קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס הדפים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פנקס הדפים ב


(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)



[1].[עריכה]

יש תשובה נפשית, פנימית, הטבת החפץ הפנימי, ובגדר תשובה היא עולה למעלה מהמדה, שהרצון אל הטוב הי' מונח בלב בתחילה קודם החטא, ומשום הכי מצד הפנימיות בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים. התשובה החיצונית תלויה במעשים. עולה של תשובה כשהיא לעצמה אינה משובחת, אלא שצריכה כמו רפואה, על כן אף על פי שהיא עושה חסרון, מכל מקום המעלה גדולה היא מהחסרון, ומה שמחסר האחד ישלים השני. אבל בצבור אין זה שייך כי מי ישלים, על כן יש כח בתשובה הפנימית של הציבור לגמור הכל.

[2].[עריכה]

אחי האהובים, יושבי ארץ הקודש. ידעתי כי קשה מאד להגיד דברי מוסר ותוכחה בזמן הזה, מפני שנתקלקלו הדעות ונתעוותו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. מכל מקום לא אוכל להתאפק, כי יודע אנכי שעם כל המניעות הגדולות מכל מקום יש תועלת גדולה בתוכחה, ובפרט תוכחה הבאה מתוך אהבה, כתוכחה שלי, שאף על פי שאיני ראוי וכדאי להוכיח, מכל מקום ידעתי בבירור שאהבה גדולה ועצומה יש לי לכללות כנסת ישראל ולפרטי פרטים של כל אחד ואחד מישראל, אהבה עצומה ונפלאה אשר מים רבים לא יכבוה, והאהבה הזאת, המתפשטת מכללות כנסת ישראל על כל יחיד ויחיד מישראל, אינה מחלקת בין קטן לגדול, בין טוב לחוטא, כי בכללות כולם אהובים כולם ברורים, כולם בני אל חי המה ומעשה ידיו להתפאר. וביותר חבה יתירה נודעת לי לארץ ישראל, ולבניה היושבים בתוכה המישבים אותה בכל מיני ישוב, בין בישוב רוחני של תורה ואמונה, מוסר, חכמה ומדע, בין ישוב של בנין, נטיעה, זריעה, מסחר וכל דבר מעשה המשכלל את הישוב המדיני על אדמת הקודש. וידעתי אני בנפשי שרק אהבה נאמנה זו היא תסמכני ותתן לי רוח אמיץ להגיד דברי תוכחתי. על כן לא אירא משום אדם, ואשים פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש, כי ידעתי בפנימי פנימיות שלי שזהו על דרך האמת חפץ ד' השליט בעולמו וחפץ בטובתו ושכלולו, ובוחר לעד בעמו ישראל ובנחלתו אשר נשבע לאבותינו להיות לבניהם אחריהם עדי עד, יתברך שמו הגדול לנצח.

והנה אנחנו, אשר התקבצנו מארבע פנות הארץ להניח אבן פינה לבנין בית ישראל על אדמתו, הננו צריכים ביותר לשום עין על דרכנו, ולראות שיהיה דרך חיינו ותוכן מעשנו בחיים, בכלל ובפרט, ראוי להוביל אותנו אל התכלית הגדולה הזאת, שתהיה אבן פינתנו פינת יקרת, אשר ממנה יוסד ישראל להיות לגוי על אדמתו כימים מקדם. וכאשר בימים הללו נושבות רוחות רבות בעולם, וכולן כמעט נכנסות גם כן למחנה ישראל, על כן הנני רואה שיש צורך כעת לדבר דברי תוכחה באופן כללי, המקיף את כל הרוחות וכל הדעות כולם, כדי שיהיה הדרך הטוב כולל את כל, וכאשר ילכו המעשים בפועל ויתישרו אל התכלית המבוקש אז יהיה יותר נקל לברר את הדעות, לקחת את האוכל ולזרוק את הפסולת.

והנה הדבר הראשי המקיף את הכל הוא בודאי השלום והאחדות, ותוכן השלום הוא הגברת הקשר בין אישי האומה והרבות היחש והטוב ביניהם, במעשה ובמחשבה, ברגש וברצון, כדי שיהיה הקשר אמיץ וכדי שיתעוררו הלבבות כולם להתאגד למטרה אחת, שהיא הטובה הכללית, בין אותה שהיא קרובה ומורגשת מיד לעיני הדור בהוה, בין אותה הטובה הכללית העתידה לבא על האומה לדורות הבאים. וכדי שתהיה אחיזה יפה לקשר הרוחני הזה, שיהיה חזק ואמיץ, ויהיה יכול להתגבר ולהתאמץ תמיד מדי דור ודור, מוכרח הדבר שיהיה לנו קשר רוחני כולל ומקיף, קשר כזה שהוא מתחיל את רוחניותו והמשכו מימות עולם, מקדמות הדורות של התחלת האומה, והוא עלול להיות הולך ונמשך עד אחרית התכוננות האומה בכל עזה ותפארתה, בכל חסנה וכבודה, בכל קומתה וצביונה. וקשר רוחני זה הוא לנו האמונה האלהית. אמונה היא דרושה מאוד לכל עם ולכל קיבוץ, לכל חברה שהיא זקוקה לעשות היסתוריה קבועה לדורות. כי החקירה לבדה בלא אמונה, היא רק מפרדת בין איש לחבירו, כי כל אחד מבני אדם יש לו דרך מיוחד בהגיוני לבבו מחבירו, וגם אין כל אדם ראוי להיות חוקר. אנשים פשוטים ישנם הרבה יותר ממלומדים, וגם המלומדים אין אדם יכול ללמוד את הכל, ולעולם צריך כח אמונה שיהיה אחד סומך חבירו במה שהוא יודע יותר ממנו. ובפרט בכללות האומה צריך כח האמונה, שהפרטים כל אחד מהם איננו כל כך גדול ונשגב בכחו הרוחני כמו הכלל כולו, על כן צריך מאד שיהיה חי כח אמונה בהרוחניות הכללית של האומה בכללה. וראוי לרחש לאמונה כבוד ואמון, כל אחד לפי מדריגתו ויכלתו, ובזה יתהוה קשר רוחני בין אישי האומה באורח כללי, המחיה את הויתה. ואנו בני ישראל אשרינו שהאמונה שלנו היא אמונת האלהות היותר טהורה, אמונת האחדות הברורה של אלהים חיים היחיד ומיוחד, שאין בגדר אמונה כלל שום דבר יותר ברור, יותר גבוה, ויותר טהור ונשגב מאמונה זו. ועינינו הרואות שמצד בירורה ועזוזה של כללות אמונתנו האלהית הטהורה לקחו ממנה עמים רבים, מלאים חכמה ורגש וכח מעשי רב וכביר, יסודות לבסס עליהם את אמונתם. והנה אנחנו, שבנו חי המקור הראשון והעליון של אמונת האחדות האלהית הטהורה, בודאי יש לנו לשמח הרבה במתת חלקנו, כי העושר הרוחני אפילו אצל יחיד הוא גם כן יקר יותר ויותר מכל אוצרות גשמיים של סגולות מלכים ואלפי זהב וכסף, וקל וחומר אצל אומה בכללה, שהעיקר מה שצריך ליסוד קיומה הוא יסוד רוחני טהור ואמיץ, שיהיה מתקבל על הלב הטהור והרגש הבריא והמצורף הראוי לנפשות נעלות, ושיוכל לקשר בעוזו דורות עולמים – שראוי לה לשמח מאד ולהוקיר את אוצר סגולתה הרוחני. וכאשר יש לנו יתרון, ברוך השם, באוצרנו הרוחני של מורשת האמונה מכל עם ולשון, במקוריותו וטהרתו, ראוי לנו שיהיה לבנו מזה שמחה, וגאון עולמים של אמת ימלא בזה את כל רגשותינו. ועל כל פנים נדע שאוצר הטוב הזה, בו אנו יכולים לגנוז ולשמור את כל בטחון הוייתנו ואת קישורנו הכללי, על ידו אנו יכולים לאחד את כל האישים הפרטיים של האומה, ולתן כח קיבוצי רוחני לכל הדורות ולכל הזמנים העוברים ההוים והעתידים.

בכן נדע, שאף על פי שבהיותנו מפוזרים ומפורדים בארצות הגויים, ונתרחקנו מעל אדמתנו בין במקום בין ברוח, עלו בנו קמשונים, וההכרה הברורה איך עלינו להוקיר את כח קיום כללנו על ידי הוקרת האמונה וכבודה לא נתברר לרבים מאתנו, על כן התנודדו המון רב ממנו כאשר ינוד הקנה במים לדעות שונות מהרסות וכוזבות. אבל עכשו שהחל ניר לישראל על אדמתו להיות הולך ומתפתח, עלינו לשוב את מקור חיינו היקר לנו מכל התחכמות וחקרנות שאין בהן כח וחיים, וכולנו יחד נוקיר ברגש, ברעיון ובפועל, את יסוד הכללי הרוחני הנותן לנו אומץ לבסס את כל קנינינו הדרושים לנו לבנין האומה מיד ולדורות, היא האמונה האלהית הטהורה.

[3].[עריכה]

... הנמוכות, ואף על פי שילמוד דברים מעשיים לא יהיה לבו מתישב בתלמודו, ויוכלו כמה מכשולות לבא על ידי זה. על כן יחזיק במעוזו וילך בתומתו ובמרום דרכו, ויחזיק בענוה יתירה ויכיר מעלתו, ובעת אשר ימצא את עצמו מוכן ללימודים מעשיים יחזיק בם בעת ההיא, או כשימצא שאי אפשר לו להתנשא לאמתות העיונים הצחים, אז יהיה לו התור להלימודים המעשיים, ולא יעזוב את שאיפתו להרים את הערך של הלימוד הרוחני גם בלבם של אחרים, צעירים וקשישים. וכל מעשיו יהיו לשם שמים.

[4].[עריכה]

ראוי לשאוף להשאיפה הגדולה, שהכללים הגדולים יהיו אצלו כל כך מוארים, עד שיאירו בנגהם את כל הפרטים היותר דקים, וילכו תמיד עמם, עד שדוקא על ידי גודל הבוהק של הכללים הרוחניים העליונים יזדהרו הפרטים באורם המלא. וזאת היתה מדתו של רבי עקיבא, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, ויצא ונכנס בפרדס לשלום, וכן היה מאחד צפיית ישועה רחוקה, לשמע קול המונה של רומי, מדין קל וחומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ולשועל היוצא מבית קודש הקדשים, עם ההתעוררות הטבעית לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא, ויפה מצאו דורשי רשומות ר' עקיבה בהא ור' עקיבא באלף, כלומר האופי השלם של צדו הגלוי, כהעולם הזה שנברא בהא, היה שלם, וכן אופיו הנסתר, האחדותי, כאלף הפלאי, היה גם כן טפוסי ובולט למדי, ולא אמר אחד לחבירו צר לי המקום.

[5].[עריכה]

במה שיש אור רוחני מועט, מתגלה לפעמים שאינו יכול להציל מכיעורים את העוסקים בו, וכשסומכים עליו נופלים. העולם תולה הדבר בחסרון עצמי שיש באלו הענינים, ובאמת אינו כן, כי אם מצד שאין הצד הקלוש המתגלה בענין ההוא מספיק כדי להאיר את הנשמה, על כן מתרבים מכשולות שבדרכי החיים, והאדם נופל בשחיתותם. אבל כשמרבים באלו הענינים עצמם אור רוחני יותר גדול, מתתקנים הם, וגם העוסקים בהם מתעלים.

[6].[עריכה]

השגת האלהות שיסודתה רק בדמיון ולא נבררה בבירור השכל, אף על פי שהיא מסלקת את האדם מדרכים היותר מכוערים, מפני שהניצוץ הקטן שיש בההשגה הדמיונית מהמאור האמיתי מאיר לפניו את דרכו, מכל מקום היא מחשכת גם כן את ארחותיו בכמה אופנים. ולפעמים כשילך אחר זרם הלך נפשו בגעגוע אל האלהות, יצמחו בקרבו כמה נטיות רעות ומזיקות לעצם נפשו ולחיי החברה והקיבוץ. כדי למרק את החיים ממארה זו, באה תכונת הבקֹרת המתלבשת בשלילה, אשר אין תכליתה העמוקה כי אם החיוב הטהור, המתברר יפה, המאיר בטובו את ארחות החיים, בין מצדם המעשי בין מצדם הרוחני.

[7].[עריכה]

דלים ורשים הננו מוצאים את עצמנו לעומת הגודל האלהי, וזה מוליד בקרבנו שחות הנפש. אמנם גבוהים ורמים הננו מרגישים את עצמנו במלא הכח של הפרטים המסורים בחוגנו להבין ולהשכיל, לפעול ולהיטיב. הגֹדל והקֹטן מתלכדים בקרבנו. שחות הנפש לעומת הגודל האלהי תהפך לגדולה, כי ההכרה בעצמה של אותו הגודל היא ממלאה רוחנו ברכוש גדול מאד, המביאנו לידי גדולת נפש. נקודת הרשם של דכאות הנפש הבאה מסקירת הגודל האלהי, צריכה להתמלא בעושר של סקירות פרטיות רבות, שכל אחת מעשירה את כח חיינו. אז נהיה ענוים וגדולים ביחד. אבל כשהרושם הזה נשאר חלול, ולא נתמלא ברכוש רוחני פרטי מפורט יפה, אז הדכאות היא דכאות הממוגגת את הנשמה, המחלישה את הכח, שאינה נותנת כלום.

[8].[עריכה]

ירושלים, ונקודת ציון ביחוד, תורה על שיבת המין האנושי למרומי מצבו ביחש להעמים שכבר נתפלגו, שישובו לחטיבה טובה וטהורה. אמנם גדול ממנה הוא גן עדן, שישוב המין האנושי לגבה מעלתו בפרטיו, עד שלא יהיה צריך שום לימוד והדרכה, ולא עזרת קיבוץ, כי אם לחיות בגן עדן, לעבדה ולשמרה, בתור טיול ועונג מורחב הממלא את החומר והרוח עדנים.

[9].[עריכה]

מה שהוא פחות מאין סוף, אי אפשר לאהוב. ההעדר הוא שנאוי. האהבה היא רק להמציאות. בכל מה שהעדר נמצא בעקבו, נמצאת בו שנאה שהיא מרעלת את האהבה. על כן אין אהבה נמצאת בטהרתה כי אם באלהים, מצד המושג הטהור שאנו משיגים בהשגתנו על דבר האלהות. וכיון שאהבה מתבססת על יסודה, כבר היא מתרחבת גם כן על ניצוצות של מציאות, שסוף כל סוף ישוב הכל למציאות שאין עמה העדר מצד היחש הישר למקור הנצחי של החיים, שהוא האלהים, במושג האמת.

[10].[עריכה]

גם אם נחליט שהאדם הוא רע, שאם היה מונח למלא את חפצו היה מחבל את הכל, גם אז, ואולי דוקא אז, יצא לנו בירור גמור לצורך המוסר העליון, שהרי עם כל רעתו של האדם¬¬, הלא הוא מוצא בקרבו חפץ להיות טוב. אף על פי שהוא חפץ בהשחתה, מכל מקום היה נח לו אם היה חפץ בתיקון. מאושר היה אם תחת חפץ האיבוד שבקרבו היה מונח בו חפץ היצירה וההתהוות. על כן יש בקרבו כמוסה תשוקה למוסר, כלומר לתכונה של חיים כזאת שתחליף את מהותו לטוב, ותחת חפץ הרע והאיבוד שבנפשו יבוסס בקרבו חפץ להשלמה ותיקון, להשפיע טוב לכל. אבל באמת כל ההסכמה הזאת, שחפץ האדם בפנימיותו הוא רע, הוא רק אמת מצד אחד, יש בו נטיה לרע אבל יש בו גם כן נטיה עצומה לטוב. כל עיקר החפץ הוא, שחפץ הטוב יתגבר על החפץ של הרע, ושישתעבד חפץ הרע תחתיו לגמרי. וזה הוא מה שחפץ האדם לא רק מעצמו, כי אם מכל האדם, וכמו כן מכל ההויה, ולתכונת חיים כאלה מצפה חיי האמונה והדבקות האלהית.

[11].[עריכה]

הטובים שבבני אדם מרגישים את חשקם להגביר את הטוב שבהם ושבעולם במדה עליונה מאד. אחריות המעשים נעשית בקרבם הרגשה חיה. ולפעמים קודם שסגלו לעצמם שלטון יפה על עצמם הנם הולכים ומתענים תחת יד ההרגשה הזאת של אחריות המעשים, אבל כשנוצחים, נהפכת היא בעצמה בקרבם למעין חיים.

[12].[עריכה]

מי שהוא מוצא בנפשו תשוקה ונטיה לחקור בענין האלהות, אל יניח את עסקו מפני כל טרדא והכרח שבעולם, ואפילו אם ידמה לו שהוא מאבד על ידי תשוקתו את שני העולמות, אל יחוס, וזהו סוד אהבת ד' האמיתית. ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם.

[13].[עריכה]

מי שמרגיש בנפשו שהוא צריך הארה אלהית מרובה, לימודי מוסר רבים, והתבוננות תבונה רבה, אל ישיא את נפשו לומר שישליך מעליו משא זה ויהי' ככל בני אדם, וככל המון בני תורה יעסוק כולו או רובו בענינים המעשיים ודי לו, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ולעומת ההכנה הגדולה שיש לו לעילוי ורוחניות, כן טמונים בחובו חסרונות ומאויים זרים והמשכות לגסות ועוביות שאין דוגמתם אצל הבינונים, שרק אז ינצל מהם, ועוד ירויח על ידם שימשיכוהו בכחם העז לרוממות עליונה, אם יתחזק במדתו להעלות את מהותו העצמית למקומה, לטייל בעדן גן חקרי דברים עליונים, וזוהר חדות ד' תהיה מעוזו. אבל אם ירצה להיות ככל המון בני תורה, ישפל הרבה מהם וירד לתוך עמקן של המדות הרעות, עד שימצא את עצמו נשחת מאד, עד שישוב להתכנס אל מדתו הרוחנית המיוחדת לו.



פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב