קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס הדפים א
פנקס הדפים א
(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)
[1].
[עריכה]על פי רוב, הצד העליון שבמחשבה האלהית שהוא יותר מאיר ומבהיק, מחשיך הוא את האור של הצד התחתון שבה, ולפעמים כל דרכי החיים נובעים ומתמשכים מצד התחתון הקרוב למעשה ולגבול מסוים. וכשהצד העליון על ידי אורו הוא מכהה את הזוהר וממעט את הכח של צד התחתון שבמחשבה האלהית, אז אם אותה ההארה העליונה לא חדרה עדיין כל כך עד שתתן היא בכוחה הגדול את כל ההמשכות של הרעיון, של המעשה, של המוסר ושל המרץ, שצד התחתון היה נותן אותם, פועל האור העליון הזה להכשלת החיים, למיעוט הכח, לרפיון המוסר ולחולשת הנפש. על כן צריך הדבר להיעשות באופן כזה שהאור העליון כשהוא ממשמש ובא יהיה נתקן לבא על ידי המיצוע של האור התחתון, עד שיוסיף באחרון עצמו את אורו ויתן נשמה חדשה בתוך המעשים, ההרגשים והמחשבות, וכל משך החיים שנמשך מהמחשבה התחתונה. ובזה יקובל מהאור העליון תועלת בלא נזק.
משל לדבר, שני צדדים יש בהשגת האלהות, ההשגה האישית וההשגה הכללית. כלומר, ההשגה הראשונה הוא מה שהידיעה באה למצוא את מציאות האלהות מתוך העולם, להכיר את הבורא מתוך נבראיו, את היוצר מתוך היצירה, וההכרה של המציאות אינה גומרת את עשרה רק במציאות לבד, כי אם היא הולכת ועולה עד השגת השלמות הגמורה באין סוף, ומזה מתילדים המון רב של רעיונות ורגשות, המתחרות זו על זו בהברקתם והתלהבותם העליונה, וכשהם מסתדרים יפה מתילד בהם כח השמחה האהבה והגבורה, ביחד עם הנועם והעדן האלהי, וכל השלמות של המוסר והחיים נובעים מהם. אמנם בעליה יותר עליונה המחשבה עולה עד ההשגה הכללית, כלומר ההשגה שאין שם שום דבר כי אם אלהים לבדו הוא מצוי האמת, וכל ההגבלות והחילוקים, הסתירות והפירודים, אינם אלא ניצוצי דמיון, שלגבי המציאות האמיתית אינם בכלל מציאות, שהם אינם מצד פירודם כי אם פגמים של העדר, מצד היחידיות שלהם. וההכללה הזאת היא בוקעת ועולה בגבהי מרומים. בהתחלתה היא דומה לההבנה השפינוזית, האומרת שאין שום דבר כי אם אלהים וההשגות כולן הנן תארי האלהות. אמנם כשהדעה מתקצרת על ידי הגבולים, החולשות והכיעורים, שמתגלים במציאות, והשלמות האלהית מושכת את כל הלב והרעיון להחליטה בתכלית השכלול, אז מתגלה הרעיון הקנטי שאין הידיעות, אפילו החושיות, מתגלות לפנינו בצביונן האמיתי, ואם כן כל מה שאנו רואים הננו רואים רק צל של דבר ולא דבר, ואם כן כל מה שאנו דנים על דבר כיעור, רשע, חולשה והפסד, איננו כי אם מפני שכך נראה לנו הצל המועט המגיע לנו, וכן אנו רואים את עצמנו גם כן מצד צללי הוייתנו הכלולה בכל, אבל לפי האמת הכל שלם, מבהיק, מאיר ומשוכלל, והולך ומאיר [ומתאחד] בשטף של אין סוף. וזאת המחשבה מעלה היא אותנו עד עליוניותה, לדון שמעתה אין לומר על האלהות שהיא רק הכל, שהרי הכל הוא סוף כל סוף הוא קיבוץ של גבולים וצללים בעלמא, אלא שהוא באין ערוך יותר שלם מן הכל, לאין סוף, והשלמות האין סופית בגודל הוייתה אילו היתה מתגלה היה נראה לעין כי אין עוד כי אם השלמות שבפעל, האלהית, המאירה באין עוד, בתכלית כל השלמיות והמעלות. ומפני שהידיעה הזאת היא גנוזה בעמק המחשבה האנושית, על כן יש בקרבה נחל עדנים מהאורה האלהית, שהנשמה האלהית מתגדלת על ידה.
והנה המחשבה העליונה הזאת, הכללית, היא באין ערוך יותר מאירה מהמחשבה האישית, של הכרת השלמות האלהית מתוך היצירה, שאז יש יוצר ויש צורה וכל אחד עומד לבדו, אלא שהיוצר בו מקור החיים והשלמות, והצורה אינה מאירה וחיה כי אם מאורו. אבל המחשבה הכללית מוחקת את הצורה משום הבהקת האור של היוצר. והנה אף על פי שלפעמים אנו מתכשרים לבא גם כן עד גבהה של המחשבה העליונה, אבל זהו רק באישים מיוחדים ובזמנים מיוחדים, וגם אלה המיוחדים יוכל רק הניצוץ העליון של השכל שלהם להגיע עד רוממות מחשבה זו, ולא כל השכל כולו, ועל אחת כמה וכמה שלא כל ההרגש וכל כח המעשה יוכל לבא עד למדה העליונה הזאת. על כן אם על ידי ההשפעה של המחשבה העליונה יתמחקו כל האותיות של המחשבה התחתונה, הכל יועם ויוכת, המוסר יתנודד ושלמות האמונה תתרופף, החיים יחלשו והמרץ יחלש, והארץ תשאה שממה. לזאת כך היא דרך האורה, שיהיו תמיד יום ולילה בחוברת, והמאור הגדול יאיר בזמנו, ויתן מאור גם כן למאור הקטן ולכוכבים, עד אשר יוכשר הכל להתעלות, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון, בקיץ ובחורף יהיה. והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
[2].
[עריכה]המצות כוללות בכללותן ובפרטן את כל הטעמים כולם, מפני שהן אריגה אחת אורגנית מפרטים הצריכים זה לזה. על כן הננו צריכים תמיד למצא בכל מצוה את יסודות כל הטעמים כולם וכל פרטי הרכבותיהם, דהיינו יסוד הנטיה הפרטית הנמוכה, שמזה נובעים כל הטעמים ההגיניים שבמצות וכל מה שהוא מביא קורת רוח והרחבת הדעת פנימית, והנטיה היחידית העליונה המכללת את ההויה כולה כאחד, שמזה נובעים רעיונות גדולים ומגמות נצחיות למעלה למעלה. וארבע הנטיות הממוצעות ביניהם, שהנן – הנטיה האלהית בתורת דרישת ד' הבורא כל ומחיה כל, רבון כל העולמים ואלֹה כל הנשמות, והנטיה המוסרית המוחלטת השואפת לצדק, לחיים, ליושר ולמשפט בכל, והנטיה הדתית החפצה להתקדש בכל תכסיסי מעשים ומנהגים קדושים, הממולאה ביחש אלהי ומוסר אלהי על ידי השפעה קיבוצית המתהוה על ידי כח נשגב של אדם עליון המתנשא ממעל לכל העם כולו, והמרומם אותם אל האלהים בכחו הרוחני העליון השופע מבהירות העליוניות של הנטיה האלהית, והנטיה האנכית העליונה העומדת על גבה, בצירוף הנטיה הלאומית המוצאת קורת רוח וחיים שלמים בהשתתפות הגמורה עם כללות האומה, עם קיומה והמשכת חייה לדורותיה בצביונה וברוחה הפנימי. שקוטב הנטיה הוא להבליט את כל הנטיות כולן, של האנכיות ושל האלהות, של המוסריות ושל הדתיות, הכל בצורה המיוחדת הנאותה לטבע האומה, הרוחני והחומרי, דהיינו לפי הטבע הפסיכולוגי של האומה, ולפי טבע התולדה והמורשה של האבות והגזע, ולפי הטבע הגיאוגרפי של ארץ נחלתה, ולפי הערך של מצבה בכל אלה בין העמים כולם שעל פני כל הארץ. אלא שאנו צריכים לכוין בכל מצוה ביותר את המניות, שישנן מצות כאלה שצד אחד מן הצדדים של אלה הנטיות גובר בה והצדדים האחרים הנם כנטפלים לו, וישנן מצות כאלה שמתבלטים צדדים שונים בה. וזה החילוף הוא תלוי גם כן בשינויי הזמנים, שלפעמים מתגלה במצוה אחת או מצות רבות צביון של נטיה אחת ויתר הצביונות הנם עלומים בקרבה, ואחרי עבור משך דורות מתחלף הדבר, ונטיה וצביון אחר מתגלה בה, והצביון הראשון נעשה נעלם ובלוע. והחילוף הזה נותן גם כן לחקר עיונים בחלקי המצות ובפרטיהם לפי הזמנים. ביחוד מתגבר חילוף הנטיות במעבר שבין מצות התורה למצות מדרבנן, שישנן מצות כאלה שהנן בשורשן מן התורה, אלא שעל ידי מסיבות וחילופי המצב של האומה נעשות דרבנן, ואז מתגלים בהן הצביונות בהרכבה אחרת ממה שהיו בתחילה.
ששה צדדים יש לנו לפי זה לבקש בכל מצוה, ולפעמים נמצאים כולם בגלוי, ולפעמים נמצא רק חלקים מהם גלויים ויתרם מכוסים. הא', צד האנכיות, הטובה הפרטית. הב', הצד העליון של הכל, עילוי ורוממות ההויה הכללית. הג', הצד האלהי המטה את ההשפעה של החיים לרוממות שאיפת דעת אלהים בשכל או בהרגשה. הד', הצד המוסרי, הרבות היושר החסד הצדק וכל הטוב. הה', הצד האמוני, הרבות דעת האמונה והרגשתה, התגלות תמציתה העליון המכוון מהוייתה, וזיכוך הלב הבא על ידי חיזוקה ואומץ הופעתה. הו', הצד הלאומי המקשר את האומה בצורתה הרוחנית ובמעמדים הרוחניים הנדרשים לה.
להציב לדוגמא מצות אחדות. למשל:
א. מצות פריה ורביה. בה אנו מוצאים את כל הצדדים מאירים. לאדם הפרטי – אשרו בעולם בשמחת החיים על ידי זרע חיים אשר יראה בעולמו, חברת חיי המשפחה וחוגה המאיר את מחשכי הלב לעת מצא של זקנה, של מחלה ופגע, כמה נכבדים הם זרע האדם וקשר החיים המאחדם. זהו מצד האנכיות.
הצד האידיאלי העליון, ההויה בכללותה – מי שלבו מלא אהבה אל המציאות, מי שמוצא את האושר והטוב הנמצא בכללות ההויה כשהיא משתקפת לא רק מצד אחד כי אם מכל ערכה, מכל עברה, מכל ההוה שלה ומכל עתידה, מכל חומריותה ומכל רוחניותה, מכל מזגיה, מכל היופי, מכל העונג, מכל הזוהר שלה, שבכללה הכל מזהיר, הכל מאיר, שהרי גם הכיעור והחושך מתהפך לאור על ידי ההכללה, במעמד כזה מתלקחת אש קודש, אש מאירה בכבוד ומחיה לב בנחת, לאהבת החיים, להגדלת מציאות החיים, להרבות את הדמות, להוסיף אור חיים בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת, והמבט העליון העדין בהוד של האדם סוקר על כל המצוי באנכיות עליונה, מרגיש את הצנורות המחברים אותו אל הכל, שמח באושר הכל ומתענג בנועם הכל. על כן מתגלה כל הצד העליון הזה גם כן במצוה זו.
הצד האלהי – האושר של דעת אלהים, הרבות החכמה, התרחבות השאיפה העליונה שהיא צריכה לריבוי גוונים. ודאי כל נפש חיה יש לה תיאוריה מיוחדת. כל התגלות של חיים מוסיפה דעת ורגש אלהי בעולם ומבלטת חותם חדש על החיים, גם במקום שהיא ניכרת רק מעט מכל מקום היא נמצאת, היא מצטרפת לחשבון גדול.
מצד המוסר – כיון שהחיים הנם אהובים ויקרים, כיון שיש להם ערך השוה לסבול את העולם באהבה כל כך אדירה, ראוי להרבות להם משכללים ועוזרים. כל מה שהעוזרים ירבו, יוסיפו החיים בעצמם שלמות, עד שיעלו למרום פסגתם. על כן קורא המוסר בצדק להרבות את החיים, למען הרחיב את גבול הצדק והטוב.
מצד האמונה – התוכן העליון המתגלה על ידי המון המעשים, המון [--], על פי סדרי התורה והמצוה, המה צריכים לעובדים. כל מה שתתרבה האגודה, ניכרת יותר השפעתה, וכל מצוה שתעשה בעולם ממשכת היא על העולם את הזוהר האלהי המתגלה על ידה בגניזה העליונה בצורה יותר מובלטת ועשירה. על כן מלא מאוד הוא [ערכה] של מצוה היסודית הזאת בתוכן האמונה והחזקת התורה המעשית והלבית.
מצד הלאומיות – אין זה צריך ביאור מה גדול הוא הערך של תוספת כחות עובדים באומה שכל יסודה הוא התאגדות הפרטים לכלל אחד, ברוח אחד, בדעה אחת ומגמה משותפת, בכל המצבים, הכלליים החמריים והרוחניים.
ב. מילה. החופש הטהור הוא מקור השלמות העליונה. כל נשמה בריאה שואפת לחופש כמה שתוכל. החופש נמצא כשתנועות החיים הולכות אחרי ההכרה הברורה בטוב שנמצא בנטיה שהן חפצות לנטות לה. הננו תמיד רגילים לראות עם החופש של הרצון את הרפיון ואת החולשה, מפני שבכל מקום שהננו רואים חזיון אדיר וכביר בכח שם אין חופש, על כן מתערב בציורנו חופש זה של הרפיון עם בהירות האור של החופש. אבל הוא בא מחולשה של הכרתנו, שהננו יכולים להתרומם עליה ולהכיר את החופש המוחלט בעצם חזקו ובעצם עדינותו יחד, ואז הננו ממולאים חשק לנטות אליו ולראות בו את השלמות היותר עליונה. יצירת החיים, מפני חשיבותה לקיום העולם, לא תוכל להמסר ביד החופש המוגבל שלנו, המחולש עם חולשתנו, על כן נמצא בנטיה זו מקור העבדות של האנושיות, שהחולשה הבהמית שבו מתגלה על ידו. וכאשר לא רק יצירת החיים לבדה היא הפעולה הבודדת במאורע החיים, כי אם כל טעם החיים הגנוז בתוכיות הנשמה הנהו כלול מחביון שאיפת הופעת החיים, על כן כפי המדה של העבדות הנסוכה על הנטיה של יצירת החיים כן מתפשטת העבדות השפלה על כל צורת החיים. ובאותה המדה שנטיה זו מתלבשת ומתעטרת בחירות, כה החיים מתעלים בכללם ומשתלמים בשלמות החופש. אמנם המועקה העבדותית מוכרחת להופיע בראשיתה. לא חמדת חפץ הארת אור החיים מצד הכרה פנימית ועריגה עדינה להם תחולל בפועל את ההויה הממשית של החיים, כי אם העבדות של חולשת הנטיה, עד שיסודה האידיאלי נשכח ממנה ונרמס תחת רגליה הגסות. התכונה הפסיכית והפתלוגית הגסה הזאת פועלת על היצירה הבשרית את צורת הערלה. העליה המאירה, להכין את החופש העליון להאיר על כל מחשכי עולם באומה המוכנת כבר שהאורה האידיאלית תהיה בה כל כך חזקה עד שתופיע בבהירותה גם בפינת נטיית הויית החיים ויצירתם, עד שברוח עליון ובהיר תכניס את קוי אורותיה, מלאים זיו ועדן מדושן, גם בכל מערכת החיים, במקום שהעבדות של החולשה המזוהמת ממלאתם – לזה צריך העברת הערלה וחותם אות ברית קודש. הפעולה בזכרונה ובפעלה הטבעי מכשרת את האפשרות לחיים אידיאלים חזקים, המכניסים את אורם גם בתוך התכונה של נטיית הויית החיים הממלאה חם ואור את כל החיים כולם. הערלה הגמורה משימה את האידיאל של העלאת אבוקת החיים למרמס ולטפל, אשר רק במקרה הוא נמשך מתוך השכרון של החולשה של הנטיה הבשרית המהוממת. המילה תתן מקום גם להאידיאל של העלאת אור החיים להזריח כמעט, אבל לא תוכל להשליטו כולו, ורב לה אם לא ישכח מתוך מהומת השכרון לגמרי מתוך הרגש והלב. הפריעה מופיעה את האידיאל של הופעת החיים במילואו, באופן שיוכן הרוח להיות הוא כח הפועל בהמשכת החיים, ובכח כל כך שלם עד שכל אותם הזיקים המסותרים שליבוב החיים כולם הולכים מהם, ימלאו על ידי האידיאליות השלמה של חפץ הופעת החיים בשביל הכרת יפים ורב טובם בצורה היותר בולטת, שזהו האידיאל של הקדושה הנעימה המיוחדת לישראל, האוהבת את המשפחה ואת ההפריה המתוקנת בכונניותה המוסרית העדינה, ושונאת הזימה בכל מלא הנפש.
א. מצד הנטיה להאניות הרוממה הכללית – מובנת יסוד המצוה הזאת. שאיפת ההכללה של הפרט עם הכלל כולו, פתיחת הצינורות המחברים את היחיד עם כל המציאות על ידי התגברות ההכרה העליונה וכל עדינות ההרגשות העליונות, הנם מטים את האדם להרבות את התפשטות החיים למען יוסיף כח האושר להתרחב, למען יתוספו שלהביות של אורה בתוך האורה הכללית של המציאות, המבהיק מאד בחייו הכלליים מרובי הגוונים ותאומי ההרמוניה. והפעולה להטביע בקרב הנשמה את רוממות שאיפת ההכללה העליונה, מתאמת עם מצוה זו, המקרבת את השאיפה החזקה והמושכת הנמזגת בכל השאיפות כולם בנימים נסתרים מאד אל האידיאליות הכללית, על ידי נתינת האפשרות להשחרור האידיאלי מתוך מועקת העבדות של הנטיה במעמדה הטבעי הבלתי מואר.
ב. מצד האנכיות בצורתה הנמוכה – תשיג מצוה זו את מטרתה להרחיב את הנפש ולהשקיטה, בהיות התשוקה המינית איננה מתנגדת לתשוקות העדינות הנמצאות בנפש, כי אם היא מתקשרת בכולם על ידי אגד חיובי ממקור אלהי. והסרת המלחמה הפנימית מיסודה, מביאה שלוה ומעמד של נחת בחיים.
ג. מצד הנטיה אל דעת אלהים – ודאי אי אפשר להשכל העליון של ההכרה האלהית לרוץ את ארחו, כל זמן שתוכן החיים הוא כולו סגור בתוך תשוקה עורת שאין לה כי אם פרטיותה ועבדותה החלושה. על כן גדולה היא המילה, שעושה את האדם לתמים ולמוכשר לתשוקה פנימית של עונג דעת אלהים, המנהיג בחסדו כל דור וכוללם יחד.
ד. מצד המעמד המוסרי – אין שום ספק בדבר שההשקטה הנפשית וההתאמה הטבעית אל הצדק העליון של הויית החיים. על ידי הסרת הערלה מתרחב גם כן רגש המוסר והכרת הצדק המוחלט המונח ביסוד אהבת החיים כשהיא מעודנת ומוסרה מזוהמתה הזימית.
ה. מצד הדת – השויית הנטיה הטבעית עם האידיאל העליון על ידי מעשה קצוב ומתואר, מכשרת את הרגש ואת השכל ללכת בכל אורח המעשה התורי, המקשר תמיד את הפעולות עם הרעיונות הצפונות בהם.
ו. מצד הרגש הלאומי – דבר פשוט הוא שהשיווי האופי הוא מחזק את הקישור הלאומי. והשיווי המיוחד, הבא על ידי הצטיינות של שינוי מעמים אחרים, פועל להבליט ביותר את חותם האומה בכללותה. על כן יש לאות ברית קודש החלק היותר עקרי של קיום האומה וקישורה הרוחני והמעשי.
[3].
[עריכה]המחשבה הגמורה היא מחזקת את הנפש וממלאת אותה עז והדר, והמחשבה הבלתי גמורה מחשיכה אותה וממלאתה קדרות ורפיון. על כן כל מי שהוא מוכשר לחשוב דברים רחבים, מוכרח הוא לחשוב הרבה כדי שיוכל לגמור בכל היכולת חלקים רבים ממחשבותיו הרבות, כדי שתתחזק נפשו. ואם לא יחשוב הרבה, כיון שנשמתו בקרבו היא פועלת הרבה ומעוררת מחשבות, ירבו עליו המוני מחשבות בלתי גמורות, שהם כולם ידכאו נפשו בהקבצם. ומי שאין מחשבותיו מרובות ואינן רחבות, יוכל לגמור את המחשבות שלו במעט עיון, על כן לא תהיה נפשו מדוכאת כשלא יחשוב הרבה, כי סכום המחשבות שבקרב נשמתו הנם אצלו בערכו גמורות. והנה כשם שצריך הכנה של מחשבה כדי לגמור מחשבות, כן צריך לזה גם כן הכשר מוסרי, כי המוסר הטוב גם הוא הנו תוצאה נכבדה ונאמנה מהמחשבה הגמורה. על כן לפי אותו הערך שיהיה באדם פגם מוסרי, לפי זה הערך עצמו איננו יכול לגמור את התוכן של המחשבה עד שיסיר מעליו את הרוע המוסרי, ולפי זה תהיה נפשו מדוכאת כל זמן שלא שב מחרפת עונו, שרק אחרי הטוהר הנפשי יוכל להתרחב יפה בקרבו ציור של השתלמות המחשבה, ואז יהיה מלא אומץ וגבורה פנימית.
[4].
[עריכה]הערבוביה הנמצאת בדעות בדורנו צריכה להיות מוּסרת מעיקריה. הכפירה מהרסת את כל אושר העולם, ומחרבת בית ישראל עד מאד. לכן חובה כפולה היא עתה להרגיע את הלבבות, בצורת הדעות, מצד בנין האומה, חוץ מההטבה האנושית הכללית. ההבנה של כללות האמונות צריכה להתחדש באורח יותר נח ויותר מובן מכפי מה שהיה הדבר מפורסם עד כה. מיום שנפֹצה אמונת האחדות בין עמים רבים על ידי ההשפעה הישראלית, ביחוד ההשפעה התנ"כית שבאה על ידי ההעתקה היונית, ונבנו בנינים תיאולוגיים גדולים בכל הכתות הדתיות, נעשה מצב הדתות זו לזו במעמד של איבה חדה, שזהו חסרון מיוחד שלא היה דוגמתו בעולם האלילי. טבע האליליות הוא שלא לדחק אחד רגלי חבירו, שהרי הריבוי של האלהות הוא בעצמו מניח את האפשרות לצאת ידי חובת רבים, וכיון שאפשר לאמונה אחת שתכלל אלילים רבים בקרבה, כן לא תצר עינה אם אחרים יעבדו אלילים כאלה שאין להם כל יפוי כח אצלה. אמנם האחדות מוחה היא על כל אלוהות בכח עצום מאד, וממילא נתפשטה המחאה גם כן על פרטי הקולטוס הדתי, שיהיה דוקא בצורה זו שהאמונה המקובלת בזה הקיבוץ מחזקת בו, וסגנון אחר הרי הוא כאילו אין זה אותו אלֹה, וממילא נכלל הענין במחאה המלאה שנאה עמוקה של עבודה זרה. אבל אי אפשר כלל שיהיה מצב כזה, שיש בו פגימה מוסרית כל כך גדולה, עומד בציביונו לעד. הגרעין הפנימי צריך שיוקח בטהרתו, וסיגיו יבדלו. הטהרה העליונה של הנקודה האמונית, האחדות האלהית, מוכרחת היא לבא לעולם. ההתפתחות לא תעמוד על עמדה. היא תבא למרום פסגתה, והפסגה הרוממה ברוח תגיע עד האחדות האלהית בהכרח. אבל האחדות בעצמה תלמד, שכל הצורות שבעולם הנן לבושים שהיא מתגלה על ידם, ושההבדל הנמצא בין הלבשה דחוקה, מוגבלת, ומעורפלת במחשכים של דמיונות כוזבים רבים, עד אותה ההלבשה המתרחבת ומתעטרת בהוד שכל צח ונשגב, איננו כי אם הבדל של סדרי מדרגות שהאורה הגדולה הולכת ומתגלה על ידם. וסדרי המדרגות הללו יוכרו על ידי הסתכלות בהירה לא בתור רסיסים בודדים, שאין יחש בין איש לרעהו, כי אם בתור קוים ושרטוטים אורגניים, העושים כולם יחד חטיבה אחת. בחופש גמור הננו מדברים, בלא שום פחד, מפני שהאמת הוא נר לרגלינו, והוא מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב.
הקוים שעושים את הפרצוף האורגני, הרי הם משפיעים ומושפעים, כחק אורגן חי. הננו צריכים להסתכל בכל מלא שיעור קומת הפרצוף על מתוח כל האברים מצד גשמותם ורוחניותם, כלומר מצד הקולטוס המעשי שלהם ומצד פנימיות הדעות החיות בקרבם. אז, על ידי שפיטה פרטית וכוללת, נוכל להבחין בין הערך של האברים כולם, ונדע להגביל יפה את ערכם בהפרצוף הכללי. אם יבא אחד לבטל את כל חיי הרוח הכבירים המופחים בתוך התכונה האמונית שבמלא עולם, נדע שלא יוכל. אמנם בינה ברורה צריך הענין להתברר כראוי, איך מודדים את התחלת נקודת הרום שברוח זה עד שבאים לנקודת השפל שבו. האליליות עצמה לא תוכל לבא למדרגה רוממה של השקפה כללית זאת. כיון שתשתלם עד מדרגה זו כבר תאבד את ערך אליליותה. האחדות האלהית כשהיא מאירה על פני כל מלא העולמים, מופיעה היא גם כן באורה על פני מרחב זה של הרוח האמוני לכל צדדיו וסעיפיו. בהארתה מושכת היא רוח חיים לכל הרסיסים הפזורים, שבהיותם מופרדים שכבו משכב ערלים ודמו כפגרים שאין בהם רוח חיים. כח החיים כשמחל לזרח, מטהר הוא בעזו גם את כל הסיגים והרקבונות העלולים להמצא בעולם המת. והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה, ועקרון כיבוסי. עתידים בתי תיאטראות ובתי קרקסאות שבחוץ לארץ שילמדו בהם שרי יהודה תורה ברבים (מגילה). לרש"י בתי עבודה זרה, ולתוס' מקומות ועד, והא והא איתא, הקולטוס האלילי כשיטהר, יטהר גם כן את רוח המוסר הכללי הנושב בחיי החברה.
[5].
[עריכה]ההבדל שאנו מיחסים במציאות בין נושא לנושא, הוא מפני חילוק ההרגשות או הפעולות. למשל, גוף אחד בעל נפש אחת הוא דבר אחד בכללו, מפני שההרגשה משתפת את כל אבריו. וכל מה שההרגשה תהיה יותר מפולשת בכל הקצוות, כה תהיה האחדות יותר גדולה. וכן שליטת הפעולה. כל מה שתגדל שליטת הפעולה של חלק על חבירו, כה תגדל האחדות, עד שאם נצייר לנו הופעת הפעולה והופעת ההרגשה באין שום הבדל בין חלק לחלק, הרי כאן אחדות גמור. ומה שנראה מבחוץ לענין מתחלק, או לכל הפחות ענין שיש בו אפשרות של התחלקות, הוא בנוי רק לפי החילוף של השפעת הפעולה או ההרגשה, שמבחוץ כך היא נסקרת. אותו העניין המעולה שיש בהרגשה ובהשפעת הפעולה, כשאנו מסלקים את אותן המגרעות הנמצאות בהרגשתנו ובהשפעת פעולתנו, אנו מוצאים אותו באין סוף, במקור חיי החיים ומציאות המציאות, בתכלית מלא הכח והשלמות. על כן אין המציאות לגבי אין סוף חלקי כלל, כי אם אחד ממש.
[6].
[עריכה]סוד חטא הכאת הסלע, הוא הנטיה אשר נולדה במוח היותר גדול, בנשמה היותר מאירה ושוקקה, להשלים את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות, שבזה מתערב קצת העצמיות הפרטית, שאי אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי. הנטיה הקטנה הזאת בנשמת הנשמה הרוחנית של כל הרוחניות האנושית כולה, מוכרחת היא לשלח פארות בכל צדדיה, ובמקום דיבור נולדת הכאה לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל. והמכים הולכים ופוחתים. בכל ירידה הפרטיות מתגברת והכלליות מתחלשת, עד שבאה היא לידי הירידה היותר איומה, שאין בה כי אם רעת לב וחפץ התגברות לבד, הכאה אילמית זועמת בלא שום תכונת דיבור. כיון שנתערב קורטוב כזה ברוחניות הכללית, היה מוכרח שתפסק פעולת ההשפעה. סידור מדיני מוכרח להיות מונח באופי כללי, שאין הפרטיות מתגברת בו כלל. וכיון שאופי נשגב כאופיו של משה לא יתכן שימצא במציאות בטפוסים שונים, הכביריות יוצאת רק במקום היותר רשום, הוכרח המעמד כולו להיות יורד. משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. האופי הכביר מוכרח הוא להגנז. ההנהגה המדינית לא תתנהג עוד מהשפעתו הבלתי ממוצעת, וממילא היא נופלת כולה. בפני לבנה אין נמצא אותה הכביריות שבפני חמה, אין בו אותו הזוהר והעצמה, והוא נותן מקום גם לכוכבים הרבים, ולאור נרות שכל אחד יאיר בפינתו.
[7].
[עריכה]מי שנטייתו מושכת אותו לדברים נשגבים, אף על פי שבשעה שהוא יושב בטל או שהוא עוסק בענינים חומריים אינו נתבע כל כך לתשוקה עליונה של הדברים העליונים מהמושכלות הרמות, מכל מקום כיון שהוא בא ללמוד איזה דבר מוגבל מיד דעתו מתעכרת, מפני שכיון שעל ידי אור השכל, המאיר גם כן בעסק הדברים המוגבלים, מתעורר אצלו כח הדעת, מיד תשוקת הנשגבות והכלליות יוצאת אל הפועל, ומתוך געגועיו הגדולים לענינים רמים וכללים איננו יכול במנוחה להתישב בדברים הקטנים והמוגבלים.
[8].
[עריכה]עצם האמונה, בתור דת, איננה צריכה להקיף את כל החיים כולם, כי החיים הם למעלה ממנה ורחבים הם ממנה, והתורה היא בשביל ישראל. אבל נשמת האמונה, היא אור החיים האלהיים שבתוכה, זה הוא גבוה ונעלה מן הכל, והחיים נערכים רק לפי אותו החלק שהם זוכים מהארתו. מצד זה הננו סובלים הרבה מחסרון ההרחבה של הלימודים המדריכים לדעת אלהים בגבהם. כי כיון שהאורה האלהית מתעלמת, נכלל הכל רק באותו המובן שאמונה ודת מושגת בו. זה המושג, שהוא באמת רק חלק מן החיים והיה ראוי לו להסתפק בחלקו, מתוך שבו גנוז כל האורה האלהית שאינה מושגת בטהרתה חוץ ממנה, כבר חקוקה בקרבה התביעה של ההתפשטות על כל החיים. ונמצא שיש במצב הדת שני משפטים מתנגדים. מצד עצמה וערכה במקומה, שהיא רק הלבשה להכשר דעת אלהים בארץ, ראוי שתקח רק חלק בחיים ולא לכללם כולם בקרבה. אבל מצד הפנימיות האלהית שבה, כבר היא נתבעת שיהיו כל החיים כולם כלולים בקרבה, ושתשים על כל את משטרה. והנה החיים מרגישים בחלקתם את הניגוד, ואינם חפצים להיות נסגרים רק במסגר של הדת כפי הנחתה בתור הלבשתה. על כן כיון שנמצאים אנשים האומרים להכניס את כל החיים אל הדת, מוכרח הוא שימצאו להיפוך גם כן אנשים כאלה שהם מוצאים את עצמם נוטים להשתדל לגרש את הדת מכל גבול החיים. ובאמת שתי הקצוות הנן מפריזים, ולא יבאו למטרתם. אי אפשר להעמיד את החיים בלא אותה ההשפעה החשובה של הדת בחלקים השייכים לה, וכן אי אפשר שהחיים כולם, גם בדברים הרחוקים ממנה, יכנסו במסגרתה. אבל כל זמן שמובן הדת ומובן דעת האלהים הוא במדרגה אחת, לעולם לא ננצל מתוך המועקה של ההפכים והסתירות. דרישת אלהים, שהיא האור היותר רחב מן הכל במדע, והרגש היותר מאיר מן הכל בהרגשה, הוא באמת ברב עצמו מקיף את כל החיים, אבל הלא היא נטיה חפשית העומדת למעלה מכל גבול של דת ואמונה. אימתי יהיה זה – כשתתרחב דעת אלהים ברחבה הראויה לה, שאז יוכר היטב החילוק שבין הנשמה של התורה לגופה, שגוף התורה ראוי להיות מוגדר בחלקים מן החיים, ויתר החיים ישארו לעולם חפשים ממנו, אבל נשמת התורה, שהיא אור אלהים, היא מחיה את החיים, ולא יוסד חופש החיים רק לפי אותה המדה שיהיה הוא מאיר בעולם.
[9].
[עריכה]זוהר שמות קלג א – הנה נא ידעתי, דא איהו רעותא דאיצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא. למדנו שיסוד התפילה הוא לישב בנפש האדם פנימה, את הרצונות היותר נעלות ונשגבות השוטפות בנפשו פנימה, מהשטף העליון של האצילות היותר נשא ועליון. השטף הזה איננו פוסק רגע מעבודתו. וכל אשר יתרומם האדם לסדר מערכי לבבו לקבל אותו ולהרגישו, כן יתעלה בפועל, ורגשי לבו ורצונו יעלו למקום הגבוה שהחפצים העליונים נובעים משם. כי איש אלהים קדוש הוא, דא איהו עלמא עילאה, דאיהו יתיב על כורסי יקריה וכל קדושאן נפקין מיניה ואיהו מקדש לכולהו עלמין. החפץ מתעלה לפי הוד כללותו ולפי עילוי נצחיותו. המגמה העליונה המקפת את הכל, את כל מה שהוא נמצא בחומר ורוח, היא מקור הקדושות כולן, היא חיה וקיימת במקומה, בעצמותה, ומזיוה, מעז גבורתה, הכל נפעל. ואם כי המדרגות יורדות, כל מדה ומדה מן המציאות בערכה ומעלתה, אבל הצד המתעלה, המקודש, ההוד הנאצל הנמצא בכל המציאות כולו, הוא מה שנמשך מכל חלק לפי המגמה היותר עליונה, אשר אם נקבץ במדענו את כל נשגב ונחמד, את כל אהוב וחביב, את כל קדוש וטהור, את כל חן ותפארת, ונארגם יחד, וניקח את הציור היותר עליון העולה מזוהר כולם יחד, אחרי הרחקתנו מצללים הכהים שנמזגים בהם במחשבותינו, אז נוכל רק לדמות צל קל וקטן של זוהר העליונות של המגמה הכללית העליונה של מציאות כל. והקדושה העליונה הזאת מרחפת היא תמיד בכל, ולפי מדת השפעתה כן מתקדש הכל ומתעלה הכל, והאדם יכול להטות חפצו למגמות העליונות הקרובות ביותר למגמה עליונה זו, וכן תתעלה תפילתו במה שהוא יודע שעלמא עילאה דאיהו יתיב על כורסי יקריה במעלתו ונצחיותו, וכל קדושאן נפקין מיניה, ואיהו מקדש לכולהו עלמין. על כן יתקדשו גם כן פעולותיו הרבים של האדם בהתעלותו למחשבה רוממה זאת, ויתעלה בפועל אל הקדושות היוצאות מזיו עלמא עילאה, בהיותו יודע כי איש אלהים קדוש זה עובר עלינו תמיד.
[10].
[עריכה]אין לנו חזיון שאינו מורכב, לפחות שאין אנו יכולים למצא בקרבו מצד השקפתנו את אותם צדדי ההרכבה של צד תוכי וצד ברי, או צד עליון ועקרי וצד תחתון וטפלי. בחיי העמים, בצדם המהותי שלהם, כלומר באותו הצד שהננו מוצאים ערך...
[11].
[עריכה]... של הטוב המוחלט, כי אם ישראל. על כן אין לנו אומה בעולם שיהיה היסוד הלאומי שלה קבוע רק על אותם החזיונות שהראתה בעולם על הבסיס של האחדות האלהית וגילויי החיים של ההיסתוריה המסובבים ממנה. האמונה המושלמנית היא עולה על הנוצרית בנטייתה לטהר את מושג האחדות האלהית יותר מהראשונה. אמנם גם היא לא תוכל לגלות הויה שלמה, שסך כל המפעלים, השאיפות וכל גילויי החיים, יהיו נעוצים רק בזה, בהכרת הטוב המוחלט ובחפץ התגלות השלטתו. דבר זה איננו יכול להתראות כי אם באומה שבתור אומה נבנתה במקוריותה על פי ההתגלות של אחדות האלהים, שכל הוייתה טבועות בה. אמנם להכיר את מעלתם של ישראל תהיה מוכנת המושלמניות בשורה הראשונה. באישיות הפרטית חפצה האחדות האלהית להגלות באמונה כזאת שדוגלת בשמה, אבל בסער הגדול של זרם אומה ומלחמת חיים רבת אונים, אין לה די כח להתנשא. לזאת מוכן הוא אורן של ישראל. כנה משוררת ויושע, לגוחה מצוינת וַיִוָשע.
[12].
[עריכה]הענן והערפל המקיפים את אור החשמל, הלבוש הכללי של כל הצבעים הרוחניים, מתגלה בנשמה בתחילת מילוי התביעה הפנימית של מלא אור העליון, המתנוצץ מהאורה האלהית הרוחנית העליונה, שלמעלה מגבולי החושים נטיית הטבע ומהלך ההגיון. בכל עת אשר הצמאון האלהי יכביד אכפו על הנשמה המיטהרת מחלאת הרפיונות השכליים והמוסריים, עצב איום יגלה ממראה האור המבהיק, המראה בבליטה נוראה את כל מערומי הנפש, את כל צדדי רפיונה, חולשתה וחשכתה. התביעות העליונות להיות כבני מרום, בטוהר ועז, ממלאות את כל הלב, ומצרי שאול מתגברים בנשמה. התשובה מתחלת להכות את גליה, הנוחם הולך וסוער, החיים המסואבים עם כל רפשם מתגלים, והנשמה סולדת ממחנק ריח רע סלידה גפרותית, ומר לה מר. אז תעוז החכמה לחכם, ואור החסד מעולם אין סוף, מאור הצחצחות העליונות, יופיע, רוח חדשה ולב חדש יברא, מעטה הענוה והדכאות יצרף כאש וכבורית מכבסים את כל סיגי הנשמה, וברק מוסר עליון והדר חפץ ויכולת ממקור הטהרה ישולח בכל חדרי לבב. החכמה והחסד, הטוב והנֹעם, יחבקו באהבה את הנשמה הטהורה והאומללה בעת צרתה. רסיסי נוחם תמלא, ורפואות תעלה לכל מחציה הנן הולכות ומורגשות, בטחון ועז תלבש, ובכל כח מלא חיים חדשים תצעד, במרומים תאוה מושבה, בנעם ד' תחזה, וצפיית ישועה תמלא. אז יגלו אורות מאופל, מכל נטיית חטא וכל משגה יציצו פרחי תועלת לדרוך על במתי מרומים, וגבורת תשובה מאהבה תחל לפעם, וזדונות יהפכו לזכיות. ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה, והוא יאמר אלהי.
[13].
[עריכה]מתוך ההירוס של האומה, מפני ההתרחקות הגדולה ממצב האיתן והרענן של תחילת מטעתה, אין אנו יכולים לראות במצות כולן, וביחוד בשמעיות, שהמוסר הקבוע אין לו דבר עמם בגלוי, כי אם צל כהה קלוש מאד. אין אנו יכולים בשום אופן להחיות את נפשנו באותו הלח המזדמן לנו מהם בגילויים ההוי, עד שאנו פונים כה וכה, לעבר ולעתיד, ואנו מסתכלים בטל החיים שהם מלאים...
[14].
[עריכה]היחש האמיתי של כל יחיד שבישראל לכנסת ישראל, במובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים המוסריים, הרוחניים והטבעיים, צריך הוא למזון תמידי יותר ממה שצריך כל בן אומה טבעית ביחש לצירופו לעמו. הנטיות הטבעיות אינן צריכות חיזוק כל כך כמו הנטיות המוסריות, שהן צריכות טיפול ופיתוח תמידי בטיפול ומעשה. ועל כן האומות, שיסוד הוייתם הלאומית הוא יותר מכוון כלפי המילוי של הנטיות הטבעיות, כל זמן שהן קיימות משפיעות הן את צירופן על כל יחיד בלא הכרח של הזנה מיוחדת כל כך. בישראל גדול מאד האגד כלפי צדדי המוסריות והאידיאליות המשותפת בכללות האומה. וכאשר הנטיות הרוחניות צריכות הן גם בכל יחיד טיפול תמידי, שלא ישפלו ולא יתטשטשו מצורתן, קל וחומר שהיחש שהיחיד נזקק מצדן אל הכלל כולו שצריך אימוץ ומזון תדירי. המובחר שבמזון הלא הוא תלמוד תורה לכל צדדיה, הכוללת גם כן את הלימוד ההיסתורי בכל שלמותו, וקיום המצות באמונה עמוקה המוארה באור דעת והכרה ברורה.
[15].
[עריכה]כשם שהאידיאה הנפשית האישית מתגלה בצורת הגויה, בחיטובה וצביונותיה הפרטיות, כן מתגלה היא האידיאה הכללית של האומה דוקא בכל פרטי אוצרותיה, באמונתה, בחכמתה, בשפתה, בארצה, בחקותיה ובכל מנהגיה. ואלה בעצמם הנם הגורמים היותר גדולים לתן לה אומץ וחיים, כל מה שהם מתחבבים ונעשים יותר מורגלים בחפץ לב בדרכי החיים.
[16].
[עריכה]האידיאליות הלאומית היא המקור היותר גדול לקורת רוח של חיים רוחניים, מפני שהוא יכול להתמלא תמיד על ידי מעשים ורעיונות, רגשות ודיבורים, הנקלטים יפה בלב והם אינם רחבים יותר מתפיסת הרגש האנושי. ועל פי ההשתלמות של האידיאליות הלאומית יוכל לבא האדם בדרך ישרה אל האידיאליות הכללית. אבל האידיאליות הכללית שהיא ממלאה את הלב בדילוג על האידיאליות הלאומית, מוכרחת היא לעשות בקרב מהלך האידיאות הטבעיות מין ניתוח משונה, שמהרסת בהם את הסדר הנורמלי, וממילא מסובבות מזה תוצאות בלתי פוריות, או עושות פרי שאין טעמו והזנתו ראויים לכלכלה הגונה.
[17].
[עריכה]לפעמים אנחנו צריכים לעסוק בדברים שהם למטה מכל עצמותנו, מפני שלא תמיד הננו מוכשרים אל הצד המעלה שלנו. אבל אז עלינו לדעת שרק חלק ממנו המסוגל לאותו העסק הוא עסוק באותם הענינים, ואם נשכח ענין זה ונתן את כל מהותנו לאלה הדברים הקטנים, אז נתקטן אנחנו, וכשנחפוץ לשוב ולהתרומם אל אותה המדרגה המתאמת באמת למדת גדלנו, לא נוכל.
[18].
[עריכה]הקדש צריך ברכה. הרוחניות פועל בעולם לטובה לא רק בההתעסקות בו לבד, כי אם בהכרת רוממתו, כבודו וחבתו. וכשמתחברת הכרת החבה אל העסק, הידיעה והרגש, משתלמת הפעולה לטובה. החבה גנוזה היא בעומק הנפש, צריכים אנחנו לגלותה בפעל, באומר ובסגנון. אז ימלא השכל את כל חדרי הרגש, והטובה היוצאת משפע הרוחניות תרחיב את חוגה. זאת היא ברכת הדיוט, הצריכה לגבוה, ובהגלותו בחזון אמר ישמעאל בני ברכני. הסמפתיה הרוחנית מתגדלת על ידי מיתוק הדין, על ידי הוד האהבה והרחמים המתגבר על ידה. בכל מדה שהאדם מוצא מזון רוחני וסיפוק פנימי לנפשו, בה במדה הוא נעשה אוהב ומלא רחמים וסליחה לעולם כולו. הרצון מתהוה, והרחמים מתגוללים על המדות, ומדת הרחמים מתגלה בהנהגה, וההדרכה מתכנסת לפנים משורת הדין. זאת היא אמנם סימפתיה הדיוטית, המתאמת לחולשת האדם, הדורש ויתור וסליחה, אבל גם היא גורמת הרבה אל העליה המוחלטת, ולא תוכל להיות קלה בעינינו.
[19].
[עריכה]טעמי מצות כוללים גם כן את הרעיונות היותר שפלים ופשוטים, והם בכל שפלותם אינם מונעים את כל הגובה היותר נשגב של הרעיונות היותר נעלים ורוממים. מצב דור המדבר הוא מצוין בתיאור בחיבור הרוממות הקיצונית עם השפלות גם כן בקצה האחרון. מעבר מזה רוח נערץ ונשגב, הכשר לקראת גילוי שכינה והתעוררות להיות לעם עליון ונשא, לממלכת כהנים וגוי קדוש, ומעבר מזה עבדות שפלה, ברברות שפלה, וחסרון כל תכונה תרבותית. על כן גם מצד ההוה של התורה בשעתה גם כן ראויים המה שני גדרי הטעמים להתאחד יחד, וקל וחומר שהיא נושאת בקרבה את כל העתיד היותר רחוק, נשגב ורומם. בתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים שהם מנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (יומא). להרים אומה ממצב הברברי, צריכים לסייג אותה בסייגים קולטוריים. לא רחוק הוא הדרך המוביל אל הפראות הגסה.
כתובת קעקע היא הדרך המובילה לברבריות של השלכת הבגדים, ולשוב אל המצב של הליכת העֵרום.
התרבות של הבגדים צריכה גם כן טיבול, שלא תשפל למדרגה היותר שפלה, הקרובה לברברות, החסרה כל ציור וחיטוב שכלי, כי אם היא נעשית על פי הזדמנות, מטלאים וארגים שונים, באין שימת לב על תואר הגון. השעטנז מכרחת לשום לב על הבגד שיהי' מחתיכה אחת, וממילא שיהי' מתואר כראוי.
הציצית הנם תוספת הידור וכבוד לבגד, ומכניסים בלב האדם כבוד עצמו, והצבע כעין השמים של פתיל התכלת מוסיף רושם של כבוד יחד עם הכרת אחריות על סדרי החיים והמעשים. וכל אשר פעלו דברים כאלה בעבר, לרומם משפלות ולשגב מחולשת הברבריות, מונח בכח הפעולה ביחד עם המסורת ההיסתורית שלה לפעול גם כן לפי ערך זה בחיי ההוה – "לדורותם".
הסדר במצב האגררי הוא הראש לכל התיקונים המדיניים החברותיים, הקו לזה תעשה אזהרת כלאיים, נוסף על כלאי הכרם שיש בו ענין מיוחד ביחש האידיאליות של היין.
שפלות הידים, באפס הכרת ערך הנכסים וחפץ קנינים, זאת היא גם כן אחת מטפוסי הפראות. המצב היותר נמוך במדת הקנין הוא שלא יוכל האדם לאצור שום דבר מעושר הטבעי, שבראש כל הוא עושר המקנה. סימן העניות, הבאה בצירוף השפלות, היא רכישת הכלב, שהכלב המוכשר ביותר לריעות עם האדם, בא בראשונה אל אהלו, ובטרם שרכש לו בעלי חיים חשובים היה הוא הקנין האחד. בתור דבר מזכיר להתרומם ממצב כזה שהכלב הוא הרכוש היסודי והמיוחד של האדם, ולהתעלות למצב יותר נעלה, באופן שבעלי חיים הצריכים באמת טיפול והזנה הגונה יהיו המכללים את הרכוש, אסרה תורה מחיר כלב לגבוה. חוץ מהיסוד להביט על שפלות הנפש של נותן יד לרחוקים, מפני היותו קונה אותם לאדונים, להלחם, ולהכניס את היותר קרובים לו, הכלב בשפלות נפשו הוא המיוחד לעזור את האדם להכניע בעלי חיים בני סוגו.
[20].
[עריכה]מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת. דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה. התורה וההויה, בהיותם לאחדים מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח את ידה מעניני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול.
[21].
[עריכה]הפחדנות הרפויה מוכרחת היא להסתלק מכל התחום השכלי, כדי שיתגלה אור האלהים במילוי אורו, במלוא חופש של שם מלא. זאת היא תעודתה של חופש הדעות, שהסיגים שלה הוא הכפירה בכל קודש, בכל נשגב, בכל מה שלמעלה מההרגל ומהמוחש הגס והמטומטם, כשם שהסיגים של היראה הנמשכת מהאמון של המסורת הנובעת מהוקרת האבות והכרת כבודם היא הפחדנות ויראת הזועה, המטלת אימים על השכל והמחשבה הבריאה, שהיא שרשה של עבודה זרה ויסוד טומאתה. האמון המסורתי כשהוא נסמך רק על הוקרת האבות והכרת כבודם, הוא מונח ברגש יותר מבשכל, בנטיית הלב יותר מבאורה של המחשבה. אבל השורש העליון של נטייה זו היא ההכרה של איתניות הטבע הכללי של האדם, כשם שהחכמה מכרת את האיתניות של כל חק כולל. על כן היא מכרת את הנצח והאמת היהלומי היש ביסוד יסודה של האמונה, ובכל חופש והתגלות לב היא מכרת שתוך תוכה הפנימי של הנקודה הראשית שלה היא כל כך בטוחה, עליונה, אמיצה וחזקה, עד שכל המחשכים שיטפלו עליה לא יועילו כי אם להוסיף אורה. וכל ההסתפקות והפקפוקים שיצברו בקרבה מדור לדור, אשר יקיצו לאור הבקורת ויתבלטו בה בהמון כבדיות שאין בהן ממש, יוסיפו להראות את הזוהר הנעלה והגבורה הבלתי גבולית הנמצאות בעומק יסודה, עד שכל כך חיים יש בה, כל כך מציאות וכח כל היא כוללת, באופן שהיא יכולה לתן חיים בגרעין מסותר שבה גם לגלי גלים של אפסות ודממות מות. זאת היא עז האלהים, המתגלה בבריאה בכל צדדיה, ביצר לב האדם ובתעופת שכלו, בכל חדרי דמיונותיו, בכל משטריו הפרטיים והכלליים, ובכל שינויי הזמנים והתקופות, בעלייתם וירידתם.
[22].
[עריכה]כשם שבעולם בכלל ישנם מחשבות הנזקקות לדברים מוחשיים שיהיו חלים עליהם, וישנן מחשבות עליונות מאלה שאינן צריכות שום אחיזה מוחשית חיצונית, כי אם די להן עולמן הפנימי, כן הוא גם כן בתורה בפרטיות. ישנם דברי תורה הזקוקים אל האותיות שבתורה, ועל ידן דוקא הם פורחים ומתגדלים, וישנם דברים כאלה שאינם זקוקים להיות נתלים בשום אות ונקודה, כי אם הם עצמם הנם נובעים ממקור התורה עצמה. פעמים רבות יזדמן לנו, שאין אנו יכולים להסגיר את עצמנו במחשבות כאלה שהאותיות מגבילות אותן, ואין אנו מוצאים אז מעמד לרגלנו בכל אשר נפנה, עד אשר נתרומם למעלה מכל האותיות, ומחשבתנו תשוטט חפשית באין שום מעצור, ואז דוקא אז יונקת היא מלֵח של כללותה של תורה. אמנם הצורך המעשי לא יתן לנו להתעכב בספירה כזאת זמן רב, ויכריחנו לרדת אל הארץ, אל המקום שהרעיונות מוגבלות הן על פי האותיות.
[23].
[עריכה]הכונות כולן של כל פעולות העבודה צריכות שיפנו בציורן המעשי אל פני הנפש הפנימית של הפועל, כלומר שהנפש העושה תתגדל ותתנשא על ידי אותו שפע החיים הרוחניים הגנוזים באותם המעשים הטובים, בהם, בהוייתם, ברמזי תכונתם וכל קשוריהם, שבמצות הנם כוללים את כל הכונות כולן לפרטיהן ולפרטי פרטיהן, המבוארות וגלויות לכל חכם לב ולכל בעל רגש, והגנוזות ועומדות ברום הגיון, ומתגלות לאטן לעין כל הוגה, כל חוזה, וכל מלא רוח ד' מדור לדור. אמנם העליה הנפשית לא תגמור את חשבונה רק בחוגה פנימה. השיטה הרוחנית תכונן תמיד להבין ולהרגיש את מהותה המרוחב של הנפש האנושית, ואת גדלה ויפעתה של הנשמה, ואז תדע להעריך את חלקה הנשא ביחש של הכלל כולו, של כלל האומה. וכשחלק אחד מחלקיה מתעודד, מתנשא ומתרומם, הרי כל הכלל כולו מתעלה ומתרומם בהתרוממות מהותית, לא רק מקרית ציורית ויחושית. והכלל כמה הוא מיוחש אל כל העולם, אל כל האנושיות, והאנושיות אל כל החי, ואל כל המצוי תחת החוג של מה שאנו רשאים לקרא עולמנו, ועולמנו כמה הוא מיוחש באין ספק באותו הערך אל מה שהוא חוץ לו, ממעל לו ומתחת לו, ובהתעלות הכל מתעלה. על כן החשבון מתפלש ומתברר, שהטוב הוא טוב כללי, והחפץ להיטיב כשהוא מחובר אל הנשמה הוא מתאדר ומתגדל לפי רוב הטוב, לפי כללותו והיקיפו. אבל רק כשלא תהיה פסיחה ברעיון, כשלא ידלג אדם מפעולתו הפרטית תיכף אל גבהי עולם החיצוני, רק אז ילך בדרך נועם, ואור המדע יהיה לרגלו, והאמונה תנחה אותו במסילה ישרה ובטוחה. אבל אם בדרך קפיצה יאבה לצייר את מעשיו בגבהי מרומים ובעליית העולמות, והסולם הנפשי שלו נשמט מתחת רגליו, אז את החסרון המציאותי ימלא על ידי דמיונות והזיות, אשר יובילוהו בארחות חושך וצלמות בלא סדרים. על כן ראש דבר צריכה להיות העליה הנפשית, ויחושה ללאומה במקור ישראל, ואחר כך חיבורה הכללי וצירוף הכל לכלל אחד, עד מחזה שדי במלא עולמי עד.
[24].
[עריכה]כל זמן שאין האדם חושב כי אם על החיים שבחיים, שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו, וממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו. אבל כיון שהוא בא למדה זו, להעתיק את חי העולמים אל מקום מיוחד, מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו, ואיננו שב אליו כי אם כשיבא לידי מדה זו שתשכיל אותו שכדי למצא את חי העולמים איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד. על כן כמקדם יכול הוא בלא שום רפרוף למצא את החיים שבחיים בחיים עצמם, בחיים שלפניו, במציאות המשתטח ביפיו וכל גווניו לעיניו. מדה זו מספקת לפי צד הנשמה שבאדם, שאינה צריכה כי אם לשוט במרחבים רוחניים, לשמח ולהתענג. אבל החיים המוגבלים, שהם מלאים מכשולים רבים, בהם מתוך סיבוכים וחשכים אין חי העולמים מתגלה בהם לעיני בשר. וכשאנו מוכרחים להמשיך חיים לתוך ארחות התבל שהם כל כך קשות ומלאות זעף, הננו צריכים לשא עין לשחקים, למצא את ד' למעלה מעולמנו, ליושב שחקים. ומי שבא לבקש יושב שחקים מצד תביעת הנשמה, הרי זה טועה, כי ד' אלהים הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וגם בחללו של עולם מקיף וסובב הכל ומלא כל. ומי שבא להסיח דעה מיושבי בשמים ביחש לארחות החיים המעשיים, הרי זה עומד לטבע במצולות הרשעה ולא ימצא מנח, כי לדרכי עולם צריכים אנו לתורה מן השמים.
[25].
[עריכה]בחזקת היד צריכים אנו להסיר את היראה החיצונית, המטלת אימתה על השכל שלא ללכת בחופשו. זאת היראה אוסרת את רגלי הנשמה באזיקים, שלא להגביה עוף כי אם על פי אותו הקצב שיתנו לה ההסכמות המוגבלות של השכל האנושי, המסובב בדעות קדומות, תולדות של דמיונות חלושות. כנשרים נמריא לשמי שמים, נקיף עולמי עד, נצייר את החיים הפנימיים של מלא העולמים ואת שילובם מראש עד סוף. החפשיות שבמציאות, המבקשת את התפקיד לסכם את כל הכחות אל מגמה עליונה, יגלה לפנינו בכל גילוי אם נשחרר את עצמנו מכבלי הדמיון הרואה לעינים רק הכרח. הכרח שהוא מסודר ומגיע לתפקידו הוא יליד חופש גמור, וכשם שבא מחופש מוחלט ונצחי כן ישוב אל החופש, החופש המוחלט, שאיננו צריך כל כבל מפני שהוא מתרומם מעצמו לגבהי החיים. זרמי המציאות, כחות החיים, מוצאים הם באדם את תפקידם האחרון. מוכרח הוא שכשם שהוא מושפע מהכל, כן משפיע הוא על הכל. הכחות האיתנים הפועלים בטבע, עושים את משטרם בכל, באים באדם ושם מתעלים למרום חופשם. השלשלת מוכרחת היא ללכת רצוא ושוב, רק שידע האדם בחופשו להתרומם אל מטרת החופש, המתמם את פעולות כחות הטבע באופן יותר מלא שכלול ממה שהם במצב השיעבוד, בטרם שחדרו אליו. רצונו המשוכלל של האדם, מוכרח הוא שיהיה רודה בכל המציאות המוכרח והמשועבד. שכלול הרצון מקושר הוא עם הרעיון של שאיבתו במקור החופש. זהו הצמאון הבריא של מקור החיים, של ההשאבה באלהות, במקור הרצון החפשי המלא כל. וכפי מדת החפץ, וכפי ריבוי ההדרכות המעשיות המגלות אותו, כן תגדל הרדיה האנושית על כל המציאות. צדיק מושל יראת אלהים.
חלק ההויה המתגלה בנשמת החיים בכלל, ובנשמה האנושית בפרט, הוא רק חלק מהחזיון של מהלך כח המציאות, בתבנית המיוחדת, אשר נתגלה בגוף על ידי קישורו לאותם תנאי ההויה שמכשירים אותו להתיחש אל גוף מיוחד ולפעול עליו ועל ידו. החופש המתגלה בגוף באופן מוגבל, ישלים בהיותו הולך במהלך השכלול את תכונת זרמי החיים הנארגים במסכת ארגנית, ועם שכלולם ישתכלל גם כן כל האגד של ההויה ההולך עם זרמם, הגורם לגלותם והנפעל מהם. בכלות החיים הגופניים לא יתמו, כי אם יחלו עוד מערכה של פעולות בכמה גווני התגליות של חיים, שחלק גדול מגורלן תלוי במהלך החיים של זמן הקישור עם הגוף.
בתבנית מיוחד של קשר החיים המיוחדים הכלולים באומה כולה, יהיה המקום היותר רשמי לנשמה הפרטית בעבודתה לעתיד. הפעולות של הנשמות העוברות על הגוף הלאומי לא יוכלו לחדול. אמנם כללות הנשמה הלאומית פועלת על הנשמה האנושית כולה בתור חלק חשוב ומרכזי ממנה. כל שהמגמה הלאומית תופסת מקום יותר גדול בנשמה בחיי הגוף, וכל שהמעשים שנעשים על פי מגמה זו מתגברים, כך הנשמה משתרשת ביותר במקור חייה, והיא מתקרבת אל אשרה הנצחי, שיסודו העיקרי הוא תוספת גבורה, השכלה וחיים, לפעול לטובה הלאומית הכללית באורח נצחי. סילוק הרעיון של החיים הנצחיים ביסוד הנשמה הלאומית נוטל את זיו הלאומיות וכח חייה משרשה. בימים שהיתה ההרגשה בריאה, היה דבר נצחיות החיים ואשרם על ידי מקור האומה בלתי צריך לפירוש מיוחד. אבל אחר כך בדלדול האומה, היה הדבר המבואר מאיליו הזה צריך פירוש, על כן פירשוהו חכמינו ז"ל על דבר עולם שכולו טוב ושכולו ארוך. אם אחרי כל עמל החיים לא תהיה כל תקוה וכל שאיפה, מוכרחת כל אנרגיה להתפקע ולהתבטל. רק לזמן קצר ימצאו מוחות נלהבים שלא יבקשו חשבון, אבל לאורך ימים, כשישקטו המחשבות, מוכרחות הרעיונות הנצחיות לצאת אל הפעל, לתת כח בהשאיפות הלאומיות שלא תכבה גחלתן. מובן הדבר, שהאומה שהטוב האלהי הוא מגמתה ומהות נשמתה, יש לה המעלה העיקרית של צרור החיים בעומק כללותה. זאת היא נחלת לאומנו עדי עד, היוצאת אל הפועל בארץ חמדתנו. אשר על כן כל פעולה המקרבת, באופן קרוב או רחוק, את בנינה של האומה בארצה, מכשרת את היחיד לחיי העולם הבא, חיי הנצח במרום עוזם. וכאשר כל יחיד שבישראל הבא לארץ ישראל, נוטל חלק בבנין האומה, בהשלמתה, בשכלולה בהיותה בתקפה ובהתישבותה והבנותה בהיותה בשממותה, אין לך אדם שאין לו חוג של אנשים אשר הם קשורים אליו ברב או במעט, על ידי יחושו לארץ ישראל יתיחשו ביותר חבה אליו כל המתיחסים אליו, נמצא שהוא קושר בהוייתו בארץ ישראל עוד כמה נפשות מישראל לארצם, ומגדל בזה את פעלו של הכח הלאומי, על כן הוא מתרומם בזה לחיים נצחיים ונשאב ביותר במקור ישראל, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. רק חיי עולם הבא מסבת ההטבה הכללית בחיי שעה, והמשכת צורתם הפנימית, אלה הם חיים של אמת.
[26].
[עריכה]עולם העשיה וכל הכחות השולטים בקרבו הולכים וזורמים, זורמים בקרבו פנימה מן הקצה אל הקצה ברב כח. המגמה איננה מצויה בתוכו, כי אם הוא הולך ופועל לפי טבעו, על פי חפצו הפנימי, למען חייו העצמיים. הכחות כולם הולכים ושבים, מתכנסים במרכזים שהם מתעלים שם, עד שהם באים אל האדם וקונים לו בקרבו את החפש, את השלטון על עצמו ועל העולם ברצונו, בדעת והשכל. אין מספר להמוני כחות עולמיות כלליות המכונסות בתוכיותו של האדם. בהתעלות האדם באוצר הכנוס עמו, נותן הוא השכלה ושלטון בכל אוצר החיים, בכל העולם המתעלה עמו. מכוסה הוא עדיין כח עילוי זה, מפני שמעט הוא השלטון התבוני שזכה לו עדיין האדם בכללותו. כשיתגמר יותר צורתו של האדם, יראה שלטונו לא רק באורח מעשי על פרטי העולם, כי אם באורח נפשי עצמי על הכלל כולו, על המציאות אשר יכשירהו לצורה שכלית, תבונית, מוסרית, מגמתית. ואת העבודה הזאת הננו עובדים בלא הרף.
[27].
[עריכה]חיבור ופירוד בארחות החיים נותן מקום לחקרי לב להעמיד דבר על מכונו. ישנם דברים שהחיבור נאה להם ופירודם מזיק ומקלקל, וישנם להפך, ענינים שרק על ידי הפירוד יתכוננו, ופירודם הוא תקנתם. הדברים הללו נוהגים בין ביסודות ובכחות הטבע, בין בקיבוצים מסוג הצומח והחי, בין בחברות אנושיות, ובין ברגשות ודעות השוררות בעולם. הכלל הגדול המקיף את חילוק המקומות של הפירודים והחיבור, הוא ההבדל שבין הידיעה, העיון, והמעשה. ההכרה מתברכת כל זמן שהיא יותר כוללת, כל זמן שהיא יכולה להקיף ידיעות רבות ורחבות ולשלבן זו בזו ביותר, לדון מהאחת על חברתה, להוציא משפט ברור. לא כן היא המלאכה, הפעולה. בחיי המעשה, שם חילוק העבודות משובח הוא, כשנותנים לכל אחד ואחד מבעלי העבודה את המקצע השייך לו, ואין אחד נוגע בגבול חבירו. לפעמים הענינים מתחלפים זה בזה, ומביאים בזה אסון וערבוביה גדולה. כשההכרה חפצה להיות מצומצמת, וכל אחת תשתרר להיות רק בודדת, שלא להציץ מחוץ לתחומה, אז מבלבלת היא את כל הצד הרוחני של העולם. וכשהמעשה רוצה להיות רחב, ובעלי המעשה חפצים להיות שׂורר בתחום שאינו שלו, גם אז העולם מתקלקל. וכשהקלקולים השנים, הפיכת הסדר בשני [האפיקים] של המעשה והעיון מזדמנים יחד, אז המהומה נוראה היא עד אין חקר.
הרגש והשכל, תוצאותיהם מתפשטים על כל החיים, בחיי העיון ובחיי המעשה. בחיי המעשה צריכים הם לקבע כל אחד מדור בפני עצמו, זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. אבל בחיי העיון מוכרח הדבר שיהיה הכל נכלל ביחד, שהמשפטים הכלליים יהיו מבוררים באופן המקיף את הרגש ואת השכל גם יחד, והלימוד יהיה שגור על שניהם באופן שבעת אשר אנו שטים בחיי הרגש לא יהיו שבילי השכל נעלמים ממנו, וכשאנו מתהלכים בהיכלי השכל יהיה לבבנו יודע את החושים היותר דקים שאפשר לנו להשיג מחיי הרגש.
[28].
[עריכה]כשאנו מעמידים כונניות להשיב דבר לכופרים המאבדים את ההון היותר יקר מן העולם, הוא הון האמונה, הנותן אור וחיים לכל, אנו צריכים לחלק את בירורי הדברים למערכות, כדי שיהיו הדברים באים במשטר ובסדרים כמה שאפשר בתוך החלקה הזאת, המלאה זרמים רבים ועצומים מאד מכל מקצעות הדעות והשאיפות שבחיים. ראש לכל צריכים אנחנו לחלק את הכפירה לשני חלקיה, כפירה עיונית וכפירה מעשית. הכפירה העיונית היא הבאה להרס את הדעות האמוניות, והמעשית – הבאה ללחום בפעל על המעשים, להרסם ולבטלם. בחלק הראשון, וכן גם בשני, יש לנו בכל אחד מהם שתי מיני עבודות, אלא ששתי העבודות הללו אינם בערך אחד בחלק הראשון לעומת החלק השני. נבאר את הדברים. כשאנו באים לדון עם הכפירה על האמונות והדעות, אנו שרויים בעולם מלא רוחניות. מובן הדבר שבתחילה צריכים אנו לברר מה הנה האמונות והדעות שהכפירה מיחסת לאמונה, ממילא אנו צריכים בתחילה להעמיד על הבירור באיזה חלקים הצדק אתה, שהם באמת מיוחסים לאמונה, אלא שהטענות שהיא טוענת עליהם הן טענות בטלות, ובאיזה דברים היא מיחסת אותם לאמונה ללא אמת, רק מפני שהכפירה איננה מכרת את האמונה, ועל כן אין פלא שהיא מעלה על חשבונה ערבוביה גדולה שאין לה שום יחש לאמונה. כשנופלים כל הדברים שהכפירה מיחסת לאמונה בשקר מן החשבון, נשאר אז לנו חלק עבודה מסוים על הטענות שהיא טוענת על היסודות והבנינים שהם באמת משל האמונה, ולברר את צדקם. וכחלק הזה נמצא גם כן בחלק המעשה. גם בההריסה המעשית המתעטפת בשמלת הכפירה, נמצאים כמה דברים שאין להם יחש לאמונה, וממילא אין על זה שום מלחמה. וכשישארו הדברים הברורים, שהם באמת המעשים שהאמונה מחייבתם, אז נוכל לערוך את מלחמתנו, מלחמת מגן או תנופה, אבל הדברים בכללותם צריכים להיות מחולקים כל אחד על דגלו. ואנו יכולים לצייר לנו מלחמה שלמה וצולחת ביחש להאמונה הרוחנית, מבלי נגֹע בהמעשים מצד עצמם, וכן עלינו לערוך את חלק ההגנה על דבר המעשים אפילו בהיותנו אז מסתלקים מעסק המלחמה על דבר הצד הרוחני של האמונה. רק לפעמים נבא בגבולים כאלה, והם המקומות היותר חשובים ועיקריים שבמקצע זה, שהענינים הם תלויים זה בזה, והתחומים של האמונה העיונית ושל האמונה המעשית הם יונקים זה מזה. אז עלינו החובה לברר את הדברים משני הצדדים ביחד. מובן הדבר שבצד המעשי אין החלק הראשון מרובה כל כך. המעשים הלא מפורסמים הם, והם נלמדים מתוך הספרים העיקריים בלא כבדות מרובה, על כן הצד הראשון, של היחש לאמונה מה שאין שייך לה, הוא מועט. ועיקר העבודה מונחת בהצד השני, להראות את הצדק של האמונה המעשית מכל הצדדים שאנו יכולים להראות. לא כן הוא בצד הרוחני של האמונה, בחלק העיוני. שם באמת הרבה מאד מכל טענות הכפירה מונחות על הצד השני, דהיינו שהיא מיחסת לאמונה דעות כאלה שאינן שלה, ומתוך כך היא חפצה בהריסתה. וכאשר יתבררו הדברים ויסור המחשך, אז יגלה כי הרבה מהשאיפות הכפיריות, המעולות שבהן והטהורות מפזיזות ומרֹע לב, הנן באמת לא תביעות של כפירה, כי אם דרכים של אמונה. כמובן בתיקון מועט בכמות אבל מרובה באיכות, שהוא מוציא על ידי זה את כל הדברים הללו מהמות אל החיים ומהחשך אל האור.
[29].
[עריכה]כל הניגודים המולידים הירוס וצער, הנם תמיד מיוסדים על יסוד מניעת ההכרה. למשל, הניגוד שבין הערב והטוב, שהוא כל היסוד היותר קשה שבמוסר, מתי הוא חריף ובולט הרבה – כל זמן שלא נשלמה ההכרה בטהרתה. אבל כל זמן שהאדם הולך ומתעלה, ומדותיו ותכונותיו נעשות נפעלות על פי ההכרעה של השכל, אז כל מה שהוא מועיל וטוב נעשה גם כן ערב. וכיון שהעונג נכנס בתוכו, יוכל הוא לבא למרום קצו, עד אותה המדרגה שהוא ממתיק גם כן את כל המרירות, ומשים את כל היסורים לדברים חביבים, ערבים ונאהבים, ואז פקעה לה כל השאלה על דבר הטוב והערב, כי כל הטוב הוא גם כן ערב. על כן באמת אנו צריכים להשכיל אל שאלת המוסר בשרשה, שהיא אינה גומרת את חשבונה בנצחון הטוב את הערב, כי אם בתגבורת הטוב בשטף כזה עד שהערב כולו נכנס בחוגו. זאת היא הגאולה האמיתית, המיועדת להני דמהפכין מרירו למתיקו.
[30].
[עריכה]הסוגים כשהם מתעלים זה על זה, אנו מוצאים שהגרוע שבסוג העליון יש לו יוקר עצמי וחשיבות יותר מהעליון שבסוג התחתון, שהיתרון הסוגי הוא יתרון כללי, אופי שאיננו נמדד כלל לפי אותה המדה שנמדדים בו היתרונות הפרטיים שישנם לפרטים אשר בסוג אחד. הקטן שבבני אדם ודל הכשרון שבהם, יקר הוא מצד צורת אנושיותו מהגדול והמפותח אשר בשאר בעלי חיים. וכן הלאה בכל מקום שנמצא חילוק סוגי, בין מצד הטבע ובין מצד ההסכמה החברותית. וכן הדבר נוהג גם בעולם הרעיונות, מהמחשבה היותר בוסרית, המעולפת בצעיפים רבים של דמיון, עד המחשבה הברורה, מלא הדרך כולו סולם של שלבים העולים זה על זה. אמנם כשאנו מדברים על דבר איזה ענין עוסקת היא המחשבה, אז עלינו להחליט כי החשיבות היותר מכרעת במחשבה היא לא אופן המחשבה איך היא חושבת, כי אם באיזה נושא היא חושבת. וחשיבות הנושא מעלה היא את החושב לאותו העולם שהנושא שם הוא, עד אשר מצד זה יהיו יקרים בעינינו מחשבות בוסריות, שיש בהם אפילו טעם ילדות, של נושא חשוב, ממחשבות מבושלות של נושא פחות וגרוע. מזה אנחנו למדים את החשיבות של המחשבה האלהית. כשאנו חושבים על דבר האלהות, הננו עולים עד המרום של חשיבות ערך המחשבה, עד שיש פנים לנו לומר שאפילו המחשבות הדמיוניות והבוסריות באלהות יקרות הן לנו מכל המחשבות הגמורות של כל המעשים כולם. והיוקר הזה איננו רק יוקר מוסכם, כי אם יוקר טבעי, שהפעולה שהמחשבה על דבר האלהים פועלת לטובה על האדם בכלליות צורתו, אין דומה לה בכל המחשבות שבעולם. ועל כן יקרו לכלל האנושיות האמונות, מפני שבהן אצורות הן המחשבות על-דבר האלהים. ואפילו הגרועות שבהן, מכל מקום פועלות הן את פעולתן לטובה מצד הגרעין העליון הטמון בהן, שזה הוא באמת הטעם שהשפל שבין פרטי כל סוג יש לו מהיוקר הכללי של הסוג, מפני שסוף כל סוף סגולת הסוג גנוזה בו. מזה נוכל לדעת, שהאמונה האלהית תרומם את התרבות ואת הנשמה האנושית. וכל מה שיתרומם האדם להכיר את מעלת החופש וכל הרעיונות היותר יקרים ומוסריים, יגדל בעיניו ערך האמונה בכלל, וכל רוממותו תועיל לו רק ללכת בשלבי הסולם אשר לאוצר האמונה מחיל אל חיל, ממושג עכור למושג צלול. אבל לעולם לא תסור האנושיות הבריאה מכללותה של האמונה האלהית, שהיא רואה רק בה את כל אוצר אשרה.
וזהו הסוד של היופי שבאגדה. האגדה שנוצרה או מתוך שטף הדעה וההרגשה העליונה של כללות הציבור, או מנשמת גדולי העולם, הענקים של האנושיות, שעלו בהכרותיהם לאותו המקום ששם אין השפה שולטת עוד, אחרי אשר עזב אותה הרעיון במעופו. מה עשו ברצותם להשאיר אוצר יקר לבני מינם – חדרו אל כל חדרי בנין הרעיון לכל תכניתו, מראשית המחשבות הבוסריות שבו עד מהלכו העליון ברום טהרתו, ואחרי אשר השכילו את הדמיונות, שהנם גרעיני הזרע להמחשבות היותר רוממות, בנו אותם באותה התכנית ואותו השילוב בעצמו שהמחשבות הטהורות הנעלות שאינן נמסרות לפה ועט משולבות, עד אשר כל העוסק באגדה הוא עוסק בצד השפל של המושגים היותר עליונים, שהוא עסק יותר נכבד מכל עסק סיסתמתי בכל רעיון שאיננו נשגב כמותם. אשר על כן מרוממת היא האגדה את ההוגה בה עד אותו המקום שמשם לוקחו רעיונותיה, עד אותו הגובה שמשם השפלו הדברים העליונים עד שבאו וירדו למדרגת התחלתם בטבע הנשמה החושבת.
[31].
[עריכה]עומק העוצב הממרר את הנשמה עד תמצית החיים, נוצר בטבע הנפש העליונה, כדי שיהיה לו בית קיבול גדול להתמלא באור האלהי. אין דבר אשר יעודד וישיב לתחיה את הנשמה בהתעלפה, בהתמלאה דכדוך, בהיותה מלאה רוגז על עצמה, בהיותה רואה את עצמה בריקניותה וחסרונה, כי אם אור האלהי. ואור אלהי זה איננו אותה ההשכלה אשר תקנה רק על ידי הגיון מדוד וספור, שכמוה כאין. אף על פי שאי אפשר שתהיה הנשמה ריקה ממדת השכלה זו הבינונית, אבל לא בזה תחדור אל האור האלהי הדרוש לחייה, כי אם אור הזורח מאור העליון בפנימיות הנשמה, בהכרתה מצד עצמותה, שרק היא לבדה מכרת על ידו את אשרה ואורה, כשם שרק היא לבדה מכרת בעת אשר תראה את מעמדה האפל, את צערה ויגונה. לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר.
[32].
[עריכה]מי שהוא בעל נפש מוסרית פיוטית, הוא משתוקק תמיד לעסוק בכללים, מפני שבהם אצור כל הלח המתחלק אחר כך לכל הפרטים כולם. ומתוך העושר המתכנס בנשמתו מבהירות הכללים, הוא יכול להוציא את המשפט של הפרטים בבירור בכל עת שיזדמנו. להפך מי שנפשו יבשה ומעשית, איננו יכול לסבול את האור המרובה שבכללים, והוא נוטה תמיד לסגל לו פרטים, ומתוך הפרטים בא אל הכללים. ומי שהאורה העליונה מפולשת בנשמתו, הוא מאזין את כל המהלך של הכללים, איך הם צועדים בכל פרט ופרט מן הפרטים, על כן עם כל אהבתו אל הכללים אין אהבתו אל הפרטים מתמעטת, ודורש באהבה על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
[33].
[עריכה]ההארה הנפשית היותר גדולה שאפשרית היא שתהיה שרויה בלבו של אדם לטובה, היא שיהיה מוצא את עצמו תמיד שהוא חפץ להיות פועל מצדו טוב עם כל המציאות כולו. כל מה שתהיה דעתו יותר מקפת את המציאות, בכלליות ובפרטיותיו, ברוחניותו ובגשמיותו, וכל מה שסדרו ומשטרו יהיה לו יותר מובן ומבואר, כן תהיה יותר מיוסדת אהבתו העליונה ונטיית רצונו להיות מצדו פועל טוב עם הכל. המחשבה הזאת, כל מה שהיא מתגברת יותר, היא יותר אלהית, ואור העליון האלהי שורה, החסד מתגלה באור החכמה ומאיר את פני האדם ומגדל את נשמתו. כשהמחשבה העליונה הזאת מתגברת עם כל תנאיה, כשהולכת היא כסדרה, היא סוללת מסילות בלבו של אדם איך לנטות בפועל אל הטוב הכללי. וכשאין כל מדע ושכל מספיק על זה, מיד חל עליו רוח הקודש ואור אלהי עליון, וכשמתגברת הרבה מאד נותנת כח לחולל ניסים ונפלאות בשמים ובארץ.
כשהכללות נקבעת באדם יפה יפה, עולה הוא עד מרומי הרוחניות. מאזין ומקשיב הוא אז את גודל הוייתם של הענינים הרוחניים, את חוזק מציאותם, ואת המון החיים והפועל שבהם, והוא נעשה כולו עליון ורוחני. כיון שהוא בעולם הרוחני, כבר המרחקים בטלים אצלו, אינם חוצצים עוד בעדו, והמציאות כולו מסוקר אצלו בסקירה וטיסה אחת, והחפץ להיטיב עם המעשה כולו הוא בענין אחד. המחשבה הכוללת היא מנשאת את הכל, ובאור המחשבה הכוללת את הכל הוא באמת מאיר על הכל. כל ההויה מתמלאת אור על ידי אורו, הכל מתעלה על ידי עילויו.
כשיורד האדם ממרומיו, ועולם המעשי, המוגדר והמוגבל, חוצץ לפניו, מסדר הוא אז את מעלותיו בשלבים, יודע הוא שהוא צריך בגודל נפשו לעילוי עצמי, כדי שיהיה הוא מעולה, שלם ונשגב, כדי שיהיה בעל יכולת לפעול את כל הטוב בתכלית ההתפשטות היותר רחבה. הולך הוא עם הקו, נפשו, משפחתו, שבטו, עמו, מינו, סוגו, כל המצוי בעולמו, כלומר בכוכבו החמרי. אחר כך הולך הוא וחוזה, משתוקק ומתרומם, שכל אלה ישותפו אל הטבת הכל, אל כל מה שהוא נעלה מן המקום ונשא מן הזמן. והמחשבה עצמה מאמצתו, מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ויוצא הוא אל עמו, ומדבר ופועל, רושם את פעלו בדורו, ומשאיר זכרון עולמים לדורי דורות. הוא חי עם הנצח. מה שיעשה בעודו בחוג החומר הוא התחלה קלה בהטבה עם הכל, אבל מסודרת ומכוננת יפה למצב העולם החי וההוה בגדרי הזמן והמקום. ואלה הדברים בעצמם, בתמציתם ועילוים, יהיו נקחים עם ההויה הנצחית שלו, של עצמיותו החיה עם הכל, ותשוקתו האלהית תתגלה בכל דור ודור, מהמרום העליון גם עד עמק תחתית. ועמו ישאב רוחו, רוח הטוב, אל הכל, ברגש אם לא כל צרכו בשכל, וגם הוא יערוג אל האלהות, אל טוב, ומעל השחקים הללו יברקו להם ברקי נוגה תדירים. אם לא הוכשרו להתנשא לאלה המרומים, הנה ירדו ירידות רבות, יכשלו בהליכתם, שבע יפלו, אבל יקומו. הרוח העליון, במרומי הנצח והעז, משיב עליהם רוח אלהים חיים, עד אשר הקברות יפתחו, וגם עצמות יבשות מפוזרות יקומו ויחיו, ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד.
[34].
[עריכה]סכום הרוח הכללי של התרבות, של האור והשכלול, נוכל להיות אומרים שהוא קצוב כמו כל המקסימום של כחות המציאות. אין דבר נאבד ואין דבר מתוסף, הכל מתלבש ומתפשט. הקצבה של הרוח של הנשמה הגדולה הכללית, היא שרויה בעולם בקצבתה. בימים הראשונים נתגלתה בכל תקפה בגדולים יחידים, דוקא מפני זה שלא מצאה מקום להתפשט בהמון. ההמון לא הוכשר לקלוט בקרבו את האור, את כח הרוחניות של השכל הגדול, של החפץ הכביר, של המרץ הנשגב, ונדחף כולו ביחידים עושי ההיסתוריה. מפרק לפרק ומתקופה לתקופה הולך ההמון ומתכשר לקבל אל תוכו את אוצרי הרוח, ונעשים היחידים יותר בינוניים, וההמון יותר מתעלה. זהו סוד ההתפתחות. על כן אין ההתפתחות מביאה בשום אופן להתגאות כי אם על אוצרות הרוח שהבינוניות האנושית מצגת לפנינו, אבל אותם האוצרות שהגדלות מושיטה לנו, כל מה שהננו מתפתחים יותר, נכרע לפניהם ברך. הנבואה היא אחת מהאוצרות של הגדלות האנושית, שדוקא העדר ההתפתחות של הדורות הראשונים ביחס לדורותינו הוא הגורם היותר גדול להוסיף בקרבה יפעה גדולה. והמעלה היותר עליונה שבנבואה פגשה דור שלם בלתי מפותח, שקבלה אל תוכה את כל האור של הנשמה הכללית, שנדחקה להכנס לתוך הכלי האחד, המוכשר באופן לטוש מאד. נגדה הננו מוצאים את עצמנו נמוכים מאד, ומוכנים הננו, עם כל רכושנו הקולטורי, לכוף לפניה את ראשנו, כדי שנוכל להתבסם מריח בשמיה. משפט זה אנו צריכים להכיר, לשנן וללמד, ונדע מה עז וכביר הוא מגדל עז שלנו, של הנבואה העליונה הזורחת בתורת משה איש האלהים, אשר החל לרומם עם תועי לבב, אשר לא ידעו דרכי ד', עד אשר הרימם למעלת עם חכם ונבון.
[35].
[עריכה]קשה מאד לעמוד במקום שהאור מאיר ביותר. העין מתעששת לפני אור השמש ולפני כל אור גדול. באורות הרוחניים הדבר גם כן נוהג בכל תוקף. ביחודה לעמוד נגד האור המוסרי בשעה שהוא זורח על הנשמה. נורא הוא מאד להיות עלוב מעצמו, וכל מה שהאורה יותר מתגדלת, כן הפגמים של הנשמה יותר בולטים, והצער מתרבה. על כן זוהר המוסר התיאורי מביא את הדיכדוך של הנשמה וגם של הגוף. אם לא יוחש מרפא לחלי הנכבד הזה, ירושש יותר מדאי את הכחות היותר טובים. המרפא הוא הנחמה של הטוב המתגלה בעצם זה הצער. ההכרה בעדינות הנפש וביקר ערכה, כשהיא באה למדרגה זו להיות עלובה מעצמה, עושר גדול זה הוא מעודד ענוים בישועה. ויותר שהלב מתמלא צער על מיעוט הטוב, האור והיושר, שבתוכו, יותר הוא מתרומם בקרבו פנימה על עצם הצער המורה על גדולת ערכו.
[36].
[עריכה]אין לכל הוגה דעות עליונות להתבהל כלל אם ימצא את עצמו לפעמים חלוש בכחותיו ונטיותיו הטבעיות. יש לנו לדעת כי האור הרוחני העליון הוא כח נעלה, שאיננו מתישב כל כך יפה בעולם החושים הגסים. הנביאים היו מתבטלים ביחש למעמדם הפיזי לגמרי, וכל מי שהולך בדרכיהם מקבל עליו באהבה סבל של חלישות פיזית לפעמים, רק למען יוכשר ביותר לקבל את הרשמים היותר עליונים של עולם העליון. טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך. אמנם זה עצמו, שהמעמד הגופי הוא מנוגד מהמעמד הרוחני, יזכיר את האדם שהוא מוכרח שלא לשכח גם את הוייתו הגופנית, לא מצד חומריותו, ולא אפילו מצד רוחניותו. וצריך שיפנה לעצמו זמנים רחבים שבהם יהיה עסוק בחכמות המעשיות, ובסדרי החיים החברותיים, אשר בכל עת אשר ירד לעמק זה יאירו את דרכו בחיים אותם הברקים הגדולים שהוא רגיל לקבל אותם בשעה שהוא עולה ממעל לכל ההויה החושית המוגבלת.
[37].
[עריכה]הכל מובן רק מצד אור אין סוף. חלק איננו מובן כל עיקר, כי אם דוקא הכל. הדבר הוא ההפך מהדעה ההמונית, שסוברת שענין הכלל של אין סוף הוא בלתי מובן, וחלקים פרטיים מובנים הם. לא כן היא הדעה הבהירה. דוקא דבר בודד פרטי איננו מובן, ורק הכל הוא מובן. והכל הוא הוא אין סוף באמת, במובנו העליון, שהרי הוא עולה עד אין סוף ונובע ממנו. וכמו שרק אין סוף מובן הוא בכללות ובדרך היקף, כן אין מנוחה לשום נפש, ואין מעמד לשום רעיון ורגש, רק באין סוף. המנוחה באה רק מהשקפת עולם מלאה, הרואה לפניה רק גילויים שהם פרטיים לפי הסקירה הפרטית הסוביקטיבית, וכלליים במצב האמיתי האביקטיבי של אין סוף. אמנם המנוחה המבוקשת בא תבא רק אז, כשיהיה היחש של ההכרה הברורה העליונה מונח יפה בלב, בהכרת כל חמדתו, באותה ההכרה המוחקת בעז האור שלה את כל רע וכל כיעור, כל עצב וכל שנאה מן הנשמה, וממלאת אותה טוב ויופי, שמחה ואהבה, ובמילויים הללו נעשית היא מלאה גבורה ואומץ רב.
היחש הזה איננו בא מתוך ההכרה המונותיאיסטית שאומרת הפילוסופיא הרגילה, וגם לא מתוך ההכרה הפנתיאיסטית של ההכרה השפינוזית המתאימה לרגשי הזמן החדש, כי אם דוקא מתוך ההכרה האלהית הברורה והפשוטה של האמונה. למרות העושר וההוד ורב-כל שיש בתיאורים הללו של מונותיאיסמוס ופנתיאיסמוס, אינם יכולים להוציא את ההכרה האין סופית מכלל דבר וענין פרטי. אף על פי שהפרטיות היא מוכחשת מתוכה, מכל מקום לעולם האדם החושב הוא העיקר בעצמו, וכל מה שהוא חושב הרי הוא לו לקנין הממלא את מאוייו, ויחש הקנין יוכר תמיד, למרות כל רוממות ההגיון של הפילוסופיא המראה את ההפך מזה. ומתוך שאין הדעת מתישבת ברגש הפוך וסתור מתוכו, בהכרה שמורה על עצמה שהאדם מתבטל לפניה לגמרי עד לאפסיות גמורה, ועם זה הוא מוחזק בעצמו, ועושה הוא את ההכרה לחפץ אחד מחפציו השייכים למילוי ספקו, אשר על כן לא תוכל הנשמה למצא את מנוחתה. אבל מה שלא תמצא בכל צלצולים פילוסופיים, תמצא בעומק האמונה. האמונה העמוקה באלהים המוטבעת באדם, מורה לו שהוא בטל הוא במציאות לגבי רוממות האלהות, ואם יש צורך הוא מקריב בעבור הקשר לאלהים את עצמותו ואת חייו, ויהרג ולא יעבור. בזה באה למקור מנוחתה, וממשכת היא בזה על עצמה ועל כל סביבה את האושר הנדרש לסיפוק האמת לאמתה, שהיא התביעה היותר פנימית שהנשמה האצולה מאור האמת דורשת בכל כחה.
[38].
[עריכה]חסרון נמרץ יש בפנתיאיסמוס השפינוזי, והחסרון איננו בתוך עצמותו של המאמר כי אם בתוך האומר. הא כיצד, באמת כך נאה לומר ומחוור לומר שאין שום דבר חוץ לאלהות, כי אם הכל הוא אין סוף, וכל הפרטים אינם נראים פרטים מוגבלים ונפרדים כי אם לפי השגתנו, שאיננה נותנת את האמת בקרבנו פנימה. וכבר אמר גם הרמב"ם שאין מצוי אמת מבלעדו, ובידיעת עצמו ידע את הכל. אבל ההשכלה העכורה של האדם, וביותר הרצון העכור, הרוצה בדברים של תוהו ושל חסרון, זהו בעצם חסרון והעדר, שאין חסרון ושלילה שום דבר מצוי, כי אם חוסר הויה. וההכל שהאדם מורה עליו באצבעו הוא תמיד אותו הכל שהוא משיג לפי ערכו, ואם כן ההכל שלו הוא גם כן חסרון והעדר, וחסרון והעדר ודאי איננו כלום, ואם כן הוא גם כן איננו אין סוף ואיננו אלהות. על כן הפנתיאיסמוס צודקת היא רק על פי אותה המדה שיש שלמות באדם, בהכרתו וברצונו. מתוך אותה המדה הוא משקיף על שלמות ומציאות, וכל שלימות ומציאות ודאי איננו דבר אחר חוץ מאלהות. ולפי אותה המדה שיש באדם חסרון וליקוי בשכלו, ברצונו, ברגשו, ובכל מה שגורם פעולה על הכרתו, באותה המדה הפנתיאיסמוס הוא שקר. והעולם המוגבל הוא רק מצד ההעדר שבתוכו מסובב מאלהות, כמובן מתוך הצמצום המתגלה בתוכו ביחש לערך האלהות, שאין שייך לומר בה ערך. נמצינו למדים, שהדיעה האמתית, המנחה את האדם בדרך ישרה, המקרבתו אל האמת ואל הצדק, היא הדעה המונותיאיסטית המובנת לא במובן של הפילוסופיה, העושה את המחקר ואת הנחקר לטפל לתשוקת המדע שבאדם, כי אם לפי הנרגש בעומק האמונה וקבלת עול מלכות שמים מתוך הכרה וידיעה שלמה.
[39].
[עריכה]תיקוני הנשמות, זהו אחד מהחזיונות היותר נשגבים של העולם הנסתר, שהנפש הבריאה המתרגלת בחזיונות התיאוריים כשהיא מעוטרת בהדרכה מוסרית חינוכית כבירה והכשרה מדעית צלולה, היא מתענינת בו בכל חם לב טהור. המעשים הנם רק הסימנים החיצונים של נשמה מקולקלת או מתוקנת. אמנם גם הם משפיעים תיקון או קלקול לפי תכנם, אבל עיקר הקלקול הוא הקלקול המהותי, והתיקון הוא התיקון המהותי. העצמיות הנשמתית יכולה להיות במצב זך ובהיר, במצב נכון המוכשר לפעולת חיים ונצח, ויכולה להיות קדורה ושחרחורת, שהעולם החי והנאור יהיה כלו הפוך ממהותה, וממילא היא עורגת להחריב, לשבר ולהרס הכל, מפני שכל הטוב הוא הפך ממנה, וההפך הזה הוא דוקר אותה מכל צד. וכל מה שתתגלה בקרבה במהותיותה יותר ויותר, כה תגדל צרתה, וכה תחוש בעין פקוחה שהכל מנגד לה והולך במהלך הפוך מכל מהלכה. זהו גורל נשמה נדחה, אשר אין קץ לעניה. והלב הטהור, המתגלה בבחירי האדם, מתעורר לחמלה עליה, וההתעוררות הזאת כבר עושה היא זרם פסיכי רוחני עצמי עמה, והזרם היוצא ממקור חיים אמיצים, ממעין של חופש ובחירה טובה, מתערב עם המהותיות המטורפת, המשתקעת ביון מצולת הרשע ובעומק הצער ויגון העולמים הרועש וקורע בזעף, ומשביח שאון גליה, מרככה ומנחמה, ומעורר בקרבה את ניצוצי האורה הנעלמים בחובה, עד אשר תקנה הויה חדשה, ותשוב לימי עלומיה, לימים אשר עוד לא קדרה את פניה ביון הרשעה. וחפץ התיקון הנשמתי הולך הוא ומתגדל בלב הטהור המלא רזי טהרה, ובוקע את כל המחיצות, מרחיב את כל הגבולים, ועולה הוא עד הים הגדול של הנשמה הכללית של האומה, הסובלת מתרגילי הרשע של המון המעשים הרעים שהחשיכו את יפעתה. ופונה הוא החפץ אל הנשמה האנושית הכללית, ואל הנשמה החיה, ואל נשמת החיה של עולם העשיה, אשר במקום שנתגלה החופש שם אורב הנחש של הנטיה הרעה להרס וכליון, ומשתוקק הוא הרוח הזך להיטיב את הכל, להנעים את הכל, וההשתוקקות מעירה רצון כביר, טמיר ונעלם, וחודר הוא בחשאי, ומהפך עולמי עד של מדבר ציה וערבה לעדן גן אלהים.
[40].
[עריכה]החפץ הבודד, האדיר, לתקן כל הנשמות והנשמה הכללית כולה, מתפרט להמון חזיונות, מתגלה בטפוסים היותר מוצקים ואדירים שבבחירי האנושיות, בטפוס החיים החמריים שאנו רגילים לראות בכדור ארצנו המתגלה לפנינו בתכונתו המוגבלת, והוא פועל בלא הרף בסתר ובגלוי. מגלי אורו שהוא מרעיד תמיד מצטלמת הקולטורה היותר טובה. כל החזיונות היותר מלבבים שבחיי הרוח והמעשה, שבחיי החברה והיחיד, כל האמת היותר עליונה המתגלה בתמצית היותר טובה של הפיוט והשירה היותר ברורה, ושל חוקי הצדק המשפט והמוסר היותר שקול ועליון, כח החיה שבכל אלו האופנים הוא החפץ הטוב של תיקון הנשמה הכללית וכל סעיפיה, המתגלה בחסידי עליון, בני עליון, שכל מעינם הוא אור אלהים והזרחתו בעולם, בכל החיים וכל מצביהם.
[41].
[עריכה]ההטבעה הנשמתית העצמותית מתגלה היא בגדול בכל פרטי קויו ושרטוטיו. ההכללה של הרוח לאיזה דרך הוא פונה, אל הטוב או אל הרע, זה יגלה גם לעין בינונית הבלתי חמושה כל כך בזוהר עליון. האופי הנשמתי הצלול, כשהוא מתחבר עם הדרכה של חינוך זך לימודי והרגשה אלהית פנימית, המתגדלת לפי ערך של צלילת חפץ האמת והצדק המתגבר בלב, ברעיון ובפועל, על פי חופש הרצון העצמי, ולפי בהירותו ואורו, ולפי הרגלו ותרבותו המדוייק, מתגדל כח ההכרה הדקדוקית, ולעיני הרוח יתגלה כל קו ושרטוט, כל נטיה קטנה להימין או להשמאיל, לצד הזיכוך והעילוי או לצד ההכערה והמורד, ולכל פרטיותיהן של הנטיות הצפונות ברוח, המטביע חותמו על הפיזיגנומיה בכל דקות ודיוק נמרץ. ולמראה העין הבוחנת את הנפשות הסובבות עם כל נטיותיהם, ליקוייהם ורפיונותיהם, מתעוררת החמלה, ומתגדל החפץ לתקן ולהעלות, להרטיב ולהאיר, עד שהנשמה הגדולה מתבודדת בהמון געגועי חמלתה, ולא תדום מהעיר כל כח חפצה להזריח אור ישרה על פני תבל ובניה. אור אלהים הוא המתגלה בבחיריו, שהוא מקיים את בנין העולם. כי לד' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל.
והחוש הרוחני כשמתפתח, כשמתבכר על ידי המון טללי חיים, איננו נזקק עוד למראה עין. ההפעלות הבלתי פוסקות של המרוצות הרוחניות העצמותיות של כל גלי הנשמות, מתגלות הן בקרב הרוח הגדול, המחובר בקשר אהבה נצחת עם כל היקום. ההופעות הזרמיות פועלות בלא הרף, והן שולחות את קרניהן בדרך תיקון או קלקול, עונג או נגע, שמחה או עצב, לכל מרחביה. והנשמה המרכזית סוקרת הכל וצופה כל, שמחה בכל זיק של אור, בכל קו של תיקון, בכל נקודה מזהירה בזוהר של שלום ושלות עולמים, וחפץ אהבת כל הולך ומתגדל לרגלי גדולת הידיעה ההכרה והחושיות. ומלאכי אלהים אלה הולכים בין בני אדם הדומים לבהמה, סתומי עין ואטומי מח ולב, אשר רק בהרגשה עורת יכירו מעט מזער את יקרת הסגולה ואוצר החיים אשר אתם. אבל מה מאושרים יהיו בני אדם בעת אשר יכירו וידעו את האור המתלוה עמם בכל עת. כמה ירמו וינשאו כי ידעו כי החלק היותר עליון [---] עליון מהוייתם העצמית, מוצא מקום בבני מינם, אשר בהם הוא מתעלה לאומץ עולמים ולעדנת אלים. בריתי היתה אתו החיים והשלום. התרבות הולכת ומבקשת את האדם העליון, עד אשר תמצאהו. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו.
[42].
[עריכה]לכל מדה של פיתוח יש הכרח המעיק את המתפתחים על ידו לבא אליו. לא יוכל שום יצור לעמוד באמצע הדרך לאמר לא אלך הלאה. מוכרח הוא להתפתח. ההכרחים משונים המה בתכונתם. וכיון שבא הדבר לשדרה של המרגישים, כבר באים מדות השונות של היסורים למרק את הכרח הפיתוח, שאם ירצה המרגיש, ביחוד מי שכבר בא לידי איזה מדה של חופש ובחירה עצמית, לעמוד על עמדו ולא להתפתח יותר, יסובוהו יסורים גדולים אשר יכריחוהו להפטר מהם, והדרך המובילה אל הפיטור מהיסורים היא עצמה דרך הפיתוח. אחד מהיסורים הרוחניים השרויים בנפש האדם החושב והמרגיש, הוא שנאת המות ויראתו. הרעיון הזה, אשר בשוא יסודו ואין לו כל מקור בשכל, שורה הוא דוקא במפותחים ביותר, בבעלי הרעיון והרוחניות, ואיננו מפותח כל כך בשקועים בדברים חומריים ותאות החושים. הסבה היא מפני שאלה האחרונים אינם יכולים לבא לידי אותה המדה של פיתוח לפי מעמדם שיהיו יכולים להפך את יסורי פחד זה לנועם ועונג, על כן זה הפחד עצמו הוא רחוק מהרגשותיהם. לא כן הוא בבעלי הרוחניות, כשיתגברו במעלתם ויכנסו בהיכל הרוח בכל הוייתם, אז תסובב אותם החדוה הרוחנית המלאה, שהיא חדות אלהים, אשר היא מתגברת תמיד בלבבות הטהורות, העורגות באמת לחיים של אמת. וכפי רוב היגון, שהמות והעברת החיים של החושים, אל החיים של הדעה והשכל העליון מסבב, כה יגדל העונג, אחרי אשר האהבה אל החיים הרוחניים הממשיים תגמר את תכונתה בלב ונפש בכל ההצעות התכוניות העמוקות בעומק הנשמה. על כן לא יוכל בעל הדעה לעמוד על עמדו. הוא מוכרח להעמיק בחקר שכל וברגשי קודש, עד אשר נועם ד' יהיה חלקו, וצרור החיים יהיה עמו תמיד. ואז כל ציורי הפחד של חזיוני המות יהפכו לו למשוש תמידי, אשר ירנינו את לבבו בכל עת ויחבבו עליו את החיים עד מאד. כי באמת אין אז כל זכר למות בקרב הלב, כי אם כלו הוא מלא חיים, כאשר החזיון המעציב של המות איננו נופל כי אם על המעמד החימי המשתנה בעורקי הגויה, אבל במעמד הפסיכי היותר עצמי הלא מתנשאים הם גלי החיים למרום עוזם. עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.
[43].
[עריכה]הנשמה המפותחת היא תמיד קשורה בנשמת ההויה כולה. היא מקשבת תמיד את הד קולה, ועורגת את העריגה הכללית הראויה לפי גודל הוייתה. המעמד הפרטי שלה תמיד מכונף הוא ומתבטל בתוך ההויה הכללית, וחפץ ההטבה והעילוי מונח אצלה רק בתוך הכלל כולו. מתוך אהבת הכלל היא באה לאהבת הפרטים, אפילו לאהבת עצמה. בכל מקום שהשכל והרגש הטהור שולטים, שם אין אהבת הפרט מובנת, אפילו אם תהיה חוזרת לעצמות האוהב, כי אם בהיותה מכונסת בתוך אהבת הכלל. הפרט כשהוא לעצמו הוא מלא כל כך ניגודים וכיעורים, עד שלא יוכל למצא חן בעיני הנפש היפה, ואיך תוכל לרחוש לו אהבה. ומה יועיל אם הפרט הזה יהיה היא עצמה, וכי שוחד תקח הנשמה המפותחת לנטות לעצמה מה שלא תהיה יכולה לנטות אל אחרים. וכל המדה של העצמיות מה היא אצל הרגיל תמיד בהסתכלות כללית על חזיוני הכלל. לא כן הכלל. הכלל הוא שלם מצד עצמו, נחמד הוא מצד מהותו, אין בו שום כיעור ושום ניגוד, הוא כולו הרמוני, וממילא הוא כליל יופי, וכל נפש יקרה מתרוממת לאהבה אותו, וממילא חוזרת האהבה על כל חלקיו, ואהבת עצמו הנטועה בלב בשר תמצא אז את מעמדה הרוחני המתאים לרוממות הדעה העליונה. ומתוך פיתוח אהבה כללית זאת הולכים הדברים ומתפרטים, ונולדים כל חזיונות האהבה הפרטית, המלבבים כל כך ביפים ועוזם. על כן ההכללה וגדלות ההצטיירות, זהו תעודת הגודל אשר לנשמת האדם, שכל התרבות לכל מדותיה סוף סוף תביא אותו אליהם, [למען] יגדל וחי לעולם.
[44].
[עריכה]היחידים משפיעים על הכלל, מצד המרכז היותר עליון שבהוייתם. בכל יחיד יש מרכז עליון שהוא מצייר בנפשו, בדרך בירור או בדרך ערפלי, מה הוא המגמה העליונה שהוא חפץ ממהות הכללית של הוייתו. ובשביל זה הדבר הוא מתאמץ לעשות את המעשים החפשיים שלו, שהם המעולים שבמעשיו מצד המוסר, אותם המעשים שאיננו זקוק לעשותם מצד שום אונס והכרח חיצוני. וממילא מבצבץ רוח כללי זה ונכנס גם כן בתוכיות של המעשים הבלתי חפשיים, שיש בהם הכרח של טבע, של הרגל, או של סביבה, והם נעשים גם כן בתור השלמה לצביון החפשי. אותו הרוח מתקבץ, מצטרף אחד אל אחד עד שהוא בא לחשבון גדול בכלל חבורה קיבוצית, משפחית, לאומית, או אנושית כללית. נמצינו למדים, שאם הדעה של הפרט היא צלולה ומגמתו היא טהורה, מתגלה אחר כך בירור זה וצלילות דעה זו עם כל יפיה ואימוצה בצביון הכלל. ואם המגמה הפרטית היא עכורה, מעוותת, ובלתי ישרית, מתבלט אי הישרות שבה באופן עז וקשה בתוך הכלל כולו, עד שנולד מזה אופי של ממלכות רשע.
[45].
[עריכה]האדם יכול לראות את צלם חייו באופן בלתי מוגבל, ומזה יוכל להבחין את מעמדו בסולם המוסר הכללי, שהוא התכסיס של השתלמות הרצון. הוא יכול לצייר בעצמו איך היה רצונו נוטה אם לא היה יכלתו מוגבל, אם כחותיו היו מגיעים עד גבול הענקיות היותר מגוזמת, ושום איום ופחד ממעלה וממטה לא היה לו על הדרכת רצונו. אז, בעת אשר תחול עליו רוח חן ונעימות עליונה, ימלא רצון וחשק ציורי להיטיב לכל, להעמיד הכל בחסד, ביושר, למלא הכל עדן ונחת, לבער כל עול וכל רשע, ולמלא עולם רוממות ואידיאליות נצחת. אבל אם נפשו טבועה בבוץ של רשע עצמי, אז יהיה מרוץ הציורים הבלתי מוגבלים הרג ואבדן, שממה וחרם לכל, האבדת והכחדת כל, והשתערות הוייתו העצמית חמושה בכח עצום ורב, מלאה שכרון של עז ונצחון, והלאה לא תוכל לחדור, הרי חושך מחשיכים את עיניה, כי כך היא אופיים של נפולי החטאת. אסור ימצא את עצמו בכבלי רשעו. מגמה צוהלת בצהלה טהורה לא ימצא לכל פינות חופשו הבלתי מוגבל, אבל חרון אש וזעם מרעל ימלא את כל חושיו. אז ידע שנתגלה אליו כל שיעור הקומה של הרשע שבנפשו, וידע בדעה וכשרון איך לאסור כח איתן זה ברסן צדק עולמים, עד אשר יהפך כולו לאור חיים וחפץ טוב, אשר ישוב להגלה עליו בפנים מלאי רֹך ונחת. בעת אשר יאבה לנסות את ציור כח הבלתי מוגבל בקרבו פנימה, אשר לפי מרבית הטוב המסודר אשר יגלה בקרבו פנימה, ידע כי כן עלה בידו להיות עולה בסולם ההתפתחות המוסרית הבהירה.
[46].
[עריכה]השתערות הציור בצורה חפשית ולא מוגבלת, פועלת היא גם בהיותה גנוזה בחדרי חדרים, גם על היחיד גם על הציבור היותר גדול. תכונה לאומית אמיצה יכולה גם היא להתברר על ידי חפצה המתגלה ביצירותיה היותר פיוטיות, היותר מתרוממות אל הגבול העליון ששם אין מצרים לחפץ. כפי עומק הטוב שבנשמת האומה כן יהיו יצירותיה היוצאות מבחירי כחותיה, וכפי עומק הרע שבה יגלה כלל החזיון בכח יצירתה החפשית גם היא. אין דבר המוציא לאור את הטוב המלא נצח ועיזוז שבתכונתה העצמית של כנסת ישראל, כחזיון הטוב המלא השגור בפי הנביאים, שהם בחירי בניה, שרק על ידם התגלם הצביון הפנימי של החפץ הבלתי מוגבל שבקרבה. בשביל זה הטוב המוחלט הננו חיים, עמלים ונלחמים, ומובטחים לנצח. ההגבלות, ההכרחים, הנם דברים קצרים, מוגבלים כפי תכונתם שהם מפעילים עלינו. אבל החופש הבלתי מוגבל, הוא ישאר לעד, הוא האפי הפנימי, שכל המעמדים מכסים רק חלק קטן מהוייתו שהוא מתגלה בהם. והחופש שהוא שואף רק לטוב, לחסד, ליושר ולצדק, זה ינצח ויגלה תפארתו לעד. בצורה הבלתי מוגבלת, החובקת עולמי עד, מתגלה הבטחון של ההויה הנצחית המוסיפה תעצומות לעם אשר אלה לו. בטחו בד' עדי עד, כי בי ה ד' צור עולמים.
[47].
[עריכה]ההזרמה הנפשית של [הכלל] היא היותר אמיצה מכל מה שאפשר להיות מהתנועות הרוחניות המהותיות המתגלות בההויה הרוחנית העצמותית, ההוות בחוג שהפסיכיקה האנושית היחידה עם הנפשיות הכללית מתארגנות שם לחטיבה אחת, והן מתחברות זו לזו על ידי כל השלשלאות הרבות שהיחיד הפרטי מתרתק על ידן אל הכלל.
ההתחברות העצמית אל הכלל בהוייתו האמיתית, במהותיות הרוחנית השלמה, יוצאה אל הפועל על ידי הפניה הזרמית בהשגה יותר עליונה בערכה המדעי, וברגש היותר כביר בערכה של הנטיה הנפשית, אל מרום האמת והעריגה. דוקא ההזרמה הזאת מושיבה את הנפש במרכזה של כל ההויה, וזה יוצא אל הפועל במעמד הנשמתי של הפניה אל האלהות המוחלטה. מתאדרת היא נטיה זו לפי גודל הזרם, ולפי טיבם הזך והכביר של האמצעים הרעיוניים, שדרך מעברם ילך הזרם הנשמתי האיתן, השוטף ממלא הנשמה הפרטית במלא כל ההויה.
[48].
[עריכה]בתוך גלי הנשמה המתנשאים, מתנשאת כל ההויה, והיחש היחידי מתפלש הוא במלא כל. כל מה שההקדמות המוסריות השכליות, וכל הדברים המכשירים את העריגה האלהית שתסול את מסילתה באומץ רב, בזרם של אהבה נשאה ושל יראת רוממות מרעשת כל נימי הרוח, השבים לפעול גם כן על כל עצם, על כל לב ובשר, על כל קרב וכליות – כל מה שהכשרים אלה רבים הם וגמורים בכל צביונם, כן תגדל הפעולה של ההזרמה בפנימיותה, וכן יגדל פעלה על כל העולם היחושי, שבדרך השאלה הננו אומרים שהיא מחוצה לה, ובאמת כל כך גדולה היא הנפשיות אפילו הפרטיות, עד שקצרה ידנו לתת לה גבולות, ובכל מקום אשר מגעה הרוחני מתפשט, הכל הוא בקרבה ובפנימיותה. בגודל האלהי הכל מתגדל. כל חפץ ורצון יגדל בכביריותו ובערך הערכתו במהותיות של המציאות, לפי הערך של הגודל האלהי המתגלה בקרבו. הגודל האלהי, ביסוד חכמה, רגש, וקניה מעשית אמיצה, הוא מגדיל את מרץ החפץ. וכל שפעת החיים הנשמתיים, אהבה ושנאה, משפט וחסד, כעס ורצון, כל אלה וכל הדומים להם בנטיות הנפשיות העושות את הנפש הפועלת לנפש חיה ומרגשת עונג וצער, גדולים המה לפי הערך שהגודל האלהי מתגלה, ולפי ערך זה מתהוה בפועל השליטה המציאותית בכבירות הרוח על העולם הפנימי והסביבי. ההשלטה הגמורה תבא בקרבנו לעומת המדה שהננו עולים להיות נשאבים בתוך הגודל האלהי, עד אשר נחוש את המהלך האלהי באותה הקורבה והצביון שאנו חשים את מהלכי זרמי נפשנו הרוחנית. המדע יודיענו שחוש זה הוא סוביקטיבי, ואין לנו מדה איך לערך את הגודל האלהי בכללותו, וקל וחומר שאין בנו כח מצייר לדבר בערכיו בפרטיות. אבל הקירוב הפנימי היותר מוחש לנו בחוש נפשי פנימי הוא מנשאנו אל העולם שכולו חיים ואור, והננו נעשים לפי מדת התגברותו בקרבנו מלאי מלכות וגבורה.
[49].
[עריכה]אין האנשים המעשיים יכולים לרדת לסוף דעתם של אנשי הרוח. האחרונים מוזרים הם להראשונים לגמרי. לא יוכלו להרגיש אף כל שהוא מרגשותיהם, לא יבינו את צרותיהם ואת תענוגיהם. זהו קו מבדיל בכללות בין האנשים אשר הרשימות החושיות חזקות אצלם יותר מהרשימות הרוחניות הפנימיות. והקו הזה בעצמו הוא מבדיל בין קודש לקודש, כלומר בין אנשי רוח סתם, אשר המושגים הרוחניים וההתעסקות של כל קניני הרוח בכלל הם מתאימים לתכונת נפשם, לבין אנשי רוח אלהים, שההשגה האלהית וההתעסקות התדירה בכל כלליה ופרטיה היא תביעתם הנפשית היותר אופית ומרכזית. את הצמאון האלהי האדיר והכביר, הסוער תמיד בלא חדלון במעמקי הנשמות הגדולות הללו, לא יוכלו לשער כל חכמי עולם בכל המון חכמותיהם, את העושר הנשמתי הפנימי שיש בהשקפותיהם של אלה הנשמות, שלא העולם היבש, המצומצם והמוגבל, עם כל החכמות המשמשות אותו יחד, הוא מקור לכל תנועותיהם הפנימיות החיוניות, כי אם ההשערות, האימודים, ההיקישים והמשפטים, הציורים והדמיונות, התכונות והמדות, אשר אפשר לחיות בהם חיים אלהיים ולמלא על ידם את הנפש תשוקות ומגמות אלהיות. אלה גדולי הנפש הנם הפרי היותר עליון של הצורה האנושית הכללית. רק הודות להמתק האלהי המופיע תמיד בנשמות הללו, יש נועם בכל החיים ובכל חדרי הרוח ופריו.
[50].
[עריכה]הקשר הרוחני העצמותי, המקשר את כל המציאיות הרוחניות בשטפי נהרותיהם הרבים הזורמים אל הים הכללי של העריגה המדע והציור האלהי, הוא פועל להפיח תמיד בחשאי, בלא שום הכרה מצד האנושיות הגסה המטורפת ברגשי תאותיה וקפדונותיה הפעוטים, על כללות המאויים והשאיפות המתהלכות בתוך החיים כולם, את הזיק היותר טמיר מן השקיקה האלהית המלבבת את הכל, המעדנת את כל, הנותנת מקום בחיים לכל פיוט ואהבה, וממילא היא ממתקת את מרירותו של הרצח והזעם הכלבי, העלול להתגבר מדי יום ביומו בשדרת החיים, ובצורה מפותחת בקבוצה האנושית. הספרות, וכל האמצעים שבנתה התרבות האנושית לגלות על ידם את זרמי הנפש היותר נסתרים, לא התחילו עדיין לחדור בחדרי קודש אלו. הבולמוס של ההגבלה, והחיצוניות האוכלת את החיים, המיבשת כל גרם, מיבשת היא את הנשמה הספרותית, וממילא מזדהמת גם כן נפש עסקניה, עד שעיניהם נעשות טרוטות ולא יוכלו להביט ישר אל האור הגנוז האלהי אשר בנשמת אנשי אלהים. כי חקר כבודם כבוד. ומי אשר יוכל לעמוד בתוך היכל קודש זה, ששם סוד ישרים צפון, כבר הוא מוכשר להיות שוכן בחצרות ד' ולבקר בהיכלו.
השלמת הספרות נעוצה היא בההשלמה של החלק העליון שבה. היצירה החפשית מוכרחת היא להכנס בדרך ישר וחפשי בעולם האלהי, אשר השער אשר דרך בו תבא הוא ההתגלות הפרזית של הנשמות האלהיות הנעלות מכל עסקי חברה וכלכלה מוחשית, עד אשר היופי הפואיזי שלהם ישלים בקויו הבהירים את הדבר היותר חסר לנשמתה של הספרות המתחלשת. כמה שהדבר הגדול הזה נוגע לכל האנושיות ולכל הקדמה הכללית של היצירה, זהו מוקדם בזמן להאמר, וקל וחומר להעבד מצדנו. אבל היצירה העברית, שבימי אביבה חיתה על המבוע האלהי, וכל סעיפיה אשר נמשכו ממנה בכל התולדה התרבותית הארוכה, בנוי הוא על פי החזיון של התגלות המטמון האלהי שבנשמות הגבוהות של בני אדם. הגילוי הנפלא הזה אשר זורח היה בכל הספרות שלנו כל זמן שהיתה מבוססת על הבסיס של הקדושה האמונית, אף על פי שלא היה מהוקצע כל כך מצד גזרתו החיצונה, מכל מקום פעל לאור וחיים פנימיים בכל הדרך הגדול אשר דרכה עליו כנסת ישראל בגלותה. עכשו ירד גילוי זה ונתכסה לגמרי. מאז החלה הספרות החילונית לצאת חוץ למחיצתה, אבדה הספרות שלנו בצורתה המודרנית את היכולת, ביחד עם הנטיה, לחדור אל עומק חזיונות רוממים כאלה. והחסרון הזה הוא המטיל עליה לאות פנימית וזילזול עצמי, בעיני עצמה, בעיני מחזיקיה, ובעיני העם כולו שאליהם היא פונה. תרופה אחרת אין, כי אם לשוב אל העולם האלהי עם כל הופעותיו. אף על פי שלזה צריך דוקא שיהיו חלוצי הספרות אנשים שרוח אלהים לא זר לרוחם. רוח אלהים יותר מכל הכשרונות מוכרח הוא להתבלט דוקא על פי האופי הלאומי, ורוח אלהים בצבע האומה זהו התוכן של הדת המעשית וכל הרגשות המתיחסים לה, שאי אפשר לעמוד על אופים כי אם כשחיים בקרבם ועל פיהם. כללו של דבר, תחיית הספרות דורשת, כמו תחית האומה בכלל, תשובה מעשית, הרגשית ושכלית, וכשהמעלה העליונה שבספרות חוזרת לתחייה, שב הכל לתחיה, כל הסעיפים היותר רחוקים, והמבט החפשי האיתן חוזר לחיות ולהחיות. והחבה הפנימית, שהמבוע האלהי הוא לעולם נשמתה הקיימת, תחל להיות חוזרת על הספרות ההולכת לטמיון. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים, בנוה תנים רבצה, חציר לקנה וגמא. והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה, לא יעברנו טמא והוא למו הולך דרך, ואוילים לא יתעו. לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה, לא תמצא שם, והלכו גאולים. ופדויי ד' ישובון, ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
[51].
[עריכה]ריתחא דרבנן, זהו הזעם האלהי השרוי בלב הנשמות הגדולות, אשר השלמות האלהית, המוסר האדיר והטהור, ההרמוניה האלהית הנפלאה עם כל זיוה ונעמה, היא תמיד משוש חייהם ומעמד נפשם, והם מביטים על המציאות וניוולה על פי התכונה הקצופה שנותנים לה בני אדם המתגאים בתרבויותיהם, אשר מפני שכחת אלהים הגסה השורה במוחם ולבבם, הולך הזרם החי שביצירתם ונעשה מזוהם, מגושם ועכור, וכל העולם הנאה הזה, החי, המלא עדן ונחת רוח, שירה וזמרה, אהבה ושלום, וגבורת רוח המתחדשת לבקרים וזורמת זרמים חדשים מחיים לב בכל רגע, עולם זה נעשה כעור ואפל על ידי ההשתעבדות הגסה לנטיות מזוהמות, לדמיונות אויליות ורשעיות, והכל מתענים בקרבו, קוצפים על עצמם ועל העולם, וקצפם הוא ממאיר ומעלה הבל של סרחון ובאשה נוראה, והנשמות מצטערות ומתמקמקות, וצוללות בעמקי רשע. והנשמות הגדולות, המלאות זיו אלהי בקרבם וטוב נצח אצור בחובם, חמלתם מתעוררת ומעלה את קצפם. אבל קצף זה כמה נעים ומתוק, כמה ערב ונחמד הוא, עם כל איומו ומוראו, מהודו ושאתו תרגז הרשעה כולה, והחלחלה הנסתרת הנכנסת גם בלבם של הרשעים היותר מוחלטים לקצץ מעט את כנפי אכזריות לבם, באה על ידי הצינורות הגנוזות של ריתחא דרבנן, הבוקע מנשמות הנאצלות של שרי קודש, הגלויים והנסתרים, שבכל דור ודור.
[52].
[עריכה]כל הרעיונות כולם, כל זמן שהם הולכים בתוך החוג הפרטי, אפילו כשהם מתנשאים לעליוניותה של הספירה הרוחנית הפרטית, הם בכל זה קטנים בשיעורם הכמותי והאיכותי, ונפשנו השואפת לגדולות ורמות לא תוכל להמלא מהם. כיון שהם מתעלים ומתרחבים ונכנסים לתוך החוג היותר רחב של הלאומיות הכללית שלנו, הם מתגדלים, ואנו מרגישים בהם אז יותר חופש רוח ורוממות נפש, וכל הדברים המעשיים והמוסריים הרוחניים שיהיו מתרכזים על ידם ימצאו בקרבנו מקום יותר חשוב ונעלה. אמנם גם גודל זה לא ישאר לאורך ימים. סוף כל סוף המסגרת הלאומית היא גם כן איננה רוחנית טהורה לגמרי, ואיננה מוסרית מופשטת הראויה להתעלות נצחית מצד עצמה. ממילא תדחק אותנו נשמתנו האלהית, האצולה מגבהי מרומים של ההכללה היותר עשירה, להתעלות עם ספירת מחשבותינו והגיונותינו הלאומיים אל הכללות האנושית. אבל החיץ שבין האנושיות ליתר היצורים גם הוא איננו תחום החלטי. חומת גיטו זאת גם היא עתידה לנפול כשהמאור האלהי הכללי, המלא חכמה וחסד כולל כל, מאיר בקרב הנשמה החיה שבנו, עד שאנו מתנשאים לאגד את כל היצורים הכלולים בתוך חוגנו המורגש והמושכל. ההטבה והאהבה, וההתענינות העמוקה בגורלם, חודרת אל כולם. אבל גם החוג הכללי שלנו, עם כל הרחבותיו, יצר לנו מדי גדלנו, והמרכז הנסתר שבנשמתנו עולה הוא בשאיפתו למעלה מחוגו, וחפץ הטוב מתפשט מעל כל החוגים שנותנים את הארתם הכללית בנשמתנו, עד שאנו מתעלים על ידם אל מרומי הכלליות והאחדות. וחפץ הטוב היחיד מתפרץ ממעמקי הוייתנו ומזריח את אורו בקרבנו פנימה, וכל העולמים כולם ונצחם, התעלותם ויחודם העלז והמפואר, מתהוה בקרבנו למגמה קרובה ובהירה, ונשמתנו היחידה מגלה את ניצוצותיה הנסתרים על כל היש שבנו, ועריגה תמידית ליחודו של עולם הולכת ומתפתחת בקרבנו, ועל כל פינה שתשיג ידנו שמה הננו מלאים אז תשוקה אלהית לצקת את רוחנו הטוב, להיטיב ולהעלות. ובחדות אלהים הננו נגשים אל כל ענף אשר בו נמצא לח של הטוב היחידי הכללי, הלא המה כל ענפי המוסר, הדת, והחיים בפועל, אשר בכל יושר נהגה בהם, ובכל אשר נגע ידינו אל פעלם, ישתפכו על מרכז הוייתנו היותר חיה ופנימית כל אותם זרמי חיי קודש, שחי העולמים צפון בהם. בכוח חיים אדירים הללו, הננו מוכנים להחיות את כל, וראשית מעשה של תחית מתי עולם, אשר אחריתה ההויית המציאותית מי ישורנה, תחל בהתגלות החיים, בבא עת קץ ועת חפץ לתחיית האומה, שהנשמה האלהית אשר נרדמה בקרבה החלה להתנער. וכל המגמות האדירות, היותר חפשיות ויותר כלליות, מוצאות את מקום מנוחתן ותקות התרחבותן ופיתוחן באוצר לאם זה, שיחיד חי העולמים הוא מנת חלקו תמיד.
[53].
[עריכה]לא הכל מוכשרים הם לחשוב על דבר האלהות, כי אם הנפשות היותר עדינות, שיש להן הכנה טבעית ולימוד חינוכי שהביאן למעלה זו. אבל הצורך הרוחני של המחשבה האלהית נמצא בכל אדם, אלא שיש הפסק בין הצורך להיכולת, כמו שיש צורך אסתתי לכל אדם, וכל אחד יש לו נטיה לכלים נאים ודירה נאה, אלא שיחידים הם שהיכולת שלהם מסכים באופן הגון עם הצורך. וכשם שגם היותר ירודים שבבני אדם והעניים היותר שפלים אין החוש האסתתי שלהם נעקר לגמרי בשביל מיעוט יכלתם למלאותו, ומתמלא הוא במקצת על ידי סיוע של אחרים בעלי יכולת יותר גדולים מהם, או על ידי עזרת הכלל, כן בעלי הרגש והעיון היותר טובים שבבני אדם מסייעים אל כלל ההמון את היכולת על דבר המחשבה האלהית. והעזרה היותר גדולה היא מה שהגדולים מכשירים את האמונה האלהית, מחזקים אותה ושומרים את קניניה, שעל ידי זה הולכת היא המחשבה העליונה של גדולי האדם ומפלשת נתיב בין כל השדרות, עד שגם החסרים כל כשרון של מחשבה רוחנית עליונה גם הם מתפעלים התפעלות נפשית מהמחשבה על דבר האלהות.
[54].
[עריכה]כשם שאושר גדול הוא לשכל כשהוא מלא משפטים שכליים ברורים על דבר האלהות, כן היא גם כן מעלה גדולה להדמיון, שהוא גם כן כח עומד בנפש, כשהוא מלא דמיונות מאירים על דבר האלהות. וכשיודע המדמה את הדמיון את ההבדל שבין הדמיון להשכל, אז שולטים המה הדמיונות בתחום הראוי להם, ואינם נוגעים בנחלת השכל אפילו כמלא נימא, ויבנה אז עולם מלא, שהמאור הגדול של השכל והמאור הקטן של הדמיון יחד משכללים את יפיו.
[55].
[עריכה]כשחושבים על דבר העולם בלא מחשבה אלהית, אין יופי רוחני מתגלה בנפש. כי כשמציירים כח עור פועל בלא שום השכלה ושאיפה, אין כאן כי אם כיעור, ונמשך מזה שאי אפשר שהנפש החושבת כך תתמלא ביופי רוחני פנימי, ועל כן מתכערות גם כן הנפשות על ידי מחשבה זו, ותפארת החיים והוד המוסר נמחק, ובמקומם נחקק רק הדפוס הזועם של כח רודה, שמתגלה על פי הנטיות שהבשר מרגישן ומזעזע על ידן גם את הרוח. על כן באה משכחת אלהים – שפלות העולם כולו. אבל המחשבה האלהית על דבר העולם, על דבר התהוותו והמשכת הוייתו ושאיפת עתידו, כיון שהיא מציירת זיו שכל והדרת חפץ של טוב אדיר ונעים, מיד היא מתיצבת נוכח קלסתר של יופי רוחני אשר אין קץ לתפארתו. וזה היופי ממלא את הנפש המציירת כולה בשפעת אורותיו, ומזה נמשך ההוד של החיים, וכל הנטיות היותר עדינות שבנשמת האדם הולכות ופורחות.
[56].
[עריכה]עיקר עלבונה של תורה היא עלבון המחשבה הרוחנית החפשית והטהורה, ההולכת וזורמת בנשמתם של כל בעלי שכל אשר הכשירו את עצמם לחשוב ולהרגיש. כשם שממיתים את הנשמה על ידי בטלה, על ידי התעסקות בדברים חומריים גסים, כך ממיתים אותה על ידי ריבוי ההתמדה החמרית, בין ההתמדה במעשים באפס נתינת ריוח של התבוננות איך לזככם, בין התמדת הלימוד באין נתינת מקום להמחשבה להתפשט, להיות משוטטת בעולמיה. מכאוב הנשמה על שמדריכים את מנוחתה אין לשער. היא מקולעת מכף אל כף, צרכי החומר מעבר מזה, התאות הנמוכות והמדות הרעות מעבר מזה, וההתמדה החמרית מעוללת אחריהם לדחות אבן אחרי הנופלת. על כן ראשית מעשה כל בעל שאר רוח, הוא לתן לעצמו חופש לשוטט במחשבתו בחירות פנימית, בטוהר נפש ובגבורה. אז יחל להרגיש איך חיים את החיים הרוחניים במלא מובנם, ומה שישאר לו מהשיטה הרוחנית לההתמדה הגשמית תדריכהו עז, ובזמן קצר יתרומם על מרומי אמתיות, מה שלא יוכל להגיע על ידי ההתמדה החמרית בזמנים מרובים וארוכים.
[57].
[עריכה]כל צדיק שמתגבר בחסידות בכל כח רצונו ובכל עומק הכרתו ותשוקתו הפנימית, אינו צריך לערבב את דעתו בטענה איך יוכל העולם להתקיים אם התשוקה הרוחנית תהיה כל כך מנצחת, מפני שני טעמים. הא', שהרי אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, וכשם שישנם בעלי חיים שמיעוט הכרתם הוא מועיל לישוב העולם, כן ישנם כאלה בבני אדם, והם רוב האנשים ביחד עם הבינונים שבאנשי הסגולה. והב', שאם באמת יעלו כל בני אדם למרומי ההכרות, והחיים הקדושים יהיו נתבעים מהם בכל אמתם, אז יתעלה הכל, ותנאי ההויה כולה יהיו אחרים לגמרי, רמים, נשאים ומעודנים, זכים ומאירים, עד שדוקא אז תמלא ההכרה לדעת מה מאושרים הם החיים העליונים, שכעת הם נראים כל כך מהמציאות הרגילה של חיי האנושיות וחיי הטבע בכלל.
[58].
[עריכה]צדיקים גדולים לעולם מתרוממים ומתעלים ברוחם, קופצים ממעל לכל המניעות, בין שהם באות מתוך הטבע, בין שהן באות מצד המהלך של המחשבה הרגילה המסתייעת במנהג.
[59].
[עריכה]כשמזדמנים ביחד עם רשעים, אפילו עם אותם שהם רשעים רק בפרטים אחדים, צריכים להכין את כל כלי ההגנה הרוחנית שלא להיות ניזוקים על ידם. ואחרי ההבטחה של ההגנה, צריכים גם כן לעורר כח מנצח לקלוט מאתם את כל הטוב שבהם, לעכלם עיכול רוחני, ולהחזירם לכח חיים פועל ועובד עבודת קודש של טהרה עליונה, של גבורה של מעלה, של נועם חסד עליון. צח ואדום דגול מרבבה.
[60].
[עריכה]בעומק הרגש מונח הכל – כל הפרטים החבויים בגנזי השכל העליון, אשר רק חלקים ממנו הולכים ומתגלים על פי ארחות החיפוש והמחקר. הרגש הוא תופש בהם שלא בהדרגה, איננו צריך לעזר ההתחכמות בשביל להכיר את טובם. האמונה היא הרגש של הכלל, הכל אצור בה. כדי למצא מה שיש בה אנו צריכים ...
[61].
[עריכה]מצות בטלות לעתיד לבא, ולא – פטורים לעתיד לבא מהמצות. ענין הביטול כמו ביטול של איסורים, שהדבר אינו פועל וניכר בפני עצמו מצד שמה שרבה עליו מבטלו. כן הוא בזמן הזה טעם המצות בטל הוא לעצמן, למעשה המצות, ולעתיד לבא יאיר אור טעם המצות עד שתהי[נה] המצות בטלות מאורן נגד האור הגדול של הטעמים. ואין אנו יכולים ליהנות מאור הטעם כי אם על ידי זכייתנו במעשה המצות בפעל, באופן שינעם לנו אור ד' המתגלה על ידי הטעם. ושאר אומות העולם לא יוכלו לקבל אור הטעם מצד העדר שלמותם במעשה המצות, ויהיו גרים גרורים כדי לאחוז במעשה כדי להאיר מאור הטעם. ולפי שבמצות ציצית נאמר ועשיתם את כל מצותי, יאחזו מכל הגוים בכנף איש.
[62].
[עריכה]בימים הראשונים היה הצורך של חזוק מעמד האמונה ניכר רק בחיי הדת, ולא היה עלול להיות נחלץ לזה כי אם אדם קדוש ונעלה מאד. עכשיו בימינו, נתגלה הפרץ כל כך, עד שאנו רואים בעינינו את ההריסה הכללית המסובבה מעזיבתה ומאסה של תורה לכלל האומה. האמונה שאנו צריכים כל כך להלחם עבורה נגד שוטניה מבני עמנו, היא יסוד חיינו, מעמד קיומנו הלאומי והצבורי, שכל מי שלא נכבה מלבבו הזיק האחרון של אהבת עמנו מוצא הוא את עצמו לחזק בכל מה שיוכל את בדקי הדת והתורה בשביל הצלת כלל האומה התלויה בה.
מחידוש המטרה נתחדשו גם כן פני האמצעים. מצד ההתעוררות הבאה מכח דברים נשאים וקדושים שהם מופשטים מכל חיים של חברה ולאום, היה תמיד צורך להרבות למי שסרו מדרך הכבושה וישרה, בדברים מטפסיים שכליים, להגביר את כח האמת על סמיות השקר. בדורנו, שאנו צריכים לחזוק הדת והתורה, חוץ מכלל כל הדברים שמעולם היה הצורך מביא לזה גם בשביל חיי האומה בכללה, הרינו צריכים להכניס חוץ מן המדע זרם של כבוד ושל אהבה לכללות התורה והאמונה ולפרטי היהדות, המצוות, הדיעות והמנהגים, כדי שהחבה תשיב את הכח המעשי וישוב זרם חיים אל עמנו. ועל ידי השבת כח חיים ממקור החיים האמיתי, מהרה ישובו לנו גם כן המטרות כולן, שבאמת ראוי לעסוק בשבילם בתקון פרצות הדורות בכל הזמנים.
[63].
[עריכה]המחשבות הנהוגות בדור צריכים הם להתרומם ולהתקדש, כשם שהרעיון הפרטי צריך הוא להתרומם. וכשם שהמחשבות הזרות הפרטיות, כשאדם מסתכל כלפי מעלה מוצא הוא את מקור נטיותיהן שהן נובעות מטבע הישר ומנטיות הטוב שבנפש האדם, ומעלה אותם לשרשם, כן המחשבות הכוללות שהן עומדות במצב מחשבות זרות, הן צריכות להיות מתעלות לשרשן, ויהיו פועלות לטוב אל כלל האומה והאדם ואל הפרט.
ההתעלות מתחלקת באופק המחשבות לשני אופנים. אופן אחד, חפוש השורש של מקור המחשבה, איך היא הולכת ממקור טהור, מכח הפונה לטובה ולברכה, אלא שדרך מהלכה נעו נתיבותיה, ועל האדם להחזירם ליושרם. והמבט השני, הוא לשעבד את זאת המחשבה עצמה בפועל, כמו שהיא, לעשות על ידה דברים טובים וישרים, ואז ממילא היא מתעלה ומתקדשת. ולכל דרך אחד מאלו ישנן נתיבות מחולקות.
פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב