קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס הדפים ג
פנקס הדפים ג
(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)
[1].
[עריכה]הסבר פשוט ללא יבא בכל עת אל הקודש, שפירש בזוהר שאין ליחד כל עת אל הקודש – היינו שעיקר ההתגלות שיש בהנהגה שמתראה לנו על ידי חליפות הזמנים, אי אפשר לומר על כל מה שמתגלה, שמנצח באיזה זמן, שזהו ראיה שכך הוא דרך ד' ושצריך ללכת עמו, כי אם לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דוקא ללכת כנגדה ולהרחיקה. על כן לא יבא בכל עת הקודש, כי אם יבחין תחילה, אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך ד' צריך להרחיבה ולקשרה בכל דרכי ההוראה והעבודה, ואם מה שמתגלה הוא נגד דרך ד' היסודית צריך להרחיקה, ולעלות במעלה אחרת ולבא על ידה אל הקודש.
[2].
[עריכה]על ידי מה שנוטין להצד הגס של תאות החושים, מסתתמים כל הצינורות של ההארה הרוחנית, ואין האור הטוב של הרצון הטוב נקלט בתוך הלב. וצריכין לשוב מזה בתשובה שלמה, והתשובה הזאת היא קלה מאד, כי עיקר היצר הרע מונח בתאות החושים בצדם הרוחני, כמו יצרא דעריות בצירופו עם הליכה אחר העינים בתבערת האהבה הרוחנית המקולקלת, ושארי יצרים מצד התכונה הקבועה של הוקרת דרך החיים של התענוגים הגופניים, אפילו בצדם המותר, וקל וחומר בצדם האסור, שמזאת המחשבה באות כל הדעות הרעות והתכונות הרעות העוקרות את הנפש ממקור חייה. ואלה התכונות עושות את האדם בתכונה מיוחדת מיושב ברשעו ושקוע בה, והוא מדרגת חמץ שמה' מיני דגן, שהם גורמי החיים הגופניים הקבועים. אמנם הנפילה לתוך גסות תבערת התאות בלא יסוד, רק שלשעה מתאמצת הנטיה הבהמית ואין כח בגוף ונפש לעצור, הם באמת מפסיקין וחוצצין בעד האור, ולשעתם הם מקלקלים את התכונה עוד יותר מההשתקעות בהתאות מצד המסודר שצד הרוחני שבהם משותף בהם גם כן. מכל מקום כשמתעוררים לשוב, התשובה היא קלה, כי אין שיטה קבועה בנפש לרע, והם כמו דמים מקלקלים שאפשר להוצאתם על ידי הקזה, ובחינתם היא בחינת חימוץ של מיני קטניות, שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון, ומכל מקום מנהג ישראל תורה, ביחוד בדורות האחרונים בחלק גדול מן האומה, להתרחק גם מזה בתכלית הריחוק. ומי שנוטה לזה צריך עצות נכונות להנצל, ויוצל בע"ה כשישים פניו ולבו על דרכיו, והוא בחינת שחור, דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה, ועל כל פנים הוא רע לקוי ואין בו כל אותו הכח של הרע בשלמותו, שאינו ראוי לקבל סדר קבוע, והוא בבחינת כולו הפך לבן טהור, כי הדרך הזה הוא מקולקל אפילו מצדו האנושי ומצד תכונת שמירת הבריאות והתכסיס הרגיל, על כן ודאי ינוצח וישוב לטהרה במהרה.
[3].
[עריכה]מיעט את הלבנה והרבה את צבאותיה, זה אנו רואים ברוחניות, כשמתמעט השכל הכללי מתגלים הפרטים, וכשהשכל הכללי מבהיק אז הפרטים עלומים, כשרגא בטיהרא, וביותר ככוכבים ביום. הרבה פעמים צריכים להמעיט את האור משטף מרוצתו הרוחנית, כדי להבנות ברובי הפרטים, שלהם צריכים הרבה בבנין העולם כולו.
[4].
[עריכה]הנשמה הגדולה אינה יכולה מטבעה להתבצר בתוך הפרטים, בין פרטי המחשבה בין פרטי המעשה, ומרגשת עינוי נורא בעול זה. ומכל מקום לפעמים מוכרחת היא להתענות וללמוד תורה באף, והפרטים מתחקקים בקרבה, ואחר כך היא מרגישה בהם עצמם חופש גדול ונועם כללי נורא מאד.
[5].
[עריכה]צריך להודע מההרגשות התמידיות שבתוכיות הנשמה, והיינו גילוי הנשמה לעצמו, ובזה מתחילים להרגיש את כל תנועה פרטית במעמקי הנפש. ומתוך הפרטיות של עצמו, האדם מרגיש את כל העולם כולו, ואור הדעת הפנימי מחיה את כח הטוב והעז העליון שבעצמותו, למעלה מכל כינוי ושם.
[6].
[עריכה]כשיש הרבה קדושה, הרבה יראת שמים בנשמה, מתפשט כח החיים הרוחניים גם בתוכיות כל הפרטים המעשיים, וכל דין וכל מצוה מתחבב בתוך הלב ומתאהב, וכל דקדוק ופלפול נעשה אהוב וחביב בתמימות ופשיטות, מפני שהוא נובע סוף כל סוף מתוך הצינור הכללי ששם הכלל כולו מלא אורה.
[7].
[עריכה]אדם מישראל בכלל, וכל אחד ביחוד לפי מדרגתו בפרט, כפי אותה המדה של זהירות המעשים שלו, מתרחב הטוב הכללי שלו. המדות והדעות מקושרות בקשר האמת והצדק שלהם בקשר קיים בהמעשים, והמעשים הולכים דוקא על פי דקדוקי תורה.
[8].
[עריכה]כמו שמגנה הכוזרי את הכניעה הנראית מדלות החלאים הבאה מהפרישות שאינה הוגנת ואינה עושה פרי בדעת ויושר, כן יש לגנות את הכניעה הבאה מלימוד הקבלה להמון שאינם מקיפים בדעתם ציור נכון ממה שהם שונים, ומכל מקום הם מרגישים עינוי נפש מפני שהכל הוא נגד השכל הפשוט והישר לפי הבנתם ונגד האמונה בפשטות ההבנה של הענינים הרזיים, ומכאוב זה אינו נותן להם מנוחה וישוב דעת, על כן הם נכנעים ושפופים מאד. ובאמת אין זה תכלית הגון, ולא אור חיים ראוי, כי אם חלי וקצף. והמדה הטובה היא להתעמק יפה בהרחבת הדעת, כל אחד במה שהוא מסוגל, עד שהדברים הנסתרים יחיו גם כן את מחשבתו, ולא ישעממוהו מריקניות מחשבה והרגשת מחשכים.
[9].
[עריכה]עיקר העבודה – לזכך את הכח המדמה, ועיקר הטהרה הגופנית היא בשביל זה. גם עיקר קדושת המקדש היא הרמת המדמה, שהוא היכל ד', דשריא ביה נקודה.
[10].
[עריכה]יש בקורת אפילו החצפנית שבאה על דברי חז"ל בתלמוד, שהיא מפני שהאמוראים הם מבחינת אלהים דקטנות, וההתנוצצות דגדלות שבאורו של משיח כאילו דוחה את הקטנות, על כן מתעוררים קטרוגים וחוצפות. ומפני שבתחילה באו האורות שלא כסדרן ובלתי מבוסמים, וקליפה קדמה לפרי, על כן באים הדברים בדרך רשעות והפקרות, ועתידין הם להתעלות ולבא דרך ביסום ועליה, ואז יתעלו גם כן המאמרים עצמם שעליהם באה הבקורת ויתעלו בגדלות. ואז יתוקנו על ידי אור החסד אפילו אותם שלעגו לדברי חכמים, ויעלו למדרגת צדיקים, בסוד צדיק כתמר יפרח, שהוא סופי תיבות קרח, שעומד שעתיד הוא וכל הבאים מכחו להתקן, בסוד אמר הקב"ה עלי לעשותם רעים זה לזה, האמור על דוד ודואג, והוא הדין לכל הנדחים מפני פגמים גדולים כאלה שיסוד דחייתם הוא מסוד המעפילים שרצו לעלות במעלה שאין העולם כדאי לה. ומכל מקום אף על פי שרבות הן ההריסות שגרמו בהתגברותם, ונטלו את שלהם בעונשים גדולים, סוף כל סוף לא ישוב ריקם הניצוץ המתעלה שבפנימיות רצונם, ויגיעו למעלתם העליונה, ועליהם אמרה חנה ד' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
[11].
[עריכה]הצדיק כשרוצה להפסיק מלימודו, הוא מפני שרוצה להתדבק בתורה עליונה שלמעלה ממדרגת התורה שהוא עוסק בה, וכשהוא מאמין בעצמו זוכה לגילוי עליון של תורה דלעילא באמת.
[12].
[עריכה]כשהכח נוסף בגופו של אדם כשר, מתמלא העולם כולו אומץ של קדושה עליונה.
[13].
[עריכה]הצדיק האמיתי מרגיש לאות בנפשו בשעה שהוא עוסק בתורה ואין המחשבה הקדושה של תורה לשמה מתגברת בלבבו, ומתוך כך מוכרח הוא להחיות את מחשבתו ברזי תורה, ובמחשבות של יראה ואהבה וידיעה פנימית, כדי לאמץ את כח החיים הפנימיים שלו, למען ישוב לאיתן התורה גם בגופי הלכות.
[14].
[עריכה]יש כמה מיני עבודות שהן מיגעות את האדם יותר מן התורה, וכמעט כל העבודות כולן הן מיגעות יותר. ובכלל, כשאדם רוצה ללכת בדרך ישרה בעומק הדעת ולא ישים כל מעיניו בתורה, הוא מתיגע. על כן אין לך דרך כבושה כי אם לשום פניו אל שקידת התורה, ובהשלמת הדעת בידיעה קרובה יושלמו כל הכוחות כולם. ועל זה גם כן נאמר כולי גופי דרופתקי נינהו, טובי' לדזכי והוי דרופתקי' אדאורייתא.
[15].
[עריכה]כל חלישות הדעת שבאה לאדם מצד איזה דעה רעה שמפיגה את הטעם של נועם ד' שבלב, היא בכלל האזהרה של אל תיראו את אלהי האמורי.
[16].
[עריכה]כל מה שיותר גדולה היא דעתו של האדם בשכל האמיתי, כן יסור ממנו הציור של אורך הזמן, ויתקיים בקרבו יותר הציור של ביטול הזמן, ויהיה יותר קרוב להמדה העליונה של אלף שנים כיום אחד. והנה איש כזה יהיו בעיניו ימי חיי עולם הזה כלא נחשבים. אך מובן הדבר שאצל רוב בני אדם הציור של אורך הזמן, אף על פי שהוא ציור טעות, הוא מרנין את לבם על ידי תקותם המדומה בעניני עולם הזה. ואם זה האיש הגדול בדעת לא יבור לו דרך לשמחת עולמים נצחית שתאיר בקרבו תמיד, יהיה תמיד נדכא ועצב, וחייו יהיו חיים של חושך ועצבות, שהוא ההפך הגמור מדרך ד' הטובה המאירה את מחשכי העולם כולו. על כן מוכרח הדבר שלפי אותה המדה של הדעה הסגולית שבקרב לבו של אדם גדול כזה, תכנס בו דעה קנויה עליונה, המרימה באמת את ערך החיים בתוכן הטוב שלהם באור ד' ובכל הענינים הנצחיים שלהם, ואז יראה באמת עולמו בחייו, ותקותו תהיה תמיד תקות דור דורים.
[17].
[עריכה]כל הרעיונות הטובים שבעולם, אף על פי שיש להם פרכא מצד המשפט ההגיוני, מכל מקום אם הם מביאים לאיזה טוב מוסרי הרי הם עומדים תמיד בערכם, והפרכא לא תחול כי אם על אופן ההרצאה שלהם ודרך סגנונם, אבל הצד הפנימי של הטוב קיים הוא לעד. ומצד ההשקפה הזאת של הטוב המוחלט, באמת אין לך דבר שאין לו מקום, והכל נאחז הוא בפנימיותו בהטוב המוחלט. ואם ישנם דברים רבים מרבים הבל, זהו מצד היחש החיצוני שלהם. ומי שיש לו הסתכלות פנימית, משתמש לטובתו האמיתית וטובת העולם כולו בכל דבר וכל ענין, ורואה את הטוב האלהי שהוא חסד המלא את כל הארץ, בשמים ממעל ובארץ מתחת, בכל פעולה וכל מחשבה, כי מעשי ידי יוצר כל הם כולם.
[18].
[עריכה]כל תכונה של יראת שמים וכל פרט של מצוה שנעזב מן האדם, מתילדת בלב לעומתם נטיה למדה רעה. וכשמזדמן איזה נסיון, רואים את הענין בפועל, ואז מרגישים את צער הגיהנם בעולם הזה, דהיינו שחשים את כיעור הנפילה בעמקי הרע, ואי אפשר להושיע את עצמו, וצריך לברח אל התשובה השלימה, לא התשובה מאותו הפרט של המדה הרעה המורגשת כעת, אלא תשובה מכל חלקי העונות והמחשבות הרעות שהם גרמו שתתחזק התכונה הרעה שהיא מורגשת עכשיו בנפש. ואפילו מי שהם כפי הנראה בעלי מדות טובות, מכל מקום כשהם בודקים בעצמם על ידי אור האבוקה הנשמתית, מוצאים שהם פגומים במדות עד מאד. והיותר פגומים ומשוקעים במעשים רעים, אפילו אם הם רק מעשים רעים שבין אדם למקום לבד, או בדעות רעות כמינות ותולדותיהן, מוצאים הם את עצמם שהם כל כך רעים, עד שהם מחליטים שאין כל מוסר בעולם, ושכך הוא טבעו של אדם להיות רע ואינו צריך כלל לנצח את הרע שבקרבו, והם מתיאשים מפני זה מכל טוב העולם, ונעשים בעלי השקפות מרות וחשוכות על העולם והחיים. והכל בא מפני שנספג הרע של התכונות הרעות לתוכיותם, והנשמה מצד ניצוצה האלהי מרגשת בבחילת הרע ושנאתו, וממילא נעשה אצלה המציאות כולה לענין רע מאד. ואין מזה מנוס כי אם לקרבה לד', לדבקה בטוב האמיתי, בטוב ההולם עם כל הכחות הפנימיים והחיצוניים של הנפש, ועם כל ההויה כולה. זו היא תכונת השמחה המיוחדת לצדיקים, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, שמתמלאת הנשמה על ידי הדייקנות בכל קוץ וקוץ שבתורה, והאהבה העליונה עד למסירת נפש באחד, כמדתו של רבי עקיבא הרמוז בסופי תיבות הנ"ל.
[19].
[עריכה]אף על פי שכל בחינות הרע מתדבקים בנפש בתור מדות רעות, ואינם מניחים מצד פגמי העונות לאור התורה לזכך את הנשמה בגלוי, מכל מקום סוף כל סוף ינוצח הכל על ידי התורה, רק כשרוצים לנצח. ומתוך כך ראוי לשום תמיד לב להרחבת התורה, ולא להתיירא משום קטרוג של שום מדה רעה, כי בלא אור תורה אי אפשר גם כן להבדיל כל כך בענין המדות, לדעת מה היא מדה רעה ומה היא מדה טובה. והבריחה אל התורה צריכה להיות בכל ההזדמנות שבעולם, וביותר בגירסא, ולפי המדה האפשרית בהעמקה וחידוש. אמנם אם החידוש יהי' לא לפי הערך של הגירסא, יביא עמו הרהורים רעים ועצבונות, וגם השמחה תהיה מעורבת ביגון, כי התורה משמחת היא את הלב לפי הערך של אחיזתה באמת של פרט זה שהוא עסוק, והאמת הוא בטוח בחידוש לפי ערך הגירסא. אמנם לפי המדה של הגירסא אין לך מדה טובה מתלמוד, שהוא חידוש וחריפות בכל המקצעות שבתורה כולם.
[20].
[עריכה]שמחה בצפרא ורננה ברמשא. ההשכלה הכללית באור החכמה מרהבת את הנפש מצד עצמה, ומוצאים את ההארה הרוחנית בעצמם של דברים, בלא התעוררות חיצונית. אבל הפרטים הם מיגעים מצד עצמם, לא בנקל נראים בהם גווני האורה המקושרים בם. על ידי הקול ברינה של תורה מתעוררת הכונה וההרגשה הפנימית, והמאור הכללי מאיר דרך צינורות הנשמה על הפרטיות, ומתעלה הנשמה בקשר עליון להרגיש את האור כי טוב בהם כמו בההופעות הכלליות. וזהו ההבדל שבין יום ללילה, שהיום מיוחד הוא להסתכלות כללית, מחדדן שמעתיך – דיממא נינהו, והלילה להתבוננות פרטיות בפרטים הדקים ונפרדים. דת מקרא ביום ודת משנה בלילה. והשמחה המתעוררת בעצמה, בלא הרמת קול, היא בצפרא, באור הכללי, והרננה בהתעוררות המביאה לסקור את הפנים זהו ברמשא. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
[21].
[עריכה]כשאדם עשיר בפרטים רבים של ידיעות הוא תמיד שמח, וכשהוא מושרש תמיד בכללים אין השמחה מצויה אצלו. וטעמו של דבר הוא, שאין שמחה כי אם בדבר שלם, וכשהתבונה עסוקה היא בפרטים רואה היא את עבודתה בשלמות תמיד חלק אחר חלק, אבל הכללים לעולם חסרים הם בירור והגדרה. לעומת זה יוכלו הפרטים להביא לידי זחיחות לב גסה כשאין האורה הכללית מתלוה עמם, והאדם מוכרח להיות תופס תמיד את שני הענינים, הסתכלות כללית ושינון של פרטים, אז יכול להיות מלא רצון ומוכתר בענות צדק.
[22].
[עריכה]הראשונים היו נושאים נשים ופילגשים, מפני שאין מעמד הנפש שוה תמיד, ויש שאפשר להמשיך נשמה עדינה ומעוטרת מאד, ולפעמים אי אפשר להמשיך כי אם נשמה פשוטה מעשית. האשה עומדת יותר על מצב אחד בתכונת שלמותה הנפשית, על כן אינה צריכה לתלמוד תורה, והיא במדריגת מנוחה, על כן היא ראויה תמיד למדתה כפי מעלתה להמשכת חיים ולעילוי. ואם היא מצד מעמדה ותכונתה ראויה לעילוי ולהמשכת נשמה משוכללת, אין נכון להוריד ערכה. והנפשות הפשוטות גם הן מכלל מישבי עולם הן, והם היו מיוחדים לבני הפילגשים, שאף על פי שלעולם צריך האדם להיות נשמר במעלתו, מכל מקום יש הפרש בין קודש לחול בעיתותיו. וכשם שהדבר נכון בתולדה הגשמית לפנות למצב הנפש והענין, כן הוא בתולדה הרוחנית. כשהנשמה עורגת לעליונות ומוכשרת לגדולות, אז צריכה היא לעשות פרי למעלה ברזי תורה עליונים, בציורים גדולי ערך ורעיונות נשגבים, וכשהיא עומדת במדרגה פשוטה, תשים פניה אל הדברים הגלויים המעשיים, בהלכה והגדה, לפי ערכה. והיינו רזא דמטרוניתא ואמה הנמשל על חלקי התורה הנסתר והגלוי, כמו שהרחיב בזה בהקדמת עץ חיים.
[23].
[עריכה]מה שנחלש האדם המשיג ממדרגת היראה איזו מדרגה שתהי', הוא דומה לביטול החושים של הנביא בעת הנבואה. וכל מה שהאדם הוא בלתי טהור מעניני גשמיות, כן הוא מרגיש יותר חלישות בעת הקירוב הרוחני והארת היראה. וכל מה שמתקרב יותר אל אור הקדושה והשכל האמיתי, כך הוא מתאמץ יותר ומוצא בקרבו גבורה, מפני שהוא מתדמה יותר לשלמות הנבואה של משה רבינו ע"ה, שלא הי' גופו בטל בעת ההשפעה הנבואית שלו. מובן הדבר שהאנשים הגסים אינם מרגישים כלל שום חולשה מצד הארת היראה, לא מבעי מצד יראת הרוממות, אלא אפילו מצד יראת העונש גם כן לא חשים להרגיש חולשה.
[24].
[עריכה]צריך לאמץ את כח הרצון, ואז יהיה האדם יכול להנהיג יפה את עצמו, וממילא יהי' מוכשר להיות מנהיג כללי לעולם. אבל בדלדול הרצון, אף על פי שנראה לו שהוא מדלדל את הרצון לדברים פחותים, באמת מתדלדל כחו בכלל, ואינו יכול להנהיג את עצמו כלל, וממילא אינו ראוי כלל להנהגה. על כן בעקבא דמשיחא, שישראל יעלו בקרוב למדרגת מנהיגים כלליים לעולם, מוכרח כח הרצון להתחזק מאד, ומצד זה קודם הביסום הראוי חוצפא יסגא, ועל ידי אימוץ כח הרצון מתרבה תקיפות הדעת, ומזה באה גם כן העזות נגד כל מה שמסוים בקדושה, ואם ראית דור מחרף ומגדף חכה לו, שנאמר כי יבא כנהר צר, רוח ד' נוססה בו. והתשובה העתידה להכשרת הגאולה תבא דוקא משבי פשע, כלומר המורדים השבים, שהם הנפשות שתקיפות הרצון מתגלה בהם, שהם ראויים להיות מנהיגים כשיתוקנו. וכל אדם צריך ללמוד מזה כמה צריך שיהיה הרצון אמיץ בקרבו, להשתמש בזה לטובה.
[25].
[עריכה]צריך לשכלל את כח המדמה על ידי מעשים טובים, ולחברו יפה עם השכל.
[26].
[עריכה]המוכשר לדברים עליונים לא יניח את ערכו בשום אופן, וחפץ ד' בידו יצליח.
[27].
[עריכה]דוקא דברי אלהים חיים הם יורדים לתוך מעמקי ההרגשות של כל השדרות, ומנהלים את כל המעמדים. אבל כל מה שהוא מוזרח מרגש ושכל אדם, מועיל הוא רק בחוגים ידועים, במעמדים ובתקופות ידועות.
[28].
[עריכה]ריוח בין הדבקים, פירוד הגבורות. הדעות המשולבות זו בזו על פי הדמיון, שעל כן אחוזות הן זו בזו בציור הרגיל, ולפעמים בא השכל ומהרס אחת מהן, שהיא באמת אינה יסודית, וכסבורים שכל התלוי בזה בציור הדמיון נהרס. כשמשימים ריוח בין הדבקים, נשאר האמת קיים ואיתן, רק הטעות והדמיון הלך לו. ואפילו אם יהיה הריוח רק במה שמתברר שאין הדברים תלויים זה בזה אפילו יהיו שניהם אמת, גם זאת היא מעלה.
[29].
[עריכה]המחשבה כשהיא משוטטת בדברים עליונים, אינה יכולה להיות עסוקה בפרטים. על כן היו האמוראים, שהם בוני העולם לשכלול הפרטים, מבחינת אלהים דקטנות. ותמיד מזדמן זה לאדם שהאור דגדלות מתנוצץ בלבבו ואינו מוצא קורת רוח בכל ענין של קטנות, אפילו של קדושה ושל טוב ויושר. אל יפול עליו רוחו, כי אם יחזיק אז במעוזו במעוף אור הגדלות, ויצליח. וכאשר ישבע דיו מטוב ד' במעמד הגדלות, אז ממרום מעלתו בעצמו ישפיע עליו חוט של חסד גם כן בכל הדברים הנדרשים להפרטים כולם.
[30].
[עריכה]העצבות באה לפעמים מפני שהנפש יודעת את הנפילות הרוחניות שהיא עתידה לנפול בהן. היא מתעצבת אף על פי שהבחירה בידה להתגבר עליהן, מכל מקום העצב תוקף אותה מפני שלפי המצב ההוי הרי היא עלולה שלא להתגבר על המכשול הצפוי לה. על כן היא צריכה להתגבר באומץ של טוהר, ותשאוב שמחה פנימית מטוהר הדעה, ובזה יוסיף לה כח הסכמתה אומץ רוח ותסלול למבטה מסילה כבושה שתהיה בטוחה ממכשולי נפש.
[31].
[עריכה]האכילה לפי המדה ובקדושה, מקדשת את האדם ואת העולם, ומשמחת את החיים. והעצבון מביא לאכול יתר מהמדה, והאכילה מתהפכת לכבדות, לרגזה ויאוש, והבירורים נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו, והנשמה מתעצבת. אמנם יכול האדם להפך סוף סוף הכל לשמחה, ועל ידי הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכחות שיש להם איזה שייכות מגע בכחות חייו, והאורה מתגדלת. ומכל מקום צריך להוסיף קדושה להבא, לאכול לשובע נפשו, ובשמחה מסודרת, בלא פחד ועצבון, ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל.
[32].
[עריכה]הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואחר כך באה הנסירה, היינו הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום אותו החופש הראוי לתן מקום לתיקונים גדולים גם כן אין כאן, על כן מנסרין, מביאין רגשי חופש שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברן. בזה מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה. עקבא דמשיחא הוא בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, מהקישור של האמונה בטבע, והוא הדין לכללות האדם, אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה על ידי בחירה ברורה. הנסירה מסוכנת היא במקום פרוץ, מפני התאחזות הקליפות באחורים, אבל כשעולים למעלה בגבהי מרומים אין פחד. כנסת ישראל עלתה בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה שפעלו הרבה דורות וזיכוכי הגליות. אין פחד מהנסירה. הרחק לא תרחיק ללכת. מיד תשוב בבחירה חפשית למעלה עליונה שאין לה דוגמא.
[33].
[עריכה]כלום אינם שוים החיים בלא שירת החיים. שירת החיים הוא התוכן הנשגב האצור באמונה. כל האמת שאינה יכולה להתבטא בשום פרזיות, מתבטאת היא בשירה. השירה היא מכון להאמת העליונה שממעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת החיים. האמללים, החיים המגששים קירות האפלים של חיי החול בלא רוממות של קודש, עוקרי האמונה מתוך הנשמה, הם חושבים לדמות חיים בלא שירה שלהם, וזה אינו כלום. כיון שהם רואים שאפסה שירתם, שירת עצמם לחייהם, הם עוגבים אחרי שירות זרות, והן לא די שאינן יכולות לשפר את החיים, לתן להם תוכן, אלא עוד מעלות את כל הסחי שבעמקיו אל פניו, מטמאות את החיים. כשהחיים נעשים חלושים, חולנים, צריך להבריאם על ידי שירה, על ידי שירת החיים שלהם. בֹאו האמונה, אל האמונה שלנו, אל שירת חיינו, אל מכון ששם האמת העליונה שוכנת בכל יפעתה והדרה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים.
[34].
[עריכה]מתקן כל אחד ופוגם עד מקום ששורש נשמתו מגעת שם. הדבר פשוט, כל דבר טוב בפועל, קשור בטוב של הרגש ושל מחשבה, וכל מחשבה קטנה טובה קשורה בהמון מחשבות טובות, והוא הדין לרגשות וכל תנועות החיים. וכשם שכך היא המדה במדה טובה, כך היא במדת פורעניות. מעוף הרעיון וגודל הנשמה הוא הקישור שמעמד הענינים מקושרים זה בזה, עד אותו המקום שתכונת הנשמה מקשרת את הטוב ואת הרע, בין בקישור גלוי בין בקישור נעלם, עד שם הדברים פועלים את ציורם לטוב ולהפכו. הסתעפות הנשמה היא לפי מדת ההגיון הפנימי. אפילו כשהוא רק כמוס דכמוס, הכל כלול בה, כל זמן שיש אפילו כח דכח לגילוי אל הפועל את הקישורים איך הם תלויים זה בזה. וכפי ערכו של כח אצור פנימי זה, כן הוא באמת גודל הנשמה בשרשה, וכן הוא הפגם והתיקון.
[35].
[עריכה]כשהנשמה ממריאה לשחקים, אינה יכולה לחשוב שום דבר פרטי, ואינה צריכה לגלם את מהותה בשום מחשבה. גבוהה היא גם מעולם המחשבה, כמו שהיא גבוהה מעולם המעשה. אמנם כשם שהיא מוכרחת להתחבר עם הגוף ולהנהיג את עניניו, כך היא מוכרחת להתחבר אל המחשבות הפרטיות, שאינה יכולה באופן אחר להנהיג את התכונות העולמיות של כחותיה כולם.
[36].
[עריכה]החכמים הגדולים כואבים הרבה בנפשותם פנימה, מפני שהם צמאים לשלמות כזאת שהיא למעלה מיכולת האדם. וסוף מכאובים כאלה להתהפך למקור עונג וחיי נצח.
[37].
[עריכה]הנשמה המאירה, כל פגמיה גלויים לפניה, על כן היא שרויה תמיד בתשובה.
[38].
[עריכה]מי שיש לו עינים פקוחות, הוא רואה איך החטא הוא סותם את הלב, איך הוא מחשיך את הנשמה. הוא יכיר שכיון שהחטא הגדול פוגם הרבה ומחשיך הרבה, גם הקל שבקלי החטאים פוגם הוא, סותם הוא את האור הטהור, את הזוהר העליון של הנפש.
[39].
[עריכה]אין המדות הטובות מתדבקות אלא בלב נכון, באיש בעל מעשים טובים, ואין השפעת השכל שופעת כראוי כי אם כשהמעשים הם רצויים. הרבה התחזקות צריך האדם להתחזק לתקן מעשיו, כדי שיזכה לאמתת הארה עליונה הראויה לאדם מצד מעלת נשמתו. ומכל מקום צריך לעולם אדם להתחזק להתאמץ אפילו כשאין טוהר המעשים עולה בידו, אפילו כשהוא מעורב על ידי חטאים שבין אדם לחבירו שדוקא ההשבה והפיוס הוא התיקון, מכל מקום אם מפני סיבות לא עלתה בידו עדיין לתקן, יחזיק במעוזו בתורה, בחכמה, בדעת וכשרון.
פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב