קדושת לוי/בראשית

קדושת לוי · בראשית · >>

פרשת בראשית

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. הכלל שהבורא ב"ה הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש. ולכן אנו אומרים יוצר אור ובורא חושך. ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי והכל מאתו יתברך והוא שלם. והוא כלול מהכל ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום רק הבורא ב"ה נותן בו כח אז מכנה להשם יתברך בשם בחינות יוצר דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר. אכן כשאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל באין אז הוא במדריגות יש אז מכנה להבורא ב"ה רק בחינות יצר דהיינו שברא אותו כבר ולכן אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה דחכמה הוא מדריגת יש. ולכן שפיר שייך יצר ולא יוצר ולכן נאמר בכתבי האריז"ל שה' מלך הוא בחינת אין כי ה' מלך שהוא עכשיו נותן בנו חיות. והוא בחינת אין שאין אנו כלום רק שהשי"ת נותן בנו כח והנה האין הוא מתנהג הכל למעלה מהטבע והיא מתנהג בטבע אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין הוא ע"י המצוה ותורה שנקראת והחיות רצוא ושוב וזה שכתב הזוהר כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש שהוא התחברות יש באין ואין ביש ולכן נקראת מצוה כי מ"צ הוא בא"ת ב"ש י"ה דהיא בחינת האין ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש ולכן אותיות י"ה הוא סתום כי אין הוא סתום. ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה. דזה שאנו פועלים במצוה שאנו עושים נחת רוח להשי"ת זה הוא בסתר שאינו נראה לנו ומה שאנו פועלים טיבות לעצמנו זה הוא נראה לנו. וזה פירוש הכתוב הנסתרות לה' אלהינו פי' הנסתרות בחי' הסתר שבמצוה שאנו פועלים הוא לה' אלהינו שמה שאנו פועלים בו הוא נסתר לנו והנגלות הבחי' התגלות הוא לנו ולבנינו הוא מה שאנו מביאים שפע הוא נגלה לנו. וזהו בראשית ברא אלהים פירוש שהשם יתברך ברא יש שהוא ראשית ועי"ז נתהוה בריא' שמים וארץ כי קודם הכל נתהוה באין וזהו שתרגום ירושלמי בחוכמא ברא כו' כי חכמה הוא בחינת יש:

או יאמר בראשית ברא אלהים את. נראה דהנה כל העולמות וכל המלאכים והעולם התחתון מקבלים שפע מהבורא ית' וכל החיות של העולמות רק ממנו ית' כאמור אליהו ז"ל וכד אנת תסתלק מנייהו וכו' ואנת הוא נביעו דכולא. והנה העולמות אינם יכולי' לקבל השפע ממנו ית' כי אם ע"י לבושין וע"י כמה צמצומים כנודע מדברי האריז"ל כי כל העולמות הם מגושמי' ועבים לנגד השפע היוצא ממנו ית' אפילו המחשבה טהורה שהיא דקה מן הדקה הוא עב ומוגשם להחיות כנמשד ממנו ית' ולכן קודם שברא את העולם עולמות שיתלבש בהן הבורא ב"ה שעי"ז יוכלו לקבל העולמות השפע הנמשך מאתו יתברך. ואלו העולמות מציחצחי' ועליהם נאמר והשביע בצחצחו נפשך. ואלולי זאת לא היו כל העולמות יכולין לסבול אור שפעו ית'. וחיותו הנמשך ונמצא קודם הכל ברא לבושין מצוחצחין. ועולמות מצוחצחין ומדות מצוחצחין שיכלו העולמות שלמטה מהן לסבול חיות הנמשך ממנו. וזהו פירוש הפסוק כפשוטו בראשית הכל ברא אלהיס את השמים כו' תיבת את כמו אתה ואתה פירוש ואתה מרבבות קודש זהו פ' בראשית הכל ברא את העולמות המציחצחין שנבראו קודם בריאת העולמות שיוכלו לבא מהם שמים וארץ את הוא כמו ל בא שמעולמות כמציחצחין העליונים יוכלו לבא שמים וארץ:

עוד יבאר בראשית ב' ראשית הש"י משפיע שפע ואנו בתפלתינו עושים צימצום בהשפע כ"א לפי הרצון שלו זה עושה צימצום עם אותיות חיים לחיים. וזה עם אותיות חכמה לחכמה. וזה עם אותיות עושר לעושר וכן לכל הטובות כל אחד כרצונו והנה כל מה שיש ברוחניות יש כמוהו בגשמיות. והנה בגשמיות יש קול ודיבור הקול הוא כלול והדיבור הוא הצימצום להקול באותיות הדיבור והנה כן בראש השנה הקול שופר הוא השפע מהבורא ב"ה הוא הכלול. ומה שאנו אומרים מלכיות זכרונות ושופרות היא הצמצום שאנו מצמצמים בהאותיות את השפע מהבורא ב"ה כל אחד כפי הרצון שלו הנה זה שהשפע נשפע כלול מהבורא ית' זה הוא בחינת תורה שבכתב וזה שאנו עושין צימצום בהשפע עם האותיות הוא בחינת תורה שבע"פ כי תורה שבעל פה היא ברצון ישראל כאשר הם עושין הפירוש בהתורה שבכתב וזהו בראשית ב' ראשית תורה שבכתב ושבעל פה:

בראשית ברא אלהים פירש"י לא היה צריך להתחיל התורה כו' לכאורה יש להבין הא התורה צריך להתחיל בבי"ת. והנראה כי טעם שהתורה מתחיל בבי"ת משום דאמרו ז"ל ילקוט ירמי' סימן רס"ג בשם פדר"א שאות בי"ת סתום מג' רוחות ופתוח מרוח צפונית שהש"י ברא העולם בג' רוחות ורוח צפונית פתוח מי שיעשה עצמו אלוה יאמרו לו שיברא הרוח הד' נמצא התחלה בב' משום לידע שהקב"ה חידש העולם ושפיר כתב רש"י לא היה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' שאז בשעת יציאת מצרים ע"י הניסים והנפלאות ראו שהשי"ת חידש העולם כנזכר בספרי קודש שעל ידי יציאת מצרים נודע חידוש העולם והמבין יבין:

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עוד יבואר בראשית ברא אלהים את השמים. מלת את הוא מיותר. ונראה להבין, כי מלת את הוא מלשון בא מלשון (דברים לג, ב) ואתה מרבבות קודש, פירוש שהאציל עולם אצילות ועולם הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה שבזה יהיה שמים וארץ. ובזה יבואר הפסוק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, שבכל מעשה בראשית נאמר ויהי כן וכאן כתוב ויהי אור. והנראה דלשון כן הוא כך לא כמו שהיה בתחלה רק כמו שנברא אבל האור בלאו הכי היה אור רק שנאצל מאור אין סוף ואם כן אור אין סוף היה מתחלה רק שבזה הדיבור ויהי אור נאצל מאור אין סוף להעולמות ונפרד מאור האין סוף אם כן מיד שאמר יהי אור מיד נפרד מאור אין סוף כפי שיעור שיכולו העולמות לסבול וזהו ויהי אור מאור אין סוף וכן הוא בז"ח ויהי אור אור שכבר היה. ובזה יבואר הפסוק אשר ברא אלהים לעשות, מלת לעשות הוא מיותר. והנראה כי הקדוש ברוך הוא בכל יום מחדש מעשה בראשית ככתוב מחדש בטובו וכו' מעשה בראשית, אך ההפרש שבין מעשה בראשית ובין התחדשות בכל יום מעשה בראשית, שבכל יום מעשה בראשית ברוחני ובמעשה בראשית נתחדש מעשה בראשית הגשמי. וזהו אשר ברא אלהים לעשות, זו שברא ה' עולמות כדי שיוכל לברוא גם עולם העשיה עולם הגשמי:

במדרש (בראשית רבה ח) בשעת בריאת העולם אמת אמר אל יברא מה עשה הקדוש ברוך הוא השליך אמת ארצה שנאמר (תהלים פה, ב) אמת מארץ תצמח. הכלל כי האדם שהוא שקרן אינו יכול לעסוק אפילו בזה העולם בעסקי העולם הזה, כי מי שהוא שקרן אינם רוצים לעשות עמו אפילו משא ומתן ולדבר עמו ובאמת בשאר מצות אפילו כשאדם אינו מקיים חס וחלילה אף על פי כן יכול לעסוק בעסקי זה העולם ובאמת למה כן שבלא אמת אינו יכול לעסוק אפילו בעסק העולם הזה ולא כן בשאר מצות. הכלל, כי האמת הוא מדריגה גדולה ואינו בא בנקל ואם היה באפשרי לעולם להתקיים בלא האמת לא היה האדם מעורר עצמו לבא אל האמת ולא היה עושה שום דבר לבא אל מדריגת האמת ולזה עשה השם יתברך שבלא אמת לא יכול להתקיים אפילו בעסקי העולם הזה בכדי שעל ידי זה יעורר עצמו לבא אל האמת בעבודות הבורא יתברך וזהו השליך אמת ארצה, שגם בארציות לא יתקיים בלא אמת ודו"ק:

בפסוק והארץ היתה תוהו ובהו. דהנה ידוע שכל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל הארץ התחתונה אשר בה האדם שהוא עובד את קונו לכן צריך האדם כשעולה זה על לבו שבשבילו נברא העולם וכל המלאכים, שיתלהב עצמו לעבודת הבורא יתברך ברוך הוא כיון שהכל תלוין בו. לכן מפרש התורה. והארץ היתה תוהו ובהו היתה אז במחשבה לכן נבראו ונאצלו כל האורות עליונים והעולמות המצוחצחין. והנה המחשבה כשמחשב בהדבר ומסתכל ומחשב בה נקרא תוהו כמו שפירש"י ז"ל. ואחר התוהו בוהו. היינו הארץ התחתונה שהיתה בכח ולא בפועל כי בעבור כדי שהיה בה האדם שישמש את קונו נבראו ונאצלו כל העולמות העליונים ומה שהוא בכח נקרא בוהו כלומר בו הוא ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובוהו והבן:

ובאופן אחר על פסוק והארץ היתה תוהו ובוהו (בראשית א, ב), הגם להמבין והעובד את הבורא ברוך הוא פירוש ראשון דע כי בפעולתנו ובמעשינו הטובים אנו מעוררים המדות העליונים להשפיע שפע רב לכל העולמות העליונים ולכל המלאכים ולכל הנשמות ולכל היכלות עליונים ואנו במעשינו הטובים ובקיום מצותיו ובלימוד תורתו אנו הגורמים שפע בכל העולמות ועיקר הוא בדחילו ורחימו כמו שהזהרנו הכתוב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, ועל ידי אהבה ויראה ובכח מדותינו הטובים אנו מעוררים המדות העליונים והעולמות אשר מהם בא בריאת שמים וארץ אשר נאצלו ונבראו קודם שמים וארץ כאשר בארנו בתיבות את השמים וכו', ואלו המדות אנו מעוררים על ידי מעשינו הטובים כנודע בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא והשם יתברך ברוב רחמיו וברוב חסדיו למד אותנו המדות הטובים שידבק בהן האדם ושיתעוררו המדות העליונים ולמד אותנו המדות הטובים. וזהו והארץ היתה תוהו ובוהו, שכל התאוות הגשמים יהיה חשובים אליו כאין וכאפס וזהו והארץ, כלומר שתאוות הארציות המה התאוות הגשמים. היתה תוהו ובוהו, יהיה תהו ובוהו כלומר אין ואפס:

ואמר הכתוב וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), השם יתברך הורה אותנו מדות ישרים להיות מעוררים העולמות והמדות המצוחצחין העליונים שירגיל האדם את עצמו במקום גילה שם תהא רעדה. ופרשנו שכאשר מראה המלך לעבדו אוצרותיו הגנוזים וממשלתו וגבורתו והיכליו וחדריו הנעולים אז מגיע לעבדו שמחה וחדוה שרואה אוצרים הגנוזים והנחמדים ומשמח את עצמו שעובד למלך גדול כזה אבל מגיע אליו רעדה האיך יכול לעבוד מלך גדול כזה מכל שכן אם עובר על מצותיו חס וחלילה נופל עליו חיל ואימה ורעדה וזהו במקום גילה שם וכו' (ברכות ל:). כשרואה במחשבתו גדלות הבורא ברוך הוא האיך שכל העולמות וכל המלאכים וכל היכלות מספרים תהלתו וכולם מלאים חיל ואימה ורעדה ונמצא כשהשם יתברך מאיר ושולח במחשבתו הארה זאת אז מגיע אליו שמחה כשעובד אלהי האלהים אבל כשמסתכל במחשבתו בגדלות השם יתברך אז תהא שם רעדה לפני מי הוא עובד לפני מי הוא מדבר ולפני מי הוא יושב ואז דיבורו ותפלתו באימה ויראה ובבושה וגם כשהשם יתברך נותן לאדם טובה כיון שרואה שהשם יתברך נותן טובה וכל הטובות הוא מאת הבורא ברוך הוא יחשוב בדעתו כיון שהמלך גדול מסתכל בו ועושה עמו טובה יש לו לאדם ללבוש רעדה ולתקן מעשיו להתבייש במעשיו ולהלביש את עצמו במדת הבושה כיון שהמלך גדול מסתכל בו ועושה עמו טובה וזה אופן השני במקום גילה שם תהא רעדה. ואמר הכתוב וחושך על פני תהום. כי תהום נקרא מקור השפע, כי תהום הוא מקור המים, ומים מרומז על שפע וחושך הוא היראה כידוע. וזהו וחושך על פני תהום, שיתלבש במדות היראה והבושה כשמסתכל במקור השפע ומלת פני הוא הסתכלות על דבר כמו שכתב הרמב"ן בפרשת יתרו על פסוק (שמות כ, ג) לא יהיה לך וכו' על פני עיין שם כמו על פניך יברכוך. וזהו על פני תהום, כשהשם יתברך נותן שפע וטובה אז יבא לו מזה יראה ובושה ותהום הוא מקור השפע:

ואמר הכתוב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), שירגיל אדם במדה זה שכל מה שהשם יתברך נותן לו הוא ברוב רחמיו וחסדיו לא לפי מעשיו ומים נקרא חסד כנודע. וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כלומר כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו הוא רק ברוב רחמיו וחסדיו ורוח אלהים היא השפע הבאה מהבורא יתברך. מרחפת על פני המים, הוא בא מרוב חסדיו ומים הוא חסד. וכשירגיל האדם במדה זו אז הוא מדבק את עצמו במדות האין והענוה ויהיה מרכבה לעולמות העליונים והמצוחצחין המרומזין באת השמים שבארנו לעיל ודוק היטב:

ברש"י אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התודה אלא מהחודש הזה לכם. מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו האומות לישראל לסטים אתם וכו'. ונראה לפרש, דהנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא וכל דבר שיש בעולם יש בו אותיות התורה ונצוצות קדושות המתלבשות שם ואדם כלול מרמ"ח אברים כנגדם יש רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידים כנגדם יש שס"ה מצות לא תעשה והם החיות של האברים והגידים והארץ יש לה גם כן רמ"ח אברים שיש לה לב הארץ ופי הארץ ועין הארץ וכו', ובה יש גם כן חיות של מצות וכשאדם עושה מצות אזי כל הארץ שלו. ולפיכך בזה היה כובש יהושע שבעה ארצות שהוא ידע כל החיות של כל עיר ועיר והמצוה השייכה לה והיה מקיים אותה לפיכך כבש כולם. וזה שאמר רבי יצחק שמפני זה התחיל התורה בבראשית מפני כח מעשיו הגיד לעמו, היינו הכח של כל דבר ודבר והחיות דהיינו המצות, שאם יאמרו לישראל לסטים אתם שכבשתם את וכו', הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו דהיינו ישראל שהם מקיימים המצות של כל דבר ודבר שהם החיות של כל דבר ודבר שהקדוש ברוך הוא הגיד לעמו הכח של כל דבר ודבר דהיינו המצות וזה כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. והלואי שהשם יתברך יתן לנו לב טהור לידע המצוה של כל דבר ודבר אמן ודוק:

רבותינו זכרונם לברכה אמרו במדרש (בראשית רבה ג) על פסוק ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א, ה), אלו מעשיהם של צדיקים. ולחושך קרא לילה, אלו מעשיהם של רשעים באיזה מהן חפץ יותר תלמוד לומר וירא אלהים את האור כי טוב. ולכאורה יפלא דמאי מספקא להו באיזה מהן חפץ יותר. ויבוא בשום לב על דברי קדשם שלא אמרו אור אלו צדיקים וחושך אלו רשעים, אלא שאמרו אלו מעשיהם. דמבואר ברבינו יונה על משנה דבפרק ט' משנה ה' דברכות בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, דהאיך אדם עובד ביצר הרע הוא כך דמדת יצר טוב הוא לאהוב שלום ולרדוף שלום לקרב את ישראל בטוב ובנעימות לעבודתו יתברך. ומדת היצר הרע הוא כעס ושנאה. הרשע פועל בשנאה זו וכעסו לעשות נגד רצון קונו לשנוא ולכעוס על עובדי ה'. אמנם הצדיק במדת היצר הרע גופא עובד את ה' לשנוא ולכעוס על עוברי רצונו יתברך וזהו בשני יצריך עד כאן דבריו ז"ל. ולפי זה יבואר ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, שמדתם רק טוב לקרב את ישראל בתוכחת מוסר אמרי נועם המתקבלין על הלב שיעזוב רשע דרכו. ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, פירוש לא שהרשעים גופם שבהם אין להם חפץ רק מעשיהם שלהם ראה שמעשיהם כעס ושנאה והם פועלים רעה בזה והשם יתברך ראה אותם, כי במעשיהם אלו יכולים לעבוד השם יתברך לשבר מלתעות עמל ובעל כרחו הרשע לשוב בעשותו בהם נקמה שישפילם עד עפר ואז מתחרטים ואומרים אלכה ואשובה. וכיון שבשני המדות של צדיקים ושל רשעים יכולים לעבוד את השם יתברך לזה שפיר קאמר באיזה מהן חפץ יותר, ואמרו אף על פי כן חפץ יותר במעשיהם של צדיקים שיקרבו כל העולם כולו לעבוד את הבורא על ידי דברי נועם וישוב לבם לעבודתו ולא על ידי כעס. לזה אמר וירא אלהים את האור כי טוב אלו מעשיהם של צדיקים, להתנהג בטוב. ואמר הכתוב הטעם כי טוב, כי דרכו ומדתו של השם יתברך הוא טוב וחפץ שהכל יקרבו אליו על ידי טוב כמאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם:

בפסוק ויכולו השמים והארץ (בראשית ב, א). הכלל כי קודם שברא הקדוש ברוך הוא העולם לא היה רק האין סוף שהוא למעלה מהשגה ושמים והארץ באו לבחינה שהוא כללות הכל. וזהו ויכולו השמים והארץ, שבאו השמים וארץ למדריגה כללות דהיינו לדבר שכולל הכל:

כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב, ג). רצה לומר על פי המבואר בספרי קודש, דאדם גם שהוא בארץ על ידי מעשיו זוכה להתהלך כל ימי חייו בעולמות העליונים ובפרט בשבת קודש שקדושת שבת כל כך גדול שאדם מדבק עצמו בקדושה עליונה נמצא בשבת חוזר האדם לשרשו. וזהו כי בו שבת, שבת הוא מלשון חזרה. מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, לעשות דייקא שגם מלאכה שברא בעולם עשיה דהוא האדם בשבת חוזר לעולמות עליונים במחשבתו מרוב בהירות וקדושת שבת:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד). פירוש זה תכלית של בריאת שמים וארץ דתולדה הוא לשון תכלית הדבר. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, פירוש כשיעשה ה' לעתיד ארץ ושמים שהארץ יהיה קודם לשמים וזהו תכלית הבריאה שהעליונים יקבלו ממעשי התחתונים. וזהו הודו על ארץ ושמים (תהלים קמח, יג). פירוש הודו של השם יתברך הוא על ארץ ושמים כשארץ קודם לשמים שהעליונים מקבלים מתחתונים והבן:

או יאמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו'. וכל שיח השדה טרם וכו' וכל עשב השדה טרם יצמח ואדם אין וכו'. יבואר על פי פירוש הפסוק (בראשית לח, כז-ל) ויהי בעת לדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשור על ידו שני ויהי כמשיב ידו וכו'. ואחרי כן יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ כו'. ואחר יצא אחיו ותקרא שמו זרח. כי הרמב"ן הקדוש כתב בפירושו על התורה בשם ר' נחוניא בן הקנה שפרץ מרומז על הלבנה וזרח מרומז על החמה. יראה להבין, כי הנה כל העולמות מקבלים בכל רגע שפע וחיות מאת הבורא ברוך הוא והאדם הוא מעורר השפע להשפיע לכל העולמות וכשאדם רוצה לעורר שפע חדשה על כל העולמות צריך לדבק עצמו באין והוא המדריגה אשר לא יצמצם כלל בעולמות וכשהאדם הוא בטל במציאות ומדבק מחשבתו באין כביכול אחר כך בא השפע חדשה על כל העולמות אשר לא היה עדיין. ועל ידי היראה שיש לו לאדם מהבורא מחמת גודל יראת הבורא ברוך הוא בטל במציאות ומדבק עצמו באין כביכול ואחר כך השפע בא על כל העולמות ממולא כל הטובה. וזהו הרמז בפסוק אלה תולדות כו', כשאתה רוצה לחדש על העולמות שפע חדשה ולהביא שפע חדשה אשר עדיין לא היה. וכל שיח השדה כו' וכל עשב השדה טרם יצמח, הרמז שצריך לדבק כל חיותו של העולם באין שהוא למעלה מן העולמות. וזהו טרם, כלומר שלא נצמצם עדיין בהעולמות ודבוקים באין הנקרא היולי. ומפרש הפסוק על ידי מי יוכל לחדש השפע בעולמות ואדם אין לעבוד, כלומר שאדם ידבק עצמו באין:

ובזה יבואר הפסוק ויהי בעת לדתה ויתן יד (בראשית לח, כח), כי באמת בכל יום ויום מגיע לאדם התעוררות מאת הבורא ברוך הוא כדאמרינן בגמרא בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים, והוא אתערותא על יראת הבורא ברוך הוא. ובאמת התעוררות הוא רק על רגע אחד ואחר כך הולך התעוררות והוא בסוד מטי ולא מטי. אבל האדם בשעה שמגיע התעוררות צריך לאחוז בה ולדבק עצמו בה בכל כחו, דהיינו לעשות תיכף ומיד איזה מצוה היינו צדקה או תורה ובזה מתקשר בה וכמו שהיה בעת שבא אליו התעוררות זה ואפילו כשהוא בין אנשים יתנהג ככה שלא ישיח שיחה בטילה ושיחות אסורים אפילו כשהוא עכשיו בחושך ואין לו זה התעוררות היראה כאשר ביארנו על מאמר חכמינו ז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ואז כשיתנהג כך אחר כך בא לו עוד הפעם זה היראה עם יותר רוממות ושוב אינה הולכת ממנו, כי בתחילה היה בסוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ועתה על ידי זה יהיה דבוק בה שאחר כך ליום מחר כשיגיע אליו התעוררות יהיה דבוק בה, ושוב יורה לנו הדרך כשידבק עצמו בה פעם ראשון נמצא התעוררות היראה מגיע לאדם מהבורא ברוך הוא והאדם מעצמו צריך להכין לזה ולפרוץ כל הגדרים וכל המסכים אשר ימנע אותו חס ושלום לדבק עצמו בהתעוררות יראת הבורא ברוך הוא אשר מגיע אליו בכל יום:

וזהו הרמז בפסוק ויתן יד, כי יד מרומז על התעוררות דלעילא המגיע לאדם. וזהו הרמז ותקשור על ידו שני, רמז לקשר עצמו התעוררות הנקרא יד כמו שכתבתי בשם הרמב"ן. ואחר יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ, הרומז שצריך אדם להתאמץ ולפרוץ גדרים והמסכים הגשמיות מעצמו המונעים אותו חס ושלום מזה. ואחר יצא אחיו ותקרא שמו זרח, כיון שמקשר ומדבק עצמו ביראת ה' ופורץ כל הגדרים והמסכים אז זורח עליו יראת ה' הבורא ברוך הוא ומורה לו הדרך הטוב וזהו ותקרא שמו זרח. ובזה נבין מה שכתב הרמב"ן כי פרץ רמז על הלבנה וזרח רמז על החמה. ומה שהתעוררות העליון נקרא יד משום שהוא מושך את האדם לעבודתו, וגם שבא מחמת שהשם יתברך אוהב את האדם וחסד נקרא יד והבן:

או יאמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה. ובמסורה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הודו על ארץ ושמים (תהלים קמח, יב). נראה לפרש, דהנה עכשיו המלאכים הם במדריגה למעלה מישראל ולימות המשיח יהיה ישראל במדריגה למעלה מן המלאכים, כי מלאה הארץ דעה, ויהיה ישראל לפני ולפנים ושואלים אותם המלאכים מה פעל אל. וזהו ואלה תולדות השמים והארץ כו', דהנה תולדות הוא תכלית הדבר, כלומר שתכלית של בריאת שמים וארץ הוא כך שיהיה ביום ביאת משיח צדקנו ארץ קודם לשמים. וזה עשות ה' אלקים ארץ ושמים ארץ קודם לשמים, דהיינו ישראל שהם בארץ הם קודמין למלאכים ואימתי יהיו ישראל במדריגה למעלה מן המלאכים כשיהיה ישראל במדריגת אין ואז יהיה כל הדברים במדריגת אין הן דומם הן צומח חי מדבר אז יבא משיח צדקנו. וזה שמפרש הפסוק אימתי יהיה ארץ קודם לשמים שנזכר לעיל זה יהיה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, דהיינו שיהיה במדריגות אין מחמת ואדם אין לעבוד את האדמה, שאדם הוא במדרגה אין כנזכר לעיל אז יהיה הארץ קודם לשמים. וזהו שמפרש המסורה הודו על ארץ ושמים, דהיינו תכלית ההודאה והשבח של הבורא ברוך הוא יהיו בעת שיבוא משיח צדקינו שיהיה ארץ קודם לשמים כנ"ל והבן:

ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו). פירוש, כי השם יתברך ברא עלמא בשביל שיהיה לו תענוג והשם בעצמו נקרא שם הוי"ה והתענוג שלו נקרא שם אהי"ה ושם אדנ"י כלול מב' שמות שאות א מאדנ"י הוא משם אהי"ה ברוך הוא והי' מאדנ"י הוא משם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו והא' והד' משם אדנ"י מרומזים על התענוג, כי הא' הוא משם אהי"ה התענוג והד' גם כן. זהו ההפרש שבינו לעילת. וזהו וא"ד דהיינו א' וד' מרומזים אתענוג. יעלה מן הארץ, שהתענוג בא מדברים ארציים מבני אדם והבן:

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הנה אמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. הענין הוא, שאין אנו יכולין להשיג התענוג שיש להקדוש ברוך הוא מהמצוה אלא זה אנו יודעים דההשפעה שבא לנו מהמצוה שהקדוש ברוך הוא שולח לנו לעשות מצוה אחרת, כי הקדוש ברוך הוא רואה שאנו רוצים לעשות מצוה על דרך כי כשהאב רואה שבנו משיג איזה דבר חכמה אז שואל אותו דבר חכמה אחרת כן במצוה או בלימוד התורה. וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן והיה לד' ראשים, כי במוח יש ד' חללים, כי מוח השלישי נחלק לשתים. ונהר היינו השפע יוצא מעדן, היינו התענוג מהתענוגים שיש להקדוש ברוך הוא יבוא ההשפעה. להשקות את הגן, דהיינו גן סדרים שיש בתורה. והיה לארבעה ראשים, דהיינו ההשפעה בא לשכל האדם ויוכל לחדש יותר בתורה ובמצות ולעשות יותר מצוה אחרת. זהו שאמרה המשנה הוי זהיר, כי לכאורה קשה כיון שאמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, מה שייך קלה או חמורה. אבל נראה כי קלה הוא שיכול לעשות בכל פעם כגון לימוד תורה שאם אינו לומד בזה השעה יכול ללמוד בשעה אחרת ומצוה חמורה הוא שאינה אלא פעם אחת בשנה כגון סוכה. נמצא לפי מה שאמרנו שבא ההשפעה מהמצוה עצמה נמצא אפילו במצוה קלה יש להזהר:

או יבואר בפסוק ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י), כי ידוע הוא שצריך כל איש הישראלי להתדבק תמיד במדות טובות ובמדות ישרות לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא והעבדות ההוא יהיה בכדי שיתפאר עמו השם יתברך כמו שאיתא בפרקי (אבות ב, א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וזה שאמרה המשנה במתק לשונה כל שהוא תפארת לעושיה, דהיינו כדי שיתפאר עמו השם יתברך שהוא עושה הכל. אבל באמת לכאורה קשה מה זה להשם יתברך לבני אדם והלא יש לו כמה מלאכי מעלה אשר הם משבחים להבורא. אלא שזהו עיקר בחירתו בעמו ישראל שאף על פי שהם בדיוטא התחתונה אף על פי כן מתמידים תמיד לעבודתו. וזהו שאמרה ותפארת לו מן האדם, דהיינו שאף על פי שהאדם הוא בבחינה קטנה שבקטנות ואף על פי כן עובד את השם יתברך ודאי הבורא ברוך הוא מתפאר עמו. וזהו ותפארת לו מן האדם, דהיינו מן האדם מגיע אליו תענוג ועל זה מתפאר עמו. וכשאדם מחשב בעצמו בחינה זו אז מגיע תענוג להבורא ואז גורם השפעה טובה לכל העולמות. וידוע הוא שנהר הוא ההשפעה ועל זה אמר הכתוב ונהר יוצא מן העדן להשקות, דהיינו מזה העדן והתענוג שמגיע להשם יתברך יוצא נהר דהיינו השפעה טובה להשקות את הגן, דהיינו העולמות כי העולמות נקראים גן:

• ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכל מכל כו' (בראשית ג, א) ותאמר האשה כו' לא תאכלו ממנו וכו' פן תמתון ויאמר הנחש לא מות תמתון וכו' (בראשית ג, ב-ד). לכאורה אינו מובן מהו לשון אף כו'. ועוד יש לדקדק למה שינה חוה בלשונה שאמרה שה' אמר פן תמתון דמשמע שהוא ספק והלא ה' אמר כי ביום אכלך מותכו', שבודאי ימות. ועוד הרי באמת אדם לא מת באותו יום כי חי אלף שנים וכמו שנתקשו חכמינו ז"ל בקושיא זו. אך הנה יש להבין באיזה תחבולה השיאה נחש את האשה לעבור על מצות ה'. אך טענת נחש היה על זה הדרך כי הלא בדבר ה' שמים נעשו וידוע שכל העולמות וכל הנמצאים הכל נבראו במאמר ודבר ה' כמו יו"ד מאמרות יהי אור וכו', וכל עיקר חיותם וקיומם הכל הוא מאור וחיות הנמשך במאמר ודבר ה' כי הוא מקור חיי החיים ודבריו חיים וקיימים ואם כן איך אפשר שעץ הדעת אשר גם הוא נברא במאמר ה' שיהיה דבר המזיק וממית הלא נברא ממקור ושרש חיי החיים. לכן אמר הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו, כלומר איך שייך זה הלא הוא נברא במאמר אלקים אשר זהו עיקר חיותו וקיומו כי נמשך מחיי החיים ואם כן בודאי הוא דבר המחיה ולא דבר הממית לכן הגם שאמר אלקים לא תאכלו, מי יימר שתצייתו למאמר זה הלא יש לכם לציית למאמר הראשון אשר נברא בו:

אמנם זהו רק תחבולות נחש. אבל באמת הנה ידוע בענין בחינת עץ הדעת ששרשו ומקורו הוא רפ"ח ניצוצין קודם שנפלו בשבירה אשר שרשם גבוה מאוד נעלה. אך על ידי חטא של אדם הראשון נפלו רפ"ח נצוצין הנ"ל בשבירה וירדו למטה מטה עד שנתלבשו בתערובת טוב ורע בקליפות נוג"ה ובדברים גשמיים ואשר זה עיקר עבודת האדם בעולם הזה לאתהפכא חשוכא לנהורא להעלות הנצוצות ההם להעלותם למעלה מעלה לשרשם ומקורם, ולכן היה ציוי השם יתברך לאדם שלא יאכל מעץ הדעת הזה כי לא היה בכחו להמשיך הארת הנצוצות למטה כמו שהם למעלה כי שרשם גבוה מאוד. ועל ידי חטא של אדם הראשון נפלו הנצוצות למטה מטה כנ"ל כנודע. אך הנה על ידי עבודת הצדיקים בתורה ומצות מהפכין הנצוצות מחשוכא לנהורא ועולין למעלה מעלה לשרשן ומקורם. וכאשר נתעלו למעלה ניתוסף אורם כיתרון האור מתוך החושך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', וכמו על דרך משל בבן שנתרחק מאביו והוא מתעתע בדרך עקלתון ואחר כך כשחוזר ובא אצל אביו ניתוסף תענוג גדול מאוד:

ולבן אמר ה' ביום אכלך ממנו מות וכו' (בראשית ב, יז), פירוש רק באותו יום דייקא שיאכל ימשיך בחינת מות, כי על ידי זה יהיה גורם שיפלו הנצוצות וירדו מטה להתלבש במלבושים גשמיים קליפות נוג"ה שהוא בחינת מות אבל אחר כך בעבודת הצדיקים בתורה ומצוות אדרבה יתהפכו מחשוכא לנהורא ויעלו מעלה מעלה לשרשם ומקורם ויתוסף תענוג גדול מזה. והנה אדם וחוה קודם החטא עדיין לא השיגו בחינת העלאת התבררות הנצוצות לכן לא הבינו דבר ה' שהוא רק על מיתה לשעה וסברו על מיתות עולמות ועל זה היה קשה להם הלא הוא נברא בדבר ה' שהוא מקור החיים כנ"ל ולכן סברו שכוונת ה' היה על דרך זה, היינו מחמת שבחינת עץ הדעת אורו גדול כל כך אשר אין ביכולתם להמשיך עליהם אור גדול כל כך כי לא יסבולו אור גדול כזה והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יד:) ד' נכנסו לפרדס וכו', ולכן אמרו פן תמתון, פירוש כי אולי לא נהיה ראויים לאור גדול כזה ואי אפשר לנו להשיגו ולסבלו לכן יכול להיות שעל ידי זה יומשך להם בחינת מיתה והיה אצלם בספק מטעם קושית הנחש וכו'. ועל זה השיב להם הנחש לא תמתון, פירוש שאין בזה אפילו ספק שבודאי לא תמתון כי אתם במדרגה גדולה שתכלו לסבול אור גדול כזה בפרט כאשר תאכלו ממנו. והייתם וכו', פירוש שתעלו במדריגה גדולה כל כך אשר תהיו ראויים לקבל לסבול אור גדול כזה. ובזה השיאם הנחש לזה והבן:

ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו, ח). אם אדם מוצא חן בעיני ה' אז הוא נח לשון מנוחה שיש לו מנוחה בהמצאו חן בעיני ה' וזה שאנו אומרים מגן אברהם. רצה לומר אברהם הוא חסד כידוע והשם יתברך מגין על האדם מצד חסד ואנו אומרים מגן דוד דדוד הוא מדת מלכות כידוע בספרי קודש והשם יתברך ברוך הוא מגין מצד מלכות כנזכר בספרי קודש כיון שברא עולם שיהא מלך ואין מלך בלא עם עוזר לעם שיהא נקרא שמו מלך. וזהו פירוש המדרש ויכל אלהים ביום השביעי, שכסף ביום הז' מלאכתו עיין שם הכוונה מחמת דשבת הוא מלכות כנודע בכתבי האריז"ל ולהכי ביום הז' דמסתכל על מדת המלכות ומלך צריך עם לכן ביום הז' משתוקק וכוסף מלאכתו אשר עשה, רצה לומר של עולם עשיה דהיינו האדם שהוא בעולם עשיה, כי עיקר מלכותו כביכול ברוך הוא שהאדם שהוא בעולם הזה עובד אותו כנזכר בספרי קודש דמלאכי מעלה אין חידוש שהם עובדים למעלה בלי יצר הרע ולכן ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (דביום הז' דהוא הסתכלות על מלכות כסף עולם עשיה דהוא האדם שבעולם הזה נקרא האדם עולם עשיה שעל ידי זה נקרא שמו מלך כי מלך הוא על ידי עם והבן):

עוד יבואר ונח מצא חן בעיני ה', דהכלל כל דבר שהצדיק רואה ממנו לוקח עבודת ה' ואם רואה חס ושלום איזה אדם מתאוה לעבירה לוקח הצדיק מזה התאוה עבדות ה' שאומר בלבו קל וחומר מה זה שמתאוה לדבר עבירה שהוא קלה ונפסד בזמן מועט, מכל שכן שראוי לו להתלהב לעבודת השם יתברך שעבודה זו יקיים לעולם. והיות מקודם נאמר הקרא ויראו בני אלהים את בנות האדם כו', שמראה הכתוב שאז היה חן רע בעולם שהנשים היה להם חן בעיני האנשים ומכח זו בחרו להם כל אשר רצו הודיע הכתוב ונח מצא חן, פירוש מצא בעולם מדת חן שהיה לתאות רעות וכו'. ואמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שנח הגביה חן ההוא בעיני ה' לקדושה שממנו לקח עבדות ה' שאמר מה שיש חן לתאות רעות מכל שכן שיהיה אדם משתוקק שימצא חן בעיני ה' על ידי עבודתו ותורתו ויראתו ודו"ק: