קדושת לוי/דרושים לחנוכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · קדושת לוי · דרושים לחנוכה· >>

דרושים לחנוכה[עריכה]

בכסליו הוא חנוכה, כי כסליו הוא נגד יעקב ועל ידי יעקב הם הניסים כנודע ולכן היה נס בחודש הזה והוא חודש השלישי מתשרי התחלת שנה שהוא נגד לוי שלישי שבשבטים ולכן היה בו הנס על ידי הכהנים חשמונאי ובניו שכהנים הם שבט לוי:

הכלל הוא, בראש השנה ויום הכפורים הקדוש ברוך הוא פוקד את ישראל לטובה, רק בחנוכה ישראל רואין הטובה בשכל והוא במחשבה. כי עיני עדה, פירש רש"י ז"ל חכמי העדה, ולכך בחנוכה בנרות כי הוא לשון ראיה ואחר כן פורים הוא הדיבור כי קורין את המגילה ובפסח הוא במעשה שאוכל מצה ולכך חנוכה שהוא על הראיה והוא בחודש כסליו הצירוף הוא וירא יושב הארץ הכנעני, שמורה על הראיה:

חינוך המשכן היה בראש חודש ניסן. החנוך מבית ראשון היה בתשרי, החינוך מבית שני היה בכסליו כל אחד לפי בחינתו. הניסים שהיו אז בשעת המשכן היו סמוך לניסן לכך היה בו החינוך ובבית שני שהיה הנס חשמונאי בכסליו ולכך היה החינוך בכסליו, והחינוך של בית ראשון היה בתשרי. הכלל המשכן היה מה שהגוף משיג שיש בורא עולם ברוך הוא, ובית המקדש הוא מה שהנשמה משיג שיש בורא עולם. וזהו שהנשמה משיג שיש בורא עולם הוא בתשרי מחמת מחילת העונות אז הנשמה משגת הבורא עולם ובניסן הגוף משיג שיש בורא עולם כי על ידי ניסים ונפלאות הגוף הוא משיג ולכך נקראת בית המקדש בית עולמים (מלכים א ח, יג) כי הנשמה הוא קיום והגוף אינו קיום. וזהו הרמז מה שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין ב, א) מנין למקדש שנקרא משכן ומשכן נקרא מקדש, כי באמת זה שהגוף נהנה הוא גם כן מה שהנשמה נהנית, כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן שהוא המרומז על הגוף נקרא מקדש, ומקדש נקרא משכן ודו"ק:

ונבאר בסייעתא דשמיא מאמר חכמינו ז"ל (שבת כב, א) בנר חנוכה דפליגי חד אמר מותר להשתמש לאורה וחד אמר אסור להשתמש לאורה, על פי משל. מלך אדיר בא לבית עני ומדרך הטבע בבוא המלך אדיר רואין כבוד עשרו וגדולתו. והנה העני גם כן משמח בדעתו בראות רוב עושר המלך מה שלא ראה לפניו כל ימיו רוב עושר כזה. והעני החכם בדעתו אינו שמח על רוב העושר שראה אצל המלך, כי יודע שאצל המלך עשירות הוא דבר קטן רק שמחתו בזה שזכה לכך שהמלך בא להתאכסן בביתו. כן הדבר הזה, כשהשם יתברך עושה ניסים עם בני אדם אחד שמח בהטובה גופא מה שהשם יתברך עושה עמו ניסים כמו העני ששמח בראות עושרו של מלך כן הוא שמח שהשם יתברך גמל אתו חסד, ואחד אינו שמח בהניסים, כי יודע שהקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות והוא כל יכול לעשות, אפס שמחתו בניסים שעל ידי הנס רואה שהקדוש ברוך הוא מתלבש כביכול בבני אדם מדעושה ניסים לבני אדם על זה שמח שהמלך אדיר יתאכסן ויתלבש עצמו כביכול לבוא בבני אדם. וזה הפלוגתא חד אמר מותר להשתמש לאורה, נגד זה ששמח שהשם יתברך עשה עמו נס זה שמחת עולם הזה שהשם יתברך גמל אתו טובה ועולם הזה ניתנה ליהנות גלל כן אמר מותר להשתמש לאורה. וחד אמר אסור להשתמש לאורה, נגד זה ששמח בהשם יתברך עצמו שזכה שילבש בהירתו בבני אדם ואינו חושב עצמו כלל שהגיע לו טובה רק מה שזכה שיתלבש השם יתברך בו וכיון שאינו חושב עולם הזה כלל רק למעלה מעולם הזה ולמעלה מעולם הזה לא ניתנה ליהנות דעין לא ראתה אלקים זולתך גלל כן סובר אסור להשתמש לאורה:

בשמונה עשרה אנו אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, עמנו דייקא מה שאנו פועלים על ידי פעולתנו שתעשה עמנו נסים. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, ולא נזכר כאן עמנו, שאין אנו גורמין רק שמשפיע בחסדו כביכול בלא התעוררות דלתתא. ואבאר לך בסייעתא דשמיא, כי נסים מיציאת מצרים השם יתברך בחסדו הגדול פעל זאת בלי שום התעוררות התחתון מה שאין כן בחנוכה הניסים היו קצת גם כן על ידי התחתונים שחשמונאי ובניו היו לוחמים עם חיל אנטיוכוס הרשע ימח שמו. לכן אנו אומרים בחנוכה ויהי נועם בהדלקת נרות של חנוכה שבו נאמר מעשה ידינו כוננה עלינו, לרמז על נס חנוכה שהוא קצת מעשה ידינו במלחמה אמנם השם יתברך מעשה ידינו כוננה עלינו, שהקדוש ברוך הוא הצליח לנו מעשה ידינו להתגבר במלחמה:

בדניאל כתיב (דניאל ח, ה) מלכות אנטיוכוס נמשל לעז, וכך בזמירות דשבת נאמר וצפיר העיזים הגדיל עצומיו, משום דעז הוא המעיז כמאמר רבותינו ז"ל בביצה פרק ב' שעל זה נקרא עז, ואין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע שמעיז יותר מהכל כידוע מי שעובר פי המלך בביתו הוא מעיז יותר ממי שעובר דבורו מחוץ לבית כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקי רצונו בהיות בית המקדש קיים לא כן מצרים ומדי ופרס שלא היה אז בית המקדש גלל כן נקרא צפיר העיזים, שהוא המעיז יותר:

מה שהקשינו בספר קדושת לוי שחברנו, למה עשו זכר לנס חנוכה ולא לנס גדעון וחזקיה. אפשר לומר, דמפלת סנחריב וסיסרא היה בפסח כנזכר באגדה ובמדרשים, אלא דאם כן למה עשו זכר לנס למפלת המן, דהיינו פורים הלא גם המן נתלה בפסח. וזה מבואר במאמר רבותינו ז"ל בגמרא מגילה, שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות כו', דבאמת חכמינו ז"ל ודאי היו קובעים זכר לנס בלא בקשתה כדי להודות לה', אפס טעם חכמים מאחר שנתלה המן בחג הפסח למה קבע יקבע זכר לנס הלא בלא זה מהללים לה' אז עבור יציאת מצרים, גלל כן בקשה אסתר (אסתר ט, כב) קבעוני לדורות, זכר לחודש שנפל הגורל עליו והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, וכיון שעיקר הנס, דהיינו תליית המן היה בחג הפסח גלל כן הוצרכה לבקש מחכמים קבעוני לדורות:

בחנובה אנו מדליקין ל"ו נרות ובעובדא דלתתא איתער לעילא כנגדו נדלק למעלה ל"ו נרות ול"ו דלמעלה עם ל"ו דלמטה הוא ע"ב כנגד שם ע"ב ברוך הוא, ועם השמש שבכל לילה נרות חנוכה הם מ"ד ונגדם למעלה מ"ד הרי למעלה ולמטה פ"ח. הרמז בזה הפ"ח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהלים קכד, ז) על ידי הפ"ח שנשבר מלכות אנטיוכוס אנו גורמים להדליק למטה ולמעלה פ"ח נרות ולכן כתב האר"י ז"ל שראשי תיבות נפשינו חכתה לה' (שם לג, כ) הוא פ"ח וכן להדליק נר חנוכה ראשי תיבות פ"ח עיין שם משום הכי ראשי תיבות דברכות נר חנוכה פ"ח רמז לפ"ח נרות כנ"ל:

אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב, ב) הדלקה עושה מצוה, רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו וזהו הדלקה ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים והצדיק שמתלהב רק לקדושה זהו נקרא הנחה דמנוחה נקרא הכלי שמכניס בו האהבה שבהכנסתה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר. וזהו מאן דאמר הנחה עושה מצוה, שיהא להדלקה הנחה שיכנוס האהבה בכלי שיתלהב לעבודתו ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות יש לו מנוחה בעבודת בורא ברוך הוא:

איתא בכתבי האר"י ז"ל על סוד ל"ו נרות של חנוכה ובצירוף שמונה השמשים הרי מ"ד שהם נגד שם אהי"ה בריבוע א' א"ה אה"י אהי"ה שהוא גמטריא מ"ד ובצירוף השם מ"ה הרי הוא כמנין נחל עם הכולל שהוא ראשי תיבות להדליק נר חנוכה עד כאן לשונו. ולכאורה אינו מובן, מה ענין ב' צרופי השמות הנ"ל לענין נר חנוכה. נראה לי לפרש, דהנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלו במחשבה, ומחשבה הוא סוד אי"ן ומשם בא השפעה לישראל כמאמר רבותינו ז"ל (שבת קנו, א) אין מזל לישראל, האי"ן הוא מזל לישראל כנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים וכו'. והנה האי"ן נרמז בשני אותיות מן הכ"ב אותיות, דהיינו באות אל"ף מחמת כי אות אלף לפעמים נעלם במבטא, דהיינו בראשית שאות אל"ף נעלם במבטא רומז על האי"ן לרוב התעלמותו וכן נרמז באות יו"ד מחמת קטנותו שאינו נראה כל כך כן האי"ן ברוך הוא אינו נראה ומושג לעין השכל. והנה האל"ף היא המקור לשם אהיה ברוך הוא והוא רמז על תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה הוא נעלם בתורה שבכתב והיו"ד הוא המקור לשם הוי"ה ברוך הוא ורומז לתורה שבכתב. וזהו (שמות ג, יד) כה תאמר תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וכו' אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כה זה שמי לעולם, אצל שם אהיה נאמר תאמר שהוא אות האל"ף הנעלם באמירה במבטא כנ"ל שהוא האי"ן ואצל שם הוי"ה ברוך הוא שהוא היו"ד נאמר לעולם וכמאמר רבותינו ז"ל (פסחים נ, א) לעלם כתיב, שהוא האי"ן שאינו מושג שהוא נעלם. והנה מבואר כי בשם אהי"ה נאמר אמירה כה תאמר, ובשם הוי"ה נאמר לעלם, הגם כי שם אהי"ה גדול בהעלמותו משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, אף על פי כן כלול בדיבור באמירה, כי הדיבור של עולמות עליונים הוא בבחינת מוחין לעולמות תחתונים. והנה מבואר כי שם אהי"ה הוא תורה שבעל פה ושם הוי"ה ברוך הוא תורה שבכתב, וכן מקדש ראשון היה נגד תורה שבכתב ומקדש שני נגד תורה שבעל פה ומקדש שיבנה במהרה בימינו יהיה כלול משניהם, ונס דחנוכה היה במקדש שני נגד שם אהי"ה שהוא עם הכולל שם מ"ה וזהו כוונת האר"י ז"ל:

בנוסח תפלת חנוכה מסרת גבורים ביד חלשים, חלש נקרא על שם דהוא חלש בדעתו אולי ינצח חבירו ומחמת זה מתירא ללחום, אם כן הוא שקלא וטריא בדעתו אולי ינצח הוא או חבירו והיה בשקליה וטריא ושקליה וטריא הוא גורל דגורל גם כן שקליה וטריה או שיהיה כך או כך לכן נקרא חלש מלשון גורל לשון משנה (שבת קמח, ב) היה מטילין חלשין כו':

עוד. מסרת גבורים ביד חלשים. לכאורה הלא היו גבורים גדולים חשמונאי ובניו כנזכר בספר יוסיפון. אלא הכוונה דהיו כל כך צדיקים דלא תלו נצחונם מחמת גבורתם רק מאת ה' היתה זאת. וזהו מאמרם חלשים, שהיו חלשים בדעתם שידעו שמחמתם לא ינצחו רק מחמת עזר ה'. והנה בכל הגאולות לא היה פעולת ישראל רק הקדוש ברוך הוא בעצמו נצח והכניע הקליפות בלי פעולת ישראל וגם גבי המן עיקר הנס היה רק על ידי אלהים. אמנם בגאולת חשמונאי ובניו היה פעולה מישראל דעשו מלחמה ובדבר שאדם עושה פעולה הוא נסיון גדול להאמין שלא פועל ידו גרם רק מאתו ברוך הוא עוזר האמיתי ולזה צריכין הסתכלות בבורא ברוך הוא שמחמת הסתכלותם באדון כל רואה שהכל הוא מאתו שעל ידי כן זכה להנס ההוא ומדליקין נרות חנוכה דנר הוא אור רמז הסתכלות שמחמת הסתכלותם בבורא ידעו כי ה' הוא נצח קרבין. ובזה מתורץ קושית טורי זהב באורח חיים למה אין עושין זכר להצלת נפשות. ולפי הנ"ל מתורץ, דהנרות הוא זכר גם כן להצלת נפשות שעל ידי ההסתכלות דמרומז לנר ידעו שיד אלהים עשתה זאת להציל נפשם ולא עזר להם גבורתם:

בנוסח הברכה אומרים, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כי כל הניסים היו למעלה מהזמן כמו ניסי מצרים וים סוף וירדן וכל הניסים היו למעלה מהטבע. מה שאין כן נס חנוכה ופורים היה בתוך הטבע דחשמונאי ובניו עשו מלחמה ובפורים היתה אסתר המלכה לכן מברכין בחנוכה שעשה ניסים כו', בזמן הזה. רצה לומר בתוך הזמן שהוא עולם הזה בתוך הטבע עשה ניסים שהכל היה מאתו יתברך ולכן נקרא חנוכה שרבותינו ז"ל אמרו משה נתנבא בזה, וכל הנביאים בכה, כי בחינת כה נקרא מה שהוא בעולם הזה, מה שאין כן משה רבינו עליו השלום היה דבוק תמיד למעלה מזמן נקרא זה ולכן נקרא חנוכה, רצה לומר חנוכ"ה בבחינת כה היה חניתם, היינו מנוחתם שהיה הנס בתוך הטבע ובכל שנה בימים הללו מתגלה הנס ההוא והשם יתברך ברוך הוא משפיע בימים הללו לעמו תשועה ופדיון. וזהו שאנו אומרים בשמונה עשרה ולעמך ישראל עשית כו' כהיום הזה, כהיום דייקא, רצה לומר דגם היום התשועה ופדיון בימים ההם כמו בעת ההוא:

איתא במסכת שבת (כא), מאי חנוכה וכו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה האחרת קבעום ח' ימים בהלל ובהודאה. והקשה הרב בית יוסף למה קבעו ח' ימים כיון דבשמן שבפך היה בו להדליק יום אחד ונמצא שלא היה הנס כי אם ז' ימים עיין שם מה שתירץ. אבל לפי עניות דעתי נראה לתרץ קושיות אחרות ובזה יתורץ גם כן קושיית הרב בית יוסף הנ"ל. דהנה יש להקשות מפני מה שוחטין את הפסח בי"ד ועושין אותו יום טוב הלא עיקר הפסח הוא על נס יציאת מצרים, ואם כן מן הראוי היה לשחוט את הפסח ביום ט"ו ומפני מה אמרה תורה לשחוט אותו בי"ד. אך נראה לתרץ, למשל מלך גדול ואדיר שנותן מתנה לכמה אנשים והנה יש כאן ב' כיתות הכת האחד לא נחשב בעיניהם לדבר גדול מה שהמלך נותן להם רק הם חפצים במתנת חנם והכת הב' אשר הם במעלה גדולה מהראשונה ולהם חכמה בשכלם מגיע להם ב' מיני תענוגים האחד על המתנה הב' על שמלך גדול ואדיר יחפוץ באהבתם. והנמשל בזה, שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה גדולה אשר לית כח ליתן שבח על זה, דהיינו בהוצאת מצרים דאיתא במדרש שהשטן קטרג הללו עובדי עבודה זרה וכו', ונמצא שלא היה שום התעוררות דלתתא רק מתנתו יתברך היתה מתנת חנם וכיון שכן אין ראוי ליכנס בשער החכמה ולהשוות לחכמים במידותם, דהיינו לשמח את עצמם בכל מיני שמחות אחד על המתנה בעצמה והשניה על שמלך גדול ונורא הוציאנו ממצרים כמאמר בעל הגדה אני ולא מלאך וכו', וזה רק מחמת גודל אהבתנו יתברך כי חפץ בנו המלך ואין מערבין שמחה בשמחה לכן צותה התורה לשחוט הפסח בארבעה עשר וד"ל:

ידוע מאמר חכמינו ז"ל (פסחים לט, ב) כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, שגם באותו הנס דחנוכה היה גם כן ב' מיני שמחות (ודומו למילתא) וצריך לעשות גם כן זכר לב' מיני שמחות, כי אף על פי שלא היה הנס אלא ז' ימים הוסיפו עוד אחת להיכר שמחה שניה. ומפני מה הנס דפורים קבעום אותו למשתה ושמחה ונס דחנוכה לא קבעום אלא להודות ולהלל. הנראה בזה, דבשלמא נס דפורים היה נתפשט מקודם גזירת המן ואחשורוש להרוג ולאבד ושמעו בדבר והתחילו לעורר את לבבם בתענית ולפשפש כל אחד במעשיו והסכימו יחד לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם ואחר כך כשהגביר הבורא ברוך הוא את חסדו הגדול והצילם מהריגה אז ראו בחוש גודל אהבתו יתברך, אבל בנס דחנוכה היה עיקר הגזירה להעבירם מעל תורתנו הקדושה יכול להיות שעיקר הצלתו יתברך היתה רק מחמת התורה אשר אהובה לפניו מאז ומקדם ואם כן אינו ניכר כל כך גודל אהבתו ובשביל זה לא גדול כל כך פרסום הנס עלינו ועל זה לא קבעו אלא להודות ולהלל. ואם כן שעיקר הנס היה רק על שרצו להעבירנו מתורתנו הקדושה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הצילנו מגזירה הזאת מהראוי לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה לשום בשכלו להתמיד בתורתו יתברך כי הם ימים ראוים לכך, דהיינו שבכל חנוכה החל להאיר עלינו הארתו יתברך מתורתו ולא לילך בקול משחקים כלל חס ושלום ובפרט שראיתי היום שבעונותינו הרבים נפרצה פרצה באחינו בית ישראל לשחוק בקארטין וקל בעיניהם דבר זה. אבל הוו יודעים שבכל קארט יש בודאי קליפה גדולה אשר לא ראויה להזכירה סהדי במרומים שלא לדרוש כוונתי רק להסיר מכשול מבני אדם דעו אחי ורעי כמה מכשולות יש בשחוק הזה. א', שבודאי בעת הזאת נשכח ממנו יראת ה'. הב', שבודאי נראה בעיני שהוא גזלן. הג', שמטמאים את עצמם בקליפות אשר אין ראוי להביא תוך הפה בכן אחי ורעי בקשתי מאד שאל יקל בעיניכם דבר זה הלא יותר טוב שבעת הזאת ילמוד בתורת השם יתברך או לילך אל תלמיד חכם הקרוב לו לבקש תורה מפיו אזי בוודאי יאיר עליו הארת הנס ויעשה לנו השם יתברך ניסים ונפלאות בתורתו יתברך במהרה בימינו אמן:

בגמרא כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה וכו'. ונראה להבין מה ענין זה ומה ענין כה ומה ההפרש ביניהם. הכלל, דהנה יש שני בחינות בענין הורדת שפע מעולם העליון. בחינה אחת, היינו שעל ידי מצות ומעשים טובים של התחתונים הן גורמים להעמיד צינורות להורדת השפע וזה נקרא אתערותא דלתתא. בחינה ב', זה שהשם יתברך משפיע שפע רב לכל העולמות עליונים ותחתונים הכל מחמת מדת גודל טובו כאשר רצונו תמיד כביכול להשפיע וזה נקרא אתערותא דלעילא. הנה הבחינה הא' שזכרנו כאן נקראת כה, דהיינו כמעשים טובים שנעשים למטה כמו כן מושכים השפע מלמעלה למטה. וכמו ששמעתי מהבעל שם טוב על פסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, כמו שהבעל חי עומד אצל הצל הנה כפי תנועותיו כן מתנועע הצל, כן כביכול ברוך הוא וברוך שמו כפי מעשים של אדם התחתון כמו כן עושה עמו מלעילא כביכול, דהיינו אם יתנהג אדם עם חברו במדת החסד כן מתנהג עמו השם יתברך כביכול, לכן מה מאוד היה ראוי להתנהג במדת החסד תמיד כדי שימשיך עליו גם כן מדת החסד ואז ייטב לו. ונראה גם כן שזה רמזו חכמינו ז"ל באמרם על פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון וכו', דהיינו באם שיתנהג אדם במדת החסד ושפעת חסד תרד עליו מלמעלה ואז יהיה זיווג וזהו הדבקים והבחינה השניה שאמרנו נקרא בתואר זה. להבין זה, ידוע שבעת יציאת מצרים לא היה שום אתערותא דלתתא אך ורק מצד גודל אהבתו שבחר בעמו ישראל להיות לו לעם נתעורר מלעילא להטיב להם ונמצא שמשה רבינו היה השפעות נבואתו בזה אבל שאר הנביאים היו לאחר מתן תורה שהיא אתערותא דלתתא שהיו עסוקים תמיד במצותיו ובתורתו יתברך וכפי מעשיהם הטובים כן גרמו לעשות רושם למעלה וכמו כן ירדה השפע וזה בחינת כה כמו שזכרנו לעיל. וכן יש בניסי יתברך לפעמים עושה בהגרמת תחתונים על ידי מעשיהם הטובים ולפעמים שהקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים ונפלאות ולטובה אות רק מחמת גודל אהבתו לעמו ישראל ולכן קודם מתן תורה היו הניסים רק בהתעוררות מלעילא אבל לאחר מתן תורה, דהיינו בימי מרדכי ואסתר ודומיהן שכמו אתערותא דלתתא כך נתעורר מלמעלה המשכת השפע ממנו יתברך וכבר כתבתי שזה נקרא בשם כ"ה וזהו חנ"ו כ"ה:

הטעם שאנו מברכין בחנוכה ובפורים שעשה ניסים וכו' ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו גם כן נס. ונראה, דהנה הנס של חנוכה ופורים נעשים על ידי אשה. ונראה דהנה הקדוש ברוך הוא עושה נס למעלה מן הטבע כמו שעשה במצרים שהכה מצרים בדצ"ך עד"ש באח"ב וקרע את הים ויש נס שהקדוש ברוך הוא עושה בהטבע כמו בחנוכה שנתנה לו חלב וישן והרגתו וכן באסתר שמתחלה אהב את המן ואחר כך אהב את אסתר ונמצא הנס נעשה בהזמן שהוא הטבע. וזהו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וזהו בחנוכה שנעשה הנס בהזמן שהוא הטבע אבל בפסח שנעשה הנס למעלה מן הזמן ולכך אין מברכין ברכה זו שנעשה הנס למעלה מהטבע ולכך נעשה הנס על ידי אשה, כי זה העולם הוא בבחינת מקבל כי השם יתברך הוא המשפיע והעולם הוא המקבל. וכבר כתבנו שהנס נעשה בזה העולם בהטבע וזה העולם הוא בבחינת מקבל ולכך נעשה הנס על ידי אשה שהיא בבחינת מקבל:

המעשה מיהודית בחנוכה. הכלל הוא, הצדיקים כשרוצים להעלות ניצוצות צריכין לפעמים לעבור על דברי תורה כמו בגדעון כדאמרינן בגמרא שבעה דברים הותרו באותו לילה גבי המזבח שעשה גדעון. והטעם לפי שבאותו זמן היו ישראל עובדים עבודה זרה ולכך הצדיקים שרוצים לעלות לה' צריך לעשות איזה עובדא כעובדא שלהם כדי שעל ידי זה יוכל לשבור את הקליפה. וכן בנס של דבורה שהיה שם יעל אשת חבר הקני עם סיסרא שנאמר (שופטים ה, כז) כרע נפל שם נפל שדוד. ובאמת באותו זמן לא היו עובדים עבודה זרה ולכך לא היה שום דבר נגד התורה כמו גבי אליהו וגדעון רק לגאולה היו צריכין. ולכך היה שם מה שנאמר לעיל כרע נפל שם נפל וגו', שדוד ולא היה חס ושלום באותו הדור עון עבודה זרה כדאמרינן בגמרא (מגילה יד, א) והיא יושבת תחת תומר דבורה, מה תומר וכו', כך ישראל שבאותו הדורכו', וגבי חנוכה גם כן שהיה גאולה ולכך צריך יהודית ליתן לו גבינה והכוונה של אותו רשע היה על ביאה פסולה כי באותו זמן היו צריכין לגאולה:

למה הנס של חנוכה היה על ידי חשמונאי שהוא משבט לוי וכן משה היה משבט לוי ושאר ניסים היו על ידי זרע יהודה. כי הכלל, יש מים אש רוח עפר. מים, רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך. ואש, מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא. ורוח, מורה על הממוצע שבין שפע ובין הצמצום. ועפר, מורה על כנסת ישראל המקבל השפע. וזהו (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ. והנה נגד אלו ד' יסודות יש ארבע אותיות משם הוי"ה ברוך הוא ואות ה' הוא מלכות וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת ראובן שמעון לוי יהודה. יהודה הוא נגד ה' אחרונה משם הוי"ה ברוך הוא והוא מורה על מלכות ודל"ת מרומז על כנסת ישראל. והנה כל הניסים היו מחמת שרצו לעשות רעה לישראל לכך הנס היה על ידי יהודה שהוא נגד ישראל, כי ראובן מורה על מים. שמעון, על אש. לוי, על הממוצע שהוא המחבר את המים והאש. יהודה, מורה על כנסת ישראל. לכך כל הניסים על ידי זרע יהודה שהוא נגד כנסת ישראל. אבל כאן שרצו רק להעביר על התורה הקדושה לכך נעשה על ידי לוי וכן התורה ניתנה על ידי משה שהוא משבט לוי:

למה כל הימים טובים במילוי לבנה כגון פורים פסח סוכות חוץ מחנוכה וכן יום טוב של ראש השנה הוא גם כן בתחילת ימי הלבנה. אכן ראש השנה שהוא יום המשפט אין להחשב. הכלל הוא, כי לפעמים עושה השם יתברך נסים ונפלאות לעמו ישראל לעשות נקמה בהקמים עליהם מחמת שרוצים לעשות רעה לישראל ולפעמים השם יתברך הוא עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל להנקם מהקמים עליהם מחמת שרוצים להעביר ישראל מתורתו אף על פי שאינם רוצים לעשות רעה לישראל עצמם. וכמו שהיה בימי חשמונאי ובניו שהיה אנטיוכוס רוצה להשכיח ישראל מתורתו הקדושה אף על פי שלא היו רוצים לעשות לישראל עצמם שום רעה. וזה הוא הרמז מה שאנו אומרים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, כלומר זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם מתורתך אף על פי שאינם רוצים לעשות להם רעה בגופם זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם אותם מתורת ה'. והנה כתיב (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' צבאות, וכנסת ישראל נקראו לבנה, כי השמש משפיע אור ללבנה. והנה כל הניסים ונפלאות שעשה ה' לנו כגון פורים פסח ושאר ימים טובים עיקר הנס היה מחמת שרצו לעשות לישראל רעה בגופם לכך הימים טובים הם במלוי לבנה לרמוז על ישראל כו'. אבל כאן בחנוכה היה עיקר הנס מחמת שקמו האויבים על התורה להעביר ישראל ממנו חס ושלום ואינו מרומז על הלבנה לכך הנס זה אינו במילוי לבנה. וכן ביום טוב של שבועות הוא על נתינת התורה לכך הוא גם כן אינו במילוי לבנה וחנוכה אינו במילוי לבנה רק בחסרון ובתחלת ימי מלואים: