קבצים מכתב יד קדשו – פנקס "אחרון בבויסק"
פנקס "אחרון בבויסק"
(עד שנת תרס"ד)
בחסדי השם יתברך
משאת נפשי
[עריכה]- משאת נפשי, לבתי,
- נא לי הגידה.
- הגידה נא לי, נשמתי,
- פשר זאת החידה.
- נפשי שואפת,
- רוחי מרחפת,
- לאן? למטרה.
- והמטרה הלא רמה,
- במרומים שמה,
- ומאד נהדרה.
- ועמוקה משאוֹל
- היא מטרתי,
- וכנטל החול
- תכבד אנחתי.
- ¬¬והיא ממני רחוקה,
- ולמרחק אין קץ,
- ונפשי ריקה,
- ובלבבי נחת חץ.
- ותבער כשלהבת
- אש תשוקתי,
- ובאשה מחרבת
- ים דמעתי. ...
- תשוקתי למטרתי
- עזה כמות,
- והיא גוזלת מנוחתי,
- ולֵח עצָמי שואבת.
- תשוקתי הנלהבה
- למטרתי הנעלמה,
- בי תבער כלהבה,
- לכן נפשי נדהמה.
- מי יתן שאלתי,
- וגבֹה אדאה, מעל לעננים,
- שמה אולי אראה מטרתי,
- פנים אל פנים.
- אולי מיפי עיניה
- יבאו לי קרנים,
- וללבבי הקר, ברשפיה,
- תשיב אור וחיים.
- וללבבי המר
- תמתיק מררתו,
- ולרוחי הסר
- תשובב מנוחתו.
- אראנה, המסתתרה,
- המתעופפת,
- האהובה הסוררה,
- שברוח אלהים מרחפת.
- אראנה, המסתתרה,
- מטרתי הרוממה,
- שכאש היא בוערה,
- וכשאון ימים הומה.
- ולאור אשה העצים
- לבבי הוא ודמי,
- ותמצא כקוצים
- לשדי ועצמי.
- אך פעם אכירה,
- אמצא לי מנוח,
- אמלאה רוח שירה,
- ולא אלך עוד שחֹח.
- ולבבי תקוה מלאה,
- שלמועד תבוא תשועתי,
- ויבא יום אתראה
- פנים עם מטרתי.
- ואם לקצה להגיע
- תתיאש לבתי,
- מרשף אחד יגיה
- ממנה אור לנתיבתי.
- ורשף אחר רשף
- מאור חיציה,
- לי בכל נשף
- תתן דודיה.
- והרשפים יגברו
- והיו לבער,
- וכאור יומם ינהרו
- הלך ואור.
- ומנקודות מחשבותי,
- שיקבצו לעדרים,
- אקח אותיותי
- והיו למאמרים.
- והמאמרים בחוברת
- יהיו לספרים,
- והספרים בכל קרת
- יהיו נפזרים.
- ואליהם יתלקטו
- מעמי שרידים,
- שמאד מעטו
- והנם יחידים.
- שדעי יבינו
- ויתאוו לרשפי,
- ועלות יהינו
- לשכן בין כתפי.
- ומשמה, למטרתי
- אף הם ישאו עינים,
- ומידה, כתקותי,
- להם קרנים.
- והרשפים כנהרות
- וכפרץ מים,
- ויפיצו אור יקרות
- על כל אפסים.
- והשואפים למטרתי
- ירבו מיום ליום,
- אז תבוא שאלתי
- העמוקה מתהום.
- כי יחידי הסגולות
- יהיו לעדרים,
- ובמחשכים, במצולות,
- יאירו לעברים. .....
- ..........
- ..........
- ..........
הנבוך
[עריכה]- מחשכים סביבי,
- וחושך ימש,
- ערפלי עבי
- יקדירו לי שמש.
- החמה הברה,
- ממנה אורה קרנים,
- עלי קדרה,
- אי שמים!
- פה זקן ונער
- עלי הודה יתענגו,
- ובלבבי סער,
- כליותי יתמוגגו.
- החמה הברה,
- מלכת היום,
- עלי קדרה
- בחשכת התהום.
- שוכב קבר
- עודנו חי,
- אין קץ לשבר,
- למצוקה אין די. ...
- אזעק בקול,
- אחריש אזנים,
- אפוח בחול
- ויעל שמים.
- ומבור צלמות
- לחיים אשובה,
- מחשכת המות
- לאור שמש האהובה.
- מחשכת הנבוכה,
- רבת המהומות,
- שהיתה נפשי זנוחה
- בנתיבותיה העקומות.
- אל האורה,
- האח, נצלתי,
- אשקוד בתורה,
- שראות פניה לא פללתי. ....
- תקותי הנשקפת
- מחברתך הנעימה,
- הניה נשרפת
- כעולה תמימה.
- עלי מזבח
- של אסונות,
- מאנו להשכח,
- שגרמו עונות.
- עלי מזבח
- של יגונות,
- שקדרו האור הזורח
- אלי בחלונות.
- עלי מוקדה
- של שלהבת,
- שממנה נפקדה
- נפש נאהבת.
- שכעמוד אור פורח
- חיש עברה חלדה,
- וטרם נס לח
- לי בת ילדה. ....
- וגלגל החיים
- שהולך בזרם,
- הוסיף נצמד שנים
- על פליטת הכרם. ....
- **
- *
- ורסיסי טל
- שערפתי,
- משמים מזל
- לך חשפתי –
- הילכו תמס
- עלי צחיח,
- הגידה אמת
- או יתנו שיח??? ....
- ............
- ..............
סובו ציון והקיפוה
[עריכה]- סובו ציון, סבוה,
- כגלגל מקיף הנקודה,
- הקיפוה, עטרוה,
- בתורה, בתעודה.
- סובו, נצרו ציונה,
- מכל אויב מתנקם,
- הקיפו, נטרו המונה,
- מכל פתי מתחכם.
- הקיפוה לבל בה יפרצו
- מחבלי כרם שועלים,
- הקיפוה לבל בה ישרצו
- טופלי שקר ונבלים.
- סובו ציון, סבוה,
- בגדר אש דת,
- בגבורה שמרוה,
- הֵעשו לבלי חת.
- סבוה, הקיפוה, מגדליה ספרו,
- המגדלים, הבחונים העתיקים,
- הגידו לבנים, צדק דברו,
- שהמה נוצרי תורה, הצדיקים.
- המגדלים הללו שלמשגב עמדו,
- אף מלאו תעודתם שנים אלפים,
- מאבני בחן, מאז נוסדו,
- למפלט מאויבים, כנחשים השרפים.
- המגדלים הללו, הודם ספרו
- לאשר לא ידעום, הבנים הצעירים,
- ספרו הדרם, פעלם זכֹרו,
- את אשר רדו לעם לאדירים.
- המגדלים הללו לעד למשמרת
- לכם יהיו בכל דור,
- כאישון תנצורום, כנזר תפארת,
- כי בהם תראו חיים ואור.
- שיתו לבכם, הלב הנאמן,
- הלב, לב העברי,
- החש ומרגיש אמונת אמן,
- האסיר התקוה לתוחלתי, לשברי.
- שיתו לבכם, הלב השומע,
- לציון, שבשעריה מצויינת,
- בהלכה ודת, השכל וידֹעַ,
- הם עמודיה שעליהם היא נשענת.
- הלב הרגש, הלב היהודי,
- עם כל רגשותיו, שיתו לחילה,
- הכואב על שבר בעניי ומרודי,
- ובישועתי שמח שמחה גדולה.
- הלב היהודי, הלב הציוני,
- המצויין באמת בחוקי החיים,
- האמורים בתורה ובשבת תחכמוני,
- מחיל בת ציון ושערי ירושלים.
- הלב הטהור, הלב הכשר,
- שלא התגאל במרק פיגולים,
- ושומר דת, הספר הישר,
- ונזור אחור מספרי פסולים.
- שיתו לבכם, נא להעיר,
- לחילה, שמבדילנה מן החול,
- שמרומם אותה מכל עיר,
- שמשימה לתלפיות בעיני כל.
- חילה ודגלה, שבו היא מצויינת,
- תורתה היא זו, שמלאה זוהר.
- ארמנותיה, מצותיה, שהיא מאובנת
- בהם, כאבן ספיר לטוהר.
- פסגו ארמנותיה, הארמונות הנפלאים,
- שמעולם למחסה היו לבניה,
- ועוד יהיו למעוז לימים הבאים,
- לכל נפש שואפת לראות אוריה.
- למען תהיה ציון חיה וקיימת,
- עומדת בפני כל רוח סוערת,
- למען דור אחרון יספר אמת,
- את אשר מקדם היה למשמרת.
- למשמרת לאומה דלה וגולה,
- שעמדה בפני גלים שקמו עליה,
- ולעין כל הראתה גבורה גדולה,
- הלא זו כחה לאלהיה.
- ובהקיפכם בת ציון בתורה, בחוקים,
- בהכירכם את התורה לנר חיינו,
- לעצות מרחוק, מים עמוקים,
- שבשמירתם קשורה, חיי לאומיותינו,
- החיים הלאומיים, גם עלי אדמות,
- בגאון, בהדר, ובהצלחה מרובה,
- בארצינו, שאוירה חיי נשמות,
- לאכול מפריה ולשבע מטובה,
- אז תכירו את החובה הלאומית,
- המוטלת לנצח על הכלל והפרט,
- שתהיה החבה לציון בלתי מדומית,
- קיימת לנצח, ולא לזמן קט,
- שנספר לדור אחרון, לבנים יולדו,
- שיש צביון ללאומיותינו שבה נבדלת,
- והבדלתה הבינו, על סודה עמדו,
- שבחוקות החיים היא משוכללת.
- חוקות החיים של התורה,
- היא תורת אלהים חיים,
- צור ישראל, אלֹה נורא,
- והוא הבוחר בציון ובירושלים.
- ואם כל האומות ודתותיהם השונות,
- רק בבתי כנסיותיהם הנה נסגרות,
- ובפינות החיים שהנה פונות,
- מתת להן מקום הנה נשמרות.
- כי בכל העמים, הדת מתעסקת
- רק לתת למחזיקיהן חיי נשמות,
- ואין כחן יפה ומספקת
- לרומם קרנם גם עלי אדמות.
- לכן בשוק החיים, מקום הגבורה,
- הכח והכסף, אין לדתם זכרון,
- כי כך יאתה לה, שתהיה סגורה,
- רק במקלטים ובכנסיות, בארון.
- ובעת תרומם הלאומיות קרנים,
- הדת להם תשפיל שבת,
- תקופל בצריחים, בעוגבים ומצלתים,
- אף במפלצת חרוטה, מחוטבת.
- כי להם כבר ידוע הנסיון המר,
- כי בעת לשפוך רוחה בעזות מצח,
- דתם יצאה על כל נגיד ושר,
- מלאה נאות ארץ שֹד ורצח.
- ובעת מרומי, העיר החייבת,
- יצאה המשרה אל אפסי ארץ,
- אש מדון יצאה ותהי לשלהבת,
- ונהרי דמים פרצו פרץ.
- כי לא ממוצא דתם חיימו יקרו,
- ולא ללאומיותם ממנה יד ושם,
- לכן תחלש הדת עת החיים יתגברו,
- ולאמיותם כשתתרומם, דתם תרד תהום.
- נסיונינו אנו, מנסיונם הוא הפוך,
- כאשר בתולדותינו ורוחינו מהם נבדלנו,
- כי בעת רוח דתינו היה שפוך
- על מלכינו ושרינו, מאד הצלחנו, השכלנו.
- ימי דוד ושלמה, תור זהבינו,
- מה נעימים הזכרונות לנפש ורוח,
- תור הזהב הנה לתקפינו, לחסנינו,
- ועל תורתינו נזר כאור זרוח.
- הלאומיות האסופה, שמאויר קלוטה,
- מאויר ארץ העמים, זמורת זר,
- תוכל עמוד בנו רק תקופה מעוטה,
- אחריתה שתלך תמס, ברושם מר.
- לכן שוב אחים, שובו ציונים יקרים,
- אל לאומיותינו הטהורה, לציון המצויינת.
- עזבו שדי אחרים, חדלו מכרמי זרים,
- שכקנה הרצוץ המה למשענת.
- הודיעו בישראל, ביהודה השמיעו,
- שמתנאי לאומיותינו היותר מוכרחים
- היא התשובה אל התורה, מהר הודיעו,
- ודרכי הגויים שיהיו נזנחים.
- בפרישה מדרכי ציבור ברור מללו,
- גם במחשכים, במשכיות וחדרים,
- ברית לאומיותינו תפרו, תחללו,
- ולעמינו תכאיבו בפצעים רעים ומרים.
- הלאומיות הטבועה, שמאז נחקקת
- בשם צור ישראל, מדורות עולמים,
- רק היא פלגותינו כאזור מדבקת,
- שישראל יהיה גוי אחד ותמים.
- וזאת תתקיים לעד, לנצח,
- לא יהדפינה כל רוח וסער.
- לא תירא מחובלים, ממכות רצח,
- מנמר שוקד, ומחזיר ביער.
- לה עצמה, לה כח זרֹע,
- עמה אוצר של חיי עולמים,
- אור נגה ממנה שופע,
- והלֹך ואור שנים על ימים.
- זה אלהים, מגן, מושיע,
- אלהי ישראל, מעז דגלינו,
- כל תולדותינו מיום ליום תביע,
- כי זה אלהים אלהינו.
- הוא ינהגינו, ולו נשובה,
- בתורתו נלכה בארחות החיים,
- עמו נשוב לארצינו האהובה,
- למעון קדשו, לציון וירושלים.
- וידבר שלום לעמו, לקרובים ולרחוקים,
- לכולם יצמיח ישע ופדות.
- לשמו, לתורתו, לארצו שוקקים,
- הוא ינהגינו על מות.
אל חכי שופר, בקול אריע
[עריכה]- אל חכי שופר, בקול אריע,
- מי לי מעמי, אזנים קשובות,
- מרי שחי אשפוך, תלונתי אשמיע,
- אשמיע תאנתי לנפשות אהובות.
- לנפשות האהובות, בנות עמי הרם,
- ההולכות ותועות במגרש החיים,
- לצרותיהן האיומות, שגדלו כים,
- והולכות וגדולות עד חוג שמים.
- מי לי קול יתן כהמון ימים בשאונם,
- אזעק וישמע עד קצות הארץ,
- ישמעו פלגות עמי וכל המונם,
- וכל פונים לעברם, לפרץ פרץ.
- מי לי יתן ארבות ידים,
- כאורך הקשת בענן ימדו,
- אחבק נפוצי עמי, פזורי אפסים,
- ופלגותיהם יחד כאחד יתלכדו.
- על מלחמת דברים הבאים ברב ענין,
- ועושים לשונאים אוהבים גמורים,
- ומרב הבונים יהרס הבנין,
- וכל המושגים הקלים יהפכו לחמורים.
- אזעק חמס על הטענות והתביעות,
- שבאות בערבוביא ובמליצות מגוזמות,
- שבשביל ההתרגשות תחסרנה הידיעות,
- לאיזה דרך נפנה, ומה הנה המגמות.
- עד מתי נהיה לוקים בחסר וביתר,
- ולא נדע לבאר המדה המצומצמת,
- עד מתי נרחיק ממטרה חץ ויתר,
- ותוכחתינו בפינו תהיה מגומגמת.
- נדבר בשפה ברורה כל פלגותינו,
- הטענות שיש לכל כת וכת,
- ולא נגבב דברים להגדיל מלחמתינו,
- נדבר כהלכה, ולא נהיה טועים בפשט.
- והטעות בפשט גורם צרות מרובות,
- ומביא במחנה ישראל מהומה גדולה,
- גורם ערבוביא וסותם הארובות,
- ומחשיך גבולינו כשלשת ימי אפלה.
- לכל המפלגות, לכל הרסיסים,
- שאליהם בית ישראל נשבר לשברים,
- לכל הראשים, המנהיגים המרעישים,
- אלה במעשים, ואלה בכתבים ומאמרים,
- לכולם אבקש, אל נא תבאו בעננים,
- אל תאפילו בהמון חזיונות הכונה הברורה,
- אל תדברו דברים בעלי שבעים פנים,
- דרשו רק את החסר לשה הפזורה.
- בטוח אני, ובטחוני חזק מאד,
- שאם כל אחד ידרש רק למלא חסרונות,
- אשר ימצא בעמנו הנודד נדוד,
- אז לא באנו לאלה הפזרונות.
- אם רק לבנות באמת יחלצו בונינו,
- לבנות ולא להרס, לא לרמס ברגל,
- לחזק כל בדק אשר יראה במשכיותינו,
- הלא ישמח יעקב, וישראל יגל.
- המשכילים למשל, דורשי כשרון והשכלה,
- אם רק להשכלה ידרשו, באמת, בצדקה,
- להשכלה צרופה, לא זונה וחללה,
- אז חדלו הקולות ותשבת הצעקה.
- אוהבי מלאכה, עת ירימו קולם,
- אם באמת באהבת מלאכה ידגלו,
- להרבות בעמינו החרשת, יתנו חילם,
- הלא כככבי אור על שמינו יהלו.
- שומרי תורה ומצוה, הרדים עם אל,
- אם לחזק את הדת קולם ישעו,
- למה לא יטו להם אזנים כל,
- ומי אכזר עליהם, מלא יקראו.
- חובבי שפת קודש, השפה האהובה,
- אם בשם טובת השפה יתנו יד,
- מי לא יקבלם באהבה מרובה,
- ומי לא יתמכם בלב אחד.
- אל היתרונות פנו, שימו לב,
- לקנות כל יתרון בכל צד ופינה,
- להסיר כל חסרון, כל צרה וכאב,
- למען נהיה לתפארת, לא לשנינה.
- אל נמוד כל קנין רק לפי מדתנו.
- נדע כי כל אחד הנהו רק פרט,
- חלק אחד, אחוז מקהלינו,
- ומה יוכל על הכלל לדון, הלא מעט.
- אם העמל בתורה, בחקרי הלכות,
- אם יצא לשיר בשירים, מליצות לבקר,
- יצא שכרו בהפסדו באלו המלאכות,
- ויגיעו יעלה בעשן, ותלמודו יעקר.
- או מי אשר מלאכתו לתור בחכמה,
- להרקיע שחקים, במעשה בראשית ומרכבה,
- במלחמת מושכלות מופשטות בינתו לחמה,
- הנה זה חלקו בחיים, שנפשו אהבה.
- או מי אוהב דרוש במדע והגיון,
- להוליד רעיונות, בדברי הגדה,
- לפתח נחלים כפלגי מים בציון,
- על ככר המדרשים ידו יסדה.
- או מי שם לב לחקר קדמונים
- בספרי תולדה ודברי הימים,
- גם שם ימצא זהב ואדרכמונים,
- שמה יבנה מקדש לחכמה ברמים.
- ומי לבו נתונה לחכמות החול,
- לרפואה, לטבע, להנדסה, לחימיה,
- ונפשו צמאה ותרחיב כשאול,
- להתענג על טוב חכמה ענפה, פוריה.
- או מי כחו במתנו, מלא זרֹע,
- ולחרשת כל מעשה תטה לבתו,
- ילך בדרכו אל השערה לקלע,
- להרחיב מלאכה, למצא בה חיתו.
- כל איש לחפץ לבבו ילך ויצליח,
- ומתנובות כפימו עמם ירוממו,
- כל אחד במקצֹעו רוח חיים יפיח,
- בבנותו לו בית, הריסות עמנו יקוממו.
- אבל ידע כל אחד לחבב וליקר
- את ערך המקצע שלרוחו זרה,
- ואל יהין לנבל, לזלזל, אף לבקר,
- את אשר רעהו שם לו מטרה.
א.
[עריכה]הדמיון שהמציאות מצוייר בו בציורינו הפנימי, הוא יותר חשוב אצלינו מאמתתו כשהוא לעצמו, כי את אמתתו לעצמו אין אנו יכולים להשיג, ובציורינו הלא נחיה ונחוש. על כן כל הגוונים השונים שמצטייר בו המציאות, בכל הדורות כולם, הם לבושים אל המציאות ביחש האדם, שכדאי לשום אליהם לב ולהשכיל לתוצאותיהם.
ב.
[עריכה]איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבא עד הקיצוניות של שינאת החיים. כי הכהנים בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר, כפי הרגיל בהשקפה פשוטה שהעמידה אצל האדם בעת המיתה פועל לרכך את הלב, וטוב ללכת אל בית אבל, גם מפני יסוד החזרת התשובה להולך למות – ודאי לולא אזהרת התורה על כל נפשות מת לא יבא, הי' נעשה על פי רגש פנימי מנהג חיובי שיהי' הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה הי' מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים. אמנם תורת ד' תמימה היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים, על כן הרחיקה את הכהן מאלה המעמדות, כדי לשמור את רוח המוסר הכללי שהוא מושפע הרבה מהכהונה, שמורים חוקי ד' המעשיות והעיוניות, מהשפעה קיצונה הנוטה לפעמים להשתוממות, כאמור, אל תצדק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם.
ג.
[עריכה]המושגים הרוחניים שנוגעים באמונות ועקרי תורה, הם על פי רוב מצויירים בשיבוש אצל המון רב, ומכל מקום הם ממשיכים את ההדרכה הטובה. ובאמת אין זה שיבוש החלטי, מאחר שהכל יודעים שאמתת האמת בדברים הנשגבים אין לצייר, כי לא יראני האדם וחי. אמנם אותם שפרקו עול ונפגעו בדיעות, הדבר נובע על פי רוב מפני שהרגישו בשיבוש הציור ההמוני, ולא הספיקה חכמתם, ולא עמלו לבנות תמורת ציור ההמוני ציור מוחכם, שיוכל להמשיך את כל המעשים הטובים שציור ההמוני ממשיך לפחות, ועוד ביותר מעלה, כראוי למי שדיעותיו זכות.
ד.
[עריכה]במצות שביעית, ולבהמתך ולחי' אשר בארצך, כלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. המרץ של האדם לדאוג בעד החי', היא רשימה ממצב העתיד, כשלא יהי' לאדם מה לעשות בכח החסד כי אם להיטיב ליצורים הקטנים ממנו במעלה. כמו שישנם כמה מצות שהם מכוונים אל העתיד הזה, והם יושגו במטרתם על ידי שמירתם, שתעשה את הנפשות מוכשרות לאלה הצדקות העליונות, כאשר ביארתי במקום אחר בטעם כיסוי הדם, איסור אכילת חלב ודם, נבלה וטריפה. אמנם חלילה לעורר את האהבה הרמה הזאת לפני שעתה הראויה, על כן גם בתור רושם אינו ראוי כי אם להיות בשנה השביעית, שהמחשבות מתנשאות למעלה יותר עליונה משביתת העסקים החומריים, ולפנות אל האידיאלים הגנוזים באור תורה.
ה.
[עריכה]משיח בן יוסף היא התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. ובאשר התכלית האחרון אינו התגדרות לאומיות, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת – שאם שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכונה כולה רק המרכז כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול – על כן כשצריך העולם לעבור מענין הלאומיות אל הכללות, צריך להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות הצרה, שיש עמה המגרעות של אהבה הפרטית היתירה. על כן עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג, ומלכות אמתית וקיימת תהי' משיח בן דוד. נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים זה לזה, שבביטול ההתיחדות הלאומיות מצד הכוסף של טוב הכללי, עוד צעד אחד והרע יהי' מבוער גם כן מחיי היחידים. על כן פליגי חז"ל בפרק החליל על פסוק והביטו אלי את אשר דקרו, אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג.
ו.
[עריכה]הלל הי' חושב שמציאות מלך באומה בא מצד חסרון המוסר, אמנם ברוממות המוסר צריך רק תוקף לאומי גדול ונעלה, על כן אמר אין משיח לישראל, כי אם בא יבא לנו תוקף לאומי נהדר מאד, וכח שלטון של ישראל הוא המשיחיות. אמנם המעמיק בעומק געגועי הנפשות הישראליות וקישורם למלכות בית דוד, יכיר שכל זמן שחסרים אנו מלך משיח בן דוד, אנו מרגישים שחסר לנו קנין היותר חביב ויקר. על כן לא לעול יחשב משיח לנו שנאמר שברבות הכשרון בכלל האומה לא יהי' צורך בזה, כי אם כעטרה וסגולה יקרה שאנו שואפים להשיגה. על כן שרי לי' מרי' לרב הלל שחשב שיחסר לעד לנו הדבר שכל כך קדוש וחביב לנו עד שאין קץ לגעגועינו לזה, כמו שכל אחד רוצה שיהיו לו הורים שיוכל לנשאם, להתכבד בהם ולכבד זכרם. על כן דימה הנביא בקשת דוד מלכם לבקשת ד', ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם, להורות על עומק האהבה שהוטבעה והושרשה בנפש כלל האומה עמוק היטב למלכות בית דוד, עד שרק עמה ירגיש את הצלחתן האמתית ויקרת חופשתן ורוממות קרנו, ורק בצמיחת קרן לדוד נחתום מצמיח קרן ישועה.
ז.
[עריכה]לפי המֶחקרים האחרונים, הרעות הגופניות שבעולם באים על ידי בעלי חיים, יצורים הקטנים מחוללי החלאים הרעים. אמנם לא נחקר עוד סבת הויית אלו היצורים. ואולי החטאים המוסריים כולם שפועלים על ההנהגה האנושית פרעות, הם סבות גם כן להויית אלו היצורים, הזוהמיות והלכלוכים, על פי רוב מסיבת איזה קלקול בהנהגה, ועם זה קרי וזיבה וזרע לבטלה, יוכל להיות שמאלה מתהוים באויר העולם מיני יצורים משחיתים למיניהם. וכפי מיעוט החטאים יתמעטו, ובתיקון גמור יכלו לגמרי ואינם, ויש לומר שגם למות אין תוצאות מבלעדם, אם כן באפס החטא הרי החיים לפנינו.
ח.
[עריכה]מעט רוח נוגה שנמשך מאיזה ענינים של דינים ומנהגי ישראל, הוא מוכרח בגלות, להשקיט מעט את החשק לצהלת החיים, שאין בידינו בשום אופן למלאותם בשברנו הגדול בגלותנו. על כן מה טובים הענינים שפעלו על לבינו איזה שויון ופיוס, גם אם החיים אינם מעונגים ולא הי' הרוח מלא באהבת החיים כמו שהי' בהיותנו על אדמתנו, וכמו שיהי' בשוב ד' את שבותנו. אז לא הי' אפשר לעמד בנסיון הגלות והיה נופל ממנו רב, מפני החשק הבוער לראות חיים בטובה וצהלה. גם מפני שכל דבר שנעשה שלא כפי מדת הצדק והמוסר האמיתי מביא פרעות במהלך רגשות האדם ומקלקל את טעמו המוסרי, על כן מוכרחים אנו לקיים אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כי מצד חשבון מוסרי איך אפשר לנו לחגור גיל בשימנו על לב צרת כנסת ישראל. על כן אין הצהלה היתירה אפשר לחול כי אם על ידי שכחת עבר והוה מוסרי, ואי אפשר שלא תגרר עמה עוד רעות רבות. נבזה הנבל שיפרוט עלי נבל ביום מר של מות הוריו, לא רק נבלה זו עמו, כי אם שדרה שלמה של השחתות עמה יגררו. אמנם אשרינו כי יש לנו גם רבות במה להתנחם ולשמח, בשיור התורה ותקות העתיד. על כן רק המילוי פה של שחוק נאסר, אבל מיעוט שחוק יפה, וחובת שמחת הנפש היא תמידית. ושמחת מצוה, וקבלת כל אדם בשמחה, עומדות תמיד להאיר נתיבנו, עד יבקע כשחר אורנו.
ט.
[עריכה]אל תרשע הרבה, ואל תצדק הרבה, המה שני משקלות יקרות לאשר האדם. על כן כאשר בסוד ההשגחה ישנם כונניות הרבה לסקל מסילות למען יוכל האדם לנצר את המשפט של אל תרשע הרבה, כן נמצאים גם כן סבות רבות בהליכות החיים, בטבע וחוקיו, בתולדות האדם וכל סעיפיהם, למען שמור את המשקל של אל תצדק הרבה. והי' כי ישקיף האדם רק על הפרטים האחדים שהם לצורך משקל זה, יתחמץ לבבו. אמנם כאשר ישא דעו לחבר את הפרטים אל הכלל, אז ימצא שאינם באים כי אם לישר את המשקל של אל תצדק הרבה, שהוא צריך הישרה גדולה גם כן, כאותו של ניגודו שהוא אל תרשע הרבה, ומשביל הממוצע יאיר אור דרך ד'. אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק. עמו עז ותושי', לו שוגג ומשגה. מי יתן טהור מטמא, לא אחד. עצות מרחוק אמונה אֹמן. פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום.
י.
[עריכה]מיסודי איסורי עריות הוא התעצמות האהבה רק בעצמות הפרט, כי גם אהבת המשפחה היא אהבה עצמית נרחבת, על כן יסוד התרחבות מושג האהבה לזולתו יכונן מיסוד תולדות, מהתאחדות החוגים, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. על כן ממזר הוא משאר בשר, שהוא בלא יבוא. ודין ממזר מאשת איש הוא הרחקה לעומת השמירה מהתעצמות אהבה עצמית יתירה. אמנם אהבת עצמו במדה הראויה, היא מיסודי חקי המוסר. אמנם שמירה גדולה צריך שלא יבא לביטול העצמיות, ביחוד בישראל, כי נטיית הקודש מאברהם אבינו ע"ה הי' להתפשטות החסד בעולם, ושלא להתגדר לא בגזע ולא בלאם. על כן לא הי' נטיית שמירה כלל לצביון הלאומי לולא עירוב כח אהבת עצמו, שצריך הי' להרכבה זרה, על כן מלכות בית דוד הי' צריך להיות ממואב ועמון, מואב אהבת הגזע, עמון אהבת האומה. בהתרחב המושג הלאומי בימי רחבעם, שכבר נפלג הגזע לשני מטות, יהודה ואפרים, צריך להמצא מושג העממי למען השמירה הצוריית. וזהו מצאתי דוד עבדי, שאמרו חז"ל היכן מצאתיו, בסדום, מקום אהבת עצמו הגדולה ביותר, מלח סדומית שמסמא את העינים. והוא מציאה משתי בנותיך הנמצאות, כדי ליסד יסוד לאומיות עם ישראל בשמירת חטיבה לעצמו. אף על פי שלגבי היסוד העליון אין הבדל גזע ועם, וכשמעשי ידי טובעים בים אין לומר שירה, והוא אינו שש, ואין ראוי כי אם להיות שמח בשמחת ד' עליון, מכל מקום כדי לבא לשמירת הנקודה התוכיית שלא יתבלע העצמות עבור השימוש שיש לו אל ערך הכלל, ועבור חשיבות עצמו שראוי הוא להיות נאהב ונחבב, הי' צריך ליסד יסוד על ידי אתר רחיקא, טהור מטמא, פליאות נתיבות חכמה.
יא.
[עריכה]הספרות הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק אותם האוצרות שבהפתחם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח, "מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, עליהם מתוקן היתד שעל אזנינו, לחפור ולכסות. ואוי למי שמשתמש ביתדו פעולה הפכית למען הרבות באשה. זעזועי הנפש שמצד רגשי אהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגניזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותן מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת. רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש. אמנם אם נחשב לחסרון כללי באיזה ספרות כשלא ימצאו בה אלה הרגשות הפנימיות שהאהבה מרשמת בעומק הנפש באותה אהבה נהוגה, כמה ראוי לחשב לחסרון אם אותם הזעזועים הרמים והנשאים שכל כך פועלים ופעלו, ועתידים לפעול על כל טובי בני אדם, ועל כנסת ישראל ביחוד, הנובעים מאהבת אדון כל המעשים מקור האור והחסד, אם יפקדו אלה הרגשות ולא יחוקו בספר. היש ערך לעֹמק נחל רגש זה, היכילוהו ימים רבים, היכלכלוהו גבהי שחקים. החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר האהבה, אותו שהוא קודש קדשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה. וכמו שמי שהוא חמור לאהבה לא יחוש מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים, ואם היה בידו יכולת להשפיל את געגועיהם עד כדי טעימת חושו הגס היה עושה כן בשמחת לב ונפש חפצה, כן מי שלבו ערלה, ומוכרחת להיות כן מפני שלא טעם להתנשא אל מרומי הגיוני קודש, ולא חש מעולם נעם אור אהבת צור כל העולמים, איש נבל ולא חכם כזה, לא יוכל להכיל את הרעיון כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים הנשאים שבשיר השירים המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה אשר בחר לו ד' לשמו ולזכרו, מפני שאינו מרגיש כלל שום חסרון בהפקד מקום אלה הרגשות אשר לא ידעם. אבל מי שלא השהו אלוק חכמה, יכיר ויחוש כי אי אפשר כלל לאוצר כתבי קודש של האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רשומי אהבת נפש לצור מעוזה – בימי גדולתה והודה על ידי חסד עליון מלא הוד, ובימי עניה ומרודה על ידי נהרי נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות, שכל אלה עוררו את האהבה, חזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש – אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא ירשמו בספר, באוצר הכללי ששם כל הגיוני קדושינו נחיתים. אמנם מי שבעת שסרקו בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, ובכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנה, ולהאריך באותה שעה באחד עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמנם כנטף מים מיני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב ידים, ידע איש אשר כה רמה נפשו גם כן להעריך את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית והאהבה הלאומית הנאורה והאהבה האלהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכים במערכה, כמגדל דוד בנוי לתלפיות. אבל מה נמוכים הם הגמדים שהם גם כן בעלי עינים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עופל ורושמים את קומתו אשר לעב יגיע, רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עינם שדוק ותבלול שמו עליה מצור, ואם מראש מגדל עופל יוגד להם שרואים את הכוכב מלא הוד ויפעה, אז מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר. נפשות כאלה, שיותר מרועה בעל לב רגש שאהב את בת כלבא שבוע היפה לא יוכלו למצוא ברבי עקיבא, לא יוכלו גם כן להמציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה ששיר השירים הוא קודש קודשים בערך כל הכתובים, כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטית אשר אותה לבדה יחזו. אבל טהורי לב, המה יראו את רבי עקיבא בגדלו, את רבי עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפש הענקית העתיד הרחוק כהוה ניצב, את רבי עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלהית הנובעת מעומק חכמת לב נפלאה הורתהו עד כדי מלא ציור חי כי רומי ואליליה כליל תחלוף ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הודאי מלאה כל כך את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההוה המרעיד, שהכירו רק כעב קל העובר על פני החמה הברה בשחקים הוא יכיר. רק ממקור אותה הנפש שנשמתו יצאתה באחד, נובעת ההחלטה שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים.
יב.
[עריכה]אין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל. יש אהבה לשם השי"ת מצד הבריאה והודה, חסד ד' המלא עולם וטובו על בריותיו, ויש אהבה מורגשת בנפש מצד עצם סגולת מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זאת היא עיקר האהבה, יקרה מכל האהבה הנקלטת מבחינת המציאות. ולצייר אותה באמת צריכים כל הציורים הרבים והגדולים שבשיר השירים, על כן אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל.
יג.
[עריכה]דוד דגלי מסכת כתיב ביה בכל אשר יפנה ישכיל, שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה ובכל אשר יפנה ירשיע. הנצחון על המתנגדים, ביחוד בענינים הרוחניים, מצטייר בשני פנים, הא' להראות את הצד הרע שיש באותו הענין שהוא רוצה לנגד לו, ובהראות צד הרע ישמע העם ויטו אחרי המדריך הטוב. אמנם לכל דבר רע יש איזה ענין טוב שמצדו הוא מושך את הלבבות אליו, על כן אף על פי שיש צדק גדול בהוראת הצד הרע, מכל מקום כל זמן שרק את התכונות הרעות ישמיע, יפעול רק שהשומעים הישרים ירשיעו את המתקוממים, אבל המתקוממים עצמם הם מכירים את הצד הטוב הקטן שיש בענינם, ובשביל שהם רוצים באותו החלק הטוב הם מנאצים את כל הטוען נגדם ומרשיעם. על כן לא יהי' נצחון של ההרשעה נצחון שלם, כיון שהאויב עצמו הוא מחזיק בדעתו ומוצא את צדקו בגרעין הטוב שלו. זה אמנם נובע מפני שלא גלה המעמיד על האמת את המסכת בשלמותה. אבל מי שמגלה את כל ההשקפות הכלליות, ומגלה גם כן את הגרעין הטוב שיש בהרע המרובה, ומברר את סיבת החבה שיש להמחזיקים בדברים שהרע מרובה בהם שהוא מפני אותו קורט הטוב הנגבל בו, ועל כן הוא מראה לכל שצריך להציל את הגרעין הטוב בעצם טובו, ולהשמר מכל הדברים הרעים הגורמים לו – אז גם האויבים עצמם נמלאים שכל טוב, וכיון שהם משכילים יותר ממה שהשכילו לפני זה, אז משלימים הם עם הצדיקים המחזיקים בהטוב המרובה הכללי. על כן דוד דגלי מסכת כתיב ביה בכל דרכיו ישכיל, שמשכילם ומדריכם להועיל, להכיר את הטוב בעצם, ולהשמר מכל רע שיוכל להיות נגרם גם בחיפוש דרך טובה וענינים טובים.
יד.
[עריכה]הקדמת נעשה לנשמע מציין הוקרת התורה מצד סגולתה האלהית יותר ממה שראוי להוקירה מצד הצורך המעשי שיוצא מלימודה, כי כיון שכבר נאמר נעשה, הלימוד המעשי הוא כבר בכלל, אם כן נשמע מציין הלימוד הסגולי.
טו.
[עריכה]הוקרת תלמידי חכמים צריך גם כן להיות מצד הסגולה שפועלת קדושת התורה בהיות תלמידי חכמים רבים בישראל. והמבזה תלמיד חכם, מצד הסגולה הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שאינו מכיר הוד התורה ופעולתה הפנימית. מבזה חבירו בפני תלמיד חכם הוא מפני שהוא כופר בעיקר הסגולה אף על פי שמודה במעלתו השימושי. אמנם מבזה תלמיד חכם עצמו כופר הוא גם כן בערך השימושי שבתורה, וממילא בא גם כן לכפור בערך הסגולי, כי מי שעל כל פנים מודה בערך השימושי, יוכל להתעורר אצלו גם כן הוקרת הסגולה.
טז.
[עריכה]ישראל הם עלולים יותר לפירוד ומחלוקת מכל אומה, מפני שריבוי הצביונים שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחוד. יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. וטעם הדבר הוא, שנהי' יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, על כן לא יחסרו בנו כל הנטיות של כל הכשרונות. כרכא דכולא ביה, ממנו חכמיו, ממנו מלכיו, ממנו נביאיו, שנאמר, ממנו פינה ממנו יתד וכו'. על כן צריכה התורה כולה, שמכללת את הכלל כולו בכל שיווי ארחות החיים, להיות לתריס מפני הפירוד. על כן שינויי דעות בכמה ענינים רוחניים וחומריים אינו מעכב, ואדרבא מועיל, מכל הטפוסים יצא הדבר הטוב הכללי. אלא שהכל צריכים להתאחד בנוגע לכללות קיומה של תורה. ומי שחושב שריבוי הצבעונים צריך להכליל גם כן איתו הצביון של רשעים המוחלטים, הכופרים ופורקי עול בגלוי, הוא טועה. ועל זה אמרה ברוריה למינא רני עקרה דלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו, כי אף על פי שריבוי הכמות יפה לאומה, הוא רק כשיתאחדו באותו השורש שבו תלוי קיום האומה, ובישראל צריכים שיתיחדו בתורה וקיומה.
יז.
[עריכה]מלאכי השרת הם בעיקרא מכירים כח הסגולי, שהם שכליים, ויסוד השכל תלוי בסגולה שאינה נתפסת בחוש, על כן הקדמת נעשה ונשמע הוא רז שמלאכי השרת משתמשים בו.
יח.
[עריכה]בית המקדש נקרא נוייו של עולם כדחז"ל. הנוי ימצא תמיד מחיבור כל ההפכים. אמנם הכיעור, הענין שהוא היפוך הנוי, כל עיקר מגמת הנוי הוא לגרשו. ואז יהיו כל ההפכים שמתחברים נמזגים ברוח אחד כללי ועליון.
יט.
[עריכה]רוח השולט הוא כח יהודה, שמצדו הי' בצלאל מעולה שבשבטים. כח הכולל הי' אהליאב, ממטה דן המאסף לכל המחנות, ירוד שבשבטים, ואמנם אין לו כלים משלו, אבל הוא עלול דוקא מפני כך לקבל השפעה מכולם.
כ.
[עריכה]רגש הלב, יסוד האמונה, נובע מסגולה שבנפש בישראל. לעומתו הוא קרבן העומר שעורים, מאכל בהמה, הנוטה רק לרגש הטבעי. למעלה מזה הוא העילוי השכלי שבא אחר כך. והאדם צריך שכל כח יצא אצלו אל הפועל בכל עזו, על כן באשר מצד חולשת האדם מזדמן שבהיותו מוכשר למחקר יוחלש בו היסוד של רגש הנטיה, הרגש שבלב, היסוד האמוני, ובהיותו מאמין שלם הוא עלול ¬¬¬¬למעול בהשכלה וחכמת לב. ובאמת לא זהו דרך הישר שכח אחד ימעיט את חבירו, כי אם כל כח צריך שיהי' שלם כאילו היה הוא השולט לבדו. כח האמונה צריך שיהיה שלם כל כך, כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר. זוהי מדרגת אדם ובהמה, ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וזאת היא מורשה מיוחדת לישראל, שהעמידה באמונה היא אצלם טבעית מצד המורשה הגלויה של גילוי שכינה. הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. ולהיפוך, הכפירה היא בלתי טבעית, רק אפשרית על ידי העזה של שכרון מעקשות או תאוות. ובאומות העולם להיפוך, האמונה היא דוקא על ידי שכרון, כי לא נגלה להם דברים מוחשים גדולים על יסודי אמונותיהם, על כן אין הטבע האנושי גוזר להאמין, כי אם ההתגברות וההסכמה משכרת כמו שמשכרת המודה כל דבר מוסכם. על כן טוב מאד לישראל שתהיה האמונה פשוטה, מפני שפשטותה היא גם כן מאירה כיום בהיר, ברה כחמה. אף על כן צריך שיהיה כח החכמה כל כך מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש. ושני הכחות בשלמותם, כשמתכנסים בנפש, עושים הם את פעולתם יפה יפה. על כן מחובר הוא פסח לעצרת על ידי ספירת העומר, המחבר מנחת השעורים, מאכל בהמה, הרגש, לחיטים, האוכל, מאכל אדם, עץ הדעת חטה היה. אמנם מובדל הוא גם כן, מפני ההוראה שכל ענין יתעצם בשלימותו כאילו אין לו שום דבר מעיק כלל וכלל.
כא.
[עריכה]הקריאה לארון הקודש ארנא ולבית הכנסת בית עם, מורה על ההכרה בענינם רק מצד ערך השימושי ולא מצד הערך הסגולי, ודבר זה מאבד את יסוד חמדת התורה מלב, ומוריד את עמי הארץ עד הדיוטא התחתונה.
כב.
[עריכה]החוצפא שבעיקבא דמשיחא היא הכנה להאור הבא להגלות. כי השלמות האמיתי צריך שיתגלה בכל כחותיו המלאים, על כן גם אותם הכחות הרעים צריכים שישובו לשלמות גבורתם, אלא שאחר שישובו צריכים הם להיות נתקנים להשתמש בהם כראוי להם. ובעודם במצבם הגולמי הם בערך הטומאה והרע, שצריך להגן מפניהם בכח הטוב, בתורה ויראת ד'. על כן גם התחלת צמיחת מלכות ישראל היתה ראויה לבא דוקא בדור ששופט את שופטיו, והשרירות הזאת נהפכה אחר כך לגבורה שלמה של כרע רבץ כאריה.
כג.
[עריכה]בכל חכמה ישנם מרחיבים ומעמיקים. המרחיבים פועלים על הכחות של המושגים שיתרבו, וכן מופיעים הם ידיעות שטחיות בהמון, ומתרבים על ידי זה היודעים בכמות. המעמיקים אמנם הם חודרים לעומק האמת שבכל מושג, ומשפיעים לא על כמותה של התבונה כי אם על איכותה. ישנם כאלה גם כן בהשפעה המוסרית של יראת ד'. הרודפים שלו', אוחזים במדתו של אהרן, המה מרחיבים את המוסר, את היראה ודרך ד', מפני שמאהיבים אותם גם כן על הרחוקים, אבל אינם מסוגלים בזה כל כך להעמיק את רושם היראה באותן הלבבות שכבר ישנה שם. אבל האומרים יקוב הדין את ההר, המלאים יראה מלאה רגש וקרובים לקנא קנאת ד', הם מעמיקים את רגש היראה בעולם. ומחיבור שני אלה, המעמיקים והמרחיבים, תתכונן היראה בלבבות. מובן הדבר, שעם שלמראית עין תראה פעולת ההרחבה יותר מורגשת, מכל מקום באמת פעולת ההעמקה היא יותר אדירה ונצחית, רק שההרחבה צריכה להתלות עמה גם כן. אף על פי שאהרן הי' רודף שלו' וקרוב לביצוע, מכל מקום מדתו של משה היתה לומר יקוב הדין את ההר, ומובן הדבר, שאף על פי שההשפעה המוחשית לשעה היתה של אהרן יותר מורגשת, מכל מקום המעמד הקבוע לדורות הוא מההשפעה העיקרית הנובעת מעומק האמת, וכל התורה כולה נקראת על שם משה רבינו ע"ה, זכרו תורת משה עבדי.
כד.
[עריכה]בקטרוגם של מלאכי השרת על משה רבינו ע"ה בקבלתו את התורה, צר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לשל אברהם, ואמר להם לא זהו שאכלתם אצלו. מדתו של אברהם אבינו ע"ה להודיע שם ד', שהיא פעולה רוחנית, היתה מפולשת בגלוי לברכת החסד, שמתוך ההכרה של אחדות אדון אחד ומיוחד בעולם, נמשכת הטבת המדות, והאחוה הכללית שבין המין האנושי מתגברת. על כן תורה זו אף על פי שהיא רוחנית ושכלית, מכל מקום לא יטענו עליה מלאכי השרת שאינה מתיחסת לילוד אשה. אבל תורת משה שהתרחבה כל כך בקיום מצות רבות דתיות, שנראות כאילו דבר אין להן עם המצב האנושי, על כן טענו שהם מיוחסים רק למלאכי השרת, בעלי הציורים הרוחניים המופשטים. אבל באמת, אם שדרכי התורה מפרטים לרומם הציורים הרוחניים המופשטים, מדותיהם של מלאכי השרת הם בעיקרם מכוונים גם כן לאותו התכלית העצמי של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו ע"ה, אלא שיסוד תורת החסד המתפשטת מתורת אבות הנכללת בז' מצות בני נח מתגלה הוא מיד בעולם, ואותו יסוד החסד של הרצאת התורה כולה עם פרטי מצותיה והלכותיה מתגלה רק בטוב האמיתי הצפון והגנוז שלעתיד לבא, שיכלול בחוברת כל החי וכל המצוי, ומפני שהוא כולל את החסד הגדול והכללי בעתיד היותר גדול, הוא צריך בשביל כך לאותן ההקדמות המרובות של כלל התורה ומצותיה כולם. אם כן ממש אותם המצות של תורת משה, המה המכוונות בתורת אבות, על כן כשם שלא יכלו מלאכי השרת לקטרג על תורת אבות, לאמר שהרעיונות הרוחניות של אחדות ד' והכרתו המתלוים עמהם הוא נאות רק למלאכי השרת, כי אם אכלו בביתו של אברהם אבינו, שהרי הכירו שמתוך הרעיונות האלהיות הנאצלות זכה העולם במדת החסד הרחמים והחנינה, אהבת המשפט והצדקה – כמו כן על ידי כל הרחבת דברי תורה יזכה העולם בכללו, על ידי אורן של ישראל, לאותן המסקנות עצמם הכלולות בתורת חסד של אברהם אבינו, אלא שצריכות המצות כולם להטביע חותמם של ישראל ולהרחיב פעולתן. אם כן ממש אותו קלסתר של אברהם אבינו הוא קלסתר פניו של משה ע"ה, וכשם שנטייתו של אברהם אבינו היא מיוחסת לבני אדם, בעלי עולם היושר, הכי נמי נטייתו של תורת משה אמת, שיסודה עיקרה ומסקנתה היא תורת חיים ואהבת חסד, ואהבת לריעך כמוך, ואידך פירושה. ומה שמחלקים בין רגש הדתי לרגש המוסרי, אינו כי אם בהשקפה שטחית, והדבר מאומת ביחס לדיעות אחרות, אבל לא כאלה חלק יעקב, דיסוד רגש הדתי בא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת ד' וכבודו. יסוד הגעגועים שאינם נתפסים במעשים, הוא מפני שלא הגיע העולם עדיין להיות מוכן להוציא דברים מוסריים נשגבים, על כן נשארו הגיונות רבות בתור געגועים פנימיים, ומכוננים בלב את רגשי הדת. אבל המוסר הוא בא מהטוב המעשי שישנו לשעתו. אמנם בכל העמים אין בדתם אותם האמצעיים שעל ידם יבא העולם להתעלות גבוהה עד שיהיה באמת ראוי לעילוי אותם השאיפות שעליהם מיוסדות הגעגועים הפנימיים שבנפש, אבל בתורת ישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם לאותן הדרכים בפועל, שעליהם מיוסדים טבע הגעגועים אל הטוב. אם כן כיון שהחוקים שהם רק מדרכי עבודת שמים מכוננים הם את האושר של המציאות בעתיד הרחוק, הרי הוא מצד ההשקפה של העתיד עבודה מוסרית כמו שהחסד הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה. אם כן אין רגש הדת ורגש המוסר נחלק לגמרי, כי אם באחדות גמור הנהו, ופרצופו של משה ע"ה הוא דומה לשל אברהם לגמרי. ותורה העליונה, עם כל עליונותה והגיונותיה המופשטים, ראויה היא על שם העתיד, שבני אדם עושי הטוב המעשי ביחוסם אל העתיד הנצחי. שמתוך שקטנה היא רגשת האדם לקבל ציורו הפנימי, על כן אי אפשר להיות דבק בו כי אם מצד שכך הוא מצוייר אצל¬¬ אדון המעשים, שלפניו העתיד היותר רחוק כמו העבר וההוה נצב חי, השמים החדשים והארץ החדשה שעתידים להבראות, הם עומדים לפניו ית', כדחז"ל בפסוק עומדים לפני נאום ד'. על כן יסוד העבודה המוסרית המאחדת רגש הדת עם המוסר, הוא לעשות באהבה רצון קונינו, אדון כל המעשים, רבון כל העולמים ב"ה.
כה.
[עריכה]קבלת הרשמים בתור השפעה, באופן שיהי' אפשר להיות כח מאסף כללי, צריך לזה הכנה. במקבלי ההכנה הוא כח של ריקנות וחלישות, שמצד זה אפשר וראוי לאותו הנושא להיות מקבל, ואותו כח הרפיון גורם לכח קיבול, שבהיות אותו הנושא החלוש מאסף לכל המחנות מתגלה בו כל ההוד שבמחנות כולם. על כן דן, בהיותו ירוד שבשבטים, הי' דוקא הוא המוכשר להיות מאסף לכל המחנות, ואהליאב שבא מכחו הוא הראוי להיות משלים פעולות כח השלטון של יהודה, בערך לא ניכר שוע לפני דל, על כן נתגלו בדן רפיונות. ובני דן חושים. החושים מקבלים הן את הרשמים, ואין להם כח עצמי כשכל השופט, ואותו הכח מקבל גם כן הרשמים בתכונה כהה, יקירן ליה אודני'. אותו הרפיון מכשיר לכח קבלה וחקיקה טובה, כאותו הרפיון שהצור המוכשר לחקיקה של צורות נאות מכשרת את הנוי המופלא להתקבל בה. כתב שיוכל להמחות צריך להיות דוקא ברשימת התורה, כלומר כח הרפיון, שאינו אמנם יוצא אל הפועל ברפיון, כי אם בקבלת האומץ הוא מכשיר, בהיותו נכלל בכלל הכחות.
כו.
[עריכה]כלל המצות שבין אדם לחבירו הוא להקל את עול החיים מאחר שכבר הוא נמצא, עם כל זה אינו יוצא מן הכלל של נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אבל עבודת ד' שבמצות שבין אדם למקום, הם מוכנים להרים את החיים שיבאו למעלה שהיא כל כך נשגבה, שעבורה הם כדאים להיות נמצאים במציאות אחר שלא היו. על כן אם בין אדם לחבירו יוכר ברחמים, יוכר בין אדם למקום בחסד וחכמה הכוללת ומקפת.
כז.
[עריכה]אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה. במדרש, בשירת הים כתב אז ישיר משה ובני ישראל, וכאן אז ישיר ישראל, משל לתינוק שכשהוא קטן קורא אחרי הסופר, מכיון שנתגדל קורא בפני עצמו. כך כשהיו ישראל קטנים הקרה לפניהם משה את השירה, כיון שנתגדלו לאחר ארבעים שנה אמרו שירה בפני עצמם. שני מאורות הם מאירים לישראל את דרך החיים, האמונה בכללות התורה, תורת משה, והנבואה. ההבדל שביניהם הוא, שהתורה היא בערך חידוש הבנין של קדושת ישראל, שלזה הי' צריך דוקא נבואת משה ע"ה, והנבואה היא חיזוק הבנין. כענין הבדל שבין קדושת מזבח, קדושת הגוף, לקדושת דמים, קדושת בדק הבית – קדושת הגוף היינו חידוש הקדושה, וקדושת בדק הבית היינו היינו חיזוק הבנין העתיק. ישלח עזרך מקדש, ומציון יסעדך, מקדש היינו נבואת משה ע"ה, ומציון היינו נבואת נביאי הדורות, גיא חזיון, ירושלים, מקום הנבואה. בהיות תעודת הנבואה לחזק הבנין הנוסד כבר על ידי אדון הנביאים, נרמז במנצפ"ך צופים אמרום, דמסיק שכחום וחזרו ויסדום הי לסוף תיבה הי בתחילת תיבה. כל תיבה מכילה ענין, מושג רוחני. המושג הרוחני הוא משפיע חיים רוחניים, ויש לנו לצייר שהמושג הלא יתם כחו כשישפיע הרבה, על כן צריך בו ענין חידוש הכח, דהיינו שבקץ תכליתו ימלא עז ועצמה. וזהו נרמז במנצפ"ך שבאים בסוף התיבות, שנראה שכח התיבה כלה, ומכל מקום הם מתגברים בכח גדול יותר מאילו הי' אמצע התיבה, שהרי הערך המספרי של הכפולות הוא גדול הרבה יותר מערך המספרי של הפשוטות. וזהו ציון לשימוש הצופים, הרואים את הנולד, לחזק את העתיד שלא יתמוטט, על ידי החזרת עטרה ליושנה וחיזוק בנין תורת משה, מותאם לשכחום וחזרו ויסדום, ועת הפרו תורתך עת לעשות לד', וסוכת דוד הנופלת סמכין יתה.
צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת אלו אומות העולם. גמילות חסדים כולל גופו וממונו, ויש שמהדר לגמילות חסדים דממונו ונשכר, מפני שהוא אוהב חסד ועושה גם כן בגופו גמילות חסדים כאשר תשיג ידו, אלא במקום שאין ידו משגת לעשות בגופו שם הוא עושה מממונו. אבל מי שמשתמש בממונו כדי להפטר מגמילות חסדים דגופו, הוא מבזה מדת החסד. דומה לענין שלוחו של אדם כמותו במצות, ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו. והיינו שהרחבת השליחות באה להשתמש בה במקום שאין היד מגעת לגמור הפעולה בעצמו צריך לגמור על ידי שלוחו, אבל המשתמש בשליח מפני שהוא מבזה את המצוה לעשותה בעצמו, הוא מחלל את הקודש. דומה ליששכר איש כפר ברקאי דכרך ידו בשיראי ועבד עבודה, דהי' נחשב למבזה קדשי שמים, אמנם בעבודה של חתיית האש, שאי אפשר בידיו, היא כשרה בכלי ובצבת. אבל המשתמש בצדקה של ממון כדי להראות גיעול נפשו לפעולת הצדקה ולהתחבר עם העניים החולים והכואבים, הוא משחית נפשו. זהו צדקה תרומם גוי אלו ישראל, אימתי הצדקה מרוממת את ישראל, כשנעשית ברוח ישראל, לא להשתמש בצדקה של ממון כדי לסלק מעליו חיובו הגופיי, כי אם לרומם במקום שאי אפשר לעשות בגופו ממש, דומיא דעבודת חיתוי האש שאי אפשר כי אם בצבת, ועל זה צבת עשוי, ואין בזה גועל נפש להאש. אבל המוציא שרץ שנמצא בצבת, הוא מפני הגועל. וכן חסד לאומים, שמשתמשים בצדקה במקום חסד, היינו כדי להפטר מגמילות חסדים דגופו, זהו חטאת. דגמילות חסדים דגוף הוא כנגד קדושת הגוף, קדושת מזבח, בא ממקור האמונה שהיא יסוד הבנין המחודש, וגמילות חסדים דממון דומיא דקדושת דמים שמקורו הנבואה. וכן נטיית ישראל לצדקה, אם אינם נביאים בני נביאים הם.
והנה קריעת ים סוף גרם לאמונה, שהיא מתנת משה ע"ה, וגם בך יאמינו לעולם, וזהו בערך חידוש הבנין, והוא ים החכמה שמהלכים בתוכה. אבל באר הוא מקור השאיבה דרוח הקודש לדורות, והוא בתור חיזוק ובדק הבית, על כן זה יוכלו גם כן ישראל לשאוב בכל דור. על כן כך הוכן דשירת הים אמרו בני ישראל אחר משה, ושירת הבאר עלי באר, המורה על עלי, של חיזוק שבכל דור ודור כדי שלא תתגבר הנפילה, זה שרו ישראל לבדם גם כן, והעירות לענין ערך חיזוק דברים ישנים במוסדות, שראוי להתעורר על זה בשמירת הרכוש של עבר, ולהכיר ערך גמילות חסדים דגוף, שרק בהיותו נמצא גדול הוא גם כן ערך הצדקה דממונו, שניכר שאינו מבזה את תורת החסד חלילה. על כן היתה עצת ד' שתרום קרן ישראל בכי תשא, במטבע של אש, שאינה יכולה להאחז כי אם על ידי אמצעי, שאז הצבת טוב, וכענין שלוחו של אדם כמותו במקום שאי אפשר כי אם על ידי שליח. אבל כשאפשר על ידי עצמו לא יעשה על ידי שלוח, כשאפשר בגופו לא יפטור עצמו בממונו, כי קדושת הגוף הוא היסוד שכשהוא נמצא יש מקום לקדושת דמים על מה שתהי' חלה ופועלת. ובהשמר הענינים הנקנים, כבר יוכל הענין הציבורי והכללי לעלות מעלה מעלה בעז"ה, כערך מנצפ"ך, כפלים לתושיה, וסוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
כח.
[עריכה]השלימות היא מכילה התאחדות ההפכים. על כן האמונה היותר פשוטה ותמימה צריכה להיות קבועה בלב עם האהבה אל החכמה והמחקר השלם והברור, כאשר נתבאר לנו במקום אחר בענין יחש עומר דשעורין לב' הלחם שמן החיטים, וקישורם זה לזה על ידי הספירה. והוא הדין האהבה, אהבת הבריות על פי התוצאות היותר רחבות של מדת לב טוב, עם הקנאה לשם ד' ותורתו כתולדה מחוייבת מצד שנאת הרע הצריכה להיות קבועה בנפש עמוק עמוק, שנראים כהפכים, והם צריכים להתאחד בלב החפץ בדרך השלמות של תורתנו הקדושה, ביחוד למי שראוי להיות מנהיג לעדה.
כט.
[עריכה]יסוד הדעה היא ההבדלה, הבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין טמא לטהור, בין ישראל לעמים. ועל ידי כח ההבדלה אין אדם מתבלבל מאמונתו, כי יודע הוא שכל חקות העמים תוהו. ומניעת ההבדלה היא שגרמה לרשעי עולם לדבר על ד' תועה, כענין סנחרב מלך אשור שהשוה לדבר על ד' אלקים חיים כעל אלהי גויי הארצות שהם תוהו והבל. וחסרון ההבדלה הוא מתפלש גם כן בגרועים ונחלשים שבכל דור, ומתוך שהם מציצים על ההבל שיש באמונות כולם, שיסודם תוהו וכזב, אינם יכולים להתרומם ולהכיר שההבדל שבין ישראל לעמים הוא הבדל עצמי שבין אור לחושך. וביותר הוא מתגלה באמונה שיש הבדל ביתרון שבין החכמה והסיכלות, אמנם למדה זו באים באופן מדעי דוקא בעלי דעה נכונה, שמכירים יפה כח ההבדלה. וזה הי' סוד קבורתו של משה רבינו ע"ה מול בית פעור, היותר גסה וכעורה שבאמונות של עובדי עבודה זרה, להבחין שמפני שיש מציאות לאמונות הבל בעולם, משום הכי אין אורו של משה רבינו ע"ה, הרועה הנאמן, שממנו השתתה אמונת האורה והאמת, מתגלה בכל הדרו, והוא קבור ומכוסה ואין איש יודע את קברו. כי אי אפשר כלל להשיג מפני מה אורה גלויה כזאת מכוסה מכל מקום מרבים מבני אדם, אלא שהיסוד להעלם אור הבהיר הזה שאינו מאיר עדיין בכל עז אורו, הוא מפני מציאות אמונות ההבליות, שיסודם המורגש הוא בית פעור, שאפילו אדוקי עבודה זרה הכירו גנותה והבליותה, מכל מקום כיון שיש במציאות האנושיות מקום בנפשות להמשך אחר הבל כזה, כבר הוא מספיק לחלושי הנפש להחליש בלבם זוהר האמונה מטענת כל אפיין שוין. והנה ההעלם הזה צריך הוא לעולם, כדי ליתן מקום לכל הניסיונות והצרות של הגלויות. על כן לא הי' ראוי כלל שיעלם אורו של משה רבינו ע"ה ביסוד קבורתו על ידי בני אדם, כי אי אפשר כלל שיושג לאדם תכלית מהעלם אורו של משה רבינו ע"ה באופן שיכנס בכלל דבר טוב, ומצד הצד היותר מעולה שבחכמה היותר גבוהה שבאדם ראוי הדבר לכסוף לגילוי האורה. אבל השי"ת, אדון כל המעשים, הוא יודע כמה טובה תבא לעולם מהעלם האורה, וכמה טובות והכנות לאור יותר גדול יביא החושך השולט לשעה, על כן על פי ד' נגנז. ויקבור אותו בגיא מול בית פעור. ודוקא זה ההעלם יביא לסוף לביעור כל אמונות ההבל, והעמדת העולם כולו על יסוד האמת, משה אמת ותורתו אמת. וכל מה שנוטה מעט מתורת משה יוכר שהוא רק תולדה מתרחקת מפעור, רק שבה הגנות וההבל מוחש. ויש שהשקר מתכסה בשמלת אמת, כזונה נצורת לב המעלה עדי זהב על לבושה וצודדת נפשות בתכליתה. וסוף כל סוף חרפת השקר, גם היותר מעולף בצעיפי נימוסים והמון דמיונות מתעים, יראה ערותו וצחנתו. ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון, ועלה באשו ותעל צחנתו, כי הגדיל לעשות. שתתגלה הבאשה של כל השקרים הצפונים, כגילוי הבושת של בית פעור, אז יראה שאין שם דבר ממוצע, כי אם יסוד האמת וההוד וההדר מעבר מזה, התפארת זו מתן תורה, והכיעור והגנות מעבר מזה, טומאת וחלאת בית פעור. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. שיתגלה ההבדל שבין האמת והשקר בכל זהרו והבלטתו, נמצא השקר כולו נידון כפי הראוי לו מצד מקורו ויסודו, והאמת כולו נידון עם כל סעיפיו על פי גזעו ושרשו. שורש צדיקים יתן וכעלה צדיקים יפרחו.
ל.
[עריכה]על כן צבת בצבת עשוי' – ריבוי הסבות עד שלעין החלושה לא יוכר כח המסבב ב"ה, ומזה בא צורך האמונה וכחה הטוב להיות משתרשת מצד הנטיה היותר טהורה ועדינה, המכריעה לעמוד בפני המסיתים שמוציאים ידים לשקרם לעיני בעלי שכל מטושטש. והמזיקין המתעמרים לרעה בכחות הדמיונות האנושיים, שגם מזאת הרעה תצא טובה מוסרית למי שמתיצב על דרך טובה על ידי הוסרו בנגעי בני אדם, שרובם מאויימים מצד שליטת הדמיון על האדם. וקבורתו של משה רבינו ע"ה, כפי כח החיים הכללים שבנפש האדון שהוריד חיים לעולם, לא היה אפשר לאורו להגנז גם לרגע. אבל ערב שבת בין השמשות, שאז הותקנו הדברים שהם לעצמם עניני חול אבל ישמשו לקודש, הם מחשיכים אבל יבאו לאורה היותר גדולה. אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי.
לא.
[עריכה]תורתן אומנותם. האומנות היא מיוסדת בחכמה, לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וגו', אלא שהיא צריכה להשלמתה גם כן הרגל מעשי, ולא די בציור השכלי של הבנת האומנות להוציא אל הפועל המוגשם הציור האומנותי. אמנם אפשר להיות אדם שלם כל כך בשלימות ציורו, שכל המושגים יהיו כל כך מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלו עד שיהיה במדרגת "חזא אומנותא וגמיר", שבציורו השכלי מיד יושלם גם כן בכל הענינים המעשיים המתילדים מהם. והנה התורה צריכה שתביא לידי מעשה, ויסוד המעשה הטוב ועבודה האלהית היא לגשם בפועל ובחיים את ציורי הצדק והיושר האלהיים היותר רמים וקדושים, כדי להוציא אל הפועל המוגשם את הנטיות המוסריות היותר עליונות. אל הפעולה מוכשרת היא התפילה ההרגשית, שמוציאה את הרגש, שהוא קרוב אל המעשה יותר מהשכל המופשט, אל הפועל. ועל ידי כח התפילה מתרכך הלב להיות האדם בפועל מוכן למעשי הצדק הנלמדים ממנו בתלמוד תורה, ועל פיה נעשה אומן לצדק, כענין מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. אבל רשב"י וחברי' כל כך היתה גדולה עליהם ההשפעה השכלית של התורה, וכל כך היו מוכשרים להיות נפעלים מתלמודם לכל טוב ונעלה, עד שלא הצטרכו לאמצעי של עילוי רגשותיהם על ידי התפילה, כי תורתם בעצמם הספיקה להרשים את ציוריהם השכליים עמוק על כליהם המעשיים, כענין חזא אומנותא וגמיר, על ידי הראיה לבדה, כדרך המופלא שבמצויינים בכשרון האומנותי, כבצלאל, שעל ידי רוח האלקים שמלאהו כבר היה בידו להוציא אל הפועל כל האומניות המעשיות, ולא הי' צריך האמצעיים הניסיוניים. על כן הם בעסקם בתורה פטורים מן התפילה, מפני שתורתם היא מספקת כבר להיות גם אומנותם.
לב.
[עריכה]כשם שיש בהזנת הגוף דברים שעקרם לענג את החוש הטועם, ודברים מזינים שעונג החוש בהם מועט ופשוט ולא כל כך במעלה כהדברים שעומדים לעונג, כדבש ופירות גינוסר וכיו"ב, כן הוא גם כן בענינים הרוחניים התוריים. וכלל הדבר הוא, שאפשר להציע לפני שומעים דברים חדשים שהם רק חדשים מפני הרכבתם באיזה פסוק או מאמר תורה, ובזה אם תהי' ההרכבה מותאמת יהי' להנאה גדולה בחוש הטעם, מפני שהשומעים יהנו במצאם מפורש בכתוב או בדברי חכמים ז"ל את אשר יחושו בחושם הרוחני. אבל לענין ההזנה הרוחנית, לרומם את השומע למעלה יותר רמה ממה שהוא, אין בזה תועלת. אבל מי שמשמיע דיעות אמיתיות חדשות, אף על פי שמתאימם לדברי תורה, לענין ההזנה הוא עומד למעלה מאופן הראשון, אבל לענין פינוק הטעם הוא למטה. אמנם הבריאים בגוף יטעמו בלחם הטעם היותר ערב, לכו לחמו בלחמי, אבל אין צריך להזניח גם כן ענין הטעם הרוחני והעונג, ושתו ביין מסכתי, יין הרקח ופרי מגדים.
לג.
[עריכה]כיון שעניני בין אדם לחבירו הם רק להקל את עול החיים, אם כן הם מכל מקום בכלל עולם שאינו תיקון גמור, כי אם תוהו, שהרי נח לו שלא נברא יותר משנברא. אבל בין אדם למקום, שתכליתם להרים את ערך החיים עד שיהיו מתעלים למידה זו של נח לו שנברא יותר משלא נברא, אם כן הם עצם התיקון. אמנם בין אדם לחבירו אינו בא לכלל ספירת התיקון כי אם מצד ההטבה החומרית שבהם, אבל מצד העשיה של רצון קונו הרי הם במעלת בין אדם למקום ממש, ומגיעים מעל לשעתם, לעולם התיקון ממש.
לד.
[עריכה]מציאות מלך אמנם אפשרית בממשלה רחבה או מצומצמת. ונראה שכשהעם במצב יותר טוב מוסרי, ממילא ממשלת המלך מצטמצמת, על כן לעתיד לבא נאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, נשיא תחת מלך, ובתורה נקרא מלך בשם נשיא, אלא שאין על גביו אלא ד' אלקיו. ואין זה חסרון למלך, כי אם עילוי לו מצד עילוי העם המונהגים על ידו.
לה.
[עריכה]כל פעל ד' למענהו. גם הדברים היותר רעים יש בהם תועלת כללי, מוסרי או חומרי, והכל בכלל תיקונו של עולם הוא, עד שעמד דוד המלך ע"ה גם כן על תועלת מציאות השגעון בעולם על ידי מעשה הבא לידיו. ומזה אנו דנים גם כן להמון מדות רעות ודיעות רעות, שמציאותם וגם מציאות המחזיקים בם והמתמכרים להם במידה יתירה, נצרכת להכלל. הכח הדמיוני, שהוא בכלל ענין היצר הרע, צריך הוא ודאי לעולם, ורמזו חכמים ז"ל שבמציאות הקרבנות ניתן שפע גם כן לצד הרע, ועל כן הי' עשן המערכה מתעקם קצת לצד צפון. כלומר, כל זמן שעוד יש רע בעולם הצריך מירוק, צריך גם כן שיהי' האדם מחזיק באהבת עצמו, לפעמים במידה יתירה, וכמה מדות טובות מעולפות הם בצעיף של מדות רעות וחסרונות מוחלטות, שהם זוכים להגנה כשומר לפרי עד שיגמר הבישול, ואז המוץ ינדף והפרי ישאר לאכלה ולתרופה. המציאות של הכפירה הגסה הנמצאת בנפשות שאינם יכולות להרגיש את הדרת הקדושה והוד נועם ד', צריכה היא לשני שימושים. האחת, שמפני שהציורים האמיתים, המביאים את האדם למעלתו באהבת תורה ויראת שמים, מצד כח הדמיון הכוזב של האדם והשיקוע היתר שבכלל האנושי בענינים החמריים על ידי זה, מעלים חלודה גם כן על המושגים הרוחניים, מפני שהם מציירים אותם בדמיונות כוזבים. אף על פי שתכליתם הפנימי הנהו נמצא על כל פנים, אבל אי אפשר להביא את האנושיות לתכליתה כי אם על ידי צירוף המושגים הרוחניים בדעת ד' ודרכיו בדעה טהורה, בשפה ברורה, ולא יכנף עוד מוריך. על כן נמצאת הכפירה בכל קודש במין האנושי, מפני שאצל הכופרים הוא מפני העדר מציאות המושגים הרוחנים בלבבם הערל, ולכן אין מקום גם כן לדמיונות כוזבות שלהם להמצא. ואותה התכונה של השלילה של הדמיונות, משפעת היא הכפירה בכחה השלילי, עד שיעזרו על ידה יודעי ד' והחרדים אל דברו להפשיט את מושגיהם האמיתיים מקליפות הדמיונות. ורמזו חכמים ז"ל גבי משה רבינו ע"ה, שכולם נעשו לו אוהבים, וגם מלאך המות מסר לו דבר, ומי שעוסק בתורה לשמה אמרו שגם מלאך המות אוהבו, כי גם ממקור ההעדר והרע יוצא שימוש טוב, וכמצב שהי' העולם לולא החטא יהי' לו הנחש שמש גדול. והנה כמו שעל ידי מריקה ושטיפה מתמרק הכלי מלכלוכו ועומד על טהרתו, והנפש האנושי על ידי יסורין הממרקין אותה נדמית לזה, כמו כן המושג הרוחני הכללי שבישראל סובל הרבה יסורין מיד הרשעה, הכפירה הכללית, שסובל ממנה כלל כח הנטיה האמונית שהיא שורש הקדושה בעולם כולו. אבל הסבל הזה לא יפעל דבר להרע ביסוד הקיים והאמת של הדיעות הקדושות והטהורות שהם אור העולם. על דעת ד' האמיתית לא יפול כל כתם, וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. אבל הדמיונות שהתמזגו לגוף אחד עם הדעת הטהור, הם יסבלו, ובהדי הוצא לקי כרבא, והרבה מאד נמצאים שאינם יכולים להפריד בין הדברים הדמיונים להיסוד העקרי ולהשכיל איך להוציא היסוד הפנימי, על כן מתרבים הנכשלים. אבל סוף כל סוף יועמד העולם על כנו, ויסתכלו הכל שהיסוד הטהור התורי לדעת ד' הוא אורו של עולם, ואז אחרי ד' ילכו כארי' ישאג. ובכלל זה השימוש הוא גם כן השימוש המעשי של הנטי' שאפשר להתפשט על ידי הגברת יראת ד' בנפש יותר מכח סובלו של אדם, אף על פי שהתוכן הוא אמיתי וטהור, מכל מקום כיון שאין האדם יכול לסובלו הרי הוא מעכב את טובתו האמיתית. על כן מועילה הכפירה הכללית, שמתוך שמסתכל הירא לדבר ד' את עומק הרע והירידה האפשרית להמצא בנפשות הרחוקות מגאון ד', הוא מתישב בדעתו לשום מנוחה לנפשו אף על פי שלא עלתה בידו להתגבר ביראת ד' ואהבתו בכל חפצו הפנימי, ומתוך כך הוא הולך בדרך טובה ממוצעת, שהיא דרך ד' באמת, מלך שהשלום שלו, החפץ בטובת בריותיו, באשרם, שמחתם, וטובם החמרי והרוחני העולים בחוברת.
לו.
[עריכה]עבודת ד' נחלקת לשתי מערכות. המערכה האחת הנובעת ממה שצריכה להיות מתגלה במעשים אותה ההכרה שהיא מוטבעת ומחוייבת להיות מעוזה בנפש האלהית שבאדם, שמתוכה הוא מרגיש שהוא צריך לתת כבוד ליוצרו, להודות לו על טובו, ולפאר שם תפארתו. וכשזאת ההכרה מתגלה במעשים, צריכים על כל פנים לצאת על פיה מעשים דיניים, מוגדרים בגדרים ומתחלקים לפרטים, ומתחזקים על ידי קביעותם בקהל רב באופן שוה. ועוד יש מין עבודה שני, שעומדת לא לבד להוציא את ההתגלות מכבוד השם יתעלה אל הפועל, כי אם היא צריכה לגופה, להיטיב עם הפרט והכלל. יסוד המצות, שהם מוגדרים בגדרים אלהיים בתורתנו הקדושה, העידה תורה ויצונו ד' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו, שביסודם הם עבודה של טובה. ומכל מקום וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות, שאותה ההרגשה הכללית של הכרת כבוד ד' על ידי החרדות אל דברו, ממילא מתגלה בעשיית מצותיו גם לעמים שדבר ד' לא נגלה להם לענין חקים ומשפטים מעשיים, שהוא דבר מיוחד לישראל. מכל מקום אפשר שיתכונן אצלם דת שיש בה גם כן קדושה, כשיהיו סדרי העבודה שבה בנויים על פי ההרגשה הטהורה של הכרת כבוד ד', ושתצא אל הפועל על פי מעשים כאלה שיש בהם לפי מצב הנפש שלהם לאותה ההכרה איזה יחש וסמך, אמנם על דבר חלק העבודה למען התעודות הטובות, לתקן בפועל את חפץ ד' בעולמו, דבר זה הוא סגולה מיוחדת לישראל, ועל חלק זה נאמר ונפלינו אני ועמך, ומגיד דבריו ליעקב, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ועל כן יש לצד המשפטי, שהוא ודאי לשם תיקון פעלי, יחש דוקא לישראל, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכדרשת חכמים ז"ל לפניהם ולא לפני אומות העולם. כי להעטות טובות אלהיות כלליות, קיימות, נצחיות, במעשים מוגבלים, צריך לזה דבר ד' בנבואה השלמה, שנתיחדה רק לאדון הנביאים ע"ה, שנגלה לו דבר ד' פה אל פה.
לז.
[עריכה]חכמי ישראל אומרים, יסורין ממרקין כל גופו של אדם, טוב מאד זו מדת יסורין, וחכמי אומות העולם אומרים, נפש בריאה בגוף בריא. מפני שהשלמות האנושי מושג לחכמי אומות העולם רק בהשגה ושכל, השכלת הדברים המוחשים, ועל זה השלימות רק הבריאות השלמה תעזור. אבל חכמי ישראל מכירים את השלמות האנושי באהבת ד' והשגת המושכלות המופשטות בענינים האלהיים, והאהבה האמיתית, לאהוב את הטוב, את היושר, והרדיפה בדרכי ד', וגופו של אדם מוטבע הוא בשרירות הלב, באהבת עצמו, וברדיפה לכל תענוג מוחשי. רק על ידי מדת היסורין ישכיל את האמת כמה גרוע הוא היסוד של ההתמכרות לתאות הגופניות, ויפנה באמתת לבבו אל הטוב, החסד והאמת. על כן את אשר יאהב ד' יוכיח, וכאב את בן ירצה.
לח.
[עריכה]הבל הי' רחמי יתירי, כדכתיב בזוהר, ולא הי' גם כן בכלל תיקון העולם כמו שת שהי' כדמות וצלם אדם, כלול במדות ממוזגות, וקין הרגו מפני שהוא קינא דמסאבותא, דין יתר. אמנם במשך הדורות מתחברים ב' הכוחות ועומדים על משקלם, על ידי משה דאתפשטותי' בכל דור ודור. ומסיטרא דהבל, רחמי יתיר, בא מי שבקש לטשטש את העולם, להרחיב גבול ההשפעה של התורה במקום שאי אפשר כלל שתתכונן בהם מפני יסודם הרע, ורק במשך דורות רבים אפשר שיתוקנו על ידי שגובן של ישראל. אמנם ההתאמצות להשפיע שמה, מסבבת צרות רבות לישראל, וממילא גם כן לעולם. והבנים הבאים מקין הם נתעלו לשבת בלשכת הגזית, תרעתים שמעתים שוכתים. מכחם נסתבב שנהרג במשפט קדוש, ותחת הסרפד יעלה הדס, איש צמח שמו, שיהי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, ושפט בצדק דלים והוכיח במשור לענוי ארץ, לא לרשעים וגאים. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, להעביר רוח הטומאה מן הארץ. ועד צדק ישוב משפט, ואחריו כל ישרי לב.
לט.
[עריכה]לפי המורגל בלימוד המוסר, לא יתכן שיתקבץ באדם אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא, כמו שלא יתקבצו האש והמים בכלי אחד, כדברי חובת הלבבות. אמנם ישנה דרך שלמה יותר, שאהבת עולם הזה עומדת במילואה ומקומה וערכה הראוי לה, ואהבת עולם הבא, אמנם מתוך הבנה שלמה בערכה היתר והנעלה, היא מבטלת בגודל יפעתה את אהבת עולם הזה בכל דבר שאם תבא שם תפגם אותה. זה היה דרך אבות העולם שנקראו ישרים, שאהבו כפי המסופר בתורה את החיים, והתעסקו בצרכיהם בנפש חפצה, וזאת המעלה האנושית השלמה שראוי אליה לשאוף.
מ.
[עריכה]ש"צ שר"י הי' דמותו של ניצ'א בערך דת היהדות לאנושיות, וכשם שזה נטרפה דעתו, כן זה יצא מדתו. קליפה אחת מתיחסת לעקבא דמשיחא.
מא.
[עריכה]השגת אלהים, לפי הדמיון האנושי בכלל האנושיות, ובאומה הישראלית בפרט, ובמובן יותר רחב בכל המציאות, בכל מקום שכח המדמה שולט שם, מתואר בתאר שכינה. וצד השלם שבהשגה זו, הוא שתהיה מחוברת אל השכל הטהור, העיוני והמעשי. אז היא מתעשרת הרבה, ועולה בפעולתה והרחבת דרכיה עד רום מעלת השכל היותר נשגב וטהור. אמנם בהשפלת השכל, היא נשארת דלה ועני'. דרך ההטבעה של דעת ד' ודרכיו בכח המדמה, בצורה קיימת ונאותה המביאה להצלחת העולם, היא על ידי מעשים טובים, ובישראל בקיום המצות כולם, שהם מיוסדים על פי עומק השכל היותר נשגב, ומעשירים גם כן את כח המדמה בציורים מרוממים את הנפש. ובהשפל כח המעשים היא מתמוטטת, שאין לה על מה לחול, שהוא דוגמת נר הצריך לשמן, וצריכה שיוסיפו לה כח על ידי עשיית רצונו של מקום ב"ה. ועל זה בנויים ענינים רבים מדברי קבלה, בביאור תאר זה לפרטיו. אמנם צריך לדעת שכל הסברת ענין בעניני אלקות, אי אפשר שיכלול בשכל האנושי גם פרט קטן בשלימותו, כי אם עלינו להשקיף גם על ההסבר היותר רחב בתור ניצוץ קטן מאבוקה גדולה, ואז נשתדל תמיד להרחיב מבטינו ולבקש העזר האלקי להאיר עינינו באורותיו.
מב.
[עריכה]הרבה מעשים בתורה ומצות מכוונים כדי להישיר את כח המדמה האנושי אל מול המעשים הטובים, המכוונים למול האמת הטהור של השכל הטוב. ההפסד היותר גדול שבא על ידי המתחכמים מעולם, הוא שאינם מכירים כמה האדם צריך לפתח את כח דמיונו שיהי' מכוון לנכח הטוב, וכי אף על פי שכולנו חכמים מכל מקום הננו בני אדם, אחוזים בשליטת כח הדמיון עלינו, וזהו חלק עקרי במציאותינו, וחיינו המוסריים והחומריים ברובם נעוצים ביסוד הכח המדמה הבא מכחן של שטחיות החושים, על כן רבה היא התכונה הצריכה לפתחו ולהשלימו. וצריך לדעת שכח זה הוא נוצר באדם, וכל המצוי בו הוא גם כן מציאות לא פחות ממה שמצוי בחוש, על כן צריך להתחשב עמו הרבה, ורק בהשלמת החשבון עמו כראוי אפשר לעלות על טהרת השכל. והוא עוזר את האדם שלא יפול מהדרכתו הטובה בהיותו פוסע בחומריות, מה שאין השכל המופשט לבדו יכול לעשות זאת. ומכוון בדהאריז"ל, שהחשמל ממנו נעשה מעקה שלא יפול הנופל מעולם הכסא, וכמו נעשה בחי' מנעלים. החשמל הוא נוגה השכל בכח המדמה, סוד הקשת בענן, ודוקא על ידו נמצא אות הברית שלא יהי' מבול בעולם, שלא יבאו בני אדם לשחת מעשיהם. ולפני המבול לא הי' דרך כי אם השכל הגדול לבדו, ומתוך שלא נתקן לו בית יד לצבת על ידי השלמת המדמה על ידי מעשים וציורים נאותים, נשחת האדם על ידי יצר לבו הרע. ומהקשת יצא שינוי הגוונים על ידי הענן. ויש קשת בגווני נהירין, כח המדמה בטהרתו, ויש בו גם כן קשין דפירי מכח הטעיות שאפשר לפול בכחו, ומכל מקום על ידי שהאור מתפלש בהם נעשה לאות ברית. והפעולות המוסריות, ביחוד הדתיות, המכוונים לכבד את ד' לפי ציור המדמה, הוא יסוד הברית, ויוצאים ממנו פרטים, היינו השגחת ד' שימצאו דתות לכל אומה המחזקים את הצדק בעולם, ושימצא בהם אחת יסוד שמחזקת מעוז הציורים האמיתים ומקשרתם אל השכל המעשי, תורת ישראל המאירה באורה הפנימי בבית ישראל, ומפיצה קרנים גם כן לבני ישראל, והוא אות ברית בין אלקים ובין האדם בכללו, שמונע על כל פנים מהשחתה. אמנם כשיש צדיקים גמורים בדור, אין צורך לקשת דמיוני בענן, כי השכל הנראה מזהיר באורו, על כן היתה השאלה נראתה הקשת בימיך נאותה לגדולי הצדיקים המשכילים באמת, שהם מזהירים כזוהר הרקיע, מעין עולם הבא, שנוגה כאור תהי'. על כן אף על גב דתנו רבנן דכל הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, לייט עלה אביי דמחזי כמאן דסגיד לקשתא, כי אין ראוי לכרע ברך לפני הציור הדמיוני, כי אם להשכיל את היסוד של טהרת האמת הנמצא בו. וכוונת ריב"ל היא אמנם על הקשת דבגוונין נהירין, היינו ציורי הדמיון לפי מה שהשכל משיג צורך מציאות בערך העתקה מעומק השכל, המושגים היותר רמים, שאז הוא מראה דמות כבוד ד' באמת, שעל זה נאמר ואראה ואפול על פני. אבל רחוק הדבר מהשכלת המון המודרכים. על כן צריכים לעולם לדעת בכלל שהמושגים הדמיוניים, והדברים הנגררים על ידם במעשה, הם אמנם קדושים ומשמשים לתכלית הנעלה ונשגב, אבל הביטול ההשתחואה האלהית מוגבלת רק למה שגנוז בתוכם, ולא למה שנראה בהם לחוש מזוהר הגוונים שרק על ידי כח הענן והמעיב אורו מזהיר ונראה. ונאמנו דברי חז"ל במדרש רבה בב' הפנים קשתי, המוקש לי, וקשין דפירי – גווני נהירין, ומה שלמטה מהם.
מג.
[עריכה]הפעולות היוצאות מתוך עוני והכרח אינם הולכות על דרך ההשלמה, מפני שאינם נעשים בשמחה פנימית. על כן ראוי לאדם שיצייר לעצמו גם כן שאין המעשים הטובים ממלאים בו חסרון, כי אם מוסיפים לו שלימות שעונג הוא לרדוף אחריו ומביא גם כן לידי תכלית מעולה. וזה אמנם איננה מדת כל אדם, שהרי כמה אנשים, והם הרוב, נמצאים, שאם לא הכרח חיובי של השלמת חסרון גדול, לא יהיו מזורזים לעשות דבר. על כן אותם הלקויים באופן כזה בנשמתם, החובה להם לצייר לעצמם עוני וחסרון מבלעדי הדברים הטובים של כשרון המעשה, ויצילו על כל פנים חלק מהטוב העיקרי הראוי להם, אף על פי שלא יהי' בכל הדר שלימותו מפני הפגם שיש בערך השמחה. ומכל מקום סוף כל סוף יזכו גם כן לשמחה פנימית על ידי ההתרגלות של עשיית הטוב.
מד.
[עריכה]באחרית הימים, קרוב לגאולה, נאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכאורה מגרעון אבות הי' עבודה זרה, וכבר ניקינו ממנו, ומה מקום לוידויינו? אמנם עבודה זרה נקראת השחתה, שמשחתת את הנפש באופן שלא תוכל לקבל מושגים טהורים בדעת אלהים ולחיות בהם, וזאת ההשחתה פועלת על דורות הבאים. ומתוך כך הדבר גורם שהמוסר החיצוני המעשי צריך להתגדל ביותר, וכיון שהוא חוץ מטבע האדם, שהוא נועד להיות משכיל ובן חורין, מתענג על ד' ומתעלס בידיעת האמת ושמח בכבוד יוצר כל, על כן הרוחות סוערות, ומי שאינם משיגים את תכלית ההכרח הזה הם עומדים עליו, ומבזים תלמידי חכמים ומואסים במשפטים ודינים רבים, והם הם משחיתי הכרם. אמנם בהתודות עון אבות נכיר את הסיבות הרעות שגרמו שאנו צריכים לאורך מעשי כזה, ונקבל דברים אלה באהבה בתור רפואה, ויערבו לנו. ארפא משובתם, אוהבם נדבה. ועל ידי זה נהי' מוכנים יותר להתרומם אל המעלה העליונה, וישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והרבה מן ההכבדות הבאות מצד ספיקות וחששות והחזקת המוסר הנופל, ממילא יותרו על ידי דבר ד', שתצא תורה מן המקום אשר יבחר ד'. וכל זה יבא על ידי השמירה הנאמנה בדברים המחוייבים כל זמן המצב המחייב לזה. ועל זה אמרו במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל, ועם כל זה אמרו במדרש העם ההולכים בחושך אלו העוסקים בתלמוד, דוקא הם ראו אור גדול.¬ וכנסת ישראל אומרת לאוייבתה המונה לחמה וסוברת שיכולים כבר לקלוט את היסודות הכלליות מבלי היזקק לפרטים דקדוקיים, מה שבאמת לא עלתה בידם כלל, והם הולכים אחרי הוות נפשם לחק חקקי און ולהטות משפט דלים, וחמס ושוד רצח ונבלה מעלליהם – אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי.
מה.
[עריכה]והנה התפילין הם בערך כתנות עור, נאותים לימי חול, השגה מחוברת ברשומה גופנית, שהיא נחוצה מאד מצד משכא דחיויא. רק יחידי סגולה יעלום למדרגת עטרת תפארת, בהשכילם את ערך האורה הגופנית, ויסוד הדמיון החי מצד פועלו ויוצרו. על כן פושעי ישראל בגופן הם קרקפתא דלא מנח תפילין. אין הגוף ונטיותיו יוכל להמשך כלל לדרך הישראלי בלא ההדרכה זו של הרכנת האור האלהי בעבי גרמי החומר ונטיותיו. אמנם שבת אינה צריכה אות, ועוד הי' זילזול לאות שלה, כי היא קודש מתעלה בהדרכה השכלית המלאה, שאין צריך עמה כי אם מנוחה וקדושה ועונג. וישנם אנשים מארי שבת גם כן בימות החול, שעליהם נאמר כל העוסק בתורה פטור מן התפילין. אבל מי שהוא עניו באמת ומכיר ערכו, הוא ישמח מאד בעטרת ישראל זאת שד' שוכן בתוך לבם ובשרם, ירון לאל חי, ויהיו בדיחי טובא בעת דמנחי תפילין, שבטוחים הם שצד הגופני לא יעביר את הדרך הישרה בשמחת הוללות. על כן מה טוב הוא לכיוצא בזה שלא ילך ד' אמות בלא תפילין. אמנם ר' יוחנן דשופריה הגופני מעין שופריה דאדם הראשון הי', לא הי' צריך מצד עצמו בתמידות לתפילין, ביחוד לשל ראש, על כן אף על פי שאי אפשר להוציא יחיד מהכלל לפטור, כי הכלל פועל על הפרט להיות מוכרח להבלע בתוכו ולהמשך אחריו, וזהו הצלחתו, אמנם היתה ההשגחה ממלאה תפקידה על ידי חולי שלא הי' יכול להניח תפילין כדי שלא יעיק לשופריה העליון התמידי, ועל כיוצא בזה נאמר אכן חליינו הוא נשא. ורק לעתים רחוקות הי' יכול להתפלל עם הציבור בהנחת תפילין והיתה לו זאת שמחתו השלמה. ולעומת האי שופרא דבלי בעפרא מעטיו של נחש, התנחם בתנחומי הירושלמי, וכי דרכו של מת להלך אחר שכינה, אלא קיים זה מה שכתוב בזה, ועל ידי זה דוקא גם כן הבשר המת חי' יחיה. ואחר ד' ילך, וצהלו בגאון ד', וחדותו מעוזם. אין עז אלא תפילין, שנאמר נשבע ד' בימינו ובזרע עוזו, עז גדול לעמוד נגד המסך החוצץ, עב הענן. לעומת התורה שבימין, המשכת חסד אור פני ד', בזרע עוזו יד כהה, שהיא באמת גם כן ימין, כי לית שמאלא בהאי עתיקא. ימינך ד' נאדרי בכח, ימינך ד' תרעץ אויב.
מו.
[עריכה]הרבה כחות מתדלדלים מפני סדרי הלימוד שאינם על דרך הישר. הרגל הפלפול אמנם הוא טוב במדה שאינה גוזלת כשרונות יותר חשובים, וביחוד לאלו שאינם מוכשרים להגיונות מופשטים הרבה. אבל ההרגל שהפלפול הוא עיקרי שלט אפילו על נפש כהגרי"ס ז"ל, שאם הסכימה דעתו ללכת בדרך הראשונים ולהוציא את כשרונו הגדול על תלמוד חלק העיוני שבתורה במנוחת נפש, אז הי' מוצא הרבה לכתוב ולהועיל, ולא הי' מוריש את הדור רק את המוסר הקולט יותר את ההתרגשות מהעיון והדעת, כי אם הי' מאיר באור גדול בדעת ד'. אמנם לא הי' הדור ראוי להרחבה בדברי דעת אלקים, ועוד הי' צריך רק להעמיק הרגש. אבל עכשיו חובה והכרח הוא להרחיב הדברים בדרך לימודי, עם צירוף ההתרגשות הממוצעת, שהיא גם כן דרושה להטביע בלב עמקי המוסר בהדרכה. אמנם מתחלף דבר זה לפי האדם והזמן, ביחוד לפי בריאות הכחות הגופניות והנשמות.
מז.
[עריכה]הקיצוניות במדות גרם לנו רע מרובה. טובה היא המדה של יראת הרוממות בענינים אלקיים, להתירא מלהרוס בגנזי עולם, ושלא להשען על בינתו. אבל כשתתגבר מדה זו כלל עד לבלי לעיין ובלי לחקור כלל, כמה חושך היא מביאה לעולם, וכמה אומללים אובדים מן היהדות ורועים בשדה אחר ואין משיב, והכל בא מענותנות יתירה שלא לעיין בסתרי תורה ולא בחקרי אמונה, ולהתירא יותר מדאי מכל מחקר חיצוני, עד שנעשה הלב רפה כשעוה, ואין מתאמץ להשיב דברים בדעת והשכל באופן שיוכלו להשכילם גם כן נפשות שנתרחקו. אמנם כל זה גרמו הקלקולים הראשונים שלתקנם היו צריכים יסורין כאלה, מפני שבדורות הראשונים נתרחקנו מעל ד', כחשו בד' ויאמרו לא הוא, היה צריך הרפואה בהיפוך, בהשרשה בדורות רבים יראה פשוטה בקצה האחרון, עד שעברה גם כן את הגבול. אבל דוקא דבר זה יביא מרפא. וכן בעניני דרכי המוסר, אהבת עולם הזה ועולם הבא. השיווי של המשקל הוא יקר, לאהוב את החיים ולכבדם, אמנם לדעת גם כן באמת הפילוסופית והתורנית שאין חיי החומר התכלית הגבוה של האדם. אמנם מתוך ההשתקעות החומרית של שיכורי אפרים, שהיה כינור ונבל תוף וחליל ליין משתיהם, היה צריך שדורות רבים ישתרשו במוסר הפכי, במאיסת החיים ובחסימת דרך לכל הוד ונועם חושיי, עד שדכדוך הנפש הגיע לגבול קיצו. ועתה כשהוא יותר קרוב לקץ הימין, הכוחות חוזרים למדתם בשצף. אמנם יסגא חוצפא כדי למלאות את החסר, והתכלית היא ההעמדה בדרך השיווי על ידי חכמי תורה בעלי גבול, הנותנים גבול לדבריהם. לאלה בעונותינו הרבים לא יחונינו בעקבא דמשיחא שהאמת נעדרת, וההפרזה מזה ומזה לוקחות מקום היותר רחב. מכל מקום מרשעים יצא רשע, והחוצפה תבא על ידי נפשות רעות דמערב רב קא אתיין, והיתה עצת ד' שיתערבו כדי להשתמש על ידם כשימוש כל מקל חובלים, אשור שבט אפי. ויתבררו ויצטרפו רבים, ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו. ומהכלל צריך גם כן ללמוד כל פרט לעשות בעצמו שיווי משקל תמידי להמון הנטיות, אל תצדק הרבה ואל תרשע ואל תתחכם יותר, כי אם להברות את הנפש בכל כוחותיה, ולהטותה לתחיה בדעת והשכל ביראת ד' במובן הבהיר והבריא. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ומשער זה יובן גם כן שלפעמים ההסתר טוב, וישנם ידיעות שבחסרון ידיעתם יש טובה, מפני שאם הי' יודעם האדם, לא היה יכול לרדת לעומקם, והיו דרכיו מטושטשים וכח הרגש והדמיון הבריא הי' נופל וכושל, ונמצא שהיו על ידי זה חסרים לו ידיעות יותר נכבדות לו. אבל בהשלמת השלום, להשוות המשקל לכל הצדדים, ילך באור ד' הולך ואור. הנטיות אמנם היו מוכרחות כדי להגדיל את הכחות כל אחת בערכה. דבר שלח ד' ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל. זהו המקום שיד שרו של עשו הגיע, לעשות ליעקב בעל מום בערך שיווי המשקל של המהלך, הצליעה. אמנם ויזרח לו השמש והוא צולע על יריכו. אבל בסוף יחבש ד' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אילם. ולא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחורו. והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי יעריצו, בהערצה מופלגת, שהיא האמת האלהית. ולא היה אפשר להיות רושם נשגב זה מתגלה, כי אם בדרך הפרזה, וההפרזות שאינם כי אם הפרזות לערכנו, לערך הכלי הצר שהוא לבו של אדם, שדבר אחד דוחק את משנהו. אבל בעת ירעה מקום ביום ההוא כר נרחב, אז הלא מכל דבר הקנוי ברב כח ושבא גם כן מתוך החושך, חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי יאמר נא ישראל. ואז תנחם ירושלים בנחמה כפולה, מהעתיד גם כן על העבר, ועל הכל יאמר הטוב והמטיב.
מח.
[עריכה]המשקיף על כללות המחשבה הסוקרת מתחילה ועד סוף בצפיה האלהית, רק הוא ישכיל איך כל הפרטים מתאחדים לכלל גדול שאי אפשר שיחסר ממנו מאומה. רק על ידי ההשקפה הכללית הזאת יבא מעמד הסבלנות בלבבות במובנה היותר רחב ויותר רם. הסבלנות הדמיונית היא רק ממעטת את הדמות, מקטנת את כח החיים של כל נטיה. למשל, הוא ירא וחרד לדבר ד', כשהידיעה והנטיה הזאת היא עמוקה בלבבו ממילא תבא הנטיה הנגררת עמה, יראת ד' שנאת רע, להיות מתלוה עמה, הרי לא יסבול את הרע וישנא עמוק בלב את כל הנוטה מדרכי ד', ומכל שכן כל המשולל מכל רגש קודש. והשנאה הזאת הלא בטבעה תלך עד דרכי החיים ותעשה את דרכה גם בהופעה, ובמה איפוא אפשר לבצר את כח ההתנגדות החריפה. כפי הרגיל, חפצים בעלי הסבלנות לקרר את חם רגש האמונה, את עמק רעיון דעת ד' והחרדות אל דבריו. אבל לא באופן כזה יבנה עולם. לא ממיעוט כח טוב אפשר להוציא פרי חיים. אמנם הסבלנות שהיא אמתית, תבא רק לרגלי ידיעה הכוללת והברורה איך שכל המצוי כלו מתאחד ומשלים איש את רעהו, כל הרעיונות כולם הם כשלשלת אחת המחרזת את כל פרטי החוליות למציאות אחת. הרע מבחין את הטוב. דברים רבים רעים נעשים בסיס לדברים נעלים ורמים, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. החושב כן, תולד בקרבו נטיה המשימה גבול לכח השולל שלו, וההתקצפות על הרע היותר גדול לא תוציא את נפשו ממנוחתה. בהגיע תור מעשה, יעשה הכל כתורה וכמצוה, והרעיון הלבי יהיה מלא מנוחה, והשלמת החברה לא תפריע את ההרמוניא הפנימית, אפילו כשתהיה מתמלאת גם כן מניגודים היותר אדירים לאמת הגמורה שהיא נחלתו הפנימית העליונה, נחלת שדי ממרומים.
מט.
[עריכה]מתוך חסרון ההשכלה בדעת ד', שהוא יסוד סיבת הגלות, כדברי דניאל ולא חלינו את פני ד' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך, נמשכו כמה שיבושים בציורים הנוגעים לאמתת דיעות התורה, והם מבלעים גם כן את הוד החיים ואת זיכוך המוסר. על כן איך להטהר מזה אי אפשר כי אם על ידי מציאות בעלי השלילה שהם מנוערים מכל רעיון קודש. מחסרון הציורים הרוחניים שבנפשם אין מקום גם כן לציורים דמיוניים להתערב בהם, על כן בהתערבם על ידי אותו הכח החיים שמערב ומפעיל כחות האנושיות אלו מאלו, אף על פי שכמה רעות ומכאובים הם מסבבים על ידי התוהו ובהו שלהם, על ידי ההעדר והריקנות, מכל מקום הטובה גם כן באה, לזכך את האויר של המקומות ששם הציורים הקדושים נמצאים מכל דמיון וכל נטיה זרה, ובעוד המכאובים חלים על החלק הזר שבמושגי האמת, שנספח אתם מאפס זהירות ומחשבה רוממה ומסתכלת. וכיון שהאדם מכיר שיש שימוש של תועלת גם במציאות הנטיות הנפשיות היותר רעות, נמצא שכח הסבלנות מתחזק בנפשו בטבע האמת, כמידותיו של מקום ב"ה, הסובל ומעלים עין מסוררים. וזהו נעוץ דוקא בעומק האמונה באחדות ד', שמלכותו בכל משלה ולגדולתו אין חקר.
נ.
[עריכה]השכל מצד עצם טבעו הוא מסכים עם הרגש, והוא מחוללו גם כן ומתקנו. אמנם מצד טבע הגוף וכחותיו שהם מוגבלים, השכל והרגש דוחקים איש את רעהו. ובחכמה צריך לנהג, שלא תביא התנגשותם פרעות במצב הנפשי, כי אם ינתן לכל אחד מקומו וערכו. מובן הדבר שיד השכל צריכה להיות רוממה, אבל כל כך תהי' שליטתו שלימה, שגם במקום שישכיל שכבר אין זה מקומו יסתלק לצדדים ויניח לכח אחר שבנפש לעשות את תפקידו. כשהחוש לקוי מתגבורת השכל, נעשה האדם בעל מום, וגם השכל מתמסכן והולך. איש ואישה זכו, שכינה שרויה ביניהם. האיש יש בו יותר נטיה אל המשפט והשכל, האשה אל הרגש הטבעי האנושי, וצריכים להיות מתפעלים זה מזה כפי המדה הממוזגת. הבא להכניס בחוזק יד השכל במקום שבו הרגש צריך להיות שולט, מי שבא להכביד כבד ראש במקום שזהו תכונתן שדעתן קלות, וזהו שבחן, הרי הוא מאבד את היסוד הטבעי מן המציאות. ולדור נולד, לבד מה שעושק ממנו את כשרון התגברות החומרית שצריכה גם כן על כרחך לבא מכח האם שהתושיה לא תתיש את כחה, הוא נוטל את היסוד הטבעי, שמוסר ושכל יוכל רק עליו להתבסס. כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות. חיי האשה צריכים להיות חיים טבעיים, טהורים, ממולאים רק בנטיה ההרגשית העדינה, שמקבלת רשמיה מהנהגה הטובה של האנשים השלמים בחיי משפחתה. רק אז תוכל להיות אשת חיל עטרת בעלה, שמספר ימיו כפלים.
נא.
[עריכה]מאד צריך להטעים בימינו את תוכן של כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, האמור על דברי תורה, מפני שישנם מושגים רבים שמאד צריכים לשננם לבני דורינו. ועיקר חסרונם אצלם אינו כי אם מפני שכבר נתישנו הרבה, ומתוך שרבו המושגים הישנים בכללות המחשבה האנושית שבאמת כלבוש חלפו, על כן החוגה כוללת מצד שטחיות הציור את כולם. על כן צריך מאד לברר את אותם המושגים הנצחיים שהם נצחיים, לחבבם, ולהראות איך כחם הוא עמם. מה ישנה היא הדעה שאי אפשר להגיע לקנין של דיעות אמתיות ואידיאלים קבועים כי אם על ידי המעשים שהם נוסדו להם ביחוד במחוגה האלהית שבתורה. כבר נלחם פילון היהודי בזה עם המהרסים המעשיים בימיו. ועכשיו הנה רוח היהדות שגור על כל לשון, האידיאלים הלאומיים עוברים לסוחר, אמנם במה יהיו נקבעים ונקנים באומה לדורותיה, הלא רק במעשים, בקיום התורה ומצותיה. אם כן הלא החובה גלויה לשוב לתורה, ואי אפשר גם כן התשובה אל התורה כי אם באמונה ועומק רגש הדת ובלב שלם. אם כן הלא צריכים לזרות הלאה כל חוצפה ופריקת עול וכל הגורם לזה, ולבקש דרך להנעים את החיים באופן המושך עמו את עולה של תורה. אמנם מפני שהדעה בכללה בהכרח של המעשים לקנין האידיאלים נתיישנה הרבה, על כן מסיחים דעת ממנה. אבל היא הלא קבועה היא באמתת המציאות הקיים, אם כן צריכה היא להתחדש ולהתחבב כאילו היום נתנה. אל תבוז כי זקנה אמך.
נב.
[עריכה]הרבה יצאו לתרבות רעה מפני שבגדו בתכונתם. כיצד, הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר כשרונו הוא משתקע בגמרא ומפרשים מפני שרואה שכן הוא המנהג, והוא מרגיש בנפשו שינאה למה שעוסק בהם, כיון שבאמת אין ההשתקעות באלו הענינים לפי טבעו. ואם הי' מוצא את תפקידו להתעסק באותו המקצע המקביל לתכונת נפשו, אז הי' מרגיש מיד שאותה הבחילה שבאה לו בעסקו בהלכה לא באה מצד איזה חסרון עצמי באופן של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו אינה נוטה להם ומבקשת מקצע אחר לקביעותה, אז הי' נשאר מעולה ונאמן לקדושת התורה, ועושה חיל במקצע שלו, ועוזר על ידי אותן שידם גוברת רק בהלכה להטעימן מנועם האגדה, הפיוט והרגש. אבל כיון שאינו מכיר סבת בחילותו, והוא מתגבר נגד טבעו, אז תכף כשנתפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר, מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי. ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמינו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. וחילוק המקצעות מתרחב והולך, עד שיש מי שנטייתו חזקה לחכמות מיוחדות, גם הוא צריך ללכת לפי נטייתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה, וזה וזה תעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. אבל מה שיהיה עיקר וטפל בזמן, כבר נסתפקו בזה תוס' בשלהי יומא, והדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.
נג.
[עריכה]כח הדמיון כשהוא בשלימותו, והוא מתאים בהרמוניה נאותה ליתר הכחות הגופניות והנפשיות, הוא מעטר את האדם לעשותו מלא חיים והוד, קדושה ואצילות. אמנם כשהוא מתרבה לפי ערכו, או שיתר הכחות מתחלשים, אז הוא מוציא את האדם מן העולם ומביאו לידי שעמום ולידי נפילה חומרית ורוחנית. כן הדבר באיש פרטי, וכן הוא באומה שלמה. ליסוד עבודת הקרבנות צריך כח רגש וציור עז ואמיץ מאד, והיסוד לזה בריאות כח המדמה בעצם תקפו ושלימותו הטבעי והמוסרי, שאי אפשר להיות כי אם על ידי שלימות ובריאות יתר כחות הגוף והנפש. על כן בעליית האומה, הקרבנות הם זבחי רצון וריח ניחוח לד', ובנפילה חלילה, והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם. כי בעת דילדול הכחות, אם הי' כח הדמיון מתגבר בעצם השלמתו על ידי הקרבנות, בלא צירוף הסביבה שלו, כח העצמה הדרושות לו, היה מביא לידי טירוף דעת והזיה ויתר רעות שאין לשערן. על כן הבקשה של השבת העבודה היא מצורפת תמיד עם השבת העז הלאומי, ועמה הבריאות המלאה הגופנית והרוחנית של הכלל והפרט, שרק אז יחסר מאד הרושם האדיר והמתוקן של הקרבנות שהם זבחי רצון באמת, ואז תיערב העבודה כראוי לה. שתעלינו בשמחה לארצינו, ותטענו בגבולינו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. המשקיפים על ציור הקרבנות מנקודת המצב המדולדל של ההוה, אינם יכולים כלל להכיר את ערכם המרומם והקדוש, ולפעמים יבאו גם כן לדבר תעה. אמנם צריך תחילה להכיר כח גאותן של ישראל, עוזם ותפארתם, ומילוי כחותיה של האומה איך הם מצטיירים אז, על ידי השכלה חודרת ביחש הצורך להוראת והבלטת חבת ¬¬¬¬¬¬¬¬ד' המיוחדת, והוקרת היתרון הרוחני שלאומה הנפלאה והמיוחדת. רק אז ישכיל הדבר לאשורו, וימשך עליו רוח חן ואהבת אמת. ולזה צריך אמנם דיעה הגונה, וכל שיש בו דיעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. וכדוגמת הקרבנות כן ישנם כמה מצוות, בפרט מהתלויות בארץ, שאי אפשר להשכיל ערכם המלא לכל הפחות לפי הציור האפשרי, כי אם במלא כח האומה לכל צדדיה. אז יובן הודם והדרם, ויספיק ההוד ההוא להמשיך גם כן חוט החסד והקדושה על מה שעושין מהם לעת עתה בתור זכרון וציון, שלא יהיו כחדשים, ושלא יופסק אורם האלוהי וחינוכם הפנימי מלב האומה, כדי שלא יהי' צורך בבנינים חדשים, ושלא יהי' כהתחלת היסתוריה חדשה באומה, כי אם הדרת השיבה והוד הקדושה יהיה דבק וקשור בהם. במה שמורגש ביותר זה הערך הוא מצות תרומות ומעשרות, שמלא מובנם מצוייר רק בשבת האומה על אדמתה, כלולה בכל כחותיה, והעם איתן עובד אדמתו ושבע הטובה בעליזות נפש, ורגש הקדושה מתמלא בטבעו על ידי קדושת המקדש ועבודת הכהנים והוראותיהם, שהדבר המרכז את האומה, גשמותה עם רוחניותה, בחוברת שלימה המשמחת כל לב ומוציאה פירות של חיים עליזים וקדושים ביחד, בנוי על יסוד שמירת התרומות ומעשרות על קדושתם וחיובם. על כן עמי הארץ שאי אפשר להם לראות את הנולד עם כל תמימותם באמונה, פרצו גבולי תרומות ומעשרות, וחכמים הוצרכו לעשות סייג לתורה, למען הקים על תילו את הבנין של העתיד. איזהו חכם הרואה את הנולד.
נד.
[עריכה]הכשרונות הטובים צריכים שיצאו מן הכח אל הפועל בכל מילואיהם. מחלת הזמן היא מה שאין מצב האמונה והיראה עומד בעצם טבעו. היראה לבעלי כשרון צריכה שתתעלה כבר מציורי העונש ותעלה למרום יראת הרוממות והרחבת האהבה, ועם זה, ובתור סבה לזה, צריכה גם כן האמונה להתעלות ממצב רגש ונטיה טבעית לבדה, אל מצב הרחבה והכרה פנימית מבוררת. המהלך הטבעי של היראה ואהבת ד' ותורתו צריכה להתחבר עם ההסתכלות בבריאה. אם כן, כמאז, חכמת הטבע וידיעת הנמצאות לכל פרטיהם היא בסיס לה, מובן הדבר שכפי ההתרחבות שחכמת הטבע ודרישת הנמצאות נתרחב בימינו, כן צריכה גם כן להתנשא לעומתה העושר של הציורים הרוחניים הנובעים מהם ונסמכים גם כן עליהם. אבל מפני שמצב האמונה נשאר ברגש לבד, ומצב היראה בעונש, ורשומי האהבה ממילא רפים הם, על כן אין הנפש יכולה לקבל גודל ההרחבה, לאגד את כח הדרישה הטבעית וחקירת טבע המציאות אל הציורים הרוחניים, שהם צרים, והמציאות החמרי הולך ומתרחב. על כן רק זאת היא החובה לעמוד על נפשנו, לא להשאר בחוג הצר. אמנם לכל דרך של עילוי חובה שלא לאבד גם כן המדריגה שהיא נמוכה, כי אדרבא היא בסיס למה שלמעלה ממנה. רגש האמונה שבנטיה הפשוטה, איננו נשלל על ידי התרחבות הלימוד והידיעה של חלק המדעי שבתורה, כי אם הוא הולך ומתעלה מתקדש ומתעדן. וכן הדבר בציורי יראת העונש, שעוד הם הולכים ומתאחדים אלא שמצטיירים באגודה ההמונית עם מה שלמעלה מהם, על כן הם מישבים את הנפש ומזככים את הדעת, ואז די גבורה ימצא בנפש טובי ההוגים להיות משתמש דוקא במחקרים היותר רחבים שבעמקי אמתת המציאות לתכלית תגבורת הציורים הרוחניים, הכל כמו שהוא צריך להיות על פי תכלית הטבע, כדברי ישעיה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וככל החזיון המלא מזה בדברי חכמינו הראשונים, שמלאו את חק הכשרון הרוחני על פי תכונתו הטהורה, כדרך ד' הטובה והישרה.
נה.
[עריכה]דרכו של הרמב"ם היה ליחס דרכי המופתים ליסוד היסודות, למציאות השי"ת, ולכל מדע גדול הנוגע לשרשי תורה, יותר לפי ציור של דעת קדמות העולם. וטעמו ביאר, מפני שעם החידוש אין אנו צריכים לאריכות של מופתים, כי הדבר מבואר שכל מחודש מסודר יש לו מחדש מסדר. בדרכו יש ללכת גם כן על דבר שאלת הדילוג שבמציאות וההתפתחות, השגור עתה בעולם. עם הדילוג המופתים הקדמונים מתישבים על הדעת וציורי האמונה עומדים במילואם, בצביונם שכבר נתפרש בדברי הראשונים ונדרשים לכל מבקשיהם באמת. עם ההתפתחות אמנם עוד לא נתבארו הדברים כהוגן. על כן אף על פי שאין אנו אחראין לשיטת ההתפתחות יותר מלכל שיטה פילוסופית שכבר נבחנו עד כמה יש בהם בטחון של אמת קיים לעדי עד, מכל מקום לא גרועים המה ציורי ההתפתחות שקובעים מקום בדורינו, מציורי הקדמות שכבר שלל הרמב"ם ז"ל מהם כח המופת בדורו, מכל מקום כך היא המדה שיסוד נעלה ועיקרי יש לנו לבררו גם כן לדעת הטוען, וכן עשה גם כן בחובת הלבבות בלשונו על דבר המניעה וההסכמה. והנה אף על פי שרב עז לנו לברר עד כמה בלתי צודקים הם הגבולים ממציאות השלימות האמיתי שבציור האלהות הראוי לכל חושב נבון ליחס לשם ד' בהסתכלות כח הפועל והחיים של המציאות, על כן כשם שלא יצדק המגביל לומר רק הדילוג וחוסר הסדר שולט, כן לכאורה יסכל הטוען רק ההתפתחות, רק האיטיות שולטת. כי אם ראוי להתבונן כי אמנם רחב מאד שלטון ההדרגה במציאות, אבל היתרון שיש איזה מעצור שלא ישתמשו כל מיני הכחות, שעל כל פנים אפשר לציירם גם כן בציור אנושי ודוגמתם נראה במציאות החיים, הפרטים השלמים, שהם ההרכבה וההרמוניא של ההתפתחות והדילוג, כל אחד לפי ענינו ומקומו. האדם יוכל להלך, וגם יוכל לקפוץ. ולא עוד שיש לומר שגם הדילוג החיצוני סודו הוא התפתחות פנימית רוחנית, אבל יש לפי זה מהלך פנימי פועל ועושה שהוא עומד למעלה מצרכי הזמן, וזהו שאנו קורין דילוג לפי ערכו הוא סידור ומיתון. הזרם העלוקטרי הוא דילוג לדידן בהתפרצו, ומתפתח בסדר ביחס לכל המצוי הגדול. על פי זה נבין עמקי התורה, ויסוד הניסים ומהלכם, צרכם ואפשרותם, גם כן לפי עומק הציור של התרחבות כח ההתפתחות ונתינת חוקו כראוי לו. רק נשמור ארחות משפט שלא ללכת בעינים עצומות אחר ברק הציורים החיצונים, כי אם לחדור לעומק האמת. מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה. אז תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם.
נו.
[עריכה]התשובה קדמה לעולם, מפני שהחיים השלמים הם דוקא על פי הטבע, והטבע אינו בעל הסתכלות, על כן החטא מוכרח, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והתשובה מתקנת הקלקול. אבל שיהיה האדם בלתי חוטא מפני שיבטל החיים בטבעם, זהו עצמו החטא היותר גדול. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. על כן יסוד העולם היא התשובה, עולם החירות, שעל שם כך מכנים שם ד' אלהים חיים.
נז.
[עריכה]המוחשים הם בערך נוטריקון להמחשבות הנתפסות בדיבור ומכתב, והם נערכין לנוטריקון להמחשבה הפנימית.
מילואים
[עריכה]פסקאות בענינים שונים מתוך הפנקס
י1.
[עריכה]לכל זמן ועת לכל חפץ, אמר הקוהלת, ומהם גם כן עת ספוד. תוכן הדבר הוא, שצריך האדם לדעת שכל דבר שמזדמן בעתו ובזמנו צריך להשתמש באותו המאורע להשכיל ולהיטיב, להוציא ממנו טובה מוסרית. ובאשר אלקים עשה שייראו מלפניו, ותכלית הבריאה היא הטבת המעשים וההנהגה הכללית והפרטית, על כן מזדמנים על פי השגחת השם יתברך מקרים כאלה שהם פועלים, אם נשתמש בהם כראוי, על מצב המוסרי. על כן צריך שלא נעזוב את הזמנים הללו מבלי להוציא מהם את תועלתם הרצויה. אחד מהזמנים המזדמנים בעולם שפועלים על המוסר הוא מקרי המות, ביותר מיתת אדם חשוב ר"ל, שהאדם הלא צריך הוא שישמע לפעמים איזה דברים הפועלים עליו לשום לבו על תכלית החיים, באופן כזה שיהיה הרושם נעשה עליו יפה להישיר דרכי חייו גם הוא. זהו תכלית ההספד. על כן בימים הראשונים היה ענין ההספד נהוג לא דוקא במקרה מצויין מאד, והחיוב שחייבונו חז"ל להספיד לא הי' דוקא על גדולים מצויינים, כי אם כל המוריד דמעות על אדם כשר. אדם כשר, זה התואר כמה שכיח היה בימים מקדם, ובעונותינו הרבים על זה ודאי יש לנו לבכות, שלפי מהלך הדורות שהם הולכים הלך וירד בכל יום ויום נעשה מציאות אדם כשר יותר יקר ויותר בלתי שכיח. על כן עכשיו עוד יותר יש לנו להוקיר את המקרה של ההספד הראוי. אמנם כשהיו החיים מתוקנים, היה תוכן החיים יקר יותר, על כן היה כל אחד בנקל מתעורר להוריד דמעות ולהספיד גם אדם כשר מצוי, כי בשעה שהגוף והנפש בריא, מתרגש האדם כראוי לו במה שצריך להתרגש. אבל בעונותינו הרבים בנפילת הדורות, בחלישות הכחות הגופניות והנפשיות בעול החיים הקשה, אין אהבת החיים עומדת ברום מעלתה, ועיקר הסבה של זולות החיים הוא מפני הצפיה הפנימית על הריקניות שבהם, שכל אחד אינו מוצא טעמים מספיקים בשביל מה יהיו חייו יקרים לו כל כך בשביל המבט המוסרי, כי אם מפני הנטיה הבהמית, על כן לא תוכל הנפש להתעורר בשעה שהבהמות נכנעת, בעת שקץ האדם לפניו, ומתי יתעורר האדם בזמן הזה, רק כשמציעין לפניו איזה יתרון, איזה מעלה בלתי שכיחה שהיתה נמצאת בהנפטר. נמצא מה שהי' בימים הראשונים למותר לפרט יתרון שנמצא באיש יקר, נעשה כעת להכרח.
אדם כשר במובן הרגיל, במובן הדור הישן היקר לנו, הוא איש שהי' ירא שמים, רגיל בבית המדרש, קובע עתים לתורה, מכבד את התורה בכל לבו, מתיגע ביגיעות עצומות כדי להעמיד בית בישראל שיש בו תורה. אדם כשר כזה הי' הנפטר ז"ל.
חז"ל נסתפקו, האי הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי. עוד מובן פנימי יש לדברים הללו, לבד ממובן הכבוד החיצוני. כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. הספירה של הקב"ה היא ספירה איכותית, יותר נאותה מספירה כמותית. למשל, אדם כשר שיש בו מעלת יראת שמים, מעלת בר אבהן, שהלך בדרכי אבותיו, מעלת מכבד את התורה, שכל דבר בפני עצמו ראוי להוקיר, והדמעות שהם תולדות רגש הלב המתגעגע אל דבר שהוא מוצא אותו יקר ואהוב, יש להם מעלה כפולה שנספרת לפי כל אחת מהתכונות היקרות שנמצאו בהנפטר. אמנם ההנחה בבית גנזיו תבואר כי לא לשוא יהיו הדמעות. הם פועלים את פעולתם לרכך את הלב, להאהיב דרכי יושר על הבריות, ופעולת הרושם שבלב היא תמיד כפולה בערך האהבה והכבוד שאנו מרגישים לשרידים בעלי בתים יראי ד' שמבני דור הישן. והנה, הגעגועים צריכים לפעול גם כן למעשה. אמנם הדורות משתנים, ודרכי החיים מקבלים תנאים שונים, עד שלפעמים תשאר האהבה והגעגועים ליקרת הדרכים הישרים של בני דור העבר רק בגדר אהבה רוחנית לבד. אמנם גם האהבה תפעול פעולתה על כל פנים להתקרב יותר אל הצד הטוב והכשר שבדרכי החיים של הדור העבר, אבל אם לא תוכל לפעול במעשה פעולה מורגשת, תתייחס בתור יקרא דשכבי. אבל אותו החלק שיוכל גם כן לצאת אל הפועל בתנאי החיים של הדור החדש גם כן, זהו יקרא דחיי. בתור יקרא דחיי של המנוח ז"ל, דהיינו הדמיון המעשי של דרכיו הישרים, נוכל להעמיד אהבת התורה וכבודה, ההשתדלות שתהי' ביתו בית ועד לחכמים, להתפאר בכבוד התורה ולומדיה, בשביל אהבת תורה ויראת שמים. עליו נוכל לומר, כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. בלע המות לנצח, ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים.
כ1.
[עריכה]ר"ש ס"ל שבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, ור"ע ס"ל שהי' שם ג"כ לחם. וכבר העירו תוס' אם אין רע"ק מקפיד על ביאת הארץ. ג"כ י"ל מה שתגרי אומות מוכרים להם. אבל זה ניחא רק אם עכ"פ קדושת א"י היתה גם קודם כיבוש. ובאמת תליא בין במה שהוחזקה מאבותינו בין בכיבוש, והויין שתיהם גורמים, כד' הירושלמי. אמנם שני דברים המתירים אם מקדשים זה בלא זה, לרשב"א אינם מקדשים, ולרבי מקדשים, וצ"ל דלר"ע מקדשים נמי, וקדשה א"י קודם כיבוש, ע"כ הקריבו ג"כ לחם מתבואת א"י ע"י תגרי גויים. ע"כ ס"ל לר"ע ג"כ בפ"ק דיומא דמעשה הי' אחר עשרת הדיברות, שהוא כמ"ד בז' נתנה תורה, דהיינו שהוסיף משה יום אחד מדעתו, והי' יכול לדרוש היום כמחר מפני שכיון שמצד השי"ת כבר נתנה תורה ביום השישי, היה כבר דבר אחד נגמר, אע"פ שלהשלים הקדושה הי' צריך ג"כ קבלתינו הוי דומיא דשני דברים המתירים שמועילים זה בלא זה ג"כ עכ"פ להכניס לקדושה, ומסתייע ג"כ פסק הרמב"ם כר"ע, משום דפסקינן ביבמות ק"ד דב' דברים המתירים מקדשים זה בלא זה לגבי יבמה שרקקה נפסלה מן האחים, וה"ה לקדושת הארץ, והי' אפשר להביא לחם ג"כ, וממילא י"ל דהלחם מעכב.
מב1.
[עריכה]לשיטת הסוברים דעל אחד ¬מג' דברים של שוע טווי ונוז אין איסור תורה, נסתרה קושית הרמב"ם בפ"י [ה"ד] מכלאים למה הוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית. וי"ל דאם לא התירה תורה הייתי אומר שמצוה אין כאן אפילו בדבר אחד, כיון שמקיבוץ כולם יש איסור, אע"פ שבדבר אחד לא נשלם האיסור, מ"מ לא מסתבר שענין שאפשר לצרפו לאיסור יהיה ג"כ מצוה. דוגמת מה שכתבו תוס' בפ' גיה"נ דלמדו ביטול איסורין מזרע בשלה, אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה ס"ל דאינו כ"א מדרבנן, מ"מ לא מסתבר שיהי' מצוה לבטל איסור. ומדאמרה תורה שהיא מצוה, ש"מ שהותר כולו.