קדושת לוי/דרוש לפורים

<< · קדושת לוי · דרוש לפורים · >>

דרוש לפורים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

זכור את אשר כו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כה, יז-יח). נראה, דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם ועל זה בא הזכירות בתורה. והנה כח של זרע ישראל אינו אלא בפה הקול קול יעקב, בתורה ותפלה כשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. אך כשאדם יניח כח זה אז מיד ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם. מיד ויבא עמלק, מיד שורה הרע עמו. אך כשאדם תופס על כל פנים מדת היראה להיות ירא מפניו יתברך מלעבור על מצותיו על כל פנים אינו בא לידי חטא. וזהו שכתוב ואתה עיף ויגע, שאין בך כח זרע ישראל שרפו ידיהם מעבודת השם. ולא ירא אלהים. ועל ידי זה תזכור מאד שלא יכשילך כח עמלק. וזהו שכתוב מחה תמחה מלבבך שורש הרע ולכפות אותו תחת הטוב. וזהו שכתוב (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו המכונה בשם יד כשאדם מרים זה הכח אז וגבר ישראל. אבל כאשר יניח מזה הכח אז חס ושלום וגבר כו':

וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ויהי כאמרם אליו יום ויום גו' ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו (אסתר ג, ב-ו). יש לדקדק וכי לא ידע המן שמרדכי הוא יהודי הלא חשוב היה אצל המלך כדכתיב למעלה (אסתר ב, יט) ומרדכי יושב בשער המלך, וגם לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן. נמצא בוודאי ידע המן את מרדכי ובוודאי היה יודע שמרדכי הוא יהודי. ונראה דזהו פירוש וכל עבדי המלך אשר כו' כי כן צוה לו המלך, שכל עבדים ישתחוו להמן רק על מרדכי היה צווי שלא יכרע ולא ישתחוה שהיה גם כן חשוב אצל המלך. וזהו הפירוש וכל עבדי המלך כו' כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך, על כל עבדי המלך ועל מרדכי לא היה הצווי. וזהו הפירוש ומרדכי, כלומר על מרדכי לא היה הצווי שיכרע וישתחוה להמן ונמצא היה למרדכי תירוץ מה שלא השתחוה להמן, כי הוא לא היה בכלל שאר עבדיו שישתחוה, רק שמרדכי כוון ואמר שלא מחמת זה אינו משתחוה להמן לא מחמת שעליו לא היה הצווי, רק אמר מחמת שהוא יהודי מחמת זה אינו משתחוה ואפילו אם היה הצווי גם כן עליו אף על פי כן לא היה משתחוה לו. וזהו כי הגיד אשר הוא יהודי, הרצון בזה שמרדכי אמר להם שמחמת זה אינו משתחוה להמן לא מחמת זה שלא היה הצווי עליו רק מחמת שהוא יהודי ובזה יבואר דקדוק הנ"ל:

ובזה יבואר הדקדוק מה דכתיב ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג, ב), לא כרע ולא משתחוה הוה ליה למכתב כדכתב למעלה וכל עבדי המלך כורעים כו' ובזה יבואר גם כן מה שאמרו עבדי המלך מדוע אתה עובר את מצות המלך, כלומר שמרדכי אמר אפילו אם היה הצווי עליו מהמלך אף על פי כן לא היה משתחוה לו ונמצא לפי דעתו עובר מצות המלך. ובזה יבואר מה דכתיב בתרגום שני ותאמר אסתר להתך ותצוהו על מרדכי, וכתיב שם שצותה אסתר על מרדכי שלא יתקוטט עצמו עם המן. ולכאורה קשה האיך צותה אסתר שלא יתקוטט עצמו עם המן הלא הרצון של המן היה שמרדכי ישתחוה לו וכי חס ושלום צותה אסתר שמרדכי ישתחוה להמן. ובזה מבואר שאסתר צותה על מרדכי שלא יתקוטט עצמו עם המן, הרצון בזה שיאמר מטעם זה אינו משתחוה לו מחמת שעליו לא היה הצווי מהמלך לא מחמת שהוא יהודי אבל לא חס ושלום שישתחוה להמן:

לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה (אסתר ד, ח). תיבת מלפניו הוא מיותר. והנה יבואר, כי אחשורוש היה רשע יותר מהמן כמאמר חכמינו ז"ל ולא היה בדעת אחשורוש לדבר טוב על ישראל וצוה מרדכי לאסתר שהיא תבוא לפני המלך ובוודאי עם אסתר תכנס השכינה כאשר היה באמת ואולי על ידי זה יקלוט אותו רשע איזה בהירות ממנה להיפך רצון שלו שידבר טוב על ישראל. וזהו הרמז ולבקש מלפניו על עמה, בזה שהיא תהיה לפניו לפני אותו הרשע ואותו הרשע יסתכל בה ויקלוט איזה בהירות ידבר טוב על ישראל:

גבי ברתיה דהמן דלית עיניה וחזיא דאבוה היא נפלה מאיגרא ומתה (מגילה טז.) וזה (אסתר ו, יב) והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. הנה יש לדקדק הלא היא היתה באיגרא ואם כן איך שייך לומר דלית עיניה הוה ליה למימר השפילה לעיניה וחזיא דאבוה הוא. ונראה, דהנה ברתיה דהמן כוונתה היתה לדבר עבירה להשליך על מרדכי ואחר כך כשהשליכה על המן בזה עשתה מצוה. והנה כשאדם עושה עובדא ואחר כך רוצה לידע אם העובדא הוא טוב אזי יראה בדעתו אם השכל שלו עולה למעלה אזי העובדא הוא טוב בוודאי. והנה ברתיה דהמן באמת עשתה מצוה שהשליכה על המן וביזתה אותו נמצא על ידי זו המצוה דלית עיניה שהוא השכל, כי אחר עשיית המצות השכל עולה למעלה וזה דלית עיניה ונפלה מאיגרא ומתה. יבואר כפי מה שכתבנו לעיל שהפרידה עצמה בעשייתה מסטרא אחרא שלה ועל ידי זה מתה, או אפשר שהיא לא רצתה בעשיית המצוה הזאת ולכך מתה:

כתוב בתרגום שני על פסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו א) שמיכאל הראה לאחשורוש שהמן רוצה להרוג אותו. ויבואר על דרך זה, שבאמת אחשורוש לא הטיל זוהמא חס ושלום כלל באסתר כמבואר בגמרא שהשביעה שד, וגם אמרינן (מגילה יג:) טבלה וישבה בחיקה של מרדכי. ונמצא בעלה של אסתר היה רק מרדכי ולא אחשורוש, כי חס ושלום אסתר לא דרה כלל עם אחשורוש. וזה הראה לו מיכאל לאחשורוש שהמן רוצה להרוג בעלה של אסתר. ובאמת מרדכי היה בעלה של אסתר רק שאחשורוש טעה עצמו וסבור שאותו יהרוג המן. ובזה מבואר שחס ושלום מיכאל לא הראה לאחשורוש דבר שקר:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו, א). ואמרינן בגמרא (מגילה טו:) שנת מלכו של עולם. יבואר על פי מה דאמרינן מסתפינא מאלהיהם אלהיהם ישן הוא. ונבאר גם כן הא דכתיב בדניאל (ד, לב) כמצביה עביד בחיל שמיא ודיירא ארעא. ובאמת קשה הלא שבחה שפירתא הוא ושבח של אמת הוא בוודאי ושבח זה היה ראוי גם למשה לאומרו ולמה לא נאמר השבח זה רק בדניאל ולא בשאר נביאים. ונבאר על פי דאמרינן בגמרא (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים. נמצא שכח ביד הצדיקים שבכל דור ודור להפך מחשבת הבורא כביכול ונמצא שכביכול הבורא יתברך אינו מתנהג על ידי עצמו כרצונו ואין הכל נעשה כרצונו רק הקדוש ברוך הוא מתנהג על ידי הצדיקים שבכל דור ודור כרצונם נעשה אפילו להפך מחשבת הבורא יתברך כביכול. ובבחינה זאת יתבאר קושיא הנ"ל, כי הפסוק ושבח הזה לא ראוי לאמרו רק לדניאל, כי בימי משה רבינו עליו השלום ובימי שאר הנביאים היו כל העולמות מתנהגים כרצון הצדיקים והיה ביכולתם אפילו להפך גזירת הבורא ברוך הוא ובימי דניאל באותו הדור בעונותינו הרבים נחרב הבית ולא היה כח להם להפך גזירת הבורא יתברך ולכך לא נכתב השבח הגדול הזה רק בדניאל:

ועל פי דברינו אלה יבואר הכל, כי באמת לפני עם ה' עם ישראל בוודאי על פי דרך השכל יותר טוב כשהעולמות מתנהגים על ידי הצדיקים שבדור, כי הצדיקים אינם ממשיכים השפע רק לישראל ואינם מניחים להשפיע לשום שונא ישראל ולקבל מהשפע אשר שופע לישראל אבל כשאין חס ושלום כח ביד הצדיקים שבדור להפך גזירת הבורא יתברך שהעולמות יתנהגו כרצונם רק הכל נעשה כרצון הבורא יתברך ואין מי לבטל גזירתו אם כשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הקדומה הזאת נשמת ישראל עיקר ובשביל נשמת ישראל עלה במחשבה הזאת לברוא כל העולמות אז ישראל הם מלאים כל טוב ובאם חס ושלום לאו לאו. וזה הרשע היה לו פחד מפני זה שהעולמות יתנהגו על ידי רצון הצדיקים שבדור ועשה זאת שיהנו ישראל שבאותו דור מסעודה של אותו רשע ועל ידי זה לא יהיה ביכולתם להפך גזירת הבורא יתברך ושיתנהג הכל כרצונם. וזה שאמר מסתפינא מאלהיהם אלהיהם ישן הוא, כלומר הבחינה שהוא רק אלהיהם ומתנהג כרצונם ישן הוא הבחינה הזאת עתה אינו בהתגלות:

וזהו הרמז בפסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם. הרמז נתגלה הבחינה הזאת שיתנהג העולם כרצון הצדיקים. וזהו הרמז מלכו, הוא מדת המלכות שכח וממשלה של עולם הוא בהצדיקים, כלומר נתגלה הבחינה הזאת שיהיה הכח והממשלה ביד הצדיקים שיתנהג הכל כרצונם. וזהו דאמרינן בגמרא אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, כי באמת כל הפעולות של אסתר לא היה רק שיתגלה זאת שכל העולמות יתנהגו כרצון הצדיקים. וזה הרמז אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, שיתנהג הכל רק כרצון הצדיקים. וזהו שאנו אומרים בתפלתינו בשמונה עשרה אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק, וכי הוא אלהינו לבד הלא הוא אדון הכל והכל מקבלים מאתו ומה זה שאנו מתפארים עצמינו אלהינו וכו'. הרמז שאנו אומרים אלהינו, שהוא מתנהג הכל כביכול כרצוננו אלהי אברהם הוא קרוב אלינו כל כך שהוא מתנהג כביכול כרצון אברהם יצחק ויעקב ואלהי אבותינו הוא מתנהג הכל כרצון אבותינו הקדושים כרצון הצדיקים שבכל דור ודור, והיינו דמאן דאמר השני נדדו עליונים נדדו התחתונים דבאמת לא פליג עם התנא קמא, רק דמפרש דברי התנא קמא שכוונתו הוא במאי דאמר נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם, שנדדו עליונים ותחתונים, כלומר שנתהפך מזה שהיה רק שהתחתונים יהיו מושלים והשם יתברך ברוך הוא שוכן בעליונים יקשיב וישמע להם ויקיים כרצונם כי זה המדרגה גרמה אסתר. אמנם כשהשם יתברך הוא מנהיג העולם הוא ברוב בהירות, כי בהירות הבורא ברוך הוא עד אין סוף ורוב בהירות בעולם אבל כשישראל מנהיגים העולם אין בהירות כל כך גדולה, כי בהירות ישראל יש להם סוף:

והנה יש עוד בחינה, והוא כשישראל הם מנהיגי העולם יש יותר שמחה, כי הוא אינו תמידיית ודבר שאינו תמידיית מתרבה השמחה, מה שאין כן כשהשם יתברך מנהיג העולם והוא חי וקיים לעד ותענוג תמידי אינו תענוג אין השמחה גדולה כל כך. ונמצא כשישראל הם מנהיגים אז השמחה גדולה מאוד ואך הבהירות אינו גדול כל כך. אמנם בימי המן פעלה אסתר בצדקתה שאף על פי שישראל יהיו מנהיגים העולם כמו שבארנו לעיל דהיא פעלה דבר זה אף על פי כן יתרבה הבהירות. וזהו נאמר במגילה ליהודים היתה אורה ושמחה, פירוש שהיתה תרתי לטיבותא שמחה היה מחמת הנהגת ישראל ואף על פי כן היה אור גדול אף גם שהיה הנהגה בתפארת ישראל. ולכן נקראת מגילה מלא יו"ד, דמה שהשם יתברך מנהיג את העולם נקראת יו"ד דיו"ד מורה על הצמצום שהשם יתברך צריך לצמצם עצמו. והנהגה אשר בתפארת ישראל נקראת וי"ו, כי וי"ו מורה על התפשטות. וזהו מגילה דהוא תיבת מגלה יו"ד, פירוש שזהו היה נס אף על פי שהנהיגו ישראל נתגלה היו"ד כאלו הנהיג השם יתברך וזה היה נס שהנהגת ישראל היה במדריגה זו כאלו הנהיג השם יתברך שהאור היה בעולם כמו היותו בהנהגת הבורא ברוך הוא והתגלות היו"ד היה גם כן בעולם:

וזה כוונת חכמינו ז"ל במדרש (שמות רבה לח) בפרשת תצוה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך (דברים לג, כט) זה אברהם, ואשר חרב גאותך זה יצחק, ויכחשו אויבך לך זה יעקב, ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי. פירוש, שאותה המדריגה שהיה בימי אברהם יצחק ויעקב שהם היו מנהיגים העולם כמו שכתבתי לעיל בכוונת מאמרינו בשמונה עשרה ברכות אלהי אברהם כו', נתגלה גם בימי מרדכי שאסתר השיבה המדריגה זו על כנו שיהיו ישראל מנהיגי העולם ואדון כל ימלא רצונינו לטוב אמן:

אמרו רבותינו ז"ל כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים. יש לומר בסייעתא דשמיא טעם לשבח, דהגאולה העתידה במהרה יהיה מאדום לכן כל המועדים שהוא זכר להצלת שאר האומות בטלים דאדום יותר גדול כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות יג.) כיון שניצול מארי שכח מעשה הכל וסיפר בהצלת ארי שהוא גדול מכולם, מה שאין כן פורים שאין נתבטל שהוא מדוגמת הגאולה העתידה להיות דהוא מאדום דהפיר הקדוש ברוך הוא מחשבת המן שהוא עמלק דהוא אדום:

לבאר מאמר חכמינו ז"ל (תענית כט.) משנכנס אדר מרבין בשמחה. כי עיקר השמחה לאדם בהעלותו הנצוצות לעבודתו יתברך שהנצוצות נעשים לאדם שמעלה אותם כמו לבוש ובזה מגיע לו השמחה. וקודם אדר הוא שובבי"ם שהוא העת העלאת הנצוצות לקדושה, ומשהגיע אדר כבר הגיע העת שהעלה אותם מקודם בשובבי"ם ועתה באדר נעשים לו מלבוש וגלל כן נקרא שמו אדר לשון מלבוש כמו אדרת אליהו. וזהו מאמר חכמינו ז"ל משנכנס אדר, כשהגיע אצלו הלבוש מנצוצות הקדושים שהעלה בשובבי"ם. מרבין בשמחה, כי בא לו השמחה שמעלה אותם:

ונבאר פירוש הגמרא (מגילה יד.) מפני מה אין אנו אומרים הלל בפורים. חד אמר מפני שאין אומרים הלל על הנס הנעשה בחוץ לארץ. וחד אמר בשלמא גבי יציאת מצרים הללו עבדי ה' (תהלים קיג, א) ולאכו', אבל כאן עדיין אנו עבדי אחשורוש עיין שם. כי באמת בזמן הזה היה להם נס גדול אך קשה למה לא היה להם בזה הזמן גאולה שלימה להיות גם כן נגאלים מעבדי אחשורוש. ביאור על זה הוא על בחינה הזאת, כי בניסים הנעשו במצרים ועל ים סוף ראו כל העמים ואפילו כל החיצונים הוצרכו להעיד בפירוש כי זה הוא מעשה ה' בלתי טבעית כלל. ועל ידי זה גם השר שלהם הושפל מאד כי גם הם הוצרכו להעיד שהוא מעשה ה' ובידו כח הכל והוא כל יכול ועל ידי זה הושפל השר שלהם עד הארץ ועל בחינה הזאת היה לישראל גאולה שלימה כיון שגם הם צריכין להודות שאין בידם שום כח וממשלה לשר שלהם, רק הכל הוא מאת הבורא יתברך. אבל בנס של מרדכי ואסתר החיצונים לא העידו על זה שהוא רק מעשה ה' רק הם דימו זה הנס למעשה הנעשה בטבע מתחילה אהב את המן ואחר כך אהב את אסתר וכיון שהם לא העידו על זה שהוא מעשה ה' רק דימו הנס לדבר הנעשה בטבע לא הושפל השר שלהם ולכך לא היה בזה הזמן גאולה שלימה מכל וכל כיון שהם עדיין מדובקים בשורש קליפתם. אבל בניסים של מצרים הכל הוצרכו להעיד שהוא רק מעשה ה' ועל ידי זה לא היה שום התגברות להקליפה שלהם ועל ידי זה היה לישראל גאולה שלימה כיון שהם לא היו נאחזים בשורשם בקליפה שלהם על ידי שהוצרכו להעיד בפירוש שהכל הוא מעשה ה'. ועל פי דברינו אלה התירוץ של שניהם עולה לחד טעם:

וזה פירוש הגמרא מפני מה אין אומרים הלל בפורים, כי מלת הלל הוא לשון בהירות על דרך בהילו נרו עלי ראשי (איוב כט, ג) חד אמר מפני שאין אומרים הלל על הנס הנעשה בחוץ לארץ, הרמז כי עיקר הגאולה והבהירות בא על ישראל כשחיצונים גם כן משפילים השר שלהם ומעידים בפירוש שהכל הוא מאת הבורא אבל כאן בנס החיצונים לא העידו על זה שהוא מעשה ה' כי הם דימו אותו נס למעשה הנעשה בטבע. וזהו שבחוץ לארץ, הרמז כי עיקר הגאולה בא על ישראל כשהחיצונים אין להם שום אחיזה בקליפתם אבל כאן החיצונים יש להם עדיין אחיזה בקליפתם וזהו הרמז בחוצה לארץ. וחד אמר האיך נאמר הללו עבדי ה', הלא עדיין אנו עבדי אחשורוש, הרמז כי בזה הזמן לא היה יכול להיות גאולה שלימה מחמת כי בזה הנס החיצונים דימו אותו למעשה טבע ולא הושפל השר שלהם ולכך עדיין אנו עבדי אחשורוש:

רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ה, יד). יבואר על דרך דאמרינן בגמרא רבי עקיבא שחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ובזה יבואר רוח והצלה יעמוד ליהודים, וממקום אחר מוכח שרוח והצלה יעמוד ליהודים:

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכו' (שם ה, ט). הנה יש לדקדק איך שייך לומר בהמן וטוב לב, הלא מה דכתיב בכמה מקומות וישת וייטב לבו, אמרינן בגמרא כו' עיין שם. ואם כן איך שייך לומר בהמן וטוב לב. ונראה, דהנה ישראל עם קדושו החיות שלהם מהבורא ברוך הוא יתברך מסטרא דקדושה והרשעים והאומות החיות שלהם מסטרא אחרא וכשהצדיקים רוצים לשבר הרשעים אזי מפרידים מסטרא שלהם להביאם לסטרא דקדושה. והנה על ידי זה משברים אותם, כי מסטרא שלהם נפרדים ולסטרא דקדושה בוודאי לא יגיעו ועל ידי זה משברים אותם. והנה אסתר כשעשתה הסעודה ובקשה את המן על הסעודה בוודאי אסתר עשתה בקדושה, כי בוודאי עשתה אסתר הסעודה שלה מסטרא דקדושה והרצון שלה היתה להפריד את המן מסטרא אחרא שלו ממקור החיות שלו ובקשה אותו על הסעודה שלה שעשתה בקדושה ועל ידי זה לא יהא לו חיות כלל וכלל, כי מסטרא שלו יפרד ולסטרא דקדושה לא יבא בכדי שיושפע לו חיות מסטרא דקדושה:

וזהו שאמר הכתוב (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו כו', פירוש האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים הרמז בזה שתראה להפרידו מסטרא שלו ולהביאו לסטרא דקדושה. ובוודאי לא יגיע לסטרא דקדושה ועל ידי זה אתה חותה גחלים על ראשו. וזהו ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, כשהיה בסעודת אסתר שהוא מסטרא דקדושה ונמצא הפרידה אותו מסטרא אחרא שלו להביאו לסטרא דקדושה ועל ידי זה לא יהיה לו חיות כלל וזהו וטוב לב. ועל ידי זה ויתאפק המן, כי באמת איך שייך בהמן ויתאפק שהוא מדה טובה ובזה נכון:

ומרדכי יצא מלפני המלך. (אסתר ח, טו) על דרך שפרשנו במקום אחר בפסוק (בראשית יז, א) התהלך לפני כו', על פי מאמר חכמינו ז"ל (תענית כג.) ותגזור אומר כו', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מלמעלה, נמצא הצדיק הוא כביכול לפני ה'. זהו התהלך לפני, שתהא לפני עיין שם במקום אחר. וכן בכאן אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז) שנגזר מלמעלה בחותם של טיט גזירת כליון על ישראל. אפס שמרדכי ביטל הגזירה ונתקיים במרדכי ותגזור אומר כו'. זהו ומרדכי יצא מלפני המלך, שהיה בבחינת לפני המלך מלכו של עולם כדאיתא במדרש שסתם מלך הנזכר במגילה זו הוא מלכו של עולם. ואמר בלבוש מלכות, כי אף על פי שיש כח בצדיק להפוך לטובה יראה שכל עשיותיו ופעולותיו יהיה רק בשביל כבוד מלכות שמים שיתרבה זהו בלבוש מלכות, שהתלבש עצמו במלכות שמים, כי זה שיבטל גזירות רעות מישראל יתרבה מלכות שמים שיהא ישראל בעולם מקדישים שמו יתברך. או יאמר, כי הצדיק אף על פי שיש לו תענוגי עולם הזה אינו חושב בשביל עצמו רק למען שמו ברוך הוא. וזהו ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, שהתלבש עצמו במלכות שמים למען שמו הגדול. וזהו שכתוב תכלת וחור כו', אף על פי שיצא בבגדים יקרים לא חשב להנאת עצמו רק עבור מלכות שמים:

והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טו). הנה כתיב (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם, כי הכלל כשהצדיקים מחשבים ועובדים את ה' אז אפילו העם הפשוט יש להם שמחה, כי הם בעשיות המצות מביאים שמחה על כל העולמות. וזהו הרמז כי במשול מרדכי אז אפילו העיר שושן אפילו שרוב אנשי העיר לא היו יהודים כלל אף על פי כן היה להם שמחה, אף על פי שלא היו יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן היו שמחים מחמת שמרדכי בממשלתו הביא שמחה על כל האנשים. וזהו הרמז והעיר שושן, אף על פי שלא היו יודעים למה הם שמחים אף על פי כן היתה צהלה ושמחה אבל היהודים היה להם טעם על שמחתם שניצולו מיד המן הרשע. והכלל, כשאדם יודע טעם הדבר אזי נקרא הבחינה הזאת בחינת אור שמאיר בו הטעם על מה עושה זאת. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה, להם היה טעם על שמחתם הנרמז בבחינת אור. וזהו הרמז ברבות צדיקים ישמח עם, אפילו עם הפשוט שאינם יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן הם שמחים כי הצדיק מביא שמחה לעולם:

ליהודים היתה אורה ושמחה כו' (אסתר ח, טז). ודרשו ז"ל (מגילה טז:) שמחה זו יום טוב. על פי דאמרו רבותינו ז"ל דהמן הלשין עליהם שמחזיקים יום טוב עיין שם גלל כן בהצלה אמר הכתוב שהשם יתברך הפיר עצתו רק ליהודים כו', זו יום טוב שיחזיקו יום טוב:

קימו וקבלו היהודים (אסתר ט, כז) ודרשינן (שבת פח.) קימו מה שקיבלו כבר. הרצון בזה, כי מרדכי סוף נביאים היה כי הא דאמרינן בגמרא (יומא כט.) אילת השחר מה שחר כו'. נמצא עד מרדכי היה מאיר אור תורה שבכתב וממרדכי ואילך שפסקה הנבואה התחיל להאיר אור תורה שבעל פה וממרדכי ואילך התחילו אנשי כנסת הגדולה ליסד התפלה. וזהו קימו וקבלו, שקיבלו עליהם התורה שבעל פה ממרדכי ואילך שפסקה הנבואה והתחיל להאיר אור תורה שבעל פה, כי באמת כל זמן שהיו הנביאים הנבואה ניתן לכתוב וממרדכי שפסקה הנבואה לא ניתן לכתוב והתחיל הארת תורה שבעל פה:

והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח) כי יש ב' מיני אכילות כשאוכל לכוונת הבורא אזי האוכל הוא המשפיע בבחינת דכר וכשאוכל לתאוות לבו חס ושלום אזי הוא בבחינת נוקבא. וזהו והימים האלה נזכרים, לשון דכר. ונעשים, כי כשאוכל לכוונת הבורא אזי אכילה הוא נעשה כי הוא ברא כעת האוכל:

זהו שבקשה אסתר קבעוני לדורות (מגילה ז.) כלומר שלא יכלול הנס שלה בפסח. וזה שכתוב במגילה (אסתר ט, כב) והחודש אשר נהפך הוא, כלומר שבזה החודש יעשו זכר לזה הנס ולא יכלול זה הנס בפסח:

עוד יבואר שלחה להם אסתר קבעוני לדורות, על פי מאמר חכמינו ז"ל (שבת פח.) מכאן מודעא רבא לאורייתא כו' הדר קבלוהו בימי אחשורוש. לכאורה אינו מובן הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע. אפס, דבארנו במקום אחר כתב לך את הדברים האלה (שמות לד, כז) היינו תורה שבכתב, דהיינו כתב לך כו'. כי על פי הדברים האלה, היינו תורה שבעל פה שמרומז על פי שהם על פה ומרומזים בתורה שבכתב. וזהו (שם) כרתי אתך ברית ואת ישראל, דתורה שבעל פה משתנה לפי חכמי הדורות שזה אומר כך וזה אומר כך והתנהגות ההלכה הוא לפי הדורות ע"ד רש"י פוסק להניח תפילין כו' ורבינו תם פוסק להניח תפילין בענין אחר. והאמת הוא לפי המדה שמתנהג השם יתברך עצמו עם העולם כן הוא הלכה. אם ההנהגה היא באהבה אז הלכה כמאן דאמר זה. ואם בתפארת הלכה כמאן דאמר זה. ובזה יבואר על נכון, דבאמת ישראל אהבו לקבל התורה כמאמרם נעשה ונשמע. אפס לענין תורה שבעל פה לא רצו מתחילה. ומצאתי במפרשים שכתבו כן אפס שאין מבואר הטעם. ולפי הנ"ל יבואר, כי היה קשה בעיניהם שמשתנה תורה שבעל פה כפי רצון הצדיק שבכל דור שממשיך שיתנהג בעולם במדה זו ועל פי המדה שהעולם מתנהג בו כן ההלכה בעת הזאת בתורה שבעל פה. לזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה הדר קבלוהו בימי אחשורוש, דמאהבת הנס קבלוה גם כן זה וזהו פעלו מרדכי ואסתר בצדקתם שיקבלו ישראל עליהם. וזהו שרמזו חכמינו זכרונם לברכה שנקרא מרדכי פתחיה, שפתח פיו בע' לשון לפעול שיקבלו ישראל תורה שבעל פה באהבה רבה דזה נקרא שפתח פיו דתורה שבעל פה נקרא על שם הפה ולהכי לא מצינו צדיק בעולם בזה השבח. ועל אסתר רמזו חכמינו זכרונם לברכה אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר, דאסתר פעלה גם כן כמו מרדכי על קבלת התורה שבעל פה ומרומז הסתר אסתיר, דתורה שבעל פה מכוסה בתורה שבכתב. וזה רמזו רבותינו זכרונם לברכה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה כו', דשלחה שיקבלו לדורות הנס שנעשה על ידה מחמת דעל ידי זה קבלו תורה שבעל פה מאהבה לזה שלחו לה ברמז שלשים ולא רבעים כידוע ליודעי חן דתורה שבעל פה הוא ה"א משם הוי"ה ברוך הוא וה"א הוא אות רביעי מההשם הוי"ה כביכול. ולזה רמזו ולא רבעים, שאין צריכין לעשות זכרון לנס שעל ידו יתקיים אות רביעי שקבלו ישראל באהבה עד שמצאו כתוב כו':

ועל פי זה יבואר מה דכתיב פעם אחד מן השמים השמיעך (דברים ד, לו) ופעם אחד ועל הארץ הראך (שם) כו', דעמדו חכמינו זכרונם לברכה בזה דלא לסתור. דידוע ליודעי חן דהתורה שבכתב נקרא שמים וזה שכתוב מן השמים כו', ותורה שבעל פה נקרא ארץ וזה שאמר ועל הארץ הראך, רמזו שנתן לישראל תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזה רמזו רבותינו זכרונם לברכה במגילה (יא.) ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (תהלים צח, ג) אימתי ראו כו', בימי מרדכי ואסתר, רצה לומר אימתי ראו שהישועה יהיה על קבלת התורה שבעל פה באהבה שהוא חיות כל אפסי ארץ דנקראת ארץ דחיות ארץ מתורה שבעל פה, בימי מרדכי ואסתר, אז היה קבלת תורה שבעל פה מאהבה. ולזה נקראת מגילת אסתר מגילה, רצה לומר שנתגלה ה"ה, דהיינו קבלת התורה שבעל פה מאהבה ודו"ק:

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. (אסתר ז, ה) עיין בדברי חכמינו זכרונם לברכה (מגילה טז.) שעמדו על זה מאי ויאמר שני פעמים. ויבואר, דאיתא בהאר"י זכרונו לברכה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ושבת, כי על ידי שמסתכל ברבו ניתוסף לו בהירות שהסתכלות על איש צדיק גורם לאדם קדושה. והנה אחשורוש דבר טוב על ישראל עכשיו באמרו מי הוא זה כו' ובאמת אחשורוש היה שונא לישראל כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יד.) משל לבעל התל וחריץ עיין שם. אפס עד עתה שלא דברה אסתר רק על ידי המתורגמן כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם טז.) גלל כן כל דיבור שיצא מפיו היה לרעה לישראל, אבל עתה שדיבר עמה בעצמה שלא על ידי מתורגמן כמאמר רבותינו זכרונם לברכה גלל כן דיבר טוב על ישראל שמחמת דיבורו עם צדיקת זו בא לו מחשבה קדושה לדבר טוב על ישראל, כי בהירות הצדיק מתנוצץ על מי שאצלו. לכך עשתה אסתר משתה על אחשורוש מחמת שראתה שהתחלת הישועה היה ממשתה שבמשתה ראשונה שעשה אחשורוש הרג את ושתי לכך עשתה גם היא משתה שגם על ידי המשתה שתעשה היא יגמור הנס והישועה:

בתיב בתרגום שני על מגילת אסתר המן ביקש ממרדכי שלא לתלות אותו כי אם להרוג אותו, כי שר המלך הוא ואינו שייך לתלות אותו רק להרוג בצינעא והמן הרשע ביקש שחס ושלום יגמור רשעתו אפילו אחר הריגה שלו ולכך רצה שמרדכי יהרוג אותו ולא יתלה אותו בכדי להראות שהוא היה שר וחשוב אצל המלך ונמצא כל האגרת שכתב חס ושלום יהיה קיום. ומרדכי לא כן עשה ותלה אותו להראות שהוא לא היה חשוב כלל וביזה אותו לעיני כל ונמצא האגרות שכתב ושלח ממילא אין להם קיום כלל כי זה שכתב אגרת מתחלה לא היה בדעת המלך וכן מוכח כיון שתלה אותו:

מרדכי מתרגמינן מרי דכיא (חולין קלט:). הכלל, השם יתברך נקרא טהור והוא אדון הכל וצדיק מושל ביראת ה' נקרא מרי דכיא. ומי הוא זה הצדיק זה אשר משבר תאות היצר הרע ועושה רצון הבורא זה הוא המהפך גזירת הבורא מרעה לטובה. ולזה נקרא השם יתברך אלהי יעקב, כלומר שעושה הרצון של יעקב לרומם קרן ישראל להפך הכל מרעה לטובה כרצון הצדיקים שנקראים בשם יעקב. וזהו מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב (תהלים קיד, ז). והנה מדת הדין נקרא אש ומדת החסד נקרא מים. וזהו ההופכי הצור, שהוא אש. אגם מים, לחסד. וזהו אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, כמבואר ברבותינו זכרונם לברכה בכבשן האש של אברהם נעשה שם מים, כלומר מן הדין נתהפך למים ולמה זאת ומצאת את לבבו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה בכל לבבך ביצר טוב וביצר הרע, כלומר שאברהם אבינו שיבר תאות היצר הרע ועבד את ה':

לבאר מאמר חכמינו זכרונם לברכה במסכת מגילה (טו.) בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם שופת את הקדירה ואחר כך נותן לתוכה מים ומדת הקדוש ברוך הוא נותן מים ואחר כך שופת את הקדירה. דכבר פרשנו בפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים כו', דידוע מאמר חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יג:) השם יתברך מקדים רפואה למכה וכוונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחרי כן. וזהו כל המחלה לשון פעולה, כלומר הפעולה והכוונת החולי אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אצלך כוונתי כי אני ה' רופאך, רק בשביל הרפואה והישועה שאחר כך. וזהו בצרות איש ישראל חס ושלום, החסדים הוא מקודם, כי כוונתו בהצרה על החסדים שמקודם, רק שעל ידי החולי האדם נעשה כלי לקבל השפע כדרך בני אדם כשרוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול צריכה שבירה כן השם יתברך ברוך הוא רוצה להשפיע להאדם כדי שיהיה אדם יותר גדול גלל כן צריך לשלוח לו איזה צרה או חולי חס ושלום שזהו שבירת הכלי קטן שאחר כך יהיה יותר גדול וזה החולי נקרא קדירה שבזה נעשה כלי גדול. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה אדם שופת את הקדירה ואחר כך נותן מים והקדוש ברוך הוא בתחילה נותן מים, פירוש חסדים דמים מרומז על חסד שכוונתו על החסדים. ואחר כך שופת את הקדירה, פירוש על ידי כוונתו לחסדים מתקן הקדירה, דהיינו האדם שבא לו הצרה שעל ידי זה יהיה כלי גדול שיהא ביכלתו לקבל השפעתו וכוונתו הכל לטובה:

ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך כו' וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב (אסתר ח, ח). והדבר תמוה כי אם כתב המלך אין להשיב מה יועיל מכתב השני נגד אגרות הראשונות. אך יבואר, דיש שני בחינות בענין מכתבי המלך, דהיינו שמוסר המלך את חותמו ביד איש משריו להיות בידו כותב וחותם לכל אשר יחפץ בטבעת המלך מבלי שאלה על כל דבר להמלך אך ידו כיד המלך לכל אשר יאמר כי הוא זה יען כי המלך בטוח בחכמתו ואהבתו אליו כי לא יעשה דבר המתנגד לרצון המלך. אמנם אם יזדמן לפעמים שעשה דבר שטות נגד רצון המלך וחתם בגושפנקא דמלכא אשר בידו וכאשר נודע להמלך שטות זה ורוצה לפרסם ולהראות גלוי לכולם שלא היה זה בידיעתו אז המלך שופך חמתו על האיש ההוא כדי שיהא נראה בעליל ומפורסם הדבר שעל כן שפך חמתו עליו מחמת שעשה דבר שלא ברצון המלך וחתם בחותמו. אך המכתב אשר הוא נכתב בשם המלך עצמו שהוא בידיעתו מתחלה ועד סוף לזה אם רוצה המלך אחר כך לשנות איזה דבר ממכתבו הראשון אין תקנה יען כי כתבו הראשון אשר מתחלה אין להשיב. והנה האגרת שם נאמר סתם נכתב ונחתם בטבעת המלך, ונוכל לומר שלא היה בידיעת המלך ולזה כשעלה רצון המלך להשיב את האגרות הראשונות היה לו תקנה, דהיינו כשמשפיל וימית את המן על אשר שלח ידו ביהודים וידעו הכל ברור שאגרות הראשונות אשר שם כתוב להשמיד וכו', היה זה בלי ידיעת המלך. מה שאין כן כאן באגרת הזאת אשר נאמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, וכתב זה אין להשיב:

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. הני דברים אינם מובנים. ונראה, דאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה יז.) תכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד, ורצה לומר דבאמת אין אנו יכולים להשיג את הבורא כל העולמים אם לא על ידי פעולותיו ומעשיו הנוראים שעושה לנו ניסים ונקמה בכל עת אנו משיגין הפעולה אבל לא הפועל זולת מתוך מעשיו אשר עושה עמנו מזה ראיה על עצמותו הנעלם אשר משגיח עלינו תמיד אבל גבי נס של פורים נתגלה הפעולה והפועל דהוא נס גדול ממות לחיים וגם נתגלה הדבר דהצלתם היה על ידי מרדכי הצדיק וזהו יחוד גדול. וזהו שכתוב שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, רצה לומר שהשיגו שתי הבחינות הפעולה הוא הנס דהוא התכלת הדומה לכסא הכבוד שעל ידי הפעולה ניכר מי הוא מלך הכבוד ונעשה הפעולה כסא לכבודו יתברך וגם השיגו על ידי מי נעשה הנס והצלה על ידי מרדכי היהודי וזה לא היה בשום נס. וזה היה להודיע שכל קויך לא יבושו, רצה לומר שהקדוש ברוך הוא רצה להראות מעלות הצדיק הדבוק בו יתברך אשר על ידו הקדוש ברוך הוא שולח רוח והצלה לזרע ישראל:

ונבאר הא דאמרינן במסכת שבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם ההר וכו'. אמר רבה מכאן מודעא רבא לאורייתא כו' ואף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו, קימו מה שקיבלו כבר. להבין זה הדבר של כפיית ההר מה טיבו ובפרט שישראל כולם ענו ואמרו מקודם נעשה ונשמע. אך שורש הדבר הוא, דהנה ידוע דאין הרים אלא אבות, דכמו דהר הוא השורש לארצות האדמה שראש ההר הוא עיקר ומזה יש חיזוק והתפשטות לכל הארץ אשר סביב ההר המשופע מכל צד, כן האבות הם כח ושורש לכל כנסת ישראל ולכן נקראו הרים. והנה דכשהשם יתברך רצה ליתן התורה לישראל אז העלה את כנסת ישראל לשורשם וינטלם וינשאם לדביקות עליון לדרכי אבותיהם כמו שהיו כל כנסת ישראל בכח האבות על בחינות זו הגביהם. וזהו שכתוב כפה עליהם את ההר, רצה לומר שהטה והרכין להם את השורש להיות דבוק בשורשם גזע קדושה שלא להיות שום מסך המבדיל להיות חוט המשולש קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד ועל בחינה ומעלה זו קבלו התורה. אך באמת אם לא היו נפלו ישראל ממדריגתן כמו שהיו בבחינת מעמד הר סיני בוודאי היו יכולים לקיים התורה והמצות אך כיון דמיד אחר מעמד הר סיני נפלו ממדריגתן והורידו את עדים מעליהם שוב אי אפשר להיות דבוק בתורה כראוי. וזהו שאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא, דלפי שאחר כך לא היו על בחינה זו שקבלו התורה אך בימי אחשורוש דהיו אז בדיוטא התחתונה מאד ואף על פי כן קבלו עליהם לשמור התורה אם כן שוב אין להם טענה על התורה ושמירה מעליא בעי:

או יבואר, שושנת יעקב כו' בראותם יחד תכלת מרדכי, דשורש הדבר הוא דכתיב (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית. דהנה ידוע מדברי הבעל שם טוב ומן המדרש על פסוק ה' צלך כו' (תהלים קכא, ה) דהצל עושה כל דבר שהאדם עושה וכן כביכול אצל השם יתברך דכל מה שאדם עושה למטה מעורר עובדא דלעילא ועושה הקדוש ברוך הוא דוגמתו כשאדם עושה צדקה למטה גורם שהשם יתברך משפיע גם כן חסד וצדקה. ובזה תבין מה שהכהן גדול היה לובש ביום הכפורים בגדי לבן, כי המראה לבן אין בו גוון כלל רק שאחר כך יכול לקבל כל הגוונים. והנה השם יתברך כביכול אין בו גוון כלל, כי אין בו לא דמות ולא דיוקן רק אנו עושים בו גוון כפי מה שאנו עושין למטה כך ממשיכין הן מדת אדום שהוא מרמז על הגבורה והן חסד המרמז על לבן. והנה בחינת לבן הוא המעלה הגבוה מכל הגוונים ושחור הוא מעלה השפלה מכל, ולכך התכלת שהוא נוטה לשחור נקרא תכלת מלשון תכלה שהוא מורה על חושך, ולבן מורה על אור שהוא בהירות. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ב:) משיכיר בין תכלת ללבן. ולכך הכהן גדול ביום הכפורים שהיה צריך להמשיך גבורה על שונאי ישראל וחסדים ורחמים על זרע ישראל ולכך היה צריך לדבק את עצמו במקור העליון אשר כולו לבן ומשם משך כל מה שרצה ועשה כל הגוונים לכן לבש בגדי לבן לעורר לעילא הבחינות לבניניות והמשיך משם כל הבחינת רחמים וגבורות. וזהו כוונת הציצית שהיה בו תכלת דהוא מורה על שחרות ובמצות ציצית אנו ממתיקין את התכלת דהוא חושך ואנו מהפכין לאור בהיר:

ובזה יש לומר פירוש הכתוב (במדבר טו, לח-לט) הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית, שהוא לשון מציץ מן החרכים (שיר השירים ב, ט) יש לומר, שעל ידי המצוה זו המתיקו התכלת שהוא מרמז על חושך שיתהפך לאור בהיר. ובזה יתפרש דברי חכמינו זכרונם לברכה (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבעו זה אלהינו, דאצבע מלשון צבע, והכוונה דכל צדיק וצדיק יראה באותו גוון שעשה בהשם יתברך כפי המשכה שהמשיך מלמעלה כך יראה ויאמר זה אלהינו. והנה בימי המן שגזר כליה חס ושלום שהוא מלשון תכלה דהוא בחינת תכלת ואחר כך מרדכי בצדקתו הפך הדבר של בחינת תכלת לאור ליהודים היתה אורה. וזה כוונת הפייטן בראותם יחד תכלת מרדכי, דייק דמרדכי הביא בהירות וראיה בבחינה של תכלת כנ"ל:

ויש ליתן טעם על בגדי כהן גדול שהיו של זהב ולא של כהן הדיוט. דכבר נודע, דיש שני מיני אוהבים. יש אהבה פשוטה שאוהב את חבירו. ויש שאוהב את חבירו אהבה גדולה כל כך עד שבשביל אהבת חבירו הוא מתנקם בכל שונאיו של חבירו, כי גדלה אהבתו אליו. כמו כן בכהנים דהם אוהבין השם יתברך וממשיכין ועושין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. והנה הכהן הדיוט לא היה יכול להמשיך אלא אהבה פשוטה שהוא יתברך יאהב אותנו אבל הכהן גדול היה מעורר למעלה אהבה עזה אשר בשביל אהבת ישראל הקדוש ברוך הוא מתנקם מכל צריהם ועושה נקמה בכל שונאיהם. והנה נודע דכהן הוא אהבה וחסד. וזהב הוא מורה על גבורה דהוא מראה אדום מרומז על דינין מה שהקדוש ברוך הוא עושה בשונאי ישראל. לכן הכהן הגדול היה לובש בגדי זהב מפני שהיה ממשיך אהבה עזה שעל ידי אהבה נמשך שנאה ומדנים על שונאי ישראל. אבל הכהן הדיוט דלא היה בו כח להמשיך אלא אהבה פשוטה לכך לא היה לובש בגדי זהב: