צרור החיים/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק שמיני מצרור זה:[עריכה]

בריחוק מדת הגאוה[עריכה]

א. אין ספק, שהאב שממלא רצון בניו כשהם קטנים, סופן לבוא לשפל מדרגות הגאוה, כי היא פתח והתחלה לכל המידות, כי בעל גאוה כל העולם ומלואו בדעתו שכדאי הוא לו, ואינו עושה שום מצוה לשם שמים, רק כל כוונתו לשם יוהרא. ותמיד הוא חס על כבוד עצמו, ולא על כבוד שמיים, וכ"ש שאינו חס על כבוד הבריות מדבר[1] בגאוה. מסתיר פניו ומתרחק מן הלומדים, ובפרט אם הם עניים, מכ"ש מעני פשוט ונכה רוח, כי נראה לו שהעני ובגדיו סרוחים ומצורעים, ושאם ידבר עמהם ידביקו סרחונם בו ובבגדיו הנאים שהוא מלביש עצמו. [עמ"ש במצות תקמ"ג ממספר הכללי במהדורא שניה של ספר אלה המצוות].

ב. הבעל גאוה הזה, רודף אחר השררה, ורוצה תמיד שתהיה ידו על העליונה. ומתוך כך, הוא מטיל מום ופגם בכל הבריות, ומוצא להם חסרונות. ומתוך כך בא לידי שנאה ומריבה כדחזי. ואתקיים בקרח שבעבור שנתגאה בעושרו רדף אחר השררה. וסוף כל סוף יקבל את שלו וירד חיים שאולה הוא וכל אשר לו, יונקי שדים שלא פשעו נאבדו עמו.

ג. בעל גאוה לעולם אינו מודה על האמת, ולא די זה, אלא שהוא מתעקש כדי לאמת השקר שלו, ועובר על לא תשא שהוא לאו חמור וקשה מכל הלאוין שבעשרת הדברות, כי הרוצח הנואף והגנב עושים בסתר כדי למלאות תאותם ואינו יכול לעבור בכל עת וזמן שירצה מחמת הפחד. אמנם זה שעובר על לאו דלא תשא בלי שום הנאה הוא מחלל את השם בפרהסיא, כי אין פחד אלהים לנגד עניו. ואם לא היה בישראל רק עניין זה, היה מספיק להאריך הגלות, כי לא לחנם נכתב בו "לא ינקה". ולכן, טוב הוא לגעור בקטנים שלא ירגילו עצמם בשום שבועה קלה וחמורה, והאבות יהיו נזהרים ומתרחקים מהשבועה אפילו בחיי בניהם, כדי שהבנים יורגלו בדרך אביהם. וכל מי שכבר הורגל, מחויב לעשות על עצמו קנס ממון, או קנס גוף, דהיינו להתענות כל פעם שישבע.

ד. והרגל זה בעוה"ר הולך ומתפשט גם אצל הנשים, שהן גם הם חוטר גאוה נזרק בהן, ואינן יודעות העונש והנזק הנמשך לבעליהן ולבניהן.

לבעלים הן גורמות נזק שהעני הבעל, כדי שאשתו תצא מלובשת בבגדים נאים, ושיהיו דוקא שוין למלבושי נשותיהן של העשירים, מחוייב העני הבעל לעשות כמה וכמה סיבובים ותחבולות כדי שלא[2] עד שיגיע למלאות רצון אותה אשה, שרוח הגאוה מקשקש בתוך מעיה.

והיא גורמת שהבנים הנולדים בתוך שליתה, יהו כמוה וכחברתה פרוצים, מלבד שיכולים להיות על הרוב בני תמורה, כי עינה ולבה תרי סרוסי דעבירה.

וכמה בורים ועמי הארץ יש, שיכולים להיות נכשלים בלאו ד"לא תחמוד אשת רעיך" מכח יצר המלבושים שיוצאין בהן על הרחובות, וכאמה – ביתה, הבנות גדולות וקטנות, יוצאות לא רעולות ולא פרופות, אלא בעינים מסקרות, "הלוך וטפוף (ו)תלכנה וברגליהם תכעסנה".

ה. והנולד מזה, המבין יבין, והחכם רואה את הנולד, מכמה אבות נזיקין נסתרין ונגלין, הנולדים מפריצות גאות המלבושים, מלבד הנזק המפורסם, כי אנחנו בגלות בעונותינו הרבים, הקמים עלינו, נותנין עיניהם בבנות הארץ ומלבושיהם, וחורקים את שיניהם ואומרים דברי בני לבן "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה". ואם קרית ושנית ב"שבט יהודה", תמצא כמה גרושים וצרות באו על ישראל בעבור הגאוה והפריצות.

ו. ואם סוג הנשים היו זוכרות עת לידתן, בכמה סכנה הן עומדות, ודאי לא היה להם לב לעבור את פי ה' בקללות שקילל ע"י הנביא ישעיה את בנות ציון "יען כי גבהו". ולכן ראוי לבנות ישראל, שעכ"פ אם לא רוצים ליקח מוסר הנביאים, יקחו וילמדו דרכי הצניעות מבנות ישמעאל, שכיון שהגיעו לעונת הפעוטות, אין מי שיכול לראות אותן אפילו דרך החלונות והסדקים. כי אז ודאי יהיה טוב לנו ולהן ולבניהם אחריהם, ויזכו לבנים הגונים שיעשו רצון אבינו שבשמים, וענוים ירשו ארץ.


[1] "מדבר" בחיריק תחת אות מ', ופירושו "מלדבר".

[2] בדפו"ר שאצלינו, יש כאן ג' מילים מטושטשות. ובדפוס ורשא [תרל"ח] העתיק "כדי שלא לומר גזילות וחבלות".