צרור החיים/ט

פרק תשיעי מצרור זה:

בצורך הדבקות במדת הענוה

ראשית דבר יראת ה', יסוד מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המידות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה. כי מי שיש בו מדת הענוה, יכניע וישפיל עצמו לפני יוצרו לבלתי רום לבבו, כדכתיב "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

אמנם מי שלבו נשבר בקרבו, זכור יזכור את ה' בשכבו ובקומו, ואם דל הוא, יהיה שמח בחלקו, ויאמר בלבו, כי הדלות והעניות זה הוא החלק הנוגע וראוי לו. ומה לו להתגאות ולבקש יותר ממה שהשי"ת ידע בו כי זה חלקו, ולא ייגע להעשיר.

ואם עשיר הוא, יתן השבח והודאה למי שהעושר והכבוד שלו, שנתן לו חלק מחלקו, והוא הנותן כח לעשות חיל, וכל הזולת מהחריצות שקר וכזב ואין בם מועיל. כי השי"ת הוא אדון הכל ושליט על הכל, והוא משדר המערכות, ובהרף העין אחר שהמערכה היא עושה את שלה, הקב"ה עושה את שלו, ומסבב עליו את הגלגל, ומורידו למטה מן הארץ.

ולכן אין לאדם להתגאות בבטחון נכזב, מאחר שהוא עומד על גשר רעוע, כי לא ידע עת שבירתו ונפילתו. ולכן, אפילו שיעשה מצות הרבה, יהיו בעיניו למועטות, ולא יחזיק טובה לעצמו. ואם ישבחוהו עליהן, יצטער, יען שבח זה מי יודע אם לא יהיה לו לגנאי לפני הקב"ה, ויבואו לבקר את פנקסו, אם כפי השבח הם מעשיו. וממילא, צריך להתרחק מהכבוד והשררה והנאות הגוף, וכל מעשיו יהיה לשם שמים.

ושש מעלות במידה זו של הענוה, כדי להרגיל עצמו בה, ולהכיר שהוא מכת בעלי הענוה בפועל, ולא ענוה מדומת בקרבו, ולבו גבה מאד, מסרו לנו הראשונים אלו סימנים המובהקים:

א', כל מי שעל הפרש הנוגע לעצמו מביישין ומכעיסין אותו, ויש בידו לנקום, והוא מוחל על עלבונו, הוא ודאי עד נאמן שהענוה מושרשת בלבו.

ב', מי שמקבל מאהבה כל נזק וצער וצרה הבאה עליו כמ"ש, הוא סימן שמודה בעצמו שהוא ראוי לכך, ולא לקבל הטובות, וזה ודאי הוא מצות ענוה, כי לא מצינו מי שישים עצמו רשע לקבל הרעות בשמחה.

ג', כל מי שמצטער על כבוד ושבח שמכבדים ומשבחין אותו על מעשיו הטובים ומשתיק לאותם המספרים בכבודו באמור להם כי השבח ראוי לאדון הכל שממנו הכל ומידו נתנו לו, ושהוא אינו עושה כטיפה מן הים מהחיוב המוטל עליו לעשות, זה ג"כ הוא מורה השתרשות הענוה בלבו.

ד', כל מי שחנן לו השי"ת מטובו וברכו בכל מכל כל, ולכל אשר יפנה יצליח, ועכ"ז לא גבה לבו, ולא רמו עיניו, ולא הלך בגדולות ובנפלאות, משפיל ומכניע עצמו בפני הקב"ה. מתחבר עם העניים השפלים, ומנחם אותם על עניותם, הן בצדקה כפי ערך הראוי לו ולהם, והן בדברים, שהוא לפעמים יותר מהצדקה עצמה, זה סימן מובהק כי הולך בדברי השם יתברך שהוא אב לאביונים, ואתו דכא ושפל רוח.

ה', כל מי שהוא רואה חובה לעצמו, ואם עשה דבר שלא כהוגן, אפילו לשפל שבשפלים מכניע עצמו לפניו, ומבקש ממנו כדי שימחול לו, ומפייסו באופן שיהיה מפויס ממנו, ודאי זה אין לו מחוטר הגאוה, לא מינה ולא מקצתה.

ו', כל מי שמלביש עצמו במלבוש כבוד ונקיות, ודבורו בנחת עם בני ביתו, ומכל שכן עם שאר בני אדם, והוא נאמן בדיבורו ובמשאו ובמתנו ובכל עסקיו, ודאי כל הדרכים הללו הם מורים באדם זה - אחוז בחבלי בוץ במידת הענוה, ולפיכך הוא סבלן ורחמן, ודן את כל אדם לכף זכות, ואוהב שלום ורודף שלום, ובכל דרכיו משכיל אל דל, ומקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי שמצינו כי הרבה ענפים נאים ויפים מסתעפים ממקצוע הענוה, והפכם מחוטר הגאוה, ראוי לכל בעל נפש "החי יתן אל ליבו" – "לב חכם למינו" – "לסור ממוקשי מות", ולאכול מעץ החיים וחי לעולם, חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.