קדושת לוי/ואתחנן

<< · קדושת לוי · ואתחנן · >>

פרשת ואתחנן

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור כו' (דברים ג, כג). תיבת לאמר, הוא מיותר. והנראה, דהפירוש הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא, פירוש שהיה מתחנן תחילה כדי שיוכל להתפלל אחר כך. לאמור, פירוש הדבר שהיה צריך לאמר אלא שקודם לא היה יכול לאמר, כי היה בוש מלפניו יתברך והיה צריך להתפלל שיוכל להתפלל:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. תיבת לאמר מיותר. ונראה, דבגמרא ברכות (ט:) מסקינן דאדני שפתי תפתח, לא הוי הפסק בין גאולה לתפילה אפילו בשחרית, דכיון דתקינו ליה רבנן כתפלה אריכתא דמיא. דלכאורה הוה ליה למימר תקינו רבנן לתפילה, אלא על כרחך דלא היה בכלל תקוני התפלה דמאנשי כנסת הגדולה ובתר הכי דתקינו ליה הוי ליה כתפלה אריכתא. הטעם הוא, דאדני שפתי, הוא שנוכל להתפלל ובזמן התנאים והקודמים להם לא היו צריכין להתפלל על זה, כי בוודאי היה תפלתם זכה, ואחר כך שנתמעטו הלבבות ברבות הימים הוצרכו לקבוע תפלה עד שתהא תפילתנו זכה. ונמצא יש לנו ב' בחינות בתפלה. א', התפלה עצמה. והב', התפלה שיהיה יכול להתפלל. ומשה רבינו עליו השלום בודאי היה תפלתו תמיד בבחינה העליונה שבמדריגת התפלה ותמיד היה תפלתו שגורה בפיו ומקובל, אבל עתה דחזינן דלא נתקבלה תפלתו בודאי ממילא לא היה תפלתו שגורה בפיו והוצרך להתפלל שיוכל לבקש מן השם יתברך תפילתו ליכנס לארץ ישראל ושאל ממנו מענה לשון. לזאת ואתחנן אל ה' בעת ההוא, דוקא. לאמר, שיוכל לאמר דברי תפלה כהוגן, מה שאין כן תמיד לא היה צריך לזה, כי לא נסתם מקור הנובע מעין תפילתו תמיד ובפרט כי היה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ולא היה הדיבור פורש ממנו. ובזה מיושב מה דקשיא טובא מדוע התרעם משה רבינו עליו השלום על ישראל על שלא רצו לשמוע התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא אחרי שומעם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, והשמיעם משה רבינו אחר כך, ומשה רבינו עליו השלום התרעם עליהם בזה שאמרו ואת תדבר עלינו, ודרשו חכמינו ז"ל תשש כוחו כנקבה במה שלא שמעו מפי הגבורה, כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, והלא השם יתברך אמר ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, הרי שהסכים למה שרצו לשמוע מפי משה רבינו עליו השלום. ולפי הנ"ל מיושב היטב, דבאמת כיון דהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו עליו השלום הטיבו אשר דברו לשמוע מפי משה רבינו עליו השלום ולפי הנ"ל אין הפרש בין מפיו יתברך ובין מפי משה רבינו עליו השלום כי הכל אחד, אבל משה רבינו לגודל ענוה שלו אמר שאינו דומה שומע כו':

ובזה מיושב מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז.) ג' דברים עשה משה רבינו מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אחד, במה ששיבר הלוחות ודן קל וחומר מה פסח אחד מתרי"ג מצות התורה ערל לא יאכל בו, התורה כולה לא כל שכן. והקשו התוספות כיון דדן קל וחומר בזה וקל חומר הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ואין זה מדעת משה כי אם מדעת המקום ברוך הוא על פי התורה. ואם יש פרכא על הקל וחומר האיך דן אותו משה רבינו, וכן קשה במה שפירש מן האשה על פי קל וחומר מפרישה דמתן תורה הוא שאין הדיבור פורש ממנו לא כל שכן שגם כן הוי קל וחומר והאיך קאמר עשה מדעתו. ומיושב גם כן על פי הנ"ל, דלסברתו של משה רבינו הוי ליה קל וחומר, ובאמת אין כאן קל וחומר כלל דבאמת פסח שאני שהוא דבר של הנאה, מה שאין כן קבלת התורה דלאו להנות ניתנו, אך שבבחינת משה רבינו ארבעים יום לחם לא אכל ונהנה מזיו השכינה, ולענותנותו היה בעיניו שכל ישראל ראוים לאיצטלא זו בחינות הנאה וחיות רוחני זה לזה לדעתו היה קל וחומר. וכן בפרישה מאשה, דלכאורה לא דברה תורה בשוטים ובודאי העדה השלמה דקבלת התורה היו כל מעשיהם בקדושה ובטהרה לשם שמים ומביתם למה פירשו. אך מכל מקום כיון שיש דבר הרגשת גופניות אינו תופס קדושה גמורה כקדושת התורה, מה שאין כן משה רבינו שהיה כולו טוב ובטל ממנו הרגשת גופניות לגמרי הוי קל וחומר פריכה, רק לענותנותו דמשה רבינו שהיה בעיניו שכל ישראל הגיעו למדריגתו ודן הקל וחומר דגם בבחינתו יש הבדלה בין קודש לקודש:

ובזה יש לפרש פסוקי דאפטרתא (ישעיה מ, י-יא) הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כרועה עדרו ירעה ובחיקו ישא עלות ינהל, דבאמת עניני עולם הזה כשהם בקדושה אנו זוכים בהם משולחן גבוה אשר לו הארץ ומלואה אף שהניח יעקב לעשיו עולם הזה, על כל זה ביד השם יתברך ליתן לנו גם מה שאינו שלנו. וזהו הנה אלהים בחוזק יבוא, בחינת חזקה, היינו תגברות כבישת כל מתנגד הנה שכרו אתו תיכף בלי הצטרכות כעוטיה על עדרי חבריך, רק משולחן גבוה עולם הזה. וזהו כרועה עדרו ירעה, דבבבא מציעא גבי ההוא רעיא, מסקינן רועה את שלו רועה בשל אחרים רועה דאחרים אינו רועה בשל אחרים, לזאת השם יתברך רועינו לא יחסר כל טוב הארץ כמו רועה עדרו שמרעה בכל אשר ימצא כן ירעה אותנו השם יתברך בכל טוב העולם שהכל ברא לכבודו בשביל ישראל:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. ובו יבואר נימנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג:) ויש לדקדק הלא ברוך הוא מדת החסד ומה זה שאמרו טוב לאדם שלא נברא. ויבואר, כי זה הוא מדת החסד, כי הצדיק אינו רוצה לצאת לזה העולם, רק שיורד לזה העולם לעשות רצון הבורא ברוך הוא ונמצא תיכף כשבא לעולם מקיים מצות הבורא ברוך הוא. וזהו שאמרו טוב לאדם שלא נברא. ונמצא אינו רוצה שיברא, רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא הוא יורד למטה. ואם כן זה הוא מדת החסד מה שנברא ונמצא כשנברא רוצה לדבר תמיד ביראת ה' ולהכתיר את הבורא בדיבורו תמיד. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא, להתחנן אל ה' שידבר תמיד בדבורו לה'. וזהו לאמר:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. ידוע אהבת השם לישראל וכל המעשים אשר נעשים לישראל וכל המאורעות אשר לישראל הכל מאת השם יתברך לטובה על ישראל. ואף על פי שבתחלת המעשה לא נראה הטובה אבל סוף הטובה יהיה כי הכל לטוב לישראל אף על פי שתחלת המעשה אינו כל כך. וזהו בקשתינו הראנו ה' חסדך, יודעים אנו שסוף הכל הוא טובה לישראל לזה אנו מבקשים שהטובה יתראה תיכף בתחלת המעשה. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, לאמר הוא לשון אהבה כמאמר הפסוק (דברים כו, יח) וה' האמירך, כלומר שאהבתך, היינו החסד שלך עלי יתגלה עכשיו:

אתה החלות להראות את עבדך כו' (דברים ג, כד). לפירש"י שפירש במה שאמר לו (שמות לב, י) הניחה לי, הראה לו שרצונו בתפלה אין מבואר לפי זה מה את גדלך ואת ידך החזקה. והפירוש הוא, דעל ידי ועתה הניחה לי, נגלה לו שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלת הצדיקים ויצו עליו במפגיע להפוך מדת הדין למדת הרחמים בתפלת הצדיקים. וזה פירוש הפסוק אתה החלות להראות את עבדך את גדלך, שעל ידי עבדך ואתו עמו הוא את גדלך וידך:

או יבואר, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. הכלל, השם יתברך ברא כל העולמות ואף על פי כן הנהגות העולמות הוא על ידי ישראל כאשר רצון ישראל להשפיע חסד הקדוש ברוך הוא משפיע חסד ועל מי שישראל רוצים שהקדוש ברוך הוא יעשה בהם דין כן הקדוש ברוך הוא ממלא רצונם כרצון הצדיקים שבכל דור ודור כן הקדוש ברוך הוא מנהיג כל העולמות. וזהו אתה החלות להראות את עבדך, כלומר את עבדך עם עבדך כרצון עבדך. את גדלך ואת ידך החזקה, הן לעשות חסד הן כו':

אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך (דברים ג, כד). להבין זה, נראה כי הצדיקים נקראים מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא וצדיק מושל ביראת אלהים כו'. ומי אשר יוכל לעשות אפילו כמעשה הצדיקים. וזהו אשר יעשה כמעשיך אשר יעשה אפילו כמעשה הצדיקים אשר הם מעשה ידי הקדוש ברוך הוא:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ,ד). כי שם אלהים הוא סיבות כל הסיבות עילת כל העילות. ואלהינו הוא בחינות שכל המסובבים להסיבות הכל בשביל ישראל ועל ידי ישראל מתנהג הכל. ובזה מיושב מה שהקשו הקדמונים בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו, הוא מיותר דהוי ליה למימר שמע ישראל ה' אחד. אך הפירוש ה' הוא אלהינו מסבב כל הסיבות. ה' הוא אחד שכל הסיבובים אף על פי שנראה אינם נוגעים אלינו הכל בשבילנו ועל ידי ישראל נתייחד שמו של הקדוש ברוך הוא שיהיה נגלה בתיקון העולמות שה' אחד ושמו אחד גם עתה נתייחד על ידי ישראל ידענו אמונה שלימה שהכל בסיבתינו. וזהו ואתם הדבקים בה' אלהיכם. אלהיכם, דייקא כל הסיבות בשבילנו:

או יבואר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. הכלל הוא, כי הא דאמרינן (עירובין כב.) היום לעשותן ומחר לקבל שכרן. באמת עיקר השכר הוא למחר אבל כשאדם עושה מצוה ולומד תורה אזי מגיע לו חיות מעשיות המצות והתורה והשכר זה היום והחיות הוא היראה שמגיע לאדם מעשיות המצות והתורה, ומיראה זוכה לחכמה כנאמר (איוב כח, כח) הן יראת ה' הוא חכמה והחכמה תחיה בעליה. וזהו הפירוש ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשאדם מדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא אזי עיקר השכר הוא למחר אבל החיות שמגיע לו מעשיות המצות הוא היום. וזה חיים כולכם, החיות מהמצות והתורה הוא היום:

ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ (דברים ד, ה). יבואר על פי מה שבארנו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, הכלל השם יתברך אמר למשה המצות לומר לישראל ובאמת אינו דומה שומע מפי הרב כו', ולא קבלו באותו שכל הגדול שאמר השם למשה, רק כאשר עשו מצות ה' אז מחמת עשיות המצות השיגו זה השכל איך שקיבל משה מפי ה' המצות ההוא. וזהו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, באותו השכל אשר צוה ה' את משה, אותו השכל השיגו בשעת עשיות המצות, וזהו ויעשו כו' כאשר צוה ה' את משה. והנה משה אמר לישראל המצוה בזה השכל שאמר לו השם המצוה ההוא אבל ישראל לא השיגו המצוה ההוא באותו שכל עד שעשו אותם. אבל משה אמר להם באותו שכל שקיבל המצוה ההוא מפי השם. וזהו שאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, כלומר בזה השכל אני אומר לך המצוה ההוא ושמא תאמר מחמת שעשה משה המצות לכך השיג. וזהו שאמר לעשות כן בקרב הארץ, ומשה לא בא לארץ ולא עשה המצות בוודאי הוא שהשיג מעצמו השכל איך שאמר לו השם המצות בלא שום עשיות אותן המצות:

או יבואר, ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ. ובו יבואר מאמר חכמינו ז"ל הקדוש ברוך הוא לא נתן התורה רק למשה ומשה היה לו עין יפה ולמדה לישראל, כי הנה כאשר כתבנו כמה פעמים כל הנביאים כו' ומשה באספקלריא המאירה וכן משה נתנבא בזה. כי שאר נביאים כאשר קבלו נבואתם מאת הבורא יתברך היה להם אז שכל גדול וכאשר אמרו נבואתם אז אמרו בשכל קטן מזה אבל משה רבינו בזה השכל אשר קיבל נבואתו בזה השכל עצמו אמר נבואתו. וזה הרמז בגמרא אלא שנהג בו עין יפה ולמדה לישראל שזה עין יפה שלמדה לישראל באותו השכל עצמו אשר קיבל מאת הבורא יתברך ולא בשכל קטן מזה. וזהו הרמז ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, כלומר שאני לומד אתכם באותו השכל כאשר צוני ה' אלהי בזה השכל עצמו אני לומד אתכם. ומפרש הפסוק והא ראיה שאני לומד אתכם בזה השכל לעשות כן בקרב הארץ, כי כל נביא כאשר אמר נבואתו היה צריך להיות דבוק תמיד במה שאמר נבואתו באיזה מצוה ובאיזה מדה שאמר היה צריך תמיד להיות דבוק באותו מצוה ובאותו מדה. ומשה רבינו עליו השלום לא בא לארץ ולא היה אפשר לו לדבק במצות הנוהגת בארץ ואיך אמר נבואתו ומשה רבינו כאשר אמר היה אז באותו השכל כאשר קיבל נבואתו מאת ה' והקדוש ברוך מלא כל הארץ כבודו, והיה יכול לומר אף על פי שלא בא לארץ, כי אמר נבואתו כאשר שמע מאת ה'. וזהו הרמז בפסוק לעשות כן בקרב הארץ, שאני אומר המצות לעשות בארץ אף על פי שאני לא אבוא אל הארץ אלא וודאי שאני אומר לך נבואתי כאשר אני מקבל מאת ה'. וזהו כאשר צוני ה' אלהי, באותו השכל:

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' כו' (דברים ד, לט). דהנה ידוע פלוגתת רש"י ורבינו תם בסדר פרשיות תפילין. ואחד מראיות רבינו תם לסברתו מלשון הש"ס מנחות פרק הקומץ רבה (לד:) כיצד סדרן של תפילין קדש, והיה כי יביאך, מימין. שמע, והיה אם שמוע, משמאל. כדמפרש שם בסדר זה לימין הקורא ולימין המניח הוי אפכא שהכריחו בתוספות שם כדעת רבינו תם, דאם לא כן הוה ליה לומר קדש מימין וכל האחרות משמאל או ג' ראשונות מימין והיה אם שמוע משמאל ואמאי פלג להו שנים שנים, מזה הכריחו כרבינו תם דסדרן קדש מימין שמע משמאל עיין שם בהקומץ רבה. ויש לתרץ קושית התוספות גם לרש"י דברמב"ם ורמב"ן ובטור אורח חיים מבואר באריכות דד' פרשיות אלו הם שעל ידי זכרון הניסים והאותות שעשה עמנו השם יתברך ביציאת מצרים מתעורר לבבינו ומתדבק באחדות השם יתברך ובאמונתו התמימה שאין עוד מלבדו וכל הנמצאים זולתו מציאתם מחודש מאתו יתברך וכולם בידו כחומר ביד היוצר. וזה מבואר בפרשת קדש והיה כי יביאך, בזכרון הניסים והנפלאות נפתחים לנו שערי חכמה וההבנה בלבנו לאהבה וליראה של אין סוף ברוך הוא לראות שהעולם הוא מחודש להוציא מדעת האפקורסים כמבואר ברמב"ן ובטור כמה פעמים באריכות. ובפרשיות שמע והיה אם שמוע, מבואר עול מלכות שמים ועול מצות, דהיינו בפרשת שמע מקבל עול מלכות שמים, וקבלת עול מלכות שמים הוא העבדות של השם יתברך בבהירות הלב והמוחין קרוב למדריגת הנבואה בהתפשטות הגשמיות. ובפרשת והיה אם שמוע הוא קבלת עול מצות כמאמר חכמינו ז"ל בש"ס (ברכות יג.) והיינו עבדות השם יתברך אפילו בקטנות השכל אפילו בחשכת השכל אדם ובהמה תושיע ה', אדם שמשים עצמו כבהמה, ואם כן אתי שפיר מה שמחלק הגמרא הפרשיות שנים שנים, כי על ידי עבודתינו להשם יתברך בהזכרת יציאת מצרים נפתחים שערי החכמה והבנה בגדולת השם יתברך להאמין במציאותו וחידוש העולם. ולזאת ימין המניח לרש"י מתחיל בו והיה אם שמוע, שהוא עבודת השם יתברך בקטנות, ואחר כך בא לעבודת השם יתברך בגדלות השכל שהוא פרשת שמע ועל ידי זה בא לבחינת האמונה בחכמה השלימה אשר הוא הדביקות האמיתי בשם יתברך. ולימין הקורא להיפך, כי ישראל מעידין להשם יתברך וניכר מהם חכמת אמונת האמת וההבנה ואחר כך נתקע בלב אהבה גמורה ואחר כך מקבלים עליהם עול מצות בחינות של פרשיות והיה אם שמוע. וזהו אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים, אתה דווקא, על ידי העבדות בהזכרת יציאת מצרים נראה לנו בחוש שהשם יתברך לבדו אין עוד ואחר שתקוע בלבנו אמונתו ומציאתו שהעולם הוא מחודש אז נתעורר לבב עמו ישראל לאהבה אותו ואמונת מציאותו וחידוש העולם הוא על ידי יציאת מצרים. וזה הוא הרמז בפרשת קדש והיה כי יביאך, ואחר זה נתקע בלבנו אהבתו ויראתו פרשת שמע והיה אם שמוע:

וירד ה' על הר סיני. (שמות יט, כ) ידוע מאמר רבותינו ז"ל (ברכות ה.) שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם כו'. וכאן המוכר והלוקח שמח דאיתא במסכת בבא מציעא דף נ"ט עיין שם גבי מעשה תנור דעכנאי אמר ר' יהושע אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא, דהנה התורה ניתן לנו כמו שאנו משיגים התורה ועושים פירוש לתורה כן הוא, הגם שבת קול יוצאת אין אנו משגיחין בבת קול וכביכול אנו מנצחין הבת קול כמאמר (מו"ק טז:) צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה. וזהו וירד ה' על הר סיני, כשנתן לנו התורה היה כביכול ירידה, כי נתן לנו התורה ואנו מנצחים הבת קול. ובזה נראה בגמרא הוסיף משה מדעתו יום אחד, ולכאורה כי דבר ה' לא ישוב חס ושלום ריקם, כי מאמר השם יתברך היה כי ביום השלישי ירד ה'. אך הכלל הוא, אברהם אבינו עליו השלום קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, כי התורה קדומה הוא, רק זאת בשעת ימי הגבלה היה לנו גודל פרישות והזדככות הגופניות שמחמת גודל הזדככות היה זאת להועיל שיהיה בשכלנו ובידינו התורה שיהיה שלנו כמו שאנו עושין פירוש לתורה כן יקום. הגם שבת קול יצא להיפוך אין אנו משגיחין בבת קול, כי לא בשמים היא, רק לנו מסר פירוש וזאת היה בשלשת ימי הגבלה על כן צדקו דברי השם יתברך היו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' (שמות יט, יא) כביכול לשון ירידה שהתורה תהיה לנו ולא למעלה כשאנו אומרים הפירוש ובת קול להיפוך אין משגיחין בבת קול, ולא היה כוונת השם יתברך שביום השלישי יהיה קבלת התורה, רק שביום השלישי יגמור שהתורה תהיה לנו על כן הוסיף יום אחד משה מדעתו, שבשלשת ימי הגבלה מסר לנו שיהיה בידינו הפירוש של התורה ויום אחד על קבלת התורה:

או יש לומר וירד ה', כי נשתנה נבואת משה משאר נביאים, כי נבואות שאר נביאים דבריהם חתומים ונבואת משה דבריו יכולין להבין. דהנה הכלל, הנביא כמו שמשיג בשכלו דברי השם כן מגיד לישראל ומי ששומע מהנביא אינו יכול לשנות שום דבר מהשגת הנביא, אבל גבי משה רבינו שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו וכאלו כל אחד שומע מהשם יתברך בעצמו היה מבין כל אחד לפי מדריגתו משכל העליון שנתצמצם עד שכל התחתון שבקטן שבישראל ולכן נבואת משה הוא מפורש לכל אדם. וזהו וירד. ובזה יתורץ קושיית התוספות בברכות, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שם יט, יט) מכאן שלא יגביה קולו המתרגם יותר מן הקורא. והקשו התוספות, אדרבה משם נלמוד שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם. ולפי הנ"ל ניחא, דהנה השם יתברך מדבר מתוך גרונו של משה וכל אחד ואחד שומע מפיו יתברך. וזהו משה ידבר והאלהים יעננו בקול, כביכול שהשם יתברך היה מתרגם לכל אחד ואחד:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ועיין ברש"י פרשת יתרו (שמות כ, ג) על פני, כל זמן שאני קיים שלא תאמר לא נצטווינו על עבודה זרה אלא אותו הדור. והקושיה מפורסמת מהיכי תיתי לומר לא נצטוינו אלא על אותו הדור. והתירוץ, כי ישראל שמעו התורה מפי הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון, אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף פטור, אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו. ושמא תאמר שזה נאמר על הדור ששמעו תורה מפי השם שהיו למעלה מכל משרתי עליון אבל הדורות הבאים שלא שמעו התורה מפי השם שמא תאמר חס ושלום להם לא נאסר בשיתוף , לזה נאמר על פני, ופירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר שהבורא ברוך הוא נצחי תמיד וכל מעשיו קיימים תמיד. ובכל יום כאשר האדם זוכה משיג התורה כמעמד הר סיני ושומע התורה מפי השם כאשר אז במעמד הר סיני, כי האדם מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני ונמצא כל ישראל מוזהרים לעבוד בשיתוף רק את ה' לבדו כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג. וזה שפירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר כיון שאני קיים גם כל מעשי קיים לעד ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום בלתי לה' לבדו:

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך כו' (שמות ד, יב). להבין מפני מה בדברות הראשונים לא נאמר כאשר צוך. ונראה, דבאמת אנו מחויבים לכבד אב ואם, אך אם אמר לו אביו חלל שבת אין צריך לשמוע לו, כי אמך ואביך חייבים בכבודי. וזה שאמר כבד את אביך כו', אך באופן כאשר צוך ה' אלהיך, שלא יהיה נגד דברי תורה. ואתי שפיר בדברות אחרונות שכבר ניתנה התורה לכך אמר כאשר צוך ה', מה שאין כן בדברות הראשונים:

שמע ישראל (דברים ו, ד). הכלל, כשישראל מתפללים ואומרים האל הגדול, אז השם יתברך מתלבש עצמו בגדולה, וכשישראל אומרים הגבור השם יתברך מתלבש עצמו בגבורה. וכשאומרים הנורא, אז מתלבש עצמו בנורא. וזה שהשם יתברך מלביש עצמו על ידי תפלת ישראל נקרא אם, לשון מדידה, לשון אמה המודדת. אבל צריכין ישראל לדבק בזה שנתלבש בהשורש שיצא ממנו ההתלבשות וזה נקרא מטי ולא מטי, בכדי שלא יהיה חס ושלום פירוד. וזהו שאנו מיחדים שמע ישראל ה', הוא מה שלא בא עדיין להתלבש. ואלהינו, הוא שמצמצם עצמו להלביש עצמו על ידי תפלת ישראל ובאמת צריכין ישראל להדביק בשורש וזהו ה' השני, דהיינו לחזור אל השורש ובזה אחד ליחד הכל:

או יבואר, ה' אלהינו, כי באמת יש להם זה הכח לצמצם ולהלביש במה שהם אומרים כנ"ל, וזהו יהיה לעתיד לבא ניכר לכל שישראל יש להם כח הזה. וזהו שמע ישראל כו', שפירש רש"י ז"ל על לעתיד לבוא, כלומר זה שישראל יש להם זה הכח לעתיד לבוא יהיה זה נגלה לכל העולם. וזהו ה' אלהינו, היינו שהוא כביכול מתלבש עצמו במה שישראל כו' אחד:

או יבואר, שמע ישראל, על דרך מה שמבואר ברבותינו ז"ל (חגיגה טו.) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', והצדיקים זוכים לשמוע זה. וזהו שמע ישראל, אתה ישראל שמע שבכל עת ובכל רגע קול יוצא ה' אלהינו ה' אחד:

או יבואר, שמע, כי שמע. הוא שם עי"ן, כי באמת מי שרואה את המלך אינו מן המוסר לקרות אותו בשמו, כי כן מנהג בני אדם כשאחד מדבר עם חבירו פה אל פה אינו קורא אותו בשמו, אבל אם אינו רואה את המלך אז שייך לקרוא אותו בשמו וכן אצל הבורא ברוך הוא, כי יש שכל אשר משיג את הבורא כביכול. וזהו השכל אומר להשכל שאינו רואה את הבורא ברוך הוא. וזהו שמע שם עי"ן, שם זה השכל שאינו רואה אז הוא קורא בשם זה השכל משכיל עצמו מזה השכל שרואה וזהו עי"ן, כי זה שרואה אינו קורא בשם ודו"ק:

או יבואר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כי האדם בכל עשיותיו יכול לדבק עצמו ביראת ה' כהא דאמרינן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) ויכול להשיג אחדות הבורא ברוך הוא מכל עשיותיו כשעושה הכל על פי התורה. ועל פי זה יבואר למה אנו אומרים שמע ישראל, הלא זה אמר משה לישראל שמע ישראל, והיה לנו לומר ה' אלהינו ה' אחד. ובזה יבואר שמע ישראל, כלומר אתה יכול לשמוע ולהשיג אחדות הבורא מכל עשייתך אתה משיג ה' אלהינו ה' אחד, אחדות הבורא ברוך הוא:

או יבואר, שמע ישראל ה' אלהינו. הכלל, השם יתברך הוא אחדות הפשוט אבל באמת הבחינה לעבוד אותו יתברך יש חילוק יש שעובד אותו במדת אהבה ואחד עובד אותו במדת יראה ואחד בבחינות התפארת וכן בשאר המדות אשר אינם שוים. וזהו הרמז כי שם הוי"ה ברוך הוא הוא שם עצמותו ושם אלהים רומז על בחינות עבודתו יתברך. וזהו שפירש רש"י זל בכמה מקומות שם אלהים מורה לשון רבים, כי באמת בעבודתו יש בחינות הרבה כנל. ובאמת האדם כל מדה ומדה שעובד בה את הבורא ברוך הוא צריך לדבק בשם הוי"ה ברוך הוא שהוא מורה על מדת אחדות הפשוט. וזהו הרמז בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כלומר שאתם צריכים לדבק בה' אלהיכם, היינו כל אחד ואחד כפי עבודתו צריך לדבק הכל בה' שהוא אחדות הפשוט אף על פי שהעבודות המה מחולקים צריך לדבק הכל בה' כנ"ל. וזהו הרמז ה' אלהינו. ה', הוא המורה על עצמותו יתברך שהוא אחדות הפשוט. אלהינו, זה שאנו עובדים אותו יתברך. ובאמת יש בה בחינות רבות אבל אנחנו צריכין לדבק כל עבודתינו בו יתברך וזהו ה' אחד, צריך לדבק בה' שהוא מורה על אחדותו יתברך שמו:

ותאמרו הן הראנו כו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כו' (דברים ה, כ-כא). הקושיא מבוארת, דהלא מתחילה אמרו שראו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ואחר כך אמרו שחשו אם ישמעו הקול ימותו. והנראה, דמבואר בזוהר הקדוש בפרשת פנחס שרבי פנחס בן יאיר אמר שאומות העולם אין הגוף מנענע עצמו באומרו דבר כי אין בו רוח חי כו' של קדושה, מה שאין כן בישראל באומרו דבר קדושה מתעורר בו רוח חיים רוח טהרה וקדושה שיש בו. משום הכי בהזכירו דבר קדושה אזי רוח טהרה וקדושה תנועע בו בדבק עצמו בשורשו עיין שם. וגלל כן אם היה השם יתברך מדבר עם אומות העולם עכום היו סובלים הדיבור בלי שום פחד דהם כעצים ואבנים שאין בהם שום נקודה של קדושה שיפול עליהם פחד מדברי אלהים חיים. מה שאין כן בדברו עם ישראל מאז התחיל לדבר עמם אז נתעורר בקרבם התלהבות של אש בוער מהקדושה שיש בם ואז מרוב התלהבות חשו שלא תצא נשמתן. והנה תוספות כתבו על הא דהקשו דחכמינו ז"ל אמרו (ע"ז ג.) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' (ויקרא יח, ה) אפילו גוי שעוסק בתורה, והא חכמינו ז"ל אמרו (ב"מ קיד:) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם. והעלו, דהאדם נקרא אפילו גוי, מה שאין כן אדם בלא ה"א אין נקרא גוי. וזה שאמר הכא היום הזה ראינו כי ידבר, רוצה לומר אם כמאמר חכמינו ז"ל כי משמש גם כן בלשון אם, פירוש אם היה מדבר עם האדם דנקרא אומות העולם גם כן האדם אזי וחי מחמת שאין בהם התלהבות. ועתה למה נמות, רוצה לומר מה שאין כן אנחנו בקל יוכל לומר, כי תאכלנו האש גדולה הזאת שיש לנו אש גדול בשמענו דברי אלהינו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, רוצה לומר שידבר שיהיה נשמע לדבר שהוא מתוך האש שרוח אלהים בו בהתלהבות כמוני ויחי שמרוב התלהבות יכול לבוא כל כך לידי עייפות עד שנשמתו יוצא מרוב דביקות:

(*) ושמרת את מצוה את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם והיה עקב תשמעון כו' (דברים ז יא-יב). ולכאורה קשה מהו סמיכות הפרשה זה לזה. ועוד מהו לשון תשמעון, דמשמע בעל כרחם. אך ידוע בכתבי האריז"ל בענין הגלגולים דהאדם צריך לגלגל כמה פעמים עד שיתקן את מעשיו הרעים. ולזה כיונו הכתובים האלה ושמרת את החוקים היום לעשותם, רוצה לומר העצה הטובה לפניך שתשמור לעשות את החוקים והמשפטים בפעם הראשון בכדי שלא תצטרך לבא לגלגול. וזהו והיה עקב תשמעון, וידוע שעקב הוא לשון סוף, רוצה לומר הלא הסוף יהיה שתהיה מוכרח לשמוע ותצטרך לבא לגלגולים עבור זה עד שבסוף הגלגולים תתקן מעשיך, לכן עצה היעוצה לפניך שיותר היה טוב לשמור היום תיכף שלא תצטרך לגלגולים. ובזה נכון לפרש מאמר חכמינו זל טוב לאדם שלא נברא כו' ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, דהיינו טוב שלא נברא משנברא, רוצה לומר משיהיה נצרך לבא בגלגולים. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, שיהיו מעשיו מתוקנים בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים:

ובזה נראה לבאר פירוש המדרש על פסוק והיה עקב וזה לשונו, הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים מהו לטלטל בשבת, ומסיק דמותר לטלטל בשבת. הנה המדרש הוא נפלא מעין כל חי להבינו מה ענין זה לעקב תשמעון. אמנם הנה ידוע המחלוקות בין המקובלים למחקרי האלקים בענין אדם אשר נתגלגל בכמה גלגולים באיזה גוף יתחדש. שדעת המקובלים בגוף הראשון. ודעת המחקרים, בגוף האחרון. ולי נראה בדרך ממוצע, דהנה ידוע שרמ"ח מצות עשה הם נגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה הם נגד שס"ה גידין וכל אבר הוא נגד מצות פרטיות וכמו שידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא כח:) שאברהם אבינו עליו השלום קיים אפילו ערובי תחומין שהוא קודם מתן תורה. אמנם בהשגת האברים שלו היה משיג כל התורה כולה ונמצא כשאדם הוא מקיים כל התורה כולה הוא מתקן ומשלים כל בנין גופו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין וכשהוא פוגם באיזה מצוה אזי הוא פוגם ומקלקל אותו האבר שהוא נגד אותו המצוה והוא מחוסר אבר ולכן אותו אדם שהוא פוגם במצות עשה או בלא תעשה הוא פוגם ומקלקל את עצמו ועושה עצמו מחוסר אבר שהוא נגד אותו מצוה שפוגם בה וצריך לבוא בגלגולים רבים עד שיתקן כל המצות ועל ידי זה נתרפאו כל האברים שלו עד שהוא מתקן ומשלים כל בנין גופו בתכלית השלימות. ולכן בת"ה בעת אשר יקבץ ה' כל נדחי ישראל לנקבציו אזי כל אחד ואחד מישראל יהיה נשלם בבנין גופו ונפשו בתכלית השלימות, דהיינו שיהיה ראוי לבא בהיכל המלך בלי שום חסרון אבר כלל על ידי שיתקבצו כל האברים שלו השלימים, היינו כל אבר ואבר המתוקן ונשלם ונתרפא בכל גלגול וגלגול ומאותן האברים אשר נתקנו ונתרפאו בכל הגלגולים מכל גלגול וגלגול פרטי אותו האבר פרטי אשר הוא מתוקן יהיה מצורף ונתלקט לבנין גופו עד שיהיה גופו שלם בתכלית השלימות מכל אותן האברים השלימים ומתוקנים על ידי כל הגלגולים בלי שום חסרון כלל וכלל:

ועל ידי זה מובן פירוש המדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים מהו לטלטל בשבת, כי ידוע דגוף האדם נקרא מנורה כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם, וכשהנשמה קרויה נר אם כן הגוף נקרא מנורה אשר הנר עומד בה. וזהו שאלת המדרש אדם מישראל שיש לו מנורה, היינו הגוף, שעשויה פרקים, רוצה לומר שנתלקט ונתקבץ מהאברים המתוקנים והשלמים על ידי הגלגולים כנ"ל, מהו לטלטל בשבת היינו לעתיד הנקרא יום שכולו שבת, דהיינו אם אותו הגוף בבנין האברים אלו מוקצה לבוא בהיכל המלך, כי מתחלה לא נברא באותן האברים והאברים אשר נתקנו על ידי הגלגולים הם אברים מחודשים ואפשר הם כמו מוקצה כדבר אשר לא היה דעתו עליו מערב שבת אסור לטלטלה בשבת כמ"ש ענין הזה. ומסיק דמותר לטלטל בשבת, כי לא מחודשים הם מעיקרם, כי מתחלה לא נברא אלא באותן האברים אך שפגם וקלקל אותם ועל ידי הגלגולים הוא מתקן אותם אבל לא שהם אברים חדשים מעיקרא. והראיה לזה מאזהרת התורה הקדושה ושמרת החוקה וכו' והיה עקב תשמעון, דהיינו לשמוע בפעם הראשון בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים לתקן אותם כנ"ל. ואם על ידי הגלגולים נתחדשו אברים מחודשים לגמרי, איך יוכל האדם לבנות גופו בפעם הראשון באברים אחרים מחודשים אשר לא נברא בהם. אלא בודאי הן הן אותן אברים עצמן שנברא בהם מתחלה, לכן הזהיר התורה שלא יקלקל אותן בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים לתקן אותן וכנ"ל בפסוק והיה עקב תשמעון. וזהו כוונת מאמר המדרש על והיה עקב, כי מוהיה עקב, נפשוט השאלה שמותר לטלטל בשבת והבן: