קדושת לוי/דברי בני המחבר

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דברי ר' ישראל הרב מפיקוב

דברי בני מוהר"ר ישראל נר"ו הרב מפיקוב

בפסוק (בראשית כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים. הנה מדקדק המגיד משרים אמאי כתיב שם אלהים, ולא שם הויה ברוך הוא. והנה יש שני בחינות שאדם מבקש מהבורא ברוך הוא להשפיע טובות על עמו ישראל. א', מה שאדם מבקש בשביל מה שנוגע לעצמות העולם. והבחינה הב', מה שאדם מבקש מהבורא ברוך הוא על הנ"ל הוא מחמת שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שהוא אבינו ואנו עמו ישראל הם בנים לו. וזה עיקר התענוג מה שמציל את בניו מכל עקא ומשפיע להם טובות. ונמצא עיקר מבוקשתו, רק בשביל הקדוש ברוך הוא כביכול. וההפרש שבין שני הבחינות אלו, כשמבקש מחמת הנוגע לעצמות העולם אז מדבק השפע בזה העולם וזה העולם הוא ההפסד ואזי יש ח"ו הפסק בהטובה. אבל כשמבקש מחמת בחינה הב' הנ"ל, ובאמת מדבק העיקר הטובה בהקב"ה ובאמת הקב"ה חי וקיים לעד אז הטובה והישועה הבא על ידי זה אין לה שום הפסק. ובאמת זה שעובד ה' במדת היראה זה עומד תמיד לפני ה' ביראה וכמעט שהוא בטל במציאות ואינו משגיח כלל על עסקי עולם הזה זה אינו יכול לבקש מחמת הנוגע אל עצמות העולם, רק מה שמבקש מאת ה' על טובות העולם הזה הוא רק מחמת מה שנוגע להשם יתברך כמאמר הפסוק (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, אלו ישראל שהם מעשה ידיו של הקב"ה. אבל זה שעובד את השם יתברך במדת החסד זה יכול לבקש אפילו מחמת הנוגע לזה העולם:

ובזה יבואר הפסוק (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, הרמז מגדול עוז שם ה', שם ה' הוא מה שנוגע לשם ה'. וזהו שאין לו הפסק כנ"ל בו ירוץ צדיק ונשגב בו, כלומר מה שמגיע אליו לעצמו מהטובה ירוץ, לשון שבירה הצדיק משבר זה התענוג מה שמגיע לעצמו ונשגב, רק שמעלה להקדוש ברוך הוא על שם הפסוק (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו. וזה הרמז בפסוק ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו (שם מה, יז) כלומר ישראל נושע כשהישועה בא לישראל בה', כלומר מחמת מה שנוגע לה' אזי התשועה הוא תשועת עולמים שאין לה הפסק כנ"ל. וזהו לא תבושו, כי כשאדם מבקש מחמת מה שנוגע לעצמו אז יש לו בושה לבקש, כי המקבל הוא תמיד בוש. אבל כשאדם מבקש מחמת ה' אז אין לו בושה כלל וזהו לא תבושו. וזהו הרמז מה שכתב ברמב"ן הקדוש, שיצחק רמז בהבארות אשר חפרם שלשה בתי מקדש. וזהו שאמר (בראשית כו, כב) ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, שזו נגד בנין העתיד להיות אם ירצה השם עיין שם. ובאמת למה רמז יצחק נגד השלשה בתי מקדש, וגם מה הלשון עתה כי עתה כו'. ובזה יבואר, כי באמת יצחק היה עובד ה' ביראה וזה היה מדתו ובאמת הטובה הבא על ידי מדת הידאה היא שאין לה הפסק. ובאמת בנין העתיד הוא נגד יצחק ועיין בזוהר הקדוש פרשת נח דף סמ"ך ע"ב על פסוק (משלי ה, טו) ונוזלים מתוך בארך, בארך דא יצחק. וזהו כי עתה, כי מלת עתה מורה על יראה על שם הפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולכן אם ידצה השם בנין העתיד יעמוד לעד:

וזהו הרמז בגמרא דשבת (פט:) כי אתה אבינו כו', אברהם יאמר כו', יעקב יאמר כו', יצחק ילמד סנגוריא ויהיה מליץ יושר בעדינו. אף על פי שלכאורה בדרך המדות מהאבות צריך להיות להיפך שאבדהם ויעקב ילמדו סנגוריא וימליצו טוב בעדינו. ולפי הנ"ל יבואר, כי באמת יצחק היה עובד תמיד במדת היראה ועיקר בקשתו על הטובה הוא מחמת ה' לבדו ואז אפילו כשחס וחלילה שישראל אינם ראוים לכך, אף על פי כן היה יכול לבקש על הטובה כיון שעיקר בקשתו אינו מחמת עצמו, רק מחמת ה' ואז יכול לבקש אף על פי שישראל אינם ראויים לכך. אבל אברהם ויעקב אינם יכולים לבקש כי אם כשישראל ראוים לכך. ועוד יש בין שני בחינות הנ"ל, כי כשאדם מבקש בשביל עצמו אז אינו יכול לבקש בכל עת, רק בעת רצון ועת רחמים. אבל כשאדם יבקש מחמת השם יתברך ברוך הוא כביכול אז תמיד הוא עת רצון:

ובזה יבואר הדקדוק בפסוק (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, בעת רצון הוה ליה לכתוב, מאי עת רצון. ובזה יבואר ואני כו' לך ה' כו', כלומר כשעיקר בקשתי ותפלתי לך ה' בשבילך כו' כנ"ל, אז הוא תמיד עת רצון. זהו שבירך יצחק את יעקב בשם אלהים, כי באמת ברכתו שבירך יצחק את יעקב בירך גם כן את כל הדורות הבאים מיעקב עד סוף כל הדורות כל אחד ואחד מישראל יש לו קיום מחמת ברכתו של יצחק ובאמת שהברכה והטובה לא יפסוק מישראל עד סוף כל הדורות ולכך בירך בשם אלהים שמורה על מדת היראה ובאמת הברכה וטובה הנשפע ממדת היראה אין לה הפסק כנ"ל:

ונראה שזו הרמז בפסוק בפרשת ויצא (בראשית כח, כ-כב) וידד יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי כו' והיה ה' לי לאלהים כו' יהיה בית אלהים. ויש להבין למה נדר יעקב בשם אלהים, ולא בשם הויה שמורה על רחמים. ועוד יש להבין שאמר והיה ה' לי לאלהים, כי והיה לשון שמחה, ושם הויה מורה על רחמים, ושם אלהים מורה על יראה, ומה זה שהרחמים יהיה לכל. והנראה, כי יעקב רצה להשפיע השפע עליו ממדת היראה כדי שלא יהא הפסק להטובה כנ"ל לכך נדר בשם אלהים שמורה על יראה. וזהו שאמר והיה לשון שמחה כו', דהיינו כשהשפע והטובה והרחמים יהיו כלולים ממדת הידאה אז לא יהיה הפסק להטובה כנ"ל. וזהו והיה ה' לי לאלהים:

עיין בארוך שחיבר הרב הש"ך על הטי"ד ובהג"ה אשר חיבר נכד המחבר הנ"ל סימן צ"ט בהג"ה ז"ל, ועוד מקשים העולם על הא דאיתא בתוספות במסכת עבודה זרה דף ס"ו י"א דהיכא דאסור במשהו נותן טעם לפגם נמי אסור, אם כן מאי מספקא ליה לרבא אי רב סבר נותן טעם לפגם אסור או דקסבר מותר ועכברא בשכרא אשבוחי משבח, דהא מוכח ע"כ דרב סבר נותן טעם לפגם מותר, דאין לומר נותן טעם לפגם אסור קשה מנ"ל הא דנט"ל אסור, ואי מגעולי מדין שציותה התורה להגעיל דלמא משום כך צוה התורה להגעיל דדילמא יבשל בו הישראל מין במינו עם מה שבישל בו הנכרי ורב סבר מין במינו במשהו והיכא דמשהו אסור נט"ל נמי אסור עכ"ל:

והנראה לתרץ, דהנה כתיב בתורה אצל געולי מדין (במדבר לא, כב) אך את הזהב ואת הכסף כו', כלומר דהתורה ציותה להגעיל כלי כסף וכלי זהב ובודאי לא צוותה להגעיל הכלי זהב וכסף, כי אם מחמת שמא ישתה בו נזיר שאר משקים והם בלועים מיין, כי בודאי בכלי כסף וזהב לא בשלו בהם שאר אסורים. ועיין בתוספות פסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה אלא יליף מגעולי עכו"ם הקשה הר' יוסף, היכי יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מג"ע, הא נזיר קל מכל איסורים שאין איסורו איסור עולם כו'. ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורות לנזיר עכ"ל. ועיין בפני יהושע דר"ל כלי כסף וכלי זהב דודאי שם לא שימשו רק יין. נמצא מוכח דהגעלה דצוותה התורה להגעיל כלי זהב וכסף אפילו במקום דידעינן בודאי דודאי לא ישתמש בו הישראל ממין ששימש בו הגוי דהא דצוה התורה להגעיל הכלי של יין של הגוי בודאי הישראל הנזיר רוצה להשתמש בו מין אחר לא יין ונמצא אינו רוצה לשמש בו המין ששימש בו הגוי ואפילו הכי צוותה להגעיל, ואם כן מוכח אף על גב דידעינן דבודאי לא ישתמש בו הישראל ממין ששימש בו הגוי אפילו הכי צוותה התורה להגעיל. ואין לומר שמא הא דצוה התורה להגעיל כלי זהב וכסף משום יין נסך הא לא אסר אלא משום סתם יינם ואין אסור מן התורה:

עוד יש לתרץ קושית התוספות הנ"ל וז"ל, הקשה הר' יוסף היכי יליף ר"ע, הא נזיר קל מכל האסורין ע"ש. ונראה לתרץ וקודם יבואר מה שקשה על הגמרא ויתורץ חדא באידך. דהא קשה על מאי דמקשה בגמרא ור"ע טעם כעיקר מנ"ל, הא ר"ע דרש פרק כל התערובו' ועיין בתוספות ד"ה מאן שמעה דף מ"ד ע"ב, ותרוצם לא שייך כאן דהא אליבא דאמת סבר ר' עקיבא טעם כעיקר דאורייתא. ודש"י כתב לעיל בדף הקודם ד"ה אין היתר מצטרף לאיסור כו', וכל לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשים דאפילו רבנן דלא דדשי כל וכל דרשי ולא היא כו', כלומר דמאן דלא דריש כל וכל גם כן לא דריש, ואם כן ליכא למשמע מוכל. וכן כתב רש"י לסוף אלא ממשמעותו דמשרת, אבל מאן דדדיש כל כ"ש דדריש וכל ואם כן שפיר מצינו למילף מוכל ולא הכרח למילף ממשרת, ואם כן ר"ע דדריש כל כנ"ל מאי מקשי הגמרא ור' עקיבא טכ"ע מנ"ל, הא שפיר יכול ללמוד תרווייהו מוכל ומשרת מוכל יכול ללמוד המ"ל, וממשרת יכול למילף טכ"ע ולמה באמת להתרצן לתרץ יליף מגעכו"ם. אלא דלפי זה דמוכל מוכל דהמ"ל, אם כן אפילו אם אנו נאמר דממשרת מוכח טכ"ע, מכל מקום שאר איסורים אין אנו יכולים ללמוד ממנו טכ"ע, דאפשר לומר דמה לנזיד דבו היתר מצטרף לאיסור וכיון שיש לו האי חומרא יש לו האי חומרא, מה שאין כן בשאר איסורים ובאמת אנו רוצים להוכיח דאפילו בשאר איסורים יהיה טכ"ע. ואין לומר דנילוף הא גופא המ"ל לכל איסורים מנזיר, זה אינו דהא לר"ע הוי שני כתובין הבאין כאחד כדאמר לקמן ואין מלמדין, וע"כ דאם המ"ל אינו בכל איסורים גם כן לענין טעם כעיקר אין אנו יכולין ללמוד דמה לנזיר דבו המ"ל. ע"כ הוכרח הגמרא להביא מגעולי עכו"ם דאפילו בשאר איסורים טעם כעיקד, דמנזיר אין אנו יכולין ללמוד שאר איסורים ומגעולי עכו"ם יליף שפיר לשאר איסורים:

ועל פי זה מתורץ קושית התוספות במאי דמקשו הא נזיר קל כו', ולפי זה אליבא דר' עקיבא אין אנו למדין כלל נזיר מגעולי עכו"ם, אלא בעצמו מפורש טכ"ע, אלא שאין אנו יכולין ללמוד שאר איסורים הימנו. אלא דלכאורה היה קשה למה לי משרת בנזיר לטכ"ע, ילמוד מגיעולי עכו"ם. אלא דמגעולי עכו"ם אין אנו יכולין ללמוד כקושית התוספת, על זה בא משרת, דאפילו בנזיר טכ"ע. ובזה מתורץ נמי הרש"י בחולין דף צ"ח ע"ב דהוי להו נזיר וגעולי עכו"ם שני כתובין הבאין כאחד. ועיין בדשב"א דחולין ובפר"ח על א"ח סימן תמ"ב, דמקשי' על רש"י דהוא לא כמאן. ולפמ"ש שפיר הוא שני כתובין הבאין כאחד, ובפרט לתירוץ התוספת דכליהם היו בלועים מיין ולא מצריך צריכי. ואין להקשות דאם ר' עקיבא יליף מוכל, המ"ל בנזיר וממשרת ליתן טכ"ע בנזיר, היכי מצי יליף טכ"ע מג"ע לכל האיסורים, הא הוו לענין שאר איסורים שני כתובין כו' נזיר וג"ע ואין מלמדין. יש לומר, דזה לא הוי שני כתובין כו', דכל חד מצריך צריכי, דאי כתיב געולי עכו"ם לבד אין אנו יכולין למדין נזיר הימנו דהא נזיר קל כקושית התוספות, ואי כתב בנזיר לבד אין אנו יכולין ללמוד שאר איסורין ממנו דהא יש לו חומרא המ"ל, מה שאין כן בכל איסורים. והא דקאמר הגמרא לעיל ומכאן את דן לכל התורה לענין טכ"ע זהו אמרינן אליבא דרבנן דלא דרשי כל וכל נמי לא דרשי ולא משמע להו משרת לענין המ"ל רק לענין טעם כעיקר ומגעולי עכו"ם נמי אין למדין משום דחידוש הוא וק"ל:

ועיין ברמב"ם הלכות קרבן פסח הלכה ו' מי שאבד פסחו כו' והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה. ועיין בכסף משנה ובלחם משנה וז"ל, והר"י קורקס הקשה בכאן קושיא חזקה דבשעיר המשתלח פסק רבינו ז"ל כרב דמצוה בראשון. והנראה להרמב"ם ז"ל, דהא הפשט פשוט בדברי הרב דסבר מצוה בראשון משום דראשון המצוה גמורה מרצון הבעלים והשני לא נפרש, רק מחמת שנאבד הראשון. ונמצא היכי דנמצא הראשון ושניהן עומדין להקריב הסברא הוא דראשון הנפרש מרצון הבעלים גמור לא ידחה מקדושתו, רק דהשני הנפרש מחמת דנאבד הראשון ידחה מקדושתו. ולפי זה מתורץ, דבשלמא בפסח אם יקריב אחד מהן השני לא ידחה מקדושה דהא קרב שלמים. ובזה הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל, דפוסק בפסח בין שנמצא קודם שחיטה ובין שנמצא אחר שחיטה לעולם קרב שלמים ואינו סובר כלל בפסח שירעה. נמצא לפי זה פסק הרמב"ם ז"ל דפסח איזה מהן שירצה יקריב, דאפילו אם יקריב השני הראשון שנפרש מרצון הבעלים לא יודחה מקדושתו דהא קרב שלמים. אבל בשעירים לעולם אם יקריב אחד השני נדחה מהקדושה לכך פסק הרמב"ם דיקריב הראשון דהוא הנפרש מרצון, והשני דנפרש מחמת שנאבד הראשון יודחה מקדושתו, כי אם יקריב השני הראשון שנפרש מרצון הבעלים יודחה מקדושה זה אינו שייך לכך פסק הרמב"ם ז"ל בפסח איזה מהן שירצה יקריב ובשעירים מצוה בראשון וק"ל. ע"כ דברי בני מה' ישראל נרו הרב מפיקוב:

דברי בנו הרב מאיר

בעזרת אדון כל דברי בנו הרב מהו' מאיר זלה"ה:

אמר הצעיר זעירא דמן חבריא היות שדברי פי קדשו של כבוד אדוני אבי מורי הגאון החסיד מ"ו לוי יצחק שי' יצאו לאור שנקבעו בדפוס שנקרא שמו קדושת לוי וגלוי וידוע לכל ישראל אחינו אשר דברי אאמ"ו שי' הם ברום המעלות אשר רוח ה' דיבר בו ואלפים מישראל אשר שמעו דבדי דוח קדשו נתלהבו לבם ונפשם לעבדות ה' ומעודו עד היום הזה אהלו אוהל של תורה ללמוד עם תלמידים חדושי הלכות ולחדש חידושי אורייתא. גלל כן אמרתי אהיה סניף לדברי קדשו. וזכרוני יעלה בזכרון קדוש להעלות שנים ושלשה גרגרים בחידושי אגדות ושנים ושלשה גרגרים בחידושי הלכות ויהיה נא אמרי לרצון לפני אדון כל:

חידושי אגדות

בגמרא סנהדרין דף ו' ע"א ר' מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה כל המברך את יהודה אינו אלא מנאץ כו'. עיין במהרש"א בחידושי אגדות שעמד בזה האיך שייך שחז"ל יאמרו דבר גנאי בזה על יהודה. וע"ש מה שתירץ דרז"ל לשבח יהודה כיוונו. ונראה בס"ד לפרש גם כן דלשבח יהודה ארז"ל, והוא דדבר הנראה בעין השכל דלא שייך לשבח איש צדיק שאינו עובר על עבירה חמורה כגזל ועבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות דאין זה שבח כל כך לצדיק שאינו עובר על עבירה חמורה, אפס שבחו הוא שמשבחין אותו שעוסק לקיים מצות ובעבודת ה' ובתורתו יהגה יומם ולילה כל זה בצדיק גמור. אמנם באדם קל שבחו הוא שאינו עובר על עבירה חמורה כגזל ורציחה. זהו כוונת רז"ל כל המברך את יהודה מנאץ לה', כיון שמברך אותו כפירוש רש"י ז"ל שמשבחו שלא הרג את יוסף מחזיק יהודה לאדם קל שאף על פי כן לא עבר עבירה זו של רציחה שאלו היה מחזיקו לצדיק לא שייך לשבחו כלל בזה שלא עבר על רציחה עבירה חמורה, לזה אמר מנאץ לה'. ומה שאמרו מנאץ לה', עיין במהרש"א ז"ל שכתב מפני ששמו של הש"י בשם יהודה ומי שאינו מחזיק יהודה לצדיק כאלו מנאץ לה' מפני ששמו בקרבו ודו"ק:

מסכת ברכות דף ד' ע"א בגמרא ודוד מי קרא לנפשו חסיד כו', ולא עוד אלא שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ד' שעות היום ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר כו'. וכתב הפני יהושע טעם לשבח בדברי חז"ל, דמשום הכי קרא לנפשו חסיד, על פי דאמרו חז"ל בסנהדרין דף פ"ב זקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן, וזקנים ע"ה שאלו שלא כהוגן. דזקנים שבאותו הדור דשאלו כהוגן, אמרו ושפטנו מלכינו להיות להם מורה הוראה להורות לעם ה' דרכי ה' דזהו כהוגן שישראל יהיה להם מורה הוראה וזקנים ע"ה דשאלו שלא כהוגן, שבקשו ללחום מלחמתם זה אינו כהוגן, דהשם יתברך נלחם לישראל. ולזה דוד המלך משום הכי הורה הוראות לישראל להצדיק לישראל שבזה הראה שכונת ישראל היה למנות מלך להורות להם דרכי ה' איסור והיתר טומאה וטהרה ע"כ דבריו. ונ"ל בס"ד על פי דבריו ליתן יותר טעם לשבח, דבזה שהיה מורה הוראה לישראל הראה חסידות גדול דמהאי טעמא קרא לנפשו חסיד, דרש"י ז"ל כתב בראש השנה דף ב' ע"ב, שמלכות הוא בירושה שבנו קודם, והמ"א פוסק בא"ח סימן נ"ג, דברב מורה הוראה אינו בירושה כיון שצריכין שיורה להם הוראה, אם כן מי שמופלג בחכמה יותר קודם לבנו ע"ש. ולפי זה אין לך חסידות יותר מזה, כיון דדוד המלך עשה דברי זקנים דמלך העיקר שיורה הוראות, אם כן בנו אינו קודם למלוכה דהעיקר היא הוראה, אם כן מי שמופלג בחכמה הוא הקודם, מה שאין כן לדברי זקנים ע"ה דמלך הוא עיקר ללחום מלחמות בנו קודם למלוכה. ואפשר שהכי דייק לישנא דקרא בפרשת שופטים (דברים יז, יד) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים, פירוש כמו האומות ללחום מסיים הכתוב אז למען יאריך ימים כו' הוא ובניו, שבנו קודם כדכתיב ובניו. אמנם דוד המלך שהראה שהעיקר להורות להם הוראות, אם כן אין בנו קודם כנ"ל. והשם יתברך ברוך הוא שילם לו גמולו הטוב שמעשיו הטובים שהורה הוראות לישראל היו מוכיחין שאין בנו קודם הבטיח לו השם יתברך (תהלים פט, ה) עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודוד כסאך סלה:

ועפ וכו'.ז בס"ד נראה לפרש הפסוק בשמואל ב' קפיטל ז' פסוק י"ט ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהי ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' אלהים, ע"ש ברש"י בפירוש זאת תורת האדם. ועל פי הנ"ל ניחא. דאמר דוד המלך ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים ותדבר אל בית עבדך למרחוק כפירוש דש"י ז"ל, לא בלבד שנתת לי המלוכה, אלא ותדבר למרחוק שגם בני יהיה מלך ע"ש. ושלא יקשה מאי שבח נתן על זה הלא מדין הגיע לבניו המלוכה דהמלוכה הוא ירושה כנ"ל, לזה אמר וזאת תורת האדם, פירוש וזאת זהו שלפני, דהיינו שאני מלך היא תורת האדם. שאני מורה לאדם התורה כמאמר חז"ל ואני ידי מלוכלכים בדם כו', שאני מחזיק לעצמי למורה הוראה כפי דעת הזקנים ששאלו כהוגן ומורה הוראה אינו בירושה לבנים דאם יש מופלג בחכמה יותר האחר קודם, ואם כן אתה אף על פי כן הבטחתני שבני יהיה מלך אני משבח אותך על זה ודו"ק:

בפרשת בא בפסוק (שמות יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיין במפרשים שנתנו טעם למה הבטיח להם דוקא שלא יחרץ כלב. ונראה בס"ד טעם, דכתיב בפרשת בראשית (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל כמאחז"ל (ויק"ר לו) בראשית בשביל ישראל כו', שבשביל ישראל נבראו הכל והם המשפיעים לכל העולמות אם כן הכל מתיראים (מהם) כמ"ש התוספות יום טוב בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע ע"ש. ולפי זה כל מי שצריך לקבל יותר הוא מתירא יותר מישראל. ורז"ל אמרו במסכת שבת (קנה:) בפסוק יודע צדיק נפש בהמתו, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שהה אכילתו בתוך מעיו ג' ימים ע"ש. אם כן הכלב הוא הפחות שבמקבלין מכל הנבראים שמזונותיו מועטין מהכל. וזהו שהבטיח השם יתברך לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אין לך הבטחה גדולה מזו שאפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין לא יחרץ לשונו, מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנ"ל מכל שכן שיתיראו מישראל ומעתה אין לישראל לירא משום דבר ודו"ק:

חידושי הלכות

באורח חיים בט"ז סימן תר"ח סק"א הטור כתב דתוספת יום הכפורים מקרא נפקא שצריך להוסיף ולא כתב מאיזה קרא. וכתב הלבוש שכונתו הוא מקרא דבחריש ובקציר תשבות ומקשה הט"ז על הלבוש דמאן דיליף מקרא זה סבירא ליה בכל שבת ויום טוב בעי תוספות כדאיתא בגמרא פרק יום הכפורים ואם כן מאי טעמא לא כתב הטור גבי שבת ויום טוב דבעי תוספות רק ביום כיפור מביא הטור דין זה של תוספות ע"כ ע"ש. ונראה בס"ד לתרץ קושית הט"ז על הלבוש. דהאמת כדעת הלבוש דכונת הטור מקרא דבחריש ובקציר תשבות ובכל שבת ויום טוב בעי תוספות ומה שלא הזכיר בשבת וי"ט תוספות דכיון שכתב ביום הכפורים דבעי תוספות לא הוצרך להזכיר בשבת ויום טוב דאתיא במכל שכן דבכל שבת ויום טוב בהתוספות שמוסיף מחול אל הקודש ליכא ביטול מצוה בתוספות זה מה שאין כן ביום כיפור דאיכא ביטול מצוה בתוספות זה דהא רז"ל אמרו בראש השנה וכן פסקינן בש"ע סימן תר"ד ס"א דמצוה לאכול ולהרבות בסעודה בערב יום כיפור ע"ש ורש"י ז"ל בר"ה דף ט' ע"ב כתב גם כן וז"ל דכל דמפיש באכילה ושתיה בערב יום כיפור טפי עדיף דאיכא מצוה בכל מה שמרבה באכילה ע"ש אם כן במה שמוסיף דאסור באכילה ושתיה כמ"ש הטור איכא ביטול מצוה של אכילת ערב יום כיפור דמצוה בו לאכול ועתה מוסיף בעי"כ קודם חשיכה לאסור עצמו באכילה ושתי' והוה אמינא בעי"כ דלא לוסיף מחול אל הקודש הוצרך הטור לכתוב דאף על פי כן מוסיף אע"ג דאיכא ביטול מצוה לפי זה ממילא מתורץ קושיות הט"ז דגבי שבת ויו"ט לא הוצרך הטור לכתוב דיוסיף מחול אל הקודש דאתיא בקל וחומר מעי"כ דשם איכא ביטול מצוה בהוספה דצריך להוסיף. ובאמת הטור למד מקרא דבחריש וקציר תשבות כדעת הלבוש ובכל שבת ויום טוב בעי הוספה (ועיין מ"ש המ"א בסי' תר"ד סק"א בשם של"ה דאפילו ת"ח אין להתענות בערב יו"כ כלל משום כל היום מצוה לאכול ע"ש) ודו"ק:

ומידי דברי בזה אמרתי להעלות מה שחנני הש"י תירוץ לקושיות התוספות בשבועות דף כ"ה ע"א תוספות ד"ה אינו והאמר ר' יוחנן.וז"ל למאי דס"ד השתא דלעולם קאמד תימא דתקשה ליה בריש פירקא גבי שבועה שלא אוכל עכ"ל ומתרצין תוספות דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצדך לפדש דלאלתר קאמד ע"כ וכונת תוספות אינו מובן למה גבי אכילה משמע לאלתר ונראה בס"ד לתרץ קושיות התו' דהט"ז פוסק בא"ח סימן תרע"ח סק"ב ומובא גם כן בעטרת זקנים סק"א דבשבת חייב לאכול פת דאורייתא וכן באכילות יו"ט ועי"כ אמרו רז"ל דחייב לאכול אם כן אמרינן דעת הנשבע שנשבע שלא לאכול דודאי כוון רק לאלתר כמ"ש התוספות דאחזוקי אינש ברשיע' אמרו רז"ל דלא מחזקינן ואם כונתו הי' לעולם אם כן אין לך עבירה מזו דנשבע לבטל מצוה דהא שבת ויו"ט ועי"כ מצוה לאכול והאיך נשבע שלא לאכול לעולם לבטל מצות אכילת שבת וי"ט ועיה"כ גלל זה באכילה לא הוצרך התנא לפרש דלאו לעולם כמ"ש תוספות דיש ימים שמצוה באכילה כנ"ל מה שאין כן בשינה דאין בשינה מצוה בשום זמן שיהיה מצוה לישן כמ"ש הפוסקים דמהאי טעמא לא מברכין אשינה בסוכה דאין חיוב לישן דוקא רק אם רוצה לישן ישן בסוכה ע"ש שפיר ס"ד שלא אישן כונתו לעולם להכי מקשה והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן כו' (ועיין בהר"ן דף רצ"ו ע"א דדעתו דנשבע שלא יאכל ז' ימים רצופים אינו אוכל מיד ואין מלקין אותו מיד ולפי טעמו בדעת הרמב"ם דגבי אכילה גם כן מלקין אותו מיד ואוכל מיד דנשבע לבטל את המצוה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ולפי סברתו זהו קושית המקשן איני והאמר ר' יוחנן כו' דהאיך משמע ממתניתין שלא אישן הוה לעולם הא אמר ר' יוחנן מלקין אותו דגבי שינה גם כן אי לעולם הוה נשבע לבטל מצוה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כיון דאי אפשר לחיות בלא שינה לכן מלקינן אותו משום שבועת שוא כפירוש רש"י וישן מיד דהוה נשבע לבטל מצוה דלא חל השבועה) ומתורץ בס"ד קושית התוספות ואפשר דלזה כיוונו התוספות במה שתירצו דגבי אכילה לא הוצרך התנא לפרושי דלאו לעולם ודו"ק:

מסכת שבועות דף כ' ע"ב תוספות ד"ה דכי לא נדר כתבו בשם ר"י לקיים הגירסא כיון דמדרבנן הוא אסור כי נדר חייל עליו איסור בל יחל ותירצו קושית רש"י ז"ל דהא א"נ מדאורייתא הוא חייל נדרא דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ע"ש והר"ן דף רצ"ה ע"א מסכים גם כן דעתו עם דעת הרז"ה כדעת תוספות לקיים הגירסא כיון דמדרבנן הוא וסברת הר"ן לתרץ קושית רש"י ז"ל דהקשה דע"כ לא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דא"נ יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם דאורייתא אסור באכילה חייל נדרא דנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות תירץ הר"ן ז"ל דכי אמרינן נדר חל על דבד מצוה בנדר לבטל מצות עשה אבל בנדר לקיים מצות לא תעשה כגון הכא שנדר שלא לאכול בצום גדליה בן אחיקם אי היה מדאורייתא לא הוה חייל נדרא וטעמא דמלתא כתב דכי נדר לבטל מצוה מחמת הנדר בא איסור חדש שמתחלה היתה אותה מצוה מוטלת עליו ועכשיו אסודה עליו גלל כן חל דנדרים יש להם כח לחול על דבר מצוה אבל בנדר לקיים מצות לא תעשה אין איסור חדש בא מחמת נדרו שיחול על דבר תורה דהרי גם מתחלה היה מחויב לקיים מצות לא תעשה זה סברת הר"ן ז"ל:

והנה לכאורה יש להבין לגירסת תוספות ובעל המאור והר"ן ז"ל דגרסינן כיון דמדרבנן הוא כנ"ל אם כן מוכח מברייתא זו אף על פי דבדאורייתא לא מהני נדר לקיים מצות לא תעשה כמ"ש הר"ן כנ"ל אפילו הכי כיון דמדרבנן הוא האיסור מהני לפי זה מאי מקשה הגמרא ביומא דף ע"ג ע"ב לריש לקיש האיך מועיל לריש לקיש שבועה בחצי שיעור כיון דריש לקיש מודה דאסיר מדרבנן אין שבועה חל עליו דהוי כמו דאורייתא ע"ש ה"ל לגמרא לתרץ דריש לקיש אשכח ברייתא דכאן דמדרבנן מועיל וכמו דכאן מועיל בנדר בדרבנן אף על פי דאינו מועיל בדאורייתא כמו כן בשבועה דהא ברייתא כאן מתרצינן דקמ"ל ברייתא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם דמועיל הנדר כיון דאסור רק מדדבנן דכן בכמה מקומות בש"ס דמקשה הגמרא לאמוראי ומתרצינן ברייתא אשכח דמסייע ליה וכמו כן ביומא הוה מצי לתרוצי ר"ל ברייתא דכאן אשכח דמסייע ליה דבדרבנן חל. ונ"ל בס"ד לתרץ דמכאן אין ראיה כלל דכונת הגמרא בכאן דאמרו כיון דמדרבנן הוא זה דהא לכאורה יקשה לדעת הר"ן למה לגמרא לומר כיון דמדדבנן הוא הא גם אי היה יום שנהרג גדליה מדאורייתא חייל נדרא כקושית רש"י דהא עיקר סברת הר"ן דמשום הכי לא חייל בדאוייתא לקיים מצות לא תעשה דאין דבר חדש בא ע"י הנדר וכאן בא דבר חדש על ידי הנדד דהב"י פוסק בא"ח סימן תקס"ה ס"א דבכל תענית אינו אסור רק באכילה אבל בטעימה מותר והוא מגמרא דברכות פרק ב' דף י"ד עיין שם ופסק שם הט"ז סק"א אבל הנודר ממאכל אסוד אפילו בטעימה ע"ש לפ"ז בא דבר חדש על ידי הנדר דקודם נדר מחמת איסור תענית לבד טעימה מותר כנ"ל והשתא על ידי הנדר אסור גם כן בטעימה כדפסק הט"ז כנ"ל אמנם אחר העיון ניחא בס"ד דפסק שם הב"י דביום כפור אסוד אפילו בטעימה והוא מהרא"ש בפ"ק דתענית דף ל"ג ע"א משם רבינו יהודה הברצלוני ע"ש והטעם מבואר בפוסקים משום דיום כיפור דאורייתא אסור אפילו טעימה (ובתשעה באב הטעם דכדאי בית ה' אלהינו לאבד יום א' בשנה) ע"ש אם כן לפי זה זהו כונת חז"ל כיון דמדרבנן הוא דאי היה דאורייתא לא חל הנדר דאין כאן דבר חדש דבלא נדר גם כן בתענית דאורייתא אסוד בטעימה כנ"ל והשתא בס"ד מתורץ דמשום הכי לא מביא ביומא הגמרא ראיה מכאן דבדרבנן חל דבאמת מצינו לומר דגם בדרבנן אינו חל כדעת המקשן דשם וכאן כונת חז"ל מטעמא אחרינא כיון דמדדבנן הוא חל הנדר דיש כאן דבר חדש דקודם היה מותר בטעימה דתענית דרבנן פוסק הב"י דמותר בטעימה ועל ידי הנדר אסור בטעימה כנ"ל והיכא דעל ידי הנדר בא דבד חדש כתב הר"ן ז"ל גופא דחל הנדר ומשום הכי הוצרכו לומר בכאן כיון דמדרבנן הוא דאי הוה התענית דאורייתא היה אסור בטעימה קודם הנדר גם כן כנ"ל אם כן לא בא מחמת הנדר דבר חדש דאז אינו חל כל זה בכאן אבל בגמרא יומא שפיר מקשה לריש לקיש האיך מוקי למתני' דשלא אוכל נבילות בחצי שיעור הא אסור מדרבנן ולא חל דא"ל דעל ידי השבועה בא דבר חדש דאסוד אפילו בטעימה דבלאו הכי בנבילות וטריפות לריש לקיש אסור בטעימה גם קודם השבועה כיון דס"ל דרבנן אסרו חצי שיעור נבילות השוו חכמים שיהא מדבריהם חצי שיעור כמו שיעור שלם מדאורייתא וכמו דשיעור שלם והוא מדאורייתא אסור בטעימה כנ"ל כן חצי שיעור אסור בטעימה דהא שוינהו רבנן לחצי שיעור מדבריהם לשיעור שלם מדאורייתא (ושיעור שלם דאורייתא אסור בטעימה כנ"ל דכל דאסור באכילה מדאורייתא אסור בטעימה ומתורץ בס"ד ודו"ק):

מסכת ב"ק פ"ט הרי"ף כ' דל"ו ע"ב התוק וכו'. בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דוקא כשלא ביטלו ממלאכתו ע"ש ומקשי עליה השלטי גבורים למאי דפסק הרי"ף ד' הנ"ל דעבדי כמטלטלי דמי אם כן העבד הוא גזול וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה א"כ אפילו ביטלו ממלאכתו נמי פטוד דהא הרי"ף גופא פוסק כן בדף זה ע"א וז"ל ההוא גברא דגזל תורא מחבריה אזל כרב בהו כרבא כו' בסוף אהדרינהו למרייהו כו' גזילה הוא והדרה בעינא ע"כ ופשטא דבכל ענין מיירי אפילו שביטלן להשוורים ממלאכתן ואעפ"כ פסק דהשוורים הדרא בעינא ואינו משלם השבח ואם כן דברי הרי"ף סותרים זה את זה ומובא קושיא זו ג"כ בח"מ סימן שס"ג בסמ"ע סעיף ד' ס"ק י"א ובש"ך ס"ק י"ט ומחמת זה רוצה הש"ך ז"ל לומר דלמאי דפסק הרי"ף עבדא וכו'.כמטלטלי הדר מההיא דכתב והוא שלא ביטלו ממלאכתו ע"ש:

ונראה בס"ד לתדץ דעת הרי"ף דאינו סותר דבריו הנה הסמ"ע כתב שם ס"ק י"ג דמשום הכי בגזל תורא דחבריה וכרב בהו כרב' וכן בתוקף ספינתו של חבירו דאינו משלם רק השוורים גם דעשה בהם מלאכה וביטלן ממלאכת' הוא משום תקנת השבים ע"ש דסבירא ליה לסמ"ע כדעת הפוסקים ומובא בש"ג ר"פ הגוזל קמא דף ל"ה ע"ב דטעם דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ולא שבח שנשבח אצלו הוא משום תקנת השבים ע"ש והנימוקי יוסף כתב דף הנ"ל דתקנת השבים לא שייך רק היכא שמחזיר הגזילה מעצמו אבל באינו מחזיר מעצמו ליכא משום תקנת השבים ע"ש וכן הדעת נותנת כיון שאינו מעצמו מאי תקנת השבים שייך בו לפ"ז בס"ד מתירוצים דברי הרי"ף דכאן כתב הרי"ף וז"ל התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור דלא הזכיר הרי"ף שהחזיר העבד מעצמו הפשט הפשוט דעבד הוא דבר דנייד אחר שגמר העבד המלאכה אצל הגזלן הלך מעצמו אל בית רבו אבל מעצמו לא החזיר להכי שפיר פסק דוקא שלא ביטלו ממלאכתו דבביטלו ממלאכתו צריך לשלם השבח דהא דמשלם כשעת הגזילה משום תקנת השבים כנ"ל דהא בלא החזיר מעצמו ליכא תקנת השבים כנ"ל רק כשלא ביטלו פטור כדאמרינן בגמרא דניחא ליה למרי' גופא שלא ילך העבד בטל מה שאין כן בהאי גברא דגזל תורא כתב הרי"ף ז"ל לסוף אהדרינהו למרייהו ע"ש דהיינו שהחזיר מעצמו שפיר פוסק דאינו צריך להחזיר רק השוורים אפילו ביטלן ממלאכתן ואינו משלם השבח דבהחזיר מעצמו איכא תקנת השבים ואז כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ומתודץ קושיא השניה על הרי"ף דדברי הרי"ף ז"ל אינם סותרים מההיא דהתוקף אמה שכתב בגזל תורא ומתורץ ממילא קושיתו גם כן דהא עבדא כמטלטלין אם כן הוא דבר הנגזל וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דהא הטעם דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה משום תקנת השבים כנ"ל לדעת הסמ"ע ובההיא דהתוקף דלא החזיר מעצמו ליכא תקנת השבים כנ"ל לדעת הנ"י ודו"ק:

מסכת סנהדרין דף ד' ע"ב תוספות ד"ה דנין חטאת וארבע קרנות וז"ל תימה הא אפילו פנים מפנים לא גמרינן דבעי קרא בזבחים בפ' ב"ש לפר כהן משיח ולפר העלם דבר של ציבור ולשעירי עכו"ם אע"ג דכולה חטאת נינהו ע"ש וכ"ש דלא אתי חיצונית מפנימיות עכ"ל וכאן כתבו ושמא יש לחלק ע"ש ובזבחים דף ל"ח ע"א הקשו קושיא זה והניחו בצריך עיון. והנלפע"ד בעזר אדון כל לפי פירש"י שם בזבחים מתורץ קושית התוספות דז"ל הגמדא דזבחים שהביא התו' דף ל"ט ע"א ת"ש ועשה כאשד עשה מה ללמוד בהזאתו כו' שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום אין לי אלא מתן שבע מתן ארבע מנין תלמוד לומר כן יעשה לפר זה פר יוה"כ כאשר עשה לפר זה פד כהן משיח החטאת אלו שעירי עכו"ם ע"כ ופידש"י ד"ה מתן ארבע להכי צריך קרא למתן אדבע דפנימיות דליכא למילף ממתן שבע דמעכב בכל חטאת פנימי דאין צריך בכל אחד מחטאת פנימיות קרא משום דמצינו בחטאת חיצונית דאינו מעכב מתן ארבע אם כן בכל חטאת פנימי איכא למימר דילמא הוא דמי לחטאת חיצוניות דמתן ארבע אינו מעכב בו להכי צריך קרא בכל חטאת פנימיות דמתן אדבע מעכב בו ע"כ ע"ש אם כן לפי זה בס"ד מתורץ קושית תוספות דהא דבעי קרא בכל חטאת פנימית בכל א' דלא ילפינן פנים מפנים לענין מתן ארבע היינו לפי המסקנא דכאן דמסקינן דבחטאת חיצוניות אינו מעכב מתן ארבע אם כן דילמא בכל חטאת מחטאות פנימיות אינו מעכב מתן ארבע כמו בחיצוניות כפרש"י להכי בעי קרא בכל אחד דאין לילף ממתן שבע דהא מצינו במתן ארבע בחטאת חיצוניות דאינו מעכב ולהכי בעי קרא לפר יום הכפורים דבו מתן ארבע מעכב לא כחטאת חיצוניות וכן לפר כהן משיח דג"כ לא דמי במתן ארבע לחטאת חיצוניות וכן לשעירי עכו"ם דכולם חטאת פנימיות דמתן ד' מעכב בכל אחד אע"ג דמצינו בחיצוניות דמתן ארבע אינו מעכב אף על פי כן בפנימיות בכל אחד איכא קרא דמתן ארבע מעכב בו משא"כ השתא לפי הס"ד דכאן דקאמר דנין חטאת וד' קרנות כו' דבעי למימד אדרבה איפכא דגם בחטאת חיצוניות מתן ארבע מעכב בכל אחד דאם חיסר לא עשה ולא כלום אם כן באמת לפי הס"ד השתא לא בעי קרא כלל לחטאת פנימי דמתן ארבע מעכב בהן ובלא זה לפי הס"ד מעכב דהוקש למתן שבע כפידש"י שם כמו דמתן שבע מעכב כן מתן ארבע מעכב בכל אחד מפנימיות דאין לומר כפירש"י מחמת דמצינו בחיצוניות דמתן ארבע אינו מעכב דהא לפום ס"ד דהשתא גם בחיצוניות בעי למימד דמתן ארבע מעכב בהן וכיון לפום ס"ד דלא בעי למימר דבחיצונות מתן ארבע אינו מעכב דק אדרבה איפכא בעי למימר א"כ ממילא לא צריך לחטאת פנימיות לכל א' לפי הס"ד דכל חטאת שוין כמו דמתן שבע מעכב גם מתן ארבע מעכב שפיר ס"ד לומר גם חטאת חיצוניות לילף מפנימי דכל חטאת שוה במה שציותה התורה וכמו דמתן ארבע בפנימיות מעכב כמו כן בחיצוניות מתן ד' דשוה לפנימיות לענין מתן ד' גם כן לעכב בו ומתורץ קושיות תוספות בס"ד ודו"ק:

בגמרא דכתובות דף ט"ו ע"א אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה כו' ומקשה בעל המאור הא בעלי חיים פרי הוא ופרי לא עבדי חליפין ע"ש לכאורה יפלא פליאה גדולה למה מקשה הבעל המאור בכאן הקושיא אמימרא דאמוראי ולא מקשי הך קושיא על מתני' דב"מ דף ק' דקתני מתני' המחליף פרה בחמור וילדה הא פרי לא עבדי חליפין (ובאמת באסיפות זקנים בב"מ מקשי שם במתני' הנ"ל קו' הנ"ל אפס להבין אמרי קדוש בעל המאור ז"ל שמיאן להקשות אמתני' ומקשה על מימרא דאמוראי) ואחר העיון נראה בס"ד דדברי בעל המאור מתוקים בטעמן שמהאי טעמא לא מקשי אמתני' דב"מ דשם לא קשה קושיתו רק כאן שפיר מקשה דפסקינן בש"ע ח"מ סימן ר"ך דמוכר חמור סתם מוכר כל כלי הרכיבה דהיינו מרדעת ואוכף ופירש שם הסמ"ע דסתם חמור לרכיבה עומד ומסתמא לא לקח רק אדעתא שיתן לו גם כן כל כלי הרכיבה והוא הדין בחליפין כשמחליף עבור חמור סתם צריך ליתן לו כל כלי הרכיבה דחד טעמא הוא דסתם חמור לרכיבה עומד אבל מוכר פרה סתם לא מכר רק פרה לבד ולא הכלים שעליה משום דפרה עומד גם כן לאכילה והוא הדין לחליפין כשמחליף עבור פרה סתם אינו נותן רק הפרה לבד דחד טעמא דסתם פרה עומד לאכילה גם כן ע"ש ואנן פסקינן עוד ומבואר בכמה מקומות בש"ע גבי פרי דלא עבדי חליפין ה"מ במשך הפרי לבד אבל כשמחליף עבור פרי וכלי ומשך הפרי והכלי גם דפדי לא עבדי חליפין אף על פי כן נקנה הלה עבור הכלי שמשך ע"ש:

ועל פי זה מתורץ דמתני' דהמחליף פרה בחמור דבעל הפרה משך החמור כפירוש רש"י שם וסתם חמור הוא עם הכלים כנ"ל אם כן משך פרי עם כלי דהיינו הכלים השייכים לחמור כדפסקי' כנ"ל אם כן לא קשה שם הא פרי לא עבדי חליפין דהפרי נקנים עבור הכלים כנ"ל ופרי גופא מקניא בחליפין כדאמרו רז"ל בב"מ דף מ"ה להדיא אמר ר"ש פירי כו' אקנויי מיקנא בחליפין ע"ש וכן פסקינן בש"ע מה שאין כן כאן דמיידי להיפך דמשך בעל החמור את הפרה כדאמר רי עש שפיר מקשי הבעל המאור הא פרי לא עבדי חליפין והאיך מיקני החמור במשיכת הפרה שהפרה היא פרי דלא עבדי חליפין דא"ל דניקני עבור כלי הפרה דהא בפרה פסקינן המוכר ומחליף סתם פרה אין לו אלא פרה לבד ולא כלי הפרה א"כ ל"ל עבור הכלים דהא אין לו כלים בפרה ומתורץ דעת בעל המאור ז"ל ודו"ק:

מסכת כתובות דף נ"ט ע"ב הבעל התרומות שער מ"ג מביא דעת רב האי גאון ומובא בטור בשמו גם כן סימן קי"ז דהא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד מיירי בין בקדושת הגוף בין בקדושת ממון ואין חילוק כלל בין קדושת דמים לקדושת הגוף דאפילו בקדושת הגוף לא חל ההקדש רק באם יש נכסים אחרים ללוה שיגבה המלוה חובו אבל כשאין למלוה לגבות ממקום אחר לא מהני אפילו קדושות הגוף להפקיע מידי שעבוד ומקשה הגדולי תרומה שם על דעה זו מהך דכתובות דף נ"ט בקונם שאני עושה לפיך דאמר ר' יוחנן בן נורי יפר שמה יגרשנו ותהא אסורה לחזור ומקשה הגמרא אדשמואל ומסיק הגמרא קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבה הקדש כו' מפקיע מידי שעבוד ומקשה הגמרא וניקדשו מהשתא כו'. ולפי שיטת רב האי גאון מאי מקשה המגרא ונקדשו מהשתא דהא השתא לא חל הקדושה גם בקדושת הגוף דהא מעשה ידיה שאסדה לבעלה בקונם אין לבעל לגבות ממקום אחר דהא אין לה נכסים ע"כ קושית הגי"ת:

ונראה בס"ד לתרץ דשפיר מקשה בכאן וניקדשו מהשתא כפירשי שם דהקושיא קאי לר' יוחנן בן נורי מאי איריא דקאמר שמא יגרשנו דמשמע דאינו חל רק כשיגרש יחול מיד השתא ע"ש בפירש"י דיש בכאן לבעל לגבות ממקום אחר דאיתא בבבא קמא דף פ"ט גבי האשה שחבלה באחרים ובבעלה כו' דפריך הגמרא ותיזבין כתובתה לאחרים בטובת הנאה ומתרצה כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטריחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומקשה שם האיך אפשר שתמחול לבעלה הא אסור לאדם לדור עם אשתו שעה אחת בלא כתובה ומתרצין התוספות שיעשה כך שיגרשנה ותמחול כתובתה לבעלה ואח"כ יחזירנה ע"ש ולפי זה בעזר אדון כל מתורץ דכאן שפיר מקשה לר' יוחנן בן נורי כיון דאתה אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אם כן ס"ל דכשמגרשה אסור לו בכאן לחזור ולישא אותה אם כן מה אתה אומר שהקונם אינו חל רק בגירושין וניקדשו מהשתא כנ"ל בשם רש"י דהקושיא לר' יוחנן בן נורי דהא כאן חל דיש לבעל לגבות ממקום אחר שתזבין כתובתה לאחרים ויגבה הבעל מעשה ידיה כקושית הגמרא שם דכאן ל"ל תירוץ דשם דלגבי בעלה ודאי מחלה משום קושיות תוספות דלא מצי למחול דאסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה וכאן ל"ל תירוץ תוספות דיעשה ערמה דיגרשנה כדי שתוכל למחול ואחר כך יחזור וישא אותה דהא כאן אם יגרשנה אסור לו לחזור ולישא אותה מחמת הקונם כדאמר ר' יוחנן בן נורי וכיון שאינו יכול לחזור ולישא אותה ודאי לא יגרשנה כמו שכתבו התוספות אבל באמת היכא שאין למלוה לגבות חובו מלוה ממקום אחר דעת רב האי גאון שריר וקיים דאינו מפקיע אפילו קדושת הגוף ושפיר מקשה הגמרא ונקדשו מהשתא כפי ערך ששוה דמי כתובה בטובת הנאה יחול מיד שלערך הדמים הללו יאסור עליו מיד מעשה ידיה וכפי ערך הזה יחול הקונם מהשתא דערך הזה יש לו לגבות מהכתובה כנ"ל ולמה אמר ר' יוחנן דאין הקונם חל כלל מהשתא אפילו על ערך פרוטה רק התחלת הקונם אחר גידושין והא דמי מעשה ידיה עד שיעור דמי כתובה ששוה למכור בטובת הנאה ראוי לחול מהשתא שיאסור עליו מעשה ידיה ערך ששוה כתובה במכירה של טובת הנאה כנ"ל ומתורץ בעזר אדון כל דעת רב האי גאון ודו"ק:

הואיל דחיבור הקדוש הזה של כבוד אאמ"ו ש' בנוים ומיוסדים על אדני פז על ענין חנוכה ופורים אמרתי להעלות בכתב שני גרגרים בחידושי הלכות בחנוכה ופורים:

לחנוכה כתב בש"ע הלכות חנוכה סימן תדע"ג ס"ב בב"י וז"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק להדליקה כו' ע"ש ומקשה הט"ז סק"ח מאי לפיכך הלא גם אי הנחה עושה מצוה כבתה אין זקוק לה ע"ש שכמעט שהניח בצריך עיון. ונראה בס"ד לתרץ דדברי הבית יוסף מתוקים מדבש דהט"ז מביא בשם הגהות סק"י והמ"א ז"ל ס"ק י"ל בשם ש"ג דבנותן פחות מכשיעור שמן מקודם כבתה זקוק לה והוא אליבא דמאן דאמר הנחה עושה מצוה אבל להב"י דפוסק הדלקה עושה מצוה גם בנותן פחות משיעור מקודם כבתה אין זקוק לה כדפסק הב"י בהדיא סימן תרע"ה ס"ב וז"ל כיון דהדלקה עושה מצוה צדיך שיתן שמן כשיעור קודם הדלקה ואי נתן פחות מכשיעור קודם הדלקה ואחר כך נותן שמן שידליק כשיעוד לא יצא ידי חובתו והוא דעת הרא"ש משום דהדלקה העיקר ע"ש. היוצא מזה דאי הנחה עושה מצוה אי נתן שמן פחות מכשיעור כבתה זקוק ליתן אחר כך שמן כשיעור ויצא ידי חובתו כדברי הש"ג והגהות הנ"ל ואי הדלקה עושה מצוה גם כשלא נתן שמן כשיעור מקודם כבתה אינו זקוק שיתן כשיעור שמן אח"כ ולהדליק לא מהני כיון דהדלקה עושה מצוה והדלקה הי' מקודם (פחות מכשיעור) כדעת הב"י כנ"ל:

ומעתה דברי הבית יוסף עולים כהוגן דפסק לשיטתו מחמת דהדלקה עושה מצוה לא מהני מה שנותן שמן אחר הדלקה כיון דהדליק מקודם פחות מכשיעור שפיד כתב הב"י דהדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה דאי הנחה עושה מצוה לאו מילתא דפסיקא הוא בכבתה דאינו זקוק דלפעמים זקוק בנותן שמן קודם הדלקה פחות מכשיעור דאז בכבתה יתן להשלים השיעור וזקוק להדליק ויצא בזה גם דהדליק מקודם פחות משיעור מ"מ הא הנחה עושה מצוה כדעת הש"ג והגהות כנ"ל מה שאין כן אחר שהדלקה עושה מצוה שפיר כבתה אין זקוק במילתא דפסיקא דלעולם לא משכחת דבכבתה יהיה זקוק ממה נפשך וכו'. אי נתן קודם הדלקה כשיעור הא כבתה אין זקוק לכ"ע. ואי נתן מקודם פחות מכשיעור גם כן כבתה אינו זקוק לה ליתן אח"כ כשיעור וכו'.כמו שפסק הב"י כיון דהדלקה עושה מצוה לא מהני מה שנותן אח"כ שמן אחר הדלקה ראשונה דעיקר הדלקה ראשונה עושה מצוה כדפסק הב"י בהדיא דאחר הדלקה ראשונה לא מהני נתינת שמן דגם בכבתה אח"כ דהדלקה ראשונה עשה מצוה ומתורץ קושית הט"ז על הב"י ודו"ק:

לפורים מגילה דף ד' ע"ב בהר"ן דף הנ"ל ורפ"ח מביא דיעות מחולקים איכא דסברי הא דאמרינן במתניתא כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו דוקא בארץ ישראל אבל לא בחוץ לארץ ודעת התוספות והרמב"ן דאפילו בחוץ לארץ כל שמוקף חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו ע"ש ונראה בס"ד להביא ראיה לדעת תוספות והרמב"ן דאפילו בח"ל מוקפין חומה קורין בט"ו דבמשנה ב' קתני חל י"ד להיות בע"ש מוקפין חומה קורין בו ביום בערב שבת דמסיק רבה הטעם שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ע"ש וכתב הרי"ף ז"ל ד' רנ"ח ע"ב דמשום הכי גזרינן שמא יעבירנו משום דספיקא הוא ואנן לא ידעינן בקביעא דירחא כדאמדינן במסכתא סוכה ומשום הכי בספיקא גזרו שמא יעבירנו וכתב שם הר"ן דהגם במגילה הוה מצי למימר משום דבמגילה דרבנן אפס חז"ל וגם הרי"ף כתבו חד טעמא דבשופר ולולב הוא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומש"ה גזרו שמא יעבירנו כן במגילה משום ספיקא דלא ידעינן כו' וגזירה שמא יעבירנו ע"ש. והלא יקשה לך הא במתניתן קתני דבמגילה אינו דוחה שבת דמהאי טעמא מוקפין חומה קורין בע"ש כשחל ט"ו בשבת ובימי המשנה הא היו מקדשין החודש על פי הראיה וליכא ספיקי דלא ידעינן בקביעא דירחא כבר הקשו חז"ל במסכת סוכה ג"כ קושיא זו רפ"ד אמתניתן דשם אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחי דפי' רש"י דבני ארץ ישראל מקדשין ע"פ הראיה בזמן מתני' ומשני הגמרא כיון דאנן לא דחינן פרש"י בני בבל דאינן בקיאי' אינהו נמי לא דחו פי' רש"י וגם בני ארץ ישראל דבקיאים לא דחו מחמת בני בבל ותידוץ זה הוא אמתני' דכאן ג"כ לפי שיטת הרי"ף מחמת בני בבל לא דחי המגילה גם בארץ ישראל מעתה מוכח כדעת הרמב"ן ותוספות דמוקפין בי"ד היכא שחל ט"ו בשבת מטעם א' דלולב ושופר שמא יעבירנו דלא ידעינן בקביעא דירחא וגם דבני ארץ ישדאל בקיאין אין קודין בשבת כיון דמצוה דמוקפין שוה לבני בבל כמו בני ארץ ישראל שייך לומר שפיר בכאן כמו בלולב כיון דאנן לא דחינן דמצוה זו נוהגת בחוץ לארץ גם כן אינהו וכו'. נמי לא דחו משא"כ אי אמרינן דמוקפין לא שייך אלא בא"י אבל לא בח"ל א"כ ל"ל כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי דהא אין שייך כלל מוקפין לבני בבל רק לבני א"י וכיון דמצוה דמוקפין דקורין בט"ו שייך לבני א"י לבד אין לתלות בבני בבל ובני א"י הא בקיאין בקביעא דירחא ומכאן ראיה לדעת תוספות ורמב"ן דמצוה דמוקפין דקורין בט"ו הוא גם לבני בבל לא לבני ארץ ישראל לבד ודו"ק:

ואתחנן מול בורא עולם ב"ה יהיו נא אמרי לרצון לפניו ב"ה ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו עד עולם ולעבדו באמת ובתמים לילות וימים. והש"י יקבץ נדחינו מכל העמים ונזכה לראות בעמוד הכהן לשרת באורים ותומים דברי הצעיר ושפל אפר כירה ליראי ה' ולחושבי שמו העובדים את ה' באמת ולומדים תורתו הקדושה לשמה אמן כן יהי רצון:

הקטן מאיר באאמו"ר הגאון החסיד מוה' לוי יצחק נר"ו שי' לאי"ט בהגאון מוה' מאיר ז"ל אב"ד דק"ק היסקאב בהגאון מוה' משה זלה"ה מזאמישטץ יע"א: