קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס הדפים ד
פנקס הדפים ד
(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)
[1].[עריכה]
אף על פי שלמודם של המצות המעשיות ודקדוק [קיומם] מכביד הוא לפעמים הרבה על הצדיקים הגדולים החיים תמיד באור המחשבה העליונה, מכל מקום מתוך כח היראה העליונה שבלבבם מתגברים הם גם על שפע קדושתם, ועוסקים בתורה ובמצות במעשה ובדקדוק, אף על פי שהם צריכים למעט על ידי זה את אורם העליון. ומתוך שהם מבטלים על ידי עסקם בעבודה הנמוכה את הוייתם הרוחנית, מפני אור ד' העלום במעשה התורה והמצות, זוכים הם שהשגתם מתוספת, ואור עליון הגנוז מכל הגיון מופיע בתוך נשמתם להאיר להם את דרכם בחיים. ואורה זו עומדת היא לעד, ומועלת לא רק להם לעצמם כי אם לכל העולם כולו, ולדורות עולמים. והחיים הגנוזים הללו הם הם רזא דברית, החובקת את הנצח בהוייתו העליונה.
[2].[עריכה]
רוב המטבעות הקבועות בעניני אמונות במובנים הרוחניים, אין להם ערך עצמי, כי אין ההבנה האנושית מקיפה כלל את הענינים הרוחנים והדברים הכוללים, על כן אין שייך כלל לקבע עליהם מטבע מיוחד והוראה מיוחדת בלשון, ועיקר הערך של כל אלה ההרצאות הוא מצדם החינוכי, שבזה מתילדות מחלוקות מרובות במקום שאלו ואלו צדקו. כי יש הרצאות שכפי תכונה של חלק מיוחד של בני אדם תביא אותם לשיעמום ודרך רעה, ולפי תכונתו של חלק אחר הנתון במצבים אחרים תרומם אותו ותשגבהו במעלות גדולות. וכל אחד סובר שאותה ההרצאה המועילה לו היא מועילה לכל, על כן הוא מתאמץ להרחיבה יותר מגבולה. וכן יחשוב שאותה ההרצאה הזרה לרוחו, המקלקלת את תכונתו הרוחנית, היא פועלת כך גם כן על כל בני האדם, על כן נעשה שונא גמור ומבזה אמיץ לאותן ההרצאות הרוחניות שהן חוץ לתחומו, ולא ישכיל ויבין שאף על פי שבאמת הדבר שהוא אסור לו להשקיע את עצמו באותן ההרצאות הזרות, ואם ישקיע את עצמו בהן יאבד את עולמו, לא בשביל כך לא יוכלו אותם השונים ממנו מכל וכל להיות מקבלים מהן עצמם רב תועלת בחיים החמריים והרוחניים.
[3].[עריכה]
ההשקפה היונית, שעצם ההויה הוא חיוב שאי אפשר חילופו, אף על פי שיהיה חיוב מושכל, לא חיוב מוכני, מכל מקום עצם החיוב מוכרח לצאת אל הפועל, בלא שום השקפה אם המציאות הוא טוב או רע, ההכרח עושה את שלו. אלא כיון שההשכלה לא תגזור שיצא אל הפועל רק טוב ולא רע, על כן גם לפי ההשקפה הזאת, שההויה היא חיוב מושכל, הרי המציאות היא טובה, ואם ימצא בו רע ברור הדבר שהטוב הוא מכריע אותו, באופן שכדאי הוא לקבל את הרע המועט בשביל הטוב המרובה. אמנם לפי ההשקפה האפיקורית, שהמציאות הוא מחיוב מהכרח מוכני, ואז יכול להיות כולו רע או שיהיה הרע מכריע את הטוב. נעלה משתיהן היא השקפת ישראל, שההויה אינה הכרח מושכל כי אם בחירה מושכלת, והבחירה המושכלת אין קץ ליכולתה, על כן לא ימצא בכללות המציאות כי אם טוב, והרע נעשה רק באופן כזה שיהפך גם הוא לטוב. ואלה המשקיפים על הרע בעין זו, כבר הם קולטים את הטוב העתיד, וממילא מתהפך להם הרע מיד לטוב, לפי שעיקר המציאות היא ידיעתה ורישומה בציורו של המצייר. עדן הנשמה היא השקפה מרוממת זו. [---] [---] השלים עם ההשקפה היונית שיש רע בעולם אלא שהטוב מכריע אותו והוא עודף עליו הרבה, ויחד עם זה נתן מקום לחיוב בהויה, אם לא בכללותה אבל לגדרים מיוחדים ממנה, דהיינו טבע החיוב, כלומר אפשר לה להויה להיות או לא להיות, כפי הנטיה של חופש האלהי, אבל כשתהיה – יש לה הגדרה מיוחדת מצד טבע החיוב שאיננו צריך לפועל, ועל כן אם טבע החיוב היה נותן שהויה בגדרים הללו יש בה רע עודף על הטוב, לא היה החופש האלהי, הטוב והמושכל, נוטה לההוותה. אבל מפני שצפוי הדבר לפני החופש העליון שהטוב הוא מרובה והרע מועט, והמציאות הוא טוב על פי ההכרעה המרובה בשביל רוב טובה, לכן הומצאה ההויה.
[4].[עריכה]
כל מה שיש בשכל, יש ברגש דוגמתו. אמנם השכל נשלם בריבוי מחשבה והתבוננות ארוכה, והרגש נקנה בטהרת הלב וטוב המעשים. כשרוח הקודש שופעת על האדם, מרוממת את הרגש שלו לעילוי השכל, וכשהענוה משתרשת בנשמתו, משפלת היא את השכל לחברו יפה עם הרגש, ואז נעשה האדם שלם. וכשפועלים כך על חיי הציבור, מחיים את העולם בתחיה מלאה.
[5].[עריכה]
האמונה משמשת בצד הגבוה שלה להעלות את רוח האדם למדרגת אומץ כזה שלא יוכל לבא לה מבלעדה, אבל בצד הנמוך שלה משמשת היא להרך את לב האדם שלא יהיה קשה יותר מדי. רכות הלב היא מצד עצמה אחת מהטינות שהאנושיות משתדלת בהתפתחותה להפטר ממנה, אבל תמיד היא נדרשת לה לקיומה ולשכלולה. מדה זו, השנואה כל כך לכל החפצים בגבורה, כשההשתדלות להסיר מלב האדם את הצד החלש שבאמונה באה בדרך הרמה, כלומר להרים את האדם למעלה העליונה שבה, שבה יש עז וגבורה – אז היא מצלחת. אבל כשהיא באה רק בדרך שלילה, להסיר את הלב מן האמונה, אפילו מצדה החלש, אז מזדמנות סבות אחרות רעות מאד שהן מתפרצות, וסובלת האנושיות מהן הרבה יותר מכל מה שסובלת אפילו מהאמונה הנמוכה.
[6].[עריכה]
בתוך חללה של האמונה, גם האמונה הנמוכה יש בה תועלת, אבל להנהיג את החיים אין רשות כי אם להאמונה הגבוהה. ויען שעל פי רוב הרשמיים של האמונה נחלתם היא האמונה הנמוכה, התרבות מגרשת אותם מגבול הנהגת החיים, ואין לדבר תרופה כי אם לשוב להאמונה הגבוהה. "תשובה – תשוב ה"א, הא עילאה" [זוהר].
[7].[עריכה]
ד' הוא האלהים, זעיר אנפין ועתיקא כולא חד. מצד הדעות המופשטות אין המוסר מתבסס יפה. אבל זהו רק לכאורה שלפעמים הן סותרות את המוסר, ועל כל פנים אינן מתקשרות עמו, אבל המוסר הטהור והדעות המופשטות ברום מעלתן מתאחדות הן ביחוד גמור, ונמצא שד' הוא האלהים השופט את כל הארץ, אחד הוא מחולל החכמה והיופי.
[8].[עריכה]
כל מי שאפשר לו לעסוק בחכמות העולם כולן ואינו עוסק מפני איזה רפיון בנפש, הרי זה ממעט את הצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם.
[9].[עריכה]
בעיקבא דמשיחא לא יתוקן העולם כי אם על ידי שיתפשטו החכמות בישראל, על ידי ההשתדלות של צדיקים. וכל צדיק שאינו משתדל בתיקון זה, עתיד ליתן על זה דין וחשבון.
[10].[עריכה]
חיזוק התורה והאמונה בארץ ישראל בא על ידי קנין החכמות לתלמידי חכמים שבארץ ישראל.
[11].[עריכה]
כשפורצים גדרים של דורות הקודמים שעמדו נגד התפשטות החכמות בישראל, לשם שמים, מאירים על ידי זה אורו של משיח, הנקרא בן פרצי. ועל ידי מה שסובלים כל האיומים והבזיונות ומניעות הכבוד הבאים על ידי זה מיראי ד' פשוטים, זוכים לבחינת יחידה, כמו שזוכין במסירת נפש בפועל על קידוש השם, ומכפרים על ידי היסורים הללו על כל העולם כולו, ועונות הדור מתהפכים לזכיות, וסניגורים רבים עומדים על כל חכמי ישראל לזכותם בזכותם את כל ישראל.
[12].[עריכה]
הניגוד לישובו של עולם בא על ידי המזיקין המתדבקין בתלמידי חכמים, והני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי. וכל מה שהעולם הוא יותר ירוד, אין לצדיקים שום השפעה על העולם המעשי, על כן הם מתרחקים מכל הידיעות וההכשרים הצריכים לישוב העולם, וכנגד זה מתרחקים הם מהשגות עליונות באלהות, שהן מאחדות את השמים ואת הארץ בחוברת. בארץ ישראל עלה החרבן של העולם המעשי למדרגה איומה, עד שאפילו הפרנסה ההכרחית היתה מן הצדקה, על כן נתדבקו כחות רעים רבים בברכי תלמידי חכמים, ועשום לרפויי כח, ונתעלמה ההשגה העליונה וחשקה הבהיר, ולעומתה הנטיה לישוב העולם ולכל החכמות והמכשירים שלה. וזה היה תיקון גדול, לצרף את סיגי האומה והארץ. עתה, בעיקבא דמשיחא, צריכים לתקן עון קלקול זה, ותלמידי חכמים צריכים להתיחד בחכמות וידיעות המודיעות להם את קונם, בהשגות עליונות ובחכמות האמת לאמתת בהירותה. וממילא ישוב כח הגבורה לפעם, לקדש את חכמות החיים כולם, ליחדא שמיא וארעא ביחודא שלים, בשם כל ישראל.
[13].[עריכה]
המחשבות היותר מאירות, שהן ממתקות את העולם כולו, אי אפשר לתפס אותן כי אם בעת חידושן וברגע התנוצצות המחשבה שבהן. ואי אפשר לתפסן בכח הזכרון, כי הן למעלה ממנו, כי הזכרון נוצר ביחש הזמן, והמחשבה העליונה היא נצחית, עומדת מאז עדי עד, אין לה יחש לזכרון, ועליה נאמר התעיף עיניך בו ואיננו. וכל תורת האדם היא לבא למדרגה זו, שחייו התמידיים יהיו באותה האורה. וכשיתוקנו כל קלקולי האדם, בסוד תיקון חטא אדם הראשון, יסור להט החרב המתהפכת מגן עדן, ויוכל האדם לבא ולאכול מעץ החיים בלא שום מניעה, וחי לעולם. וגם כעת זוכים בהארה זו בפנים ידועים צדיקי האמת, כל אחד לפי ערכו, ועליהם נאמר עולמך תראה בחייך.
[14].[עריכה]
כשנשמה אחת יש בה רעיון חשוך, מחשיכה היא את כל הצלם האנושי לפי הערך, ובשעה שהיא מאירה, האורה מתפשטת בכל.
[15].[עריכה]
פגימת השמות היא יסוד כל קלקול, וכל תיקון מוכרח להיות מוּחל בהשלמת השמות ותיקונם. הכרת הדעה העליונה שבאדם היתה בקריאת השמות לאמתתם, ונפילתו היא מתבלטת בטשטושם של השמות. אי אפשר לרומם את הרוח כל זמן שהשמות היסודיים הנם עומדים בשפל. השמות האלהיים צריכים שיפורשו כפי הרוממות העליונה שבהם, ועמהם יתפרשו כל כינוייהם, וכל השמות של הסעיפים הרוחניים, ההרגשיים, המחשביים והמעשיים, המתיחשים להם, הכל צריך לצאת מן המיצר, מן השפלות והבוז שעטתה עליהם האולת שנתכנסה במדה מרובה מבלי דעת. ההבדל התכוני שבין המצב המואר למצב המוחשך, הוא ביחש להכרת היחוש האלהי לאומה, ועמו לכל הנתלה בזה, שהם עולים בעלייתו ויורדים בירידתו. והיה ביום ההוא נאום ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם.
[16].[עריכה]
כשהמוסר הטבעי מתגבר בעולם, באיזה צורה שתהיה, חייב כל אדם לקבל לתוכו אותו ממקורו, דהיינו מהתגלותו בעולם, ואת פרטיו יפלס על פי ארחות התורה. אז יעלה בידו המוסר הטהור אמיץ ומזוקק.
[17].[עריכה]
כשהצדיקים הגדולים עושים תשובה, מתעלים הם לתוך סוד התשובה של כנסת ישראל כולה, שהיא חוזרת בתשובה על כל מה שסרה מאלהיה מאז היתה לגוי. ואז מתוך שהצדיקים שבים מאהבה גמורה ומתהפכים כל זדונותיהם לזכיות, מתהפכים על ידם כל עונותיה של כנסת ישראל כולה לזכיות, ולפי עוצם העונות כך הזכיות מתגדלות. וכאשר העונות מחטא העגל ולהלאה היו גדולים מאד, על כן אין שיעור לגדולת הזכיות של התשובה הגמורה הבאה על ידי תשובת הצדיקים. ותשובת היחידים מכריעה את כל ישראל לכף זכות, כי באמת עונות הכלל הם גורמים את חטאי הפרט, וגם מה שצדיקים חוטאים לפעמים הכל בא מחטאות הכלל הקדומים, שלא נזדככו עדיין הפרטים מהם לגמרי מתוך שהם מקושרים אל הכלל כולו, על כן תשובתם היא ממש תשובת הכלל.
[18].[עריכה]
הצדיקים הגדולים מרגישים בלבם תמיד את הצער של כל העולם כולו, שהוא מצטער הרבה בכללתו על כל קלקוליו. וכל החיים, וכל האדם, וכל פרטים הברואים, שרויים הם בצער גדול מפני הקלקולים שקדמו. והנקודה היותר שורפת שבתוך צער זה הוא הצער הגדול של כנסת ישראל, שאין חקר ושיעור לגודל צרתה ומכאובה, ואין קץ ותכלית ליסורים החמריים והרוחניים של הגלות. ומתוך עומק הצער הזה, המושרש בלבבם של הצדיקים, הנם נדכאים עד אין שיעור וערך, ומתוך דכאותם אינם מקבלים שום שמחה ושום תנחומים מכל דבר שבעולם. כי כל מיני שמחות שבעולם אינן מספיקות כלל להפיג את הצער הגדול הזה. ומתוך שאי אפשר כלל שיסבול אדם יגון נורא כזה שבתוך לבבם של צדיקי אמת מפני צער העולם וצער השכינה, שהיא כנסת ישראל, על כן הם מוצאים נחומים בשמחת השגת התורה, בנועם ד', שאין שיעור למתקו ושמחתו, ורק על ידי אור שמחת ד' יפוג האיום השרוי תמיד בנשמתם הקדושה. אבל מפני ריבוי הצער לא יוכל שפע אור ד' לנוח בלב בקביעות, על כן מתחלף המצב הנפשי של הצדיקים בכל רגע, פעם גובר רוח השמחה בד', ופעם גובר רוח הצער והיגון על צער העולם וצערם של ישראל. אבל מפני שסוף כל סוף כל הצער יהפך לשמחה, והכל הוא לתכלית טוב עליון לאין שיעור, על כן כח השמחה גובר הוא על כח הצער, ובכללות הצדיקים שרויים בשמחה תמיד, אף על פי שגדל כאב הצער בלבבם. ולפעמים יש שאין הצדיק מכיר את מעלתו, ונדמה לו שהוא שרוי במרה שחורה רגילה, ובאמת אין זה כי אם מה שהוא מצטער הרבה בצערו של עולם, ובזה הוא מזכך את העולם הרבה מאד. ולפעמים הצדיק מלא מכשולות ופגמים רבים לפי חשבון נפשו, והכל הוא כדי שיהיה נקבע יפה בלבבו הצער של העולם, ושיהיה משתוקק לתיקון העולם כולו בשמחה, שתבא גדולה והרחבת הדעת בנחת ובשלוה, כראוי לעולם שברא אותו האל הטוב ברוך הוא, שהוא צריך להיות מלא טוב.
[19].[עריכה]
יחש גדול יש להעיונים הרוחניים עם העיונים המעשיים. כשהידיעות המוחשיות הן מעטות וקלושות, משתבשים על ידי זה הלמודים הרוחניים, על כן בעל נפש המשתוקק לדעת עליון חייב לקנות לו ידיעות מעשיות מרבות כפי כחו, בין בגופי תורה, בין בכל דבר חכמה מוחשית וסדרי דרך ארץ והליכות החיים.
[20].[עריכה]
הצער היותר גדול שבנשמה הוא מה שהיא אינה יכולה להתענג בעונג היותר טבעי לה, שהוא ההתענגות על ד'. תענוג זה דורש הכשר מצד הסביבה, שלא יפרע. השחתת המדות, בערות ומכאובים, מפריעים אותו. הנטיה בעצמה של חפץ העונג על ד', מצלת במדה ידועה מכל אלה הרעות. נטיית החכמה אגודה היא באצילות הנפש החפצה להתענג על ד', שבזה האדם מוצל הבערות. והמדות מתרככות על ידי עדנתה של הנשמה בשאיפתה, והמכאובים הטבעיים, הרוחניים והחמריים, משתקטים.
[21].[עריכה]
רוב חילוקי הדעות באים מקוצר דעת. ביחוד במה שנוגע להמושגים הרוחניים, אין הביטויים ההפכיים בענינם שום סימן על סתירה עצמית. כי על פי רוב דוקא המתנגדים היותר גדולים בביטויים, מתכונים הם באמת כונה אחת.
[22].[עריכה]
גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עוביה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. המושג של רצון ד' צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהי' גם כן כל הערך של מלאת הרצון הזה.
מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה.
[23].[עריכה]
האמונה נופלת, קובלים רבים, ואיכה לא תיפול, כיון שאין למדים את חכמתה. כבר נשתקע הדבר מלחשוב שישנה במציאות חכמת האמונה, וכל דבר שאין חכמתו נלמדת בממלכת הרוח מוכרח הוא לפול, והמניעות מללמוד חכמת האמונה גדלו למאד. הנה בכלל, על החכמות הרוחניות וחכמת המוסר בכללן גם כן עובר זה הכוס, שרבים חושבים שאינן צריכות לימוד, עד שעקרי התורה ושרשיה גרועים אצלם משיחת חולין של תלמיד חכם, אבל לא בא הדבר למדה זו שיאמר שהלימוד יזיק לאותו הדבר הנלמד. מתוכחים הם חכמי המוסר, למשל, עם הממאנים להכנס בלימוד זה, באים עליהם בטענות שכליות להוכיח להם שסיבת טעותם היא מה שחושבים שהקליטה של יסודי הענינים המוסריים הנמצאת בטבע בנפש האדם כבר היא מספקת, ואין צריך עוד לימוד. מבארים להם שלא כן הוא, שלימוד הרבה צריך כדי לבא לידי ידיעה אמיתית של הפרטים, וקל וחומר לידי קנין שלם שלהם. ויש על כל פנים מעט תקוה לנצח, אולי ישים על ליבו איזה איש, שעל כל פנים הרי הפסד גדול אין כאן, ואולי האמת היא שיש מה ללמוד, וינסה את כחו וילמד, ואז הלא ימצא, כל מה שילמד יותר, שיש יותר ויותר מה ללמוד. אבל גורל חכמת האמונה הוא עוד גרוע. על ידי העדר הלימוד הוכרחה להשתרש הדעה שיש איסור וסכנה עצומה בלימודה של חכמת האמונה, ושאין טוב יותר לאמונה מלהניחה שוממה, בלא עיבוד, בלא פיתוח והפרחה. ובזה החשכה מתגברת, המעשים מתעוותים והדעות מיטפשות, וכנסת ישראל נמוגה ביגונה. על כן אנו חייבים לגדע כל בריחי הברזל, ולהראות בפועל בעולם שישנה חכמת האמונה במציאות, ושיש מה ללמוד, ויותר מכל – שאין שום סכנה ללמוד, ושהסכנה היותר איומה היא בהעדר הלימוד של האמונה.
[24].[עריכה]
הה כמה גדולה היא הצרה, שהדברים הגדולים נתישנו אצלנו עד אשר לא נאבה לפנות להם. חושבים אנו כאילו כבר מלאנו את תפקידם, מפני שנאמרו מפי גדולים מאות שנים לפני זה. שמענו מפי קדמונים, שתכלית הכל הוא השגת השם יתברך לפי כח האדם. שמענו, והאומרים גדולים הם באמת, וגדולים הם לנו. אבל מה אנו עושים, וכי צעדנו גם צעד אחד לבא למדה זו, וכי מחפשים אנו עצות איך לבא להשגת השם יתברך לפי היכולת שיש לנו. האם עוסקים אנו בחיוב הנמרץ לפי זה להגדיל את זה היכולת. לא, הכל נתכוץ אצלנו במין חרדיות צנומה, הקרובה לעבודה זרה גסה הרבה יותר ממה שהיא קרובה לעבודת ד' האמתית, "כיון שפורש אדם מן התורה מיד הוא נדבק בעבודה זרה". לא נוכל לחשות, ולא נחשה. שמים וארץ נרעיש, וחכמת האמונה מוכרחת היא לשוב ולהיות נלמדת בישראל בהרחבה ובקביעות, בשמחה ובטהרה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.
[25].[עריכה]
כל זמן שלא נזדקק רצון האדם לאהבת הטוב המוחלט בקרבו, בצדו הפנימי של הרצון, לא יוכל לבא לשום עבודה טהורה. הצד הפנימי שבחשק הטוב הוא, שיהיה משער שהטוב היותר נחמד לו הוא, שבלבבו ימשל ציור ההטבה לכל, לכל יחיד שבכל ולכללות הכל, ושיהיה ברור לו שחשק זה הוא היותר נעלה והמרכז העקרי שבנטיותיו הרוחניות. והצד החיצון הוא, שימצא בעצמו אזירת כח והתעוררות מעשית לגשם את כמה שיוכל מהטוב הכללי הזה בפועל, בעולם החיים והמציאות. וכל מה שיעלה במחשבה שמימיית זאת ידע שכל מעשיו הם לשם שמים.
[26].[עריכה]
עיקר העליה צומח מההארה הכללית של הטוב הזורחת בנשמה, אף על פי שאינו יודע עדיין איך יעשה על פיה מעשים ואיך יפרט מחשבות, מכל מקום אחר כך, כשמסתלקת הארה עליונה זאת, הפרטים זורחים ומתנוצצים, ואז מתחלת שעת העבודה המעשית והפרטת הפרטים.
[27].[עריכה]
ישנם צדיקים כאלה שנופלים ממדרגתם רק בשביל מה שאינם מאמינים בכח קדושת עצמם, והתשובה שלהם צריכה להיות להגביה לבם מאד בדרכי ד'.
[28].[עריכה]
צריך להיות בטוח שעל ידי התעמקות בפרטי תורה יגדל כח הקדושה שבנשמתו.
[29].[עריכה]
הנטיה הטהורה אינה סובלת רעיון מעורפל, וערפיליות המחשבה באה מגריעות המעשים וסיגי המדות. על כן הכרח הוא לתכלית הזיכוך הנשמתי במעמד הרוחני, לזכך את המדות ולדקדק שיהיו המעשים טהורים.
[30].[עריכה]
אף על פי שיש מניעות עצומות המונעות מתשובה, מכל מקום הצדיק מתגבר על הכל ושב בתשובה שלמה, כדי שלא יהיו עונותיו מונעים את השכלתו העליונה.
[31].[עריכה]
אין לדקדק בתשובה על ההדרגה, כמו שמדקדקים ביושר המעשים לכתחילה, כי על פי רוב צריכים לדלג כמה מדרגות כדי לשוב אל המקום שעמדו עליו לפני הנפילה.
[32].[עריכה]
אין לעכב את התשובה מכל מניעה רוחנית, וקל וחומר גשמית, ואפילו כשהוא רואה שאיננו שב מכמה ענינים שאין עליהם שום התנצלות, מכל מקום ישוב בשמחה מכל מה שלבו נודבו לשוב מהם.
[33].[עריכה]
כששבים בתשובה שלמה אפשר אחר כך לחשוב מחשבות ארוכות. וכל זמן שהתשובה היא מפוקפקת, המחשבות הרוחניות הנן רק בגדר רצוא ושוב, בהערות קטנות ומופסקות.
[34].[עריכה]
לעולם צריך לדבר ולחשוב על דבר הדברים הראשיים והיסודיים, ואז מוצאים בהם תמיד חדשות רבות, אבל כשסוברים שהם דברים ישנים ואין מה לחשוב בהם עוד, משתבשים הרעיונות גם בדברים הפרטיים.
[35].[עריכה]
לעולם צריכים אנו לעסוק בהבאת השלום הרוחני שבין הדעות, יותר עוד ממה שאנו עסוקים בהשלום החומרי שבין איש לחברו, כי רק השלום הרוחני מביא להשלום החמרי.
[36].[עריכה]
הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מלבו כל אבק הגאוה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח. וכשתסולק הגאוה מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי אפשר לבא אל השלמות האמיתי שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור, ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח האמיתי.
[37].[עריכה]
כל זמן שהגאוה היא בלב, אי אפשר לשוב בתשובה ואי אפשר להשכיל כל שכל טהור.
[38].[עריכה]
אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה.
[39].[עריכה]
כל מי שסבל הרבה מגאותו בחומריות ורוחניות, הוא יודע יותר איך לשנאתה.
[40].[עריכה]
כל מי שמשתוקק יותר לאור ד' שיאיר על נשמתו, ימאס בגאוה, עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש.
[41].[עריכה]
כשמתרוממים מעל כל קלקולי החיים שעברו על העולם, מתרוממים גם כן מעל כל האותיות שבתורה. אבל אז דוקא מוצאים את שרשי האותיות ברום עולמם, ומכירים מתוך כך את זיום גם בהיותם מתלבשים בענפיהם.
[42].[עריכה]
לפי אותה המדה שהחיים הטבעיים לקויים הם בגוף וברוח, כך התורה מתלבשת בלבושים של חולשה המעוררים זועה בנפשות. על כן צריך לשוב אל הטבע החומרי והרוחני, כדי לחזק את אור החיים של כל רוממות קודש.
[43].[עריכה]
הבריאות הגופנית היא עבודה, שכבר עמדו עליה כל טובי האנושיות כמה היא צריכה להיות נעבדת ומסוייגת. לא פחות ממנה היא הבריאות הרוחנית, ההרגשות הנפשיות כולן, שתהיינה במצבן הנורמלי. הרגשת היופי, האהבה, נטיית הגבורה, חשק החיים הבריאים, כל אלה צריכים עבודה רוחנית וחמרית מרובה לבססם יפה, ולבססם באופן כזה שיעשו מותאמים על כל המגמות העליונות של חיי הרוח העליונים, שהם חיי ההכרה והמוסר, שכל הבריאות הגופנית והרוחנית היא רק בסיס הגון להם.
[44].[עריכה]
כשמכירים את החיים יפה, אוהבים אותם כראוי. וכשאהבת החיים מספקת לשאיפת המשכתם, אין צורך ביראת המות לסייע את עמדת החיים. אבל כשהכרת החיים מתטשטשת, נעשו החיים שנואים, ואי אפשר לשמור אותם כי אם ביראת המות, שהיא מקור כל ההזיות הנלעגות כולן שרוב בני אדם הנם תפוסים בהם.
[45].[עריכה]
יסוד השלמות המוסרית הוא שהזמנים של עליית הנשמה, שבהם האדם חפץ להיות טוב מאד, יפעלו גם כן על הנפש אחרי אשר עברו, והחיים הרגילים יהיו משוקים בגניזה מטל של חיים של זמן העליה, שזה יעלה בידי האדם לפי אותה המדה שמעשיו לא יהיו מבדילים בין העליה העליונה ובין עצמות נפשו בהאופי של התגלותה הרגילה.
[46].[עריכה]
יש צער בעולם שאינו יכול להתמלאות, כי אם כשיתוקן העולם כולו.
[47].[עריכה]
ישנם צדיקים שצמאים הם מאד להתגלות אור אלהים בלבבם, וחפצים הם להגות את השם באותיותיו, כדי להמלאות מזיוו, אבל שבים הם לאחור מפני שהם יודעים שאי אפשר שיגלה להם אור גדול כזה שהיה במקדש, שיבנה במהרה בימינו. להשקיט מעט את צערם הם מזכירים לפחות את השמות המורשים להזכיר בלא כינוי והקטנה, בעת שמדברים הם בדבר התגלות האלהות שבהם, וקוראים בשם אלהים בלא חילוף האותיות הרגיל להכתב ולהאמר אלקים, וכותבים שם ההויה בקדושה במקום הצורך, ולפחות שם אדנות כמו שהוא, ואינם יכולים להסתפק בהסימנים הנהוגים להכתב בהם השם, כמו אות הד' או הה', כי שואפים הם ומשתוקקים להגילוי היותר אפשרי של האור האלהי בכל [עמקו].
[48].[עריכה]
לא נקומם את הריסות האמונה כי אם כשנעקור מקרב האופק שלה את כל הסילונים הממאירים שנתרבו עליה מאפס דעת ועבודה. אין רגע שאנו פטורים מזיקוק הדעות. הכפירה יש לה זכות הקיום, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה.
[49].[עריכה]
האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי, בלא אונאה עצמית, בלא פניות זרות. אף על פי שאינה כל כך רחבה בהשכלה, אינה מעכבת, ומכל מקום כל מי שחונן בשכל, לא יוכל להסתפק בלא הגיון שכלי, ואצלו לא תקום תמימות האמונה כי אם כשתתחבר עם אור הדעת. ואם ימאס זה את הדעת, תהיה אמונתו מלאה תוך ומרמה.
[50].[עריכה]
האמונה בטהרתה תצא דוקא על ידי אפשרות של כפירה בלא שום הגבלה.
[51].[עריכה]
ההגדרה הותרה במבטא ובפועל בפנים ידועים באלהות כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמע, כדי לחנך את האנושיות במה שהוא נשא ונשגב.
[52].[עריכה]
תחילת השער העליון לדעת אלהים הוא להודע באמת איך האדם הוא מאושר אושר רוחני נעלה על ידי הכרת אלהים, שהיא הכרת הטוב. אבל כאשר הטוב הזה הוא טוב מוחלט, רק כשהוא אמת מוחלט, על כן האדם הולך ומתעלה בהכרת אמת גדולה זו של דעת אלהים.
[53].[עריכה]
האושר היותר נעלה הנובע מדעת אלהים, הוא טהרת המדות. אין לנו עכשיו מושג נכון מהרע המלפף את האדם הטבעי, מתאותיו הסוערות ומרעתו הבהמית, עד אשר לפעמים יושם ספק גם בהאושר של המוסר, מפני שאין אנו רואים כלל מה הוא ההיפוך הגמור מן המוסר. אבל צריכים אנו להביט על השדרות הרעות של בני אדם ועל התקופות הנמוכות, לדעת את אורח חייהם, ונדע אז כמה פעלה דעת אלהים לזכך את האדם. ומזה נכיר כי דרך צירוף זה לא יתכן לעזוב אותה, לא בשביל ההכרח לבד, אלא בשביל העילוי הגנוז בתוכה גם להמפותחים שבבני אדם, שגם בהם יש מה לצרף הרבה מאד.
[54].[עריכה]
באין הכרות של אמונה אין מקום לשום קנין מקניני החיים והתרבות האנושי. אמנם כפי גודל ההכרה בהכרחם של הקנינים הללו בארחות החיים, כך מתבססת היא האמונה.
[55].[עריכה]
הענפים נותנים לפעמים חיים ואומץ אל השרשים.
[56].[עריכה]
הזיכוך המוסרי מביא גבורה עליונה.
[57].[עריכה]
את כל המעלות היותר עליונות, בין המחשביות בין ההרגשיות וגם המעשיות, צריך לקשרן בקשר של האמונה הפשוטה, הקודמת בתמותה בלב מימי הילדות, כי בתמציתה הפנימית היא יותר נשגבה מכל מה שנלמד ונהגה.
[58].[עריכה]
הפחדים הציוריים לא יצרפו את האדם צירוף גמור, אבל יעזרוהו לפעמים לצאת מיון מצולה של חטאים קשים מאד.
[59].[עריכה]
לפעמים יצייר אדם לעצמו, כאילו אין שום פחד לנגד עיניו, וישליט בקרבו את האהבה החפשית של נטייתו הטבעית הרוחנית בלי שום מועקה, אז יעלה ברגעי חופש ההם בכמה מעלות ששום חשבון הרצוף עבדות וחלחלה לא היה יכול להגיע אותו אליו.
[60].[עריכה]
על ידי מה שאדם פוגם בעולם העשיה על ידי חטאים, קשה לו להעמיק בפרטי הלכות, ונוטה יותר לעיונים רוחניים. אמנם באמת זהו תיקונו, שיתעלה ברוחניות הרבה, וממילא יתוקנו פרטי העשיה על ידי תגבורת אור החסד שבשפע החכמה.
[61].[עריכה]
לפעמים האדם שרוי בחושך גדול, ורפיון רוח מאד, ואינו יכול להתחזק כי אם על ידי מה שילקט רעיונות מספרי חול, ולפעמים מספרים היותר חיצונים ויקרבם אל הקדושה. אמנם לעבודה זו צריך שיהיה האדם טהור בלבבו, ויסכים לתשובה שלמה, ולכונן מעשיו כולם לשם שמים בתכלית הטוהר.
[62].[עריכה]
גבורת החפץ היא המתנה היותר עליונה, הניתנת להמדקדקים הרבה במעשיהם בתמימות גמורה.
[63].[עריכה]
כשהאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו, ולא ירדוף אחר דבר אחר אז, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה.
[64].[עריכה]
כשעולה רעיון מפוזר בלבו של אדם, שאינו יכול לצמצם עצמו במקום אחד, אז ידע שהוא צריך לקבץ נקודות טובות מעברים שונים, ולעשותן לנקודה חשובה אחת.
[65].[עריכה]
האדם צריך להתיאש מכבוד המדומה ולרדוף אחרי הכבוד הפנימי.
[66].[עריכה]
היראה האלהית נכנסת בלבו של אדם בכח גדול תיכף כשבא לחקור ולהתבונן בענינים האלהיים, אבל יראה זו בעצמה היא מקדרת את המחשבה עד שמונעת את צלילות השכל. על כן צריך האדם שיתגבר בבטחון גדול ואומץ לב, באופן שתתהפך היראה למדת גבורה, והפחד המרפה את הלב יסור, ואז ישגב השכל בבהירות גדולה, ויגיע למבוקש ההשגה העליונה.
[67].[עריכה]
בכלל דעת ד' היא גם כן דעת כל המציאות לאמתתו לכל סעיפיה, כפי היכולת לאדם. על כן דעת הטבע לכל סעיפיה, גיאוגרפיה והתכונה, הרפואה וחכמת הנפש, תכונות העמים וכל הנלוה להם, הכל הנם מכלל דעת ד', והם עצמם אהבת ד' הם, ומביאים גם כן לאהבה העליונה הזכה בכללות האנושיות. וכל מה שיהיה המחקר יותר חפשי, יש בו יותר משום דעת ד', ויותר מביא אליו.
[68].[עריכה]
כל הפגמים אינם כי אם בדרך השאלה, כי באמת הכל הוא טוב, ואין רע בכללות כלל, אלא שמה שגורם להגברת הטוב הוא טוב מוחלט, ומה שגורם למיעוטו זהו רע, אבל באמת איננו כי אם מיעוט הטוב. כשחכמי לב טהורי נפש מבינים זה הם מתחזקים, וכל יאוש סר מהם, ושכאוילים שומעים דברים כאלה נעשים קלי דעת ומקולקלים במעשיהם. על כן אסור לגלות שום דבר מכל מה שמסתעף מרז זה הגדול מאד לפני תלמידים שאינם מהוגנים.
[69].[עריכה]
כל מי שאפשר לו להיות שרוי באורה גדולה, ומסתפק בקטנה, הרי הוא מאבד את טובו, וצלמו משתנה לחושך. ומזה באים כל קלקולי המדות והדעות, שישנם הרבה אנשים שהם עסוקים במה שהוא נמוך הרבה ממדרגתם, ולא ידעו כלל את מעלתם, ועל כן הם נבוכים, וחסרי טעם בעצם חייהם.
[70].[עריכה]
מי שעלתה בידו תכונת החסד, והוא מכוונה עם הרגש הנותן מדה לפעולתה, כדי שלא תתפזר במקום הזר ותאבד ממקום הקרוב, דהיינו שלא תתפשט יותר מדי חוץ מגבול ישראל כדי שישאר כחה לישראל תחילה.
[71].[עריכה]
אחי היקרים, כל אשר באו לשבת על אדמת הקודש, ורעיון של בנין האומה ותחייתה בארץ אבות, בהוה ולעתיד, חי בלבבם. ימים רבים מונחים דברי אלה, שאני חפץ להגידם בזה, כאבן מעמסה על לבבי, כמה זמנים היו שכבר החלטתי להחל ולדבר, וניחמתי, כי ראיתי שאין עת לדבר. וכמה פעמים החל הנחם לדכאני על אשר אתפייס עם דיחוי של חולשה זו הגורמת את דמייתי...
[72].[עריכה]
חכמת המוסר לא תוכל לפרח אם תהיה לה רק מטרה אחת – לעמוד נגד הרצון הטבעי שבאדם. כי לפעמים הרבה טוב גנוז דוקא ברצון הטבעי, וכשמחלישים את הנטיה הטבעית ממרוצתה מאבדים את המוסר עצמו ומקלקלים את כחו. על כן המוסר מוכרח להיות מבונה על פי הכרה בערך הטוב וביסודי התכונות הנפשיות, לדעת מה אלה הן הנטיות שבהן צריכים לעמוד נגד נטיית הרצון וחופשו, ומה הנה הנטיות שכל טובן יבא רק על ידי מסירתן לתוך החופש הרצוני כמו שהוא קבוע בטבע האדם.
[73].[עריכה]
המעולים והמזוקקים שבבני אדם יש להם סכום גדול של רצונות טובים טבעיים, שדוקא במהלכם החפשי ישפיעו לטובה על המוסר, וכשיעצרו אותם מטעם המוסר יאבדו מהם ומהעולם טובה רבה.
[74].[עריכה]
האושר היותר גדול הוא, כשהאדם מרגיש באמת בנקודת נשמתו הפנימית שהוא משתוקק תמיד לטוב ולאמת, שהכל הוא בכלל טוב או בכלל אמת, וזוהי תשוקת אהבת ד'.
[75].[עריכה]
כשהדעות הן מגושמות מפני מיעוט ההסתכלות השכליית, מתגשמת העבודה ותפילה, והרעיונות המתדבקים עמן מטמטמים הם את הלב, עד אשר הדבר מביא שבעלי שכל ימאסו בעבודה. וזהו חטא חילול השם הנורא ואיום מאד. התפילה כל זמן שהיא אינה מובנת כלל, כי אם מורגשת, הרי היא טובה ורצויה. אבל כיון שההבנה מתחלת, צריכה שתהיה הבנה ברורה, וכיון שהיא הבנה מטושטשת, משפלת היא את הנפש ומחלשת גם כן את כח הגוף, ומביאה גם כן לידי כאב לב, כחק לעיון תפילה. אמנם העיון הטוב והבהיר שבתפילה מביא לידי ההבנה של הרגש, וכשמבינים עד היכן עומק הרגש מגיע ועד היכן הוא מעלה את האמת, אז מתרוממת התפילה, והיא מרוממת גם כן בכחה את האדם המתפלל. ההבנה ההרגשית אינה צריכה ליחש להתפילה פעולות בעולם החיצוני, דיה שהיא מחוללת רב טוב בעולם הפנימי, מעדנת את הרגשות, מעלה את החפץ לאידיאלים רצויים מאד, ומשיאה את הדעה לאור האלהות. אבל ההבנה של הבינה, מכוונת את דעתה לצד יותר ריאלי. היא מסתכלת איך העולם החיצוני מקושר הוא עם העולם הפנימי, ואיך השינויים לטובה שבעולם הפנימי מחוללים הם שינויים בעולם החיצוני. ולא עוד שבאים על ידי זה למדת ההסתכלות היותר עליונה, עד שאין שם חילוק כלל בין העולמות הללו, החיצוני והפנימי, ונמצא שכל מה שנפעל לטובה נפעל הוא בכל אמתת המציאות.
[76].[עריכה]
ותפארתו עבור על פשע. מהות התפארת היא התכנסות כל הגוונים בחטיבה נאותה, שכולם עושים יחד את הציור היותר נאה ומלבב. החקים הקבועים הם מציירים את סדר החיים החמריים והרוחניים בקביעות. יוצא לפעמים מן הכלל זמן אחד, שמתקבצים הרבה כשלונות קודמים בהבנת החקים, וביותר בההרגשות המתלוות עמם, עד שהכרח הוא שימצאו מורדים, נושאים יד ברמה. ואחר כך על ידי ההתפרצות מתחדשים הרעיונות, והחקים מתמתקים, וההרגשות חוזרות לאיתן טהרתן, והמלך שהכל הוא מקיף, והטוב הכללי הוא כל מגמתו, עובר הוא על פשע של המורדים ונושאים יד למרום, וזהו תפארתו. ומפשע נהפך שפע, ששפע עדין, חדש ומחיה, יוסד אחר כך על כל הדעות, הרגשות, הרעיונות, המעשים וכל סדרי החיים, ומכירים אז הכל שאלמלא אותם הפושעים, שבשלילתם גרמו אורה, שימת הלב ותסיסת הרעיון, לא היה אפשר כלל שרוח טובה וחדשה כזאת תעמד ותחזיק מעמד. אף על פי שהפושעים הינם כח שלילי, ועיקר החיים בא תמיד מכחם של צדיקים, שומרי מוסר וחק ומתיחסים אליהם בכל רחשי אהבה ויראת הכבוד, המשימים עצמם כשור לעול וכחמור למשא בעבודת ד' הפשוטה והרוממה יחד, מכל מקום גם הפשע הועיל הרבה לחדש צורה חדשה, טובה ועדינה, וזוהר חיים חדש בכל הטוב של החיוב ועמק הקודש. וגדולת תפארת הקודש מתעלה על כל, ושפע האושר הטוב הכולל כל, העושה טוב מכל תנועה שיש בה איזה גרעין נסתר של טוב, עובר הוא בגודל תפארתו על הפשע, ומצרף את עיקר הוייתו אל התיקון הכללי הנמסך על ידי ההסתערות המהרסת, אל הבנין היותר קיים ועומד לעד בחסן עוזו ורוממות תפארתו. והמסתכל בההנהגה העליונה, וזוכה למדת עובר על פשע, מתמלא הוא גבורה עזיזה עד למאד, ועדינות נפש, וחסד כביר השוטף כנחל איתן על כל, ונעשה אהוב למטה ונחמד למעלה, ואוהב להצדיק את כל.
[77].[עריכה]
על ידי מה שאין משתדלים להרחיב את התענוגים הרוחניים בכשרות, כמו עונג היופי והשיר, לפרקים ידועים, נופלים לתאוות גסות של אכילה גסה וכיוצא בהם. על כן אחד מדרכי התשובה הכללית הוא ההרגל בעונג רוחני כשר ומפואר, בהרחבת הדעת, שכשהוא מתחבר עם קדושת המעשים והדעות הוא מעלה את כל העכירות שבנפש הבהמית שבאדם לצד העליון והטוב, והחושך נהפך לאור גדול. אבל לא יוכלו להשיג דברים קדושים כאלה, כי אם האנשים שכל חפצם הוא להיות מקושרים אל הטוב האמיתי ולהרבות טוב כללי בעולם, בלא שום נטיה של חולשה ושל שקר.
[78].[עריכה]
גם אם הבקורת בעניני אמונה תהיה פעמים רבות צדיקה במשפטה ביחש להמחזות החיצוניות, לסדרי המאורעות וגופן של המעשים, אבל לעולם תהיה התמצית של המשפט שהיא מוציאה משפט מעוקל. כי דוקא על ידי ההתלבשות בלבוש של הקבלה ושל האמונה הפשוטה, יצא התמצית האמיתי, שהוא צורת החיים הפנימיים. אמנם הצדיקים הגדולים, שהם החכמים היותר מעולים, ישיגו את התמצית הפנימי של האמונה כמו שהוא יוצא על ידי כל העיטופים של ההגדות והמסורת היותר פשוטה – דוקא על ידי התעמקות ידיעתם בסדרי הבקורת היותר חפשית שבעולם. ואז הם מחיים את הלבבות באור החיים של חכמתם, וממלאים את העולם כולו אמת ואמונה וחסד עליון.
[79].[עריכה]
לפעמים מתגלה בצדיקים גדולים תשוקה גדולה שיכירו הכל את מעלתם ושיאמינו בקדושתם. ואין תשוקה זו באה כלל משום גסות הרוח או אהבת כבוד המדומה, כי אם מפני החשק הפנימי של התפשטות האור והטוב שבהם על חוג היותר רחב האפשרי. וזהו מעין התשוקה של הופעת החכמה על ידי המצאות טובות וספרים טובים, שכשהיא אידיאלית היא עומדת בנקודה היותר עליונה שבאור הנשמה האלהית. מובן הדבר שתשוקה זו צריכה שימור מרובה מאד, כי כל היסוד של החסידות העליונה, העולה ממעל להגבלת החוקים החיצונים, היא צריכה שמירה כפי גודל מעלתה. שמרה נפשי כי חסיד אני.
[80].[עריכה]
כשמסתכלים בתכונת הטוב העליון שהנשמה חושקת, עולים על המדרגה העליונה יותר מהטוב המגולה בפשטי תורה. ומתוך זאת ההארה, התכונה הפשטית של תורה מאירה יותר, וסודות רבים מתגלים בבהירות עליונה. ואף על פי שפשטה של תורה היא לפי הנדרש לתכונת האדם הירודה, מכל מקום בקרבה גנוז אור נשגב ההולך אל שאיפת האורה העליונה, המתעלה מכל ירידותיו של האדם בכללו ובפרטיו. ועיני זעיר אנפין מאירין על ידי הארת אריך אנפין, במילוי ושפע נשגב המלא חסדים גלויים ומעדנים לאין קץ. המדות השפלות שיש בקנאות האמונה הנמוכה, באות הן מחסרון כח ההארה העליונה. וכשהיא מאירה, היא ממתקת את הקנאות ממרירותה, ועל ידי זה הקנאות עצמה מתקדשת ומתגדלת, אלא שהיא פורשת מזוהמת הרשעה שלה.
[81].[עריכה]
עיקר מגמת הדרכת האמונה היא לבסס את כח המדמה בטהרת השכל והמוסר. וכל המרים יד בכח המדמה להרסו מסגנונו המיוחד לצורך המוסר ובסיס השכל, בין שהוא משפיל אותו ממדרגתו, בין שהוא רוצה להעמידו במדרגת השכל הטהור, הרי הוא משחית. כי לעד לא יעמוד כח המדמה כי אם בגבולו וערכו, והוא גורם חשוב מאד בהליכות החיים, ועל פי ההשכלה העליונה המתעלה מכל גדרי שכל ודמיון, הרי הבנין הזה של כח המדמה ומשטריו ממשי ממש, וכשהאדם הוא בריא בכל כחותיו גם כחו המדמה הוא שלם ורענן. וכמו כן האומה, כשהיא שלמה, כח המדמה שלה שלם הוא אז ופועל בה בשלמותו, ואז האמונה מתחזקת ומחזקת היא את כל כחותיו. ואין זה ממעט את שלטון השכל, כי אם מרבה.
[82].[עריכה]
הנטיה לצייר שיש מה שהוא למעלה מן השכל, היא מחזקת את הרוח. אבל אם תטה לצייר בשכל מה שהוא למעלה מן השכל, אז תחולל שברון לב וחלישות רוח.
[83].[עריכה]
צריך להשכיל, שאפילו בתוכן נמוך, בפרטיו נמצא הרבה מזון שכלי, וקל וחומר בנושא גבוה.
[84].[עריכה]
כשמעיינים בדברים נעלים, צריכים להחליט שכמה דברים יהיו בלתי מובנים כלל, וכמה מהם מובנים רק למחצה ולשליש ולרביע ופחות מזה, ולדעת שאי ההבנה תצער ותכאיב לפעמים הרבה מאד, ועם כל זה להתגבר ולא לעזוב את הלימוד הנשגב, ורק בהמשך הזמן יראה את האחרית הטובה שיש בזה.
[85].[עריכה]
כל רגע שמתרומם האדם על ידי הארה רוחנית, מושכת היא אחריה כמה זמנים של גדולת הרוח. ואפילו כשכבר עבר הרושם הנכר מהגדולה, מכל מקום היא עושה את פעולתה בגניזה.
[86].[עריכה]
כל מה שיש בספרים ונכנס בדבורים מן האמונה, אינם כי אם דרכי הסבר, שיותר נח להביא על ידם אל התמצית הפנימי של כל מה שהוא נשגב מכל הגיון ודיבור, אבל אינם לעולם תכלית בפני עצמם. על כן יוכלו להמצא אנשים שאין להם כל יחש לכל הנאמר מן האמונה, ומכל מקום הם מלאים עם התמצית הפנימי שלה, והם בעצמם אינם מכירים את גדולתם, והם הם כל האנשים שלמרות הריסות אמונתם עשו מעשים טובים כבירים. אלה הם הרעים מבחוץ וטובים מבפנים, המכוונים לרוח דרא דעקבא דמשיחא דאיהו ביש מלבר וטב מלגו, בחינת החמור, הטמא בשני סימניו, ומכל מקום בתוכיותו גנוזה קדושה שמתוך כך הוא קדוש בבכורה, ונעלה הוא בזה מגדר הטהרה החולית.
[87].[עריכה]
בנשמתנו פנימה נמצאת הכנה לדעת אלהים בצורה נשגבה מאד, בתכונה העוברת כל גבול, המרוממת בשלמותה מכל ציור. וכשם שנמצאת בנו ההכנה לדעת זו, כן נמצא בנו גם כן צמאון כביר לזה, והרגשה אדירה שכל חיינו רק אז הם מקבלים את צביונם ההגון להם – כשהם עולים למעלה זו להיות בהם מאיר ניצוץ זה של ההכנה לדעת אלהים המרוממת. מהכשרון המדעי שלנו, הנוטל את רכושו מהחושים, שבא גם הוא לספק לנו את צרכנו של דעת אלהים על ידי הכרת הבורא על ידי הבריאה, לא נוכל לקבל את כל מה שלבנו שואף וחושק, כי לא יוכל המדע ההגיוני לתן לנו מצד הבריאה אותו הגודל שאנו חשים בקרבנו מצד הכרתנו העצמית. על כן אם נבא לסמך רק על בינתנו, תשאר הנפש בקרבנו ריקה, כי את צמאוננו לגודל הדעה האלהית לא תשביר, וימצא תמיד איזה דבר החוצץ בין צמאוננו הפנימי ובין ההגיון המדעי, עד אשר האנשים אשר יקשיחו את לבם מהכרתם הפנימית ויאמרו למצא בההגיון המדעי הדן מהיצירה על יוצרה את מציאות אלהים, יבאו לסוף לידי טמטום הלב, שאחריתו היא כפירה מנוולת, שהיא נולדת מפני חסרון המנוחה שבנפשם, הנולד מפני הניגוד שיש בין השיגוב של הצמאון הפנימי ובין ההוראה של השכל ההגיוני, שממדד את דעת אלהים לפי ערכה של הבריאה. הדרך הסלולה לתיקון חסרון זה, הוא להודיע בבירור שאין ההגיון בא למלאות את כל צמאוננו. אנו משתמשים בו רק מפני שיש בו גם כן כמה ניצוצות של אורה, ומפני שהוא מתקרב כפי כחו לאותו הרגש הפנימי שעל ידו אנו מכירים את השיגוב העליון. כשהוא נערך בערך זה, לעולם יתן את פריו לברכה, ועם פעלו יעזר עזר עקרי בההכרה הפנימית המתעלה ממנו, הנוטלת את עוזה מכחותיה הרוחניים בקרבה פנימה. וחיבור הכחות הללו, של ההכרה הפנימית עם ההגיון העולמי, יטיב מאד את מעמד הנשמה ביחושה לדעת אלהים, וההקטנה הנמצאת בטיבו של ההגיון יעשה את תכונת דעת אלהים המתרוממת מכל גבול לדבר שימושי, שחיי היחיד והחברה יהיו יכולים להשתמש לאורה.
[88].[עריכה]
כמה גדול הוא הצורך לדבר הרבה בדבר דעת אלהים, בכמה צורות וכמה דרכי הסבר לאין קץ. הרי אנו רואים שדבר המקיף את החיים כולם, אף על פי שיהיה כבר נאמר ונשנה, נמצאים בו תמיד חדשות מדעיות, וביותר חדשות פיוטיות, הנותנות בחידושן תמיד חיים לרבים. משל על זה הוא חזיון האהבה, שישאר חדש לעולם, וכל בעל כשרון מוצא בו תמיד מקום לגלות ציורים חדשים, וכשאין מחדשים את רוחה מתנונה רוח האדם העורג לשיר חדש ולהופעות רוחניות על פי תכונתו. וקל וחומר שדעת אלהים אין להבדל מהרחבתה בשום זמן ואופן, שבה כלולה גם כן האהבה עם כל הרחבותיה וכל גוני החיים כולם וכל חזיונותיהם, שרק עקשות לב והדיוטות תוכל לומר שכבר די במה שנאמר במקור חיים זה, שאיננו פוסק לעולם, והנותן חיים לכל דורשיו באמת.
[89].[עריכה]
פזיזי המחשבה חושבים שהעולם נשתנה כל כך למעליותא, עד שכבר הגיע זמן לבטל את המצות המעשיות, מפני גודל האור הפנימי של המוסר האצור בהן שכבר הופיע בעולם. והם שוכחים שטענה זו טענו כבר המבוהלים זה כשנות אלפים, והנסיון הוכיח שעוד לא זכה העולם את דרכו, ועודנו צריך הרבה מאד להיות עסוק בכל התכסיס המעשי, עד אשר יבא לאור הממשלה הרוחנית הגמורה.
[90].[עריכה]
החיים העליונים הולכים ומתמלאים, הנשמה הולכת וגדלה לאטה, השכל הולך ומשתלם. כשאין החטא גורם, כשאינו סותם את העין לראות חוץ לגבולם של החושים הגסים, העינים פקוחות, ורואות את הזוהר של החיים השאננים הטובים במלא עדונם, של הרוח. כשהנשמה גמרה את גידולה, ואין לה שום עסק עוד עם עניני החושים כי לא תוסיף על ידם עוד גידול, מנערת היא בשמחה מעליה את הגו עם חושיו המצומצמים, והיא מתעלה בחיים הרחבים המלאים זיו שממעל למצרי גויות. בעלי הגויות, כשהם כולם פקוחי עין, רואים מצב זה ושמחים, ודעתם מתרחבת על המחזה. כשהעולם בא כולו למצב מאושר זה, נבלע המות לנצח, ומושג מות מת, ומקומו יורש חיים.
[91].[עריכה]
הפחדנות היא הטינא היותר רעה, שהאדם צריך להחלץ ממנה כשם שהוא צריך להחלץ מהעצבות, מהגאות, מהכעס ומהשיעמום. הכפירה באה לעולם כדי להפיג את הפחדנות שהאמונה שאינה מזוקקת מביאה לעולם, וכשהיא משלמת את תפקידה נותנת היא עצמה תוספת כח לאמונה.
[92].[עריכה]
כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת אחת, ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו. כי תיכף שהאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רֹב טוב מאד, ואז ישמח בטובו, וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים.
[93].[עריכה]
התשוקה הרוחנית, כשהיא מתעוררת להתגבר באדם, צריכים לתן לה אומץ ואמצעים להחזיק מעמדה, כמו שאחרי שמולידים את האור צריך לתן עליו עצים שלא יכבה. טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה.
[94].[עריכה]
בחינת אור חוזר הוא כשמולידים איזה ציור, אפילו רק דמיוני, וקל וחומר כשהוא שכלי באיזה מדרגה, והוא הדין כשעושין מעשה, שעל פי סדרי ההגיון המוחלט הוא נובע מאיזה תולדה, הוא מאיר את השרשים שמהם צריך הדבר להמצא. ואור ישר הוא כשמחדשים שכל עליון, הולך הדבר עד המסקנא של הרגש, של הדמיון ושל המעשה.
[95].[עריכה]
בכללות האמונות יש אמונות אמיתיות מצד עצמן ואמונות מוכרחות לטובת החברה. האמונות האמיתיות מתקיימות לעד, אמנם המוכרחות פושטות צורה ולובשות צורה. על פי רוב רק בגינן של האמונות המוכרחות, שהן מתחלפות הרבה בין הקיבוצים השונים של בני אדם, באה כל המריבה הגדולה שבככר האמונה, מפני שאין בני אדם מכירים להבחין בין האמונות בחילוקן זה, וסוברים הם שכל אמונה היא אמיתית, ואמת הלא לא תוכל לסתור אמת, ואם כן על כרחם אמונה המנחת יסודות סותרות את אמונתם היא אמונה של שקר, ואויבת מוכרחת לאמתת אמונתם. אבל כשתתפתח התרבות השכלית, יכירו בני אדם שכל החילופים באים רק באמונות המוכרחות, וההכרחים משתנים הם, ודוקא בשינויים נושאים הם כולם יחד את האמונה של האמת שאינה משתנית כלל.
גם באמונות האמיתיות אנו מבחינים בהן שתי מדרגות: אמתתן העצמית, וערכן בצדן המוכרח לטובת הקבוץ. הקנאות האמונית רשאית היא לבא רק מצד ההכרח של האמונה אפילו באמונות האמיתיות. אין הקנאות טובה מצד האמת שבה, שהרי אם אחד אינו מכיר באמונה מיוחדת, אות הוא שאינו מכיר את אמתתה, ולמה יאשם. אבל אם בא לפרסם ברבים את כפירתו באופן המזיק לאחרים, בדיבור, בכתיבה או במעשה, הרי הוא מזיק את הקבוץ בנטילתו את היסוד המוכרח שבחייו, על כן הקבוץ מתעורר לעומתו בקנאה. כל מה שהשכל יותר צלול, מתמעט ההכרח של האמונות, והנן נשארות על יסודן האמיתי, ואז הקנאות מתמעטת, והאמונה המתמעטת בכמותה מתגדלת היא מאד באיכותה.
[96].[עריכה]
כל המחשבות שהן אינן עולות להתברר על פי שורש החכמה היותר עליונה שאפשר שישיג אותה האדם, כל אחד כפי חכמתו, הרי הן דוחקות את הרוח בכל עת שהן מתעוררות לבררן ולהעלות אותן, והן גורמות עצבון בעת הצורך לשמחה דוקא. בעת עבודה, תפילה ומצוה, אז הרעיון עולה, סוקר בפנימיותו את המהות של העבודה, ומתוך שהיא מצטיירת לו בגוונים שאינם נגמרים, מתגלה הצער הנפשי, והיגון מתגדל. הכרח הוא להרחיב את הדעת ואת הרגש, ולהוציא את המחשבה מידי קטנותה, ולהעמיד את מהות העבודה וענפיה על אותו הגובה שהאדם ראוי לה. אז תשוב אור השמחה להופיע, והנשמה תתמלא אורה, ותעטה מעטה ששון תחת רוח כהה.
[97].[עריכה]
בפנימיות נשמתנו מרגישים אנו שיש לחיים מגמה, והמגמה מחוייבת להיות נעלה, עדינה וכללית מאד. בסתר הפנימי של השגת הנשגב שלנו, מונחת נטיה להתאים את הוייתנו אל התכונה המגמתית היותר עליונה, שהיא ודאי מצויה, קיימת ועומדת לעד. מסבירים אנו אותה לעצמנו בהסבר מדוייק של עבודת ד'. וישראל חפץ שהמגמה העליונה של החיים שצפונה בו ובנפש כל חי תגלה ותראה על ידו, תתעלה ותתרומם כפי אמתת רוממותה בגלוי כמו שהיא רוממה ונשגבה בחביון מציאותה. כל ענפי החיים וההויה כולם הם רק ניצוצות קטנים לגלות על ידם, ושמתגלה על ידם בכל גוונא, אור זוהר העליון של המגמה הרוממה מכל קודש, שבלתי אפשרי לבטאה מפני עצמה ואורה אפילו ביטוי מחשבי. אבל תמיד רק לרדוף אחריה תחשק נשמת חיים הפנימית, ועליה בנויה היא כל תורת אמת וכל מוסר טוב שממקור ישראל.
[98].[עריכה]
אפשר להתועד עם אדם, ולהמשיך את הצדדים הרעים של נשמתו, עד שתשאר מזוקקת. והממשיך מרויח במה שעל ידי שכחו גדול עושה הוא מצדדים הרעים כחות פועלים לטובה. וזה הוא אחד מהטעמים של מצות דבקות בתלמידי חכמים, כמובן במעולים ובעלי נפש גדולה עסקינן.
[99].[עריכה]
כשם שהצמחים ובעלי חיים כל אחד מהם מתקיים במה שמקרב את מה שחבירו דוחה, כן נמצאים כתות בני אדם שחיותם בא במובן הרוחני מדברים שאצל אחרים הוא מסבב חינוק. וכשהדבר מתברר, מתרבה השלום בין אלה עוד יותר ממה שהוא בין הדומים, כשם שהיחש בין החיים והצמחים הוא יותר עמוק ומתמיד ממה שהוא בין בעלי חיים זה בזה, שאינם כל כך תלויים זה בזה במצב חיותם.
[100].[עריכה]
מי שתכונתו היא הסתכלות רוחנית אינו צריך להתעכב ממעמדו הרוחני, שהוא צריך להיות בבהירות הדעת, משום מניעה שבעולם, בין גשמית בין מוסרית, כי השכל הוא כים פתוח לרוחה תמיד. רק כשאין מאמינים בעצמם אותם בהירי הדעה, וחושבים שמה שמונע את רוב בני אדם מונע אותם, אז יש עיכוב במהלכם.
[101].[עריכה]
השיטה בעצמה, מה שהמחשבה משוטטת בדברים העליונים, אף על פי שמתוך ריחוקם, גבהם ועמקם, אינו יכול למצא מהם שום מדע קבוע ורשום, היא מרוממת את האדם ומאמצת את כח נשמתו. ושפע הברכה מתפשט מאדם זה, הנתון לתשוקה, שיטה רוחנית עליונה זו, על כל סביביו ועל כל העולם כולו.
פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב