך לדבר עמם, רצה לומר שהוצרך לדבר עמהם שיוכלו אז להבין דבוריו הקדושים ודו"ק:

או יבואר מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נגלה להם כבחור ובמתן תורה כו', שמא תאמר כו' תלמוד לומר אנכי. להבין זה הכלל הלא מדת בחרות מורה על שקלי וטרי, כלומר שעדיין אין דעתו מיושבת במדה אחת. והנה בשעת קריעת ים סוף היה שם שני מדות. מדה של חסד על ישראל ומדה של דין על פרעה ועל עמו. ומדת זקנה מורה על דעה מיושבת במדה אחת במדת חסד. ובאמת במתן תורה לא היה שם רק חסד על ישראל ועל כל העולם כמאמר חכמינו ז"ל (שבת פח:) ונתמלא כל העולם כולו בושם. ובאמת מה שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים הוא רק בשביל לעשות ולהראות חסדו לישראל עמו. וזהו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף על פי ששם היה דין אף על פי כן העיקר היה חסד. וזהו אנכי כו', אנכי היום בזה המדה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי שם גם כן היה הכל חסד:

או יבואר, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. הרמב"ן הקשה מפני מה לא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ. ונראה לתרץ, דהנה זה הכלל גדול בעבודת הבורא יתברך שמו שאנחנו בני ישראל מחויבים להאמין בב' תורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שכולם ניתנו מרועה אחד. והענין הב' תורות תורה שבכתב מסר לנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו מכתב חרות על הלוחות באש שחורה על גבי אש לבנה, ותורה שבעל פה מה שנמסר למשה רבינו עליו השלום על פי פירושה כל שתלמיד ותיק עתיד לחדש. נמצא שעיקר תורה שבעל פה ניתנה לנו כפי מה שהצדיקים שבדור יפרשו את התורה כן יקום. וזה כח הגדול שמסר לנו הבורא ברוך הוא מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל וכפי רצונם מהתורה כך מתנהגים כל העולמות. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה. וזהו מי שעובד להבורא ברוך הוא וברוך שמו בגין דאיהו רב ושליט. וידוע מאמר חכמינו ז"ל שבמתן תורה נגלה להם כזקן, וביציאת מצרים נגלה להם כבחור. והענין הוא כך, ששני בחינות יש בעבדות הבורא ברוך הוא, יש מי שעובד להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט ואינו משים על לבו הטובות והחסדים מה שהשם יתברך ברוך הוא משפיע עליו, כי כל הטובות וכל התענוגים כלא נחשבו נגד תענוג עבדות הבורא ברוך הוא שהוא עובד למלך גדול ואדיר כזה אשר אלף אלפים ישמשוניה ואין שיעור למרכבות כבודו וזהו נקרא מוחין דגדלות שעובד להבורא ברוך הוא בגדלות השכל. ויש מי שעובד להבורא ברוך הוא מחמת שמשפיע עליו חסדים ושפע רב וזהו נקרא מוחין דקטנות שעובד להבורא ברוך הוא בקטנות השכל ולכן ביציאת מצרים שראו הניסים והנפלאות מה שעשה להם השם יתברך ברוך הוא שלקה להמצריים בעשר מכות ונס דים סוף וביזת הים אז עבדו להשם יתברך במוחין דקטנות. וזהו על הים נגלה להם כבחור בשכל קטן, ובמתן תורה שבמעמד הר סיני פסק זוהמתן, ולא היה נחשב אצלם שום תענוג עולם הזה עבודת הבורא ברוך הוא ועיקר עבודתם היתה להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט, וזהו מוחין דגדלות שעבדו להשם יתברך בשכל גדול. וזהו במתן תורה נגלה להם כזקן, שיש לו שכל גדול. ומטעם זה לא נכתב אות טי"ת בדברות ראשונות, כי אות טי"ת מרומז על טובות ובשעת דברות ראשונות היה נשמות ישראל זכים וברורים שלא היה נחשב לכלום שום טובות ותענוגים נגד תענוג עבודתו יתברך ויתעלה זכרו לנצח נצחים מפני שהיו בבחינת מוחין דגדלות וכנ"ל. וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אין לו שום מורא ופחד מכל המאורעות שבאות עליו, כי אף על פי שלפי הנראה הוא צרה אך בתוך מחשבתו ולבו הוא אינו נחשב אצלו לצרה, כי לבו נכון ובטוח שבוודאי לא יגיע לו שום נזק אך בחוץ לפי הנראה הוא צרה. ומי שעובד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשבא עליו איזה מאורע מן המאורעות אזי נופל עליו פחד גדול שאפילו במחשבתו ולבו האי גברא בהאי פחדא יתיב ועל ידי זה מתגבר עליו כח החיצונים שהוא תחת ממשלתם וכשהם מתגברים עליו אזי הוא תחתם:

וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום בהלל המצרי שאמר (תהלים קיח, י) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, דקשה הכפל. ומה גם שבפעם השני אמר גם סבבוני מהו גם. אך לדרכינו יובן שפיר, שדוד המלך עליו השלום אמר כל גוים, כל המאורעות שבאו עלי. מן האומות סבבוני, הם היו רק סובבים אותי מבחוץ אבל במחשבתי לא היה לי שום מורא ופחד מזה, כי היה לבי נכון ובטוח שהשם יתברך יכרית אותם מעלי ויציל אותי מן המאורע. וזהו בשם ה' כי אמילם, כי דוד המלך עליו השלום היה תמיד עובד השם יתברך במוחין דגדלות אבל לפעמים כשנפל ממדריגתו ועבד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשהיה בא אליו איזה מאורע נפל עליו פחד גדול גם במחשבתו. וזהו סבוני, לפעמים בא אלי איזה מאורע מן האומות גם סבבוני הסביבה היה בי ממש כי נפלתי ממדריגתי והייתי מרגיש הסביבה במחשבתי כי נפל עלי פחד ומורא. ואף על פי כן בשם ה' כי אמילם, בטחתי בחסד עליון שיכרית כל הקמים עלי ויוציאני מצרה לרצה. ומזה הטעם כתבו הפוסקים ששבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, על שם נס הגדול שנעשה בו שפסח מצרים מקחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושואלים המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיה שיניהם קיהות על זה ששוחטין את אלהיהם. ולכאורה יש להבין מפני מה יחסו וקראו לזה הנס גדול יותר משאר ניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס והא נס דקריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה השם יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס. אך רמזו לנו שישראל בעת הזאת עבדו להשם יתברך במוחין דגדלות וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל איזה מאורע שבא עליו כאשר ביארנו למעלה ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה בגדלות השכל שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם:

ובזה מתורץ דהאיך נטלו את הפסח בעשור לחודש וקשרו אותו בכרעי המטה והיו אומרים למצריים שהם רוצים לשחוט לשם פסח, דהא מקודם לכן אמרו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח, כב) לעיניהם דייקא, שהיה להם פחד מחמת השגחתם שהיו משגיחין עליהם וכפי מה שבארנו למעלה הוא נכון דכשנכנסו אחרי כן במדריגות מוחין דגדלות לא היו משגיחין על השגחתם, כי היו במדריגה שלא היו מתיראין משום דבר וממשלת מצרים וגבורתם כלא נחשבו. ואפשר לומר שמפני זה ציוה להם השם יתברך שיקחו את הפסח בעשור לחודש כדי להכניסם במדריגה במוחין דגדלות. ובזה נבוא אל כוונת הכתובים במה שאמר יתרו למשה רבינו עליו השלום ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' כו', ולכאורה יש לדקדק כפל הלשון אשר הציל אשר הציל, וכי ב' הצלות היתה והלא הכל הוא הצלה אחת. ועוד מהו עתה ידעתי כי גדול. ויתישב על נכון דכבר ביארנו, כל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל המאורעות שבאות עליו ואינו נכנע תחת הסטרא אחרא, כי אדרבה הוא מתגבר עליהם. וזהו כוונת ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, כפשוטו על הנס הגדול שהוציאם מצרה לרצה. ואשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת דייקא שהבורא ברוך הוא וברוך שמו הגביר חסדו על יראיו בשעה שהיו ישראל במצרים השפיע עליהם שכל גדול ועבדו להבורא ברוך הוא במוחין דגדלות ובזה יצאו מתחת יד מצרים שלא היו נכנעין תחתיהם וכנ"ל ולא היה שום פחד מהם. וזהו עתה ידעתי כי גדול ה', שעבדו להבורא ברוך הוא וברוך שמו במוחין דגדלות:

והנה כבר ביארנו שכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי כל העולמות מתנהגין על ידו וממשיך השפע לכל העולמות וכשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה יש בידו כח לבטלה להמתיק הדינין מצרה לרצה. וזהו כוונת רבותינו ז"ל (שבת קה.) אנכי, נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית. וידוע שהנפש הוא הרצון כמו (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם כו', וזה אנא נפשי כתבית, אני כתבתי רצוני, זהו תורה שבכתב. יהבית, זה תורה שבעל פה. ומסרתי רצוני לכם, פירוש לכם רשות לפרש כפי רצונכם וכפי רצונכם יתנהגו כל העולמות. ואם תאמר שחס ושלום יש לו להקדוש ברוך הוא כביכו"ל צער מזה מה שמנצחין אותו, לא אדרבה יש לו שמחה ותענוג גדול מזה כמבואר בחכמינו ז"ל מה עושה קודשא בריך הוא קא חייך ואומר נצחוני בני. ועוד מצינו לחכמינו ז"ל שאמרו לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מנצחין אותו כו', אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן מנצחין אותו והוא שמח, וידוע שלשון נעימה הוא מתוק. וזהו מה שדרשו חכמינו ז"ל עוד אמירה נעימה כתיבה יהיבי מה שמסרתי רצוני לעמי ישראל שכפי רצונם יתנהגו כל העולמות הוא מתוק אצלי שיש לי מזה תענוג כמו שיש להאב תענוג מהבן כשהבן מנצח אותו ובשביל זה הזכיר השם יתברך מיציאת מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ, כי הזכרת הבריאה הוא רק להודיע שהוא קדמון לכל הקדומים ושהעולם מחודש אבל בהזכרת יציאת מצרים מה שאמר אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ניכר אהבתו לעמו ישראל. ובזה לימד דעת העם בכדי להכניס בלבם התלהבות לעבודתו יתברך שמו ויתעלה איך שהוציאם ממצרים מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל ומסר להם הכח והיכולת להמתיק הדינין מצרה לרצה ושעל ידם יתנהגו כל העולמות, כי המה נקראו בנים למקום ועל ידי זה יתלהבו לבם לעבודתו וזה עיקר גדול בעבדות הבורא. וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ולכאורה על פני אין לו ביאור. ולדרכינו יובן שפיר, כיון דכל כך גדלה האהבה עד שקראתי אתכם בנים כנ"ל נמצא שאני שוכן בתוככם שאהבתי דבוקה בבני ועיקר חנייתי אצל בני לכשתעשה חס ושלום אליל אזי הוא כביכו"ל על פני ממש וכו' ודו"ק:

או יאמר, אנכי ה' אלהיך, ודרשו חכמינו ז"ל לפי שבים נגלה להם כבחור ובמתן תורה נגלה להם כזקן מלא רחמים, ושמא תאמר חס ושלום שתי רשויות, לכן אמר אנכי, אני הוא שהייתי בים ואני הוא במתן תורה. והנה צריך להבין מה זה שבים נגלה להם כבחור ובמתן תורה נגלה להם כזקן וכו' שתי רשויות כו'. להבין כל זה על פי מה דכתוב בכתבי האר"י ז"ל בחג הפסח הוא מוחין דקטנות ובחג השבועות הוא מוחין דגדלות. ואבינה לכם דבריו מה זה מוחין דקטנות ומוחין דגדלות. כי יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שעובד להבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא וזה הנקרא בספר המדע להרמב"ם שלא לשמה. ויש צדיק שעובד להבורא ברוך הוא לשמה, היינו שלא לשם טובתו רק לשמח את הבורא ולעשות לו נחת רוח. ושמא תאמר שמדריגה הא' לאו כלום היא, אינו כן, כי מי שהוא חכם יכול לעבוד הבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא גם כן ותהיה העבודה לשמה, כי למשל יש בן קטן שאין לו דעת כשעושה לו אביו בגד נאה כשבא אצל אביו אינו בא רק להתפאר ולא לנחת לאביו ובן גדול שיש לו דעת הוא מכוון לבא אצל אביו מלובש בבגדים שעשה לו אביו כדי לנחת אביו, כי יש לו תענוג גדול מזה. וכן בנידון דידן מי שהוא בן חכם יוכל לעבוד לבוראו שלא לשמה, היינו בשביל עולם הבא ויהיה לשמה מחמת שכוונתו בזה שרוצה עולם הבא שיהא מלובש בבגדים נאים ויהא נחת רוח ושמחה בזה לאבינו שבשמים, כי להיפך חס ושלום אינו יכול לסבול צרות בנו אוהבו. וזהו כוונתם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שרוצה כל הטובות בשביל שיהיה נחת רוח להבורא בזה ונמצא זה שעובד לטובתו שלא לשמה זה נקרא מוחין דקטנות, רצה לומר קטנות השכל כמו הבן קטן דלעיל שעושה רק לטובתו ומי שחננו ה' בבינה ומעלה השלא לשמה גם כן לשמה כנ"ל הוא נקרא מוחין דגדלות כמו הבן הגדול הנ"ל שעושה זאת בחכמה נפלאה ונמצא מוחין דקטנות הוא לבוש למוחין דגדלות כי בלא קטנות אין יכול לבא למוחין דגדלות:

וזהו כוונת האר"י ז"ל שכתב בפסח מוחין דקטנות, כי במצרים היו בקטנות והיו עובדין שלא לשמה כמאמר הכתוב (שמות ג, ז) שמעתי את צעקת בני ישראל מפני נוגשיו. וזהו גם כן כוונת בעל האגדה שמתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים , ובוודאי לא יעלה על הדעת חס ושלום שעבדו עבודה זרה ממש רק שהיו עובדין שלא לשמה וזה נקרא עובד עבודה זרה מחמת שעובד את עצמו ולא עובד להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט וזה מוחין דקטנות. ובחג השבועות הוא מוחין דגדלות אחר שקבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע ובוודאי היו עובדין לשמה ולזה נקרא מוחין דגדלות. וזהו כוונת חכמינו ז"ל לפי שבים נגלה להם כבחור, רצה לומר בחור הוא לשון קטנות והיו במוחין דקטנות. ובמתן תורה נגלה להם כזקן, פירוש היו עובדין במוחין דגדלות בחכמה גדולה כזקן, והיינו לשמה. ושמא תאמר שתי רשויות, פירוש שתי מיני עבדות הן לכך אמר אנכי, אני הוא שהייתי, פירוש מי שהוא בן חכם אזי הן לו רק עבדות אחד, והיינו שמעלה השלא לשמה גם כן לשמה ומה שעובד או מתפלל לטובתו הוא גם כן בכוונה זאת שיהא נחת רוח להבורא ברוך הוא כנ"ל נמצא שאין ב' רשויות רק רשות אחד, כי מן השלא לשמה נעשה גם כן לשמה ודו"ק:

ונמצא לפי דברינו הנ"ל יבואר שימי הספירה הם בחינות לבוש, כי מוחין דקטנות הם לבוש למוחין דגדלות כנ"ל. ומזה הטעם אסור לגלח השערות בימים ההם, כי השערות הם גם כן בחינת לבוש כידוע וכשמגיע יום המובחר אזי אנו זוכין למוחין דגדלות ואזי הוסר הלבוש ומסירין אנו גם כן השערות. לכן אנו מוזהרין להזהיר גדולים על הקטנים שלא לגדל שער שלהם הנקרא בייא האר, כי יהיו חס ושלום דבוקים בבחינה זו של השערות ויהיו להם יניקה ממקום המטונף הנ"ל. לכן מי שבשם ישראל יכונה יהיה זהיר במאוד שלא לגדל שער של התינוקת שלהם ולעשות להם בייא האר חס ושלום שלא להדביק אותם בסטרא אחרא ההיא חס ושלום רק להסיר מהם ע"י מוקדם בכדי שיהיו דבוקים לסטרא דקדושה ויטיב לו בזה השם יתברך יפתח לנו ולכל ישראל שערי תורה שערי קדושה שערי טוהר:

פוקד עון אבות על בנים כו' ועושה חסד כו' (שמות לד, ה). פירוש דכשהקדוש ברוך הוא נפרע מעון הוא מחסר העון על ידי זה שנפרע ממנו. וזהו פוקד, לשון חסרון, לשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) שנעשה העון מחוסר, מה שאין כן כשמשלם שכר טוב עבור מצוה אינו מחסר המצוה אדרבא נעשה המצוה יותר גדולה, כי השם יתברך מענג בזה שמשפיע שפע ונמצא מה שגרם שמשפיע נעשה מצוה יותר גדולה. וזהו עושה חסד, אדרבא בשילום שכר נעשה החסד יותר גדולה:

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז). ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו כאשר כו'. ודרשו חכמינו ז"ל (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. הענין, כל המצות שיש בתורה יש בה גוף המצוה, דהיינו המעשה וגם הטעם של המצוה רק שהטעם אינו מצוה רק גוף המעשה לבדו הוא מצוה. אבל מצות שבת גם הטעם הוא מצוה כמו גוף המצוה של שבת שצונו הבורא לשמור שבת, היינו קיום השבת ושמירתו כמי ששומר מצות המלך ומקיימו מבלתי ידיעת הטעם של המלך רק מאמונה וטעמו של דבר הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמים. והטעם גופא צריך לאמונה שאיש הישראל מאמין בלבו בבורא שיש בורא שברא עולם בששת ימי המעשה וכלה מלאכתו ביום השביעי ונח בו. ונמצא הטעם הוא גם כן מצוה כמו עיקר השמירה ונכלל בתורה שמור את יום השבת לקדשו, והזכירה של מצוה זו של היום הקדוש הזה הטעם כמו שכתוב זכר למעשה בראשית, והיינו כנ"ל. ולפי זה בחינת הזכירה שהוא הטעם הנכלל במלת זכור את יום השבת הוא בסוג אחר, דהיינו רצה לומר שהזכירה הוא גם כן מצוה כעין השמירה עם שהזכירה הוא רק הטעם של דבר כי ששת ימים עשה וכו'. אך שהטעם גופא תלוי בעיקר האמונה כנ"ל שעליה נצטוינו בסיני אנכי ה' אלהיך, להאמין בבורא שהעולם מחודש שהשם יתברך קדמון לכל והוא חידש העולם יש מאין ובשביעי שבת וינפש:

ובזה יובן מה שאומרים בתכנת שבת כו' צוית פירושיה עם סדורי נסכיה כו', היינו רצה לומר הטעם והפירוש של מצוה של שבת גם כן צוית והוא גם כן מצוה. ומה שכתוב שמור את יום השבת לקדשו, יובן גם כן. והוא באופן זה, כי בשני בחינות ברא השם יתברך את העולם בחינות אור ישר ובחינות אור חוזר. ובחינת אור ישר, הוא מה שנתפשט לתוך העולמות כל אחד לפי בחינתו כפי שהוא מושג לכל אחד כמו עולם השרפים ועולם החיות אינן משיגין יותר אלא עולם השרפים ועולם החיות וכן עולם העשיה אינו משיג יותר מעולם העשיה והוא מה שמושג בעולמות נקרא אור הישר. ובחינת אור החוזר, הוא בחינות אור שנשאר שלא בא לעולם מחמת שאין העולמות יכלו לקבל הבהירות והיה חוזר אל האין סוף ונתצמצם ובחינת הצמצום הוא אור החוזר והוא בלתי השגה לשום נאצל ונברא שאין שום חיה ושרף ואופן יוכל להשיג שם רק ישראל עם קדוש שהם למעלה מכל עולמות ואפילו מעולם השרפים הם גבוהים והם יכולין להתדבק ולהשיג אפילו בבחינות שבלתי השגה והוא בבחינת שאמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה יז.) לשארית נחלתו (מיכה ז, יח) לאותן שעושין עצמם כשיריים. ואמר המנוח האלקי מורי ורבי מורינו דוב בער זצ"ל שקאי על הצדיקים שמתקדשין מאד בקדושה דמאריהון. ושורש הענין של קדושה רומז גם כן למקום הצמצום הנ"ל במקום שהוא בלתי השגה, והיינו כשישראל מקדשין עצמם במילי דרשות ופורשין עצמן מעולם הזה ומן התענוגים בטלים שהם הבחינות שבאו בעולמות ומושגים לברואים רק מדביקים עצמם למעלה מן העולם הזה והוא הבחינות שבלתי השגה הנ"ל שהוא האין סוף השיריים של האור שנתפשט לתוך העולמות והעולמות לא יכלו לסובלה וחזר לאין סוף ובחינת השיריים הוא בחינת אור חוזר הנ"ל. ולכך האומות עולם אין משיגין אלא הבחינה שבתוך העולמות המרומז כנגד ששת ימי המעשה שבהם כלה תכלית בריאת העולמות והוא בחינות התפשטות ואין להם השגה אלא בבחינות שבתוך העולמות ולכן בחרו להם אחד מימי המעשה לשביתה שהוא מבחינות שבתוך העולמות מפני שאין משיגין יותר אבל ישראל משיגין גם למעלה מהעולמות שומרים יום השבת שרומז כנגד בחינות הצמצום כנ"ל. ועל זה רומז ענין הקדושה שהוא הפרישה מן העולם הזה להתדבקות במלמעלה מעולם הזה והוא בבחינות בלתי השגה כנ"ל. וזהו שאמר שמור את יום השבת לקדשו דייקא, רצה לומר בבחינות הקדושה שיתדבקו במקום בלתי השגה על ידי שמירתה ומשיג משם כי ישראל הם למעלה והן מקבלין למעלה מהעולמות כנ"ל על ידי שהם מתדבקים בבחינות האין על ידי פרישתם מטבעיות לא כן חלק הגוים שהם בבחינות יש ואין להם חלק שם כלל:

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ, ח). יובן על פי מאמר הזוהר ויברך ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן. הכלל, כי יש אחד שמדבר דבורים זה אחר זה בלי הפסק ויש שמישב עצמו בין דיבור לדיבור ונותן ריוח כדי לידע איזה דיבור לדבר. וכן ששת ימי המעשה מרמז בעשיה שכבר נתגלה הדיבור, ושבת מרמז על עולם המחשבה. ולכך לא ירד המן בשבת, כי שבת עולם המחשבה והוא טמיר וגנוז באין סוף ולא יכול להתגלות לאדם מחמת כי אי אפשר להתגלות בעולם העשייה רק בחול אז מתגלה עולם העשיה. אמנם אף על פי כן הכל הוא ממחשבה, כי המחשבה משפיע להדיבור ולכן בשבת הוא משפיע לששת ימי המעשה. וזהו ברכו במן וקדשו במן, משבת ירד הברכה להמן שירד בחול ולכך בחול שהוא בהתגלות בעולם העשיה אינו ניכר בו בחוש חלק האלהות, מה שאין כן בשבת שהוא טמיר וגנוז בהבורא יתברך שמו מפני שאז עולם המחשבה אז הכל דבוק בחוש בחלק אלהי ממעל. וזהו הרמז בפסוק ששת ימים כו' וביום השביעי שבת לה' אלהיך, שידוע ששבת אז חוזר הכל לעילת העילות וניכר בחוש שאז לית שום התגלות דבר גשמי רק טמיר וגנוז במחשבת הבורא ברוך הוא יתברך שמו:

כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ, טז). פירוש, כי זה שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו אנכי ולא יהיה לך, נרשם ונחקק בלב כל איש ישראל עד שאפילו הקל שבקלים מוסר נפשו על קידוש שמו יתברך וזה לבעבור נסות שתעמדו בנסיון:

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי וכו' (שמות כ, יח). כלומר שהשם יתברך מנהיג עולמו בתפארת ישראל כמו שישראל רוצים כן השם יתברך כביכול מנהיג עצמו בתפארת ישראל במתן התורה. וזהו שהתחיל אנכי אף על פי שהתורה באמת יש לה צרופים אחרים גדולים יותר אף על פי כן לאהבת ישראל נתן התורה כפי שיכלו לסבול עולמות התחתונים ונמצא הקדוש ברוך הוא מתנהג כפי שישראל רוצים וסובלים. וזה מן השמים דברתי עמכם, בשכל שלכם דברתי התורה וכיון שכן לא תעשון אתי, כלומר לא תעשון אותי כיון שאני מתנהג כרצונכם ובשכל שלכם וזהו אתי, כלומר עמי כנ"ל: