צרור החיים/ז

פרק שביעי מצרור זה:

בחינוך הנערים הקטנים

א. "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך", מאמר פיך לא נאמר אלא "אמרי פיך", בשעה שאמר הקב"ה "אנכי, ולא יהיה לך", אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר "כבד את אביך ואת אמך" חזרו והודו למאמרות הראשונות. אמר רבי יצחק מהכא, "ראש דברך אמת" ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך - ראש דברך אמת.

תחלת ספר "צרור החיים" הזה, התחלתי בו בקדוש ה' יתברך, והסכמתי לחבר בו עשרה פרקים כנגד עשרה דברות, דכל בי עשרה שריא בהו שכינתא. אמרתי, ראוי הוא להכניס ולהבליע תוך העשרה פרקים פרק זה, מיוחד בתוכחה מגולה, בסדר חניכת הנער, איך יתנהגו האבות עם הבנים שילכו בדרכי ישרים, כי הוא הכבוד והיחס של ישראל לעיני העמים.

ב. דע קורא ידיד, דיש [אב] ואם שחושבים שהם אוהבים בניהם אהבה שאין למעלה ממנה, ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה, ועל זה העיד שלמה המלך החכם ע"ה באמרו "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". ולכן, אביו ואמו חייבים לגעור בקטן כשעושה דבר שאינו הגון תיכף ומיד, משעה שיש לו שכל להבין ולהרגיש בגערת אב ואם, ולא לשחוק לפניו ולהתפאר בו, כאילו בפעלו אותו דבר שאינו הגון, הוא דבר שכל וחכמת הילד שיודע להרע ולא להיטיב. ועל פי דרכו מלמדים אותו דברי נבלות ושחוק והתול, במקום שחובה להם ללמדו תורה, ואותיות התורה, שיהיו שגורות בפיו, עד לחנכו בקריאת פסוק היחוד מ"שמע ישראל" תיכף שיהיה נגמל מחלבו, ולא למלאות רצון הילד להשחית ולכלות בכלים שעל השולחן. ונותנין לו ספר לשחוק בו, ואם יקרע אותו - אין בכך כלום, שיקרע את השם יתברך, ואותיות הקודש, וישליכם ארצה.

ומוליכין אותו לבית הכנסת לבלבל להם עוד התפילה, כי בלאו הכי היא מבולבלת בשמועות שמספרין זה עם זה. לא לבד בויכוח אם החזן קולו יפה או שוברו עמו, כי זה ודאי אצל ההמון מענין התפילה הוא, ומפסיקין בקריאת שמע, וקודם ברכה, ונעשה להם כהיתר ממש. אלא אף דברי חול כל עיקר הם מדברים, ולתוספת רעה, ותהי חטאת הנערים רבה, כי על ידה כמעט לא מתפללים. ומשתינים ומלכלכים בתוך בית הכנסת, ובוכים ומבלבלים לאותם הסמוכים להם.

ג. עוד רעה חולה, שאפילו בענין הדרך ארץ הנהוג בין אומות העולם - לא מגדלים את בניהם. הקטן יושב בשולחן עם אביו ואמו, ופושט ידו בקערה קודם כל המסובים, ובזה מתגדל הילד בזדון ליבו בלי מורא ותרבות ודרך ארץ, וכאילו אביו ואמו אחים וחברים עמו.

ואחר שיגיע הבן להיות לבן ח' או ט' שנים, רוצים האב ואם לתקן את אשר עוותו כבר ואין לאל ידם, כי ההרגל כבר נעשה טבע בימי הילדות. ואם לא יתנו לו ולא יניחו אותו לעשות כל מה שהוא מלומד, יקלל יחרף ויגדף באביו ואמו כאילו אינם שלו. ומי חייב בזה, הלא אהבת האב ואם ורחמנותם שלא לשם שמים. והנה גם אהבתם גם רחמנותם ראויה ועתידה להתהפך לשנאה ולאכזריות, לפי שהם גרמו ומנעו המורא ומוסר מבניהם בהיותו קטן, ועתה שגדל, הוא מטיל מורא ופחד עליהם, ואין להם עוד ביכולתם לייסר ולהוכיח אותו, לפי שמתפחדים עליו פן יצא מן הכלל.

ד. ואם ישאל אדם, למה זה אתם מונעים מוסר מן הקטן, הם משיבים, מיתה שכיחא, מה נעשה, אנו מתפחדים כי קטן הוא, וחוששים אנו פן יחלה וימות. והנה שקר ענו, דהרי התורה אמרה "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", והם גורמים לבניהם שיבואו לידי חייב מיתה, כי המקלל או הכה אביו ואמו מות יומת. ואיך אפשר, שמפני התוכחת מוסר שיוכיחו את הקטן שיחלה וימות. ובפרט שעינינו המה הרואות כמה וכמה ילדים אשר אין בהם כל מום, ועם היות כי ממלאים להם אביהם כל רצונם, מתים בכמה מיני קדחת וחולאים רעים, כי אין המוסר והתוכחת גורם מיתה לא לגדולים ולא לקטנים, אלא החטא הוא הממית, כי כבר אמרו "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון". ואדרבא, הנה טוב מאד - זו מדת יסורים, שעל ידיהם הבריות באין לחיי העולם הבא. ושלמה החכם אמר: "ודרך חיים תוכחת מוסר". וכתוב: "על תמנע מנער מוסרו, תכנו בשבט לא ימות".

ה. גם יש מי שמתנצל ואומר, לפי שהילד טבעו הוא רע ושולט עליו, לא יועיל לו המוסר. זה הבל ורעות רוח, כי הרי קרא מלא הוא מהמלך החכם: "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו", דהיינו אע"פ שהטבע הרע הוא קשור בלב הנער, עם כל זה, במעט שבט מוסר ירחיק האוולת  ממנו. ולפיכך אמר עוד: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יוסר ממנה". ובהרבה מקומות החכם בחוכמתו שהוא היה רואה את הנולד במניעת המוסר מהבנים, הזהיר לייסרם אך במשפט ואל המיתם אל תשא ידיך.

אם כן, ההרגל הוא השליט לבטל הטבע רע, אבל אם מקטנותו אינו מורגל במורא ומוסר, לא די שלא יהיה לו אהבה לאביו ולאמו, אלא שיהיה נוטר להם, שנאמר "ולא יחלוק להם מורא וכבוד", וכן יעשה לאביו שבשמים מלכי ישראל היא אמו תורת ה' תמימה. ונוח לו שלא נברא, ותהי לו אמו קברו.

ו. שמענה ואתה דע לך, כי מוסר זה צריך להיות בישוב הדעת. דעל הרוב, במתק לשון, יכול האב להטיל מורא על בניו, בפרט אם הם בעלי מזג טוב. "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה". ובזה שיתראה לפניו כאלו הוא ברוגז עליו, יספיק לבן מהכותו חלילה מכת מות בחרון אף ובכעס. כי כל מקום שיש כעס ורוגז, השטן מקטרג, ונכנס להזיק על ידו, או על יד שלוחיו המזיקין, והמכה מביאה לידי כעס. ולפיכך אמרו רז"ל "לעולם אל יטיל אדם מורא יתירה על בני ביתו" ואם צריך להטיל מורא בשביל תיקון הבית, או תלמידים, או אנשי העיר, יעשה תנועת רעש וקול כאילו הוא בכעס גדול, אבל דעתו תהיה מיושב עליו.

ויזהר מלקלל את בניו ואשתו, כי יש שעות רעות מסוכנות שהקללות עושות פועל, והשטן מוצא פתח לקטרג, והרי זה שופך דמים. מכל שכן שלא יקלל את אחרים.

ז. וכן, אסור להכות את אשתו, ואין ראוי לצער אותה. ואם קלל אותה, הרי זה מקלל את עצמו. ואם בצורכי הבית עושה איזה דבר שלא כהוגן, יוכיח אותה בדברים רכים המושכים את הלב, כדי שתשגיח באהבה לצורכי הבית, ותגדל בניה בעבודת השם יתברך. כי עיקר גידול בנים ביראת ה' יתברך - תלוי בנשים צדקניות. כי האבות הם טרודין אחר בקשת פרנסתם, והלומדים בלימודם, ואין יכולים להשגיח על בניהם. אמנם האם שדעתה פנוי, עליה מוטל השגחת גידול הבנים. ולפי שסבלה צער ההריון והלידה, סובלת גם כן צער הגידול. ולכן, ראוי לאיש לחבב את אשתו ולכבדה יותר מגופו, דאם זכה אשה עוזרתו, ומאירה עיניו, ומעמידתו על רגליו. כל זמן שיש אהבה ואחוה ושלום וריעות בין איש לאשתו, ברכה שורה בבית, והשי"ת משרה שכינתו ביניהם, ומצליח כל מעשי ידיהם, ויזכו לבנים הגונים, יראי השם יתברך, ושומרי תורתו, כי בזכותם הוא שאמר "ברא מזכה אבא".

ח. גם יש מנהג רע ומר, כשמוליכין את התינוק לבית הספר, מצווין ומתרין במלמד בפני התינוק שלא יכה אותו. וכשהתינוק שומע שאין לו רשות לרבו להכות אותו, אז אינו משגיח בלימודו, ומוסיף זדון על זדונו.

ומנהג הראשונים לא כן היה, אלא כשהתינוק היה בא לבכות לפני אביו ואמו שהמלמד הכה אותו, היו נותנין לו מתנה לתינוק, כדי שהוא בעצמו יוליך אותה למלמד ויאמר[ו] לו מצד עצמם יישר כוחו. וכן יקבל מתנה הוגנת כל פעם שהנער יתרעם על המכות. ולא עם המלמד בלבד היו נוהגים כך, אלא אפילו עם איש זר, שהיה מוכיח ברחוב לאיזה נער על שהיה צוחק, או מכה לנער, כשהדבר היה נוגיע לאביו, היה מחזיק לו טובה על כך, ומזרז אותו שכן יתמיד לעשות.

ובימים הרעים האלו אם המלמד הוא המוכיח ומכה לנער, האב יקרא למלמד מתוך ביתו ויכה אותו, ויסיר ממנו את בנו. ואם איש זר הוא, מכ"ש שיריב עמו ויאמר לו מי שמך איש שר ושופט על בני.

ט. ולפי שהתורה אמרה, שחייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מכבוד אביו, לפי שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא, א"כ ממילא נפקא שהמלמד חייב להדריך את תלמידיו לא לבד בדרכי הלימוד, כי לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה, היינו סדר העבודה והיראה במוסרי התורה, והדרך ארץ שקדמה לתורה. כדי שעי"ז יזכו התלמידים לחיי העה"ב, ויתחייבו בכבודו ובמוראו. ולפיכך אמרו "רבו שלמדו חכמה", ולא אמר שלמדו תורה, דכל תורה שאין בה יראה ומע"ט שיהיו קודמין, הרי זה דומה לאילן ששורשיו מועטין, שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו. לכן ישמעו המלמדים ויראו, כי חטאת התלמידים תלויה בצווארם, כי האב עושה את שלו ומשלם לו שכר הפסדו, ועל המלמד מוטל שלא לעשות מלאכת ה' ברמיה, ולהטיל מורא עליהם, בפרט בענין יראת ה' שהוא עיקר שהכל תלוי בו.

י. ויחקור המלמד, אם התינוק או הנער נזהר בכבוד אב ואם, ושומע לקולם. ואם נזהר בנטילת ידיים, וברכת המוציא, וברכת המזון, והולך לבית הכנסת, ושלא ידבר בשעת התפילה. וכשהוא גדול, להרחיקו מהבחורים הרעים שהם כליון לקטנים, שמחנכים אותם לכל דבר רע, שיגנבו את אביהם, ויהיו זוללים וסובאים, ומשם באים לידי עבירות קלות וחמורות, ויוצאין לתרבות רעה. ולא לבד שיכלו את ממון אביהם, ויתנו לאחרים חילם בשחוק וזנות ושיכרות, אלא שאחרי מותם ודאי המלמדים והאבות תקהנה שניהם, כי על כל אלה יביאם אלהים במשפט באמור להם ראו גידולים שגדלתם, והנחתם אחריכם בנים סוררים המכעיסים אותי. והרי שאביו ורבו הם צדיקים וחסידים, הם נענשים בעוון הבנים. ומה הבריות אומרים, לייטן בוזיא דהדין מיינוק, וארור שזה ילד, וארור שזה גידל. לכן, זאת העצה היעוצה, יהפכו הקללה להברכה, ואב ואם מצד אחד, והמלמד מצד אחר, ירגלו את בניהם במורא ופחד, ויראת ה' תהיה אוצר בלום אוצר פתוח, שיניחו לפניהם קודם סעודה ואחר סעודה, עד שהבנים יורגלו בכך. וכולם יזכו לחיות לאורך ימים בחיי העה"ב, ויאמרו להם "ברוך שזה ילד, וברוך שזה גידל".