צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת נשא

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת נשא · >>

פרשת נשא: מתנות כהונה וצדקה- יסוד בקדושת המחנה

פרשות קדושת המחנה

שילוח הטמאים מן המחנה
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב, וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: ג מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: ...

גזל הגר
ה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה, וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: ז וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: ח וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:

מתנות כהונה
ט וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: י וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:

פרשת סוטה
יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: יב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן...

פרשת נזיר
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה: ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: ה כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: ו כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: ח כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה:
(ה', א- טו. ו', א-ח)

א. המשכן במרכז מחנה ישראל

פרשתנו, פרשת נשא, מסיימת את מפקד בני ישראל ואת מפקד הלויים וסדר עבודתם. לאחר מכן התורה עוברת לחמש פרשות שלכאורה לא ברור מה הקשר ביניהם ומה עניינם ביחס למפקד המחנה?
מדובר בפרשיות:

1. הרחקת טמאים מן המחנה
2. גזל הגר
3. מתנות כהונה
4. פרשת סוטה
5. פרשת נזיר

בעיונינו זה ננסה לראות שחמש פרשיות אלו עוסקות באותו עניין: קדושת המחנה. ומשום כך הן נכתבו מיד בתום המפקד וסדר המחנות. פרשת במדבר וראשיתה של פרשת נשא עוסקות בסדר מחנה ישראל. התורה מונה כל שבט בפני עצמו ולאחר מכן עוברת התורה לסדר המחנה. שבט לוי שוכן בצמוד למשכן מארבע רוחותיו, ועם ישראל מסביבו. כל שלושה שבטים נקראים דגל והם ממוקמים בצד אחר של המשכן. כלומר, המשכן במרכז המחנה, בסמוך אליו מארבע רוחותיו שבט לוי למשפחותיו, ומסביב לשבט לוי שנים עשר שבטי ישראל. לאחר מכן עוברת התורה למניין כל שבט לוי מבן חודש ומעלה, ולסיום מונים את שבט לוי מבן 30 שנה ועד 50 שנה "כל יוצא צבא". כאשר יחד עם המניין מחלקים את העבודה בין משפחות הלויים. להלן סדר המחנות כפי שעולה מן הכתובים:

				צפון
				דגל מחנה דן
				דן, אשר ונפתלי
				משפחת מררי
מזרח	דגל מחנה יהודה	יהודה, יששכר וזבולון	משה אהרון ובניו	משכן	משפחת גרשון	אפרים, מנשה ובינימין	דגל מחנה אפרים	מערב
				משפחת קהת
				ראובן, שמעון וגד
				דגל מחנה ראובן
				דרום

ב. איך שומרים על קדושת המחנה?

כאמור, לאחר שהתורה סיימה את תיאור סדר מחנות ישראל, היא עוברת לחמש פרשות, אשר במבט ראשון לא נראה שיש לכולן מכנה משותף:

1. לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (ה', א-ד).
2. גזל הגר (ו,ח).
3. "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל"- ענייני מתנות כהונה (ט-י).
4. פרשת סוטה (יא-לא).
5. פרשת נזיר (ו', א-כא).

נ"ל כי המשותף לכל חמש הפרשות הוא עניין קדושת המחנה. כלומר, מה לעשות כדי שהמחנה ישאר קדוש. פרשיות א', ד', ה'- נראה בבירור שזהו עניינן. ואנו ננסה לבאר את פרשיות ב', ג' ולהראות כי גם הן קשורות לקדושת המחנה. להלן נדון בכל פרשה בפני עצמה ונראה את הקשר שלה לקדושת המחנה, ואיך עם ישראל אמור לפעול כדי לשמור על קדושת המחנה.

ג. חמש פרשיות העוסקות בקדושת המחנה

1. שילוח הטמאים מן המחנה
המצוה הראשונה שנכתבה לאחר סדר מחנות ישראל היא לשלח מן המחנה את הטמאים: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש: מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" . אכן פרשה זו היא הפותחת את כל חמש הפרשיות הבאות, וכל עניינה לשמור על קדושת המחנה, כפי שהדבר כתוב במפורש: "מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם". פרשה זו לא באה ללמד על עצמה בלבד, אלא ללמד על כל ארבע הפרשניות שיבואו אחריה. היא באה לומר שכל עניינן של כל הפרשות הבאות הוא שמירה על קדושת המחנה. אם ע"י הרחקת הטמאים, אם ע"י מניעה ממעשים שמטמאים את המחנה כגון דין סוטה וגזל הגר ואם בדרכים חיוביות כמו נזיר.

2. גזל הגר
פרשה שניה היא פרשת גזל הגר:
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל אישׁ או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה', ואשמה הנפש ההוא: והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו, ונתן לאשר אשם לו: ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" פרשה זו עוסקת בגוזל שנשבע לשקר, ולבסוף מודה. עונשו קנס- חומש וכן קרבן אשם. פרשה זו כבר נכתבה בפרשת ויקרא (ויקרא ה', כ-כו). אם כן מדוע נכפלה הפרשה בתורה? רש"י מסביר: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה. הראשון שכתב 'והתודו' למד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים" . אכן רש"י מסביר מדוע נשנית הפרשה. אך אנו נותרים עם השאלה היותר קשה: למה פרשת גזל הגר נכתבה דווקא כאן? ומה הקשר שלה עם הפרשות העוסקות בקדושת המחנה? כמובן, אפשר לענות ולומר כי כל מצווה שאנו מקיימים, וכן כל איסור שאנו נמנעים ממנו מוסיף לקדושת המחנה. וכן הדבר כאשר נמנעים מאיסור גזל הגר, הדבר מוסיף לקדושת המחנה. אלא שדבר זה נכון לכל מצוה, ולאו דווקא לגזל הגר. משום כך עדיין אנו נשארים עם השאלה: מדוע דווקא מצוות איסור גזל הגר נכתבה כאן במסגרת הפרשיות העוסקות בקדושת המחנה ?

בין אדם לחברו
נ"ל כי פרשת גזל הגר נכתבה כאן בדווקא בהקשר של קדושת המחנה. לכאורה, היה ניתן לומר כי רק מצוות שבין אדם למקום הן הן שפוגמות בקדושת המחנה ושמירה עליהן תורמת לקדושת המחנה, כגון: עבו"ז, עריות שבת וכיו"ב. אולם התורה רצתה דווקא להדגיש שהמצוות שבין אדם לחברו הן אבן יסוד בקדושת המחנה. לצורך כך הביאה התורה את איסור הגזל ועוד יותר את גזל הגר, אותו אדם שהוא בבחינת סמל לעניים ולחלשים ביותר שבחברה.

גזל- פירוד המחנה וסילוק השכינה
איסור גזל הינו סמל של מצוות בין אדם לחברו, והוא מייצג את כל האיסורים הדומים לו: גניבה, הלנת שכר שכיר, השבת אבידה, מכחש בפיקדון וכיו"ב. כאמור, פרשה זו כבר הופיעה בפרשת ויקרא. אכן שם התורה מפרטת דיני ממונות נוספים תחת הכותרת של "מעל בה' ": "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו: או מצא אבדה וכחש בה..." . מצווה זו היא דרך השלילה של "ואהבת לרעך כמוך". הגזל והגנבה גורמים לפירוד במחנה. לעומ"ז אהבת הזולת גורמת לאחדות המחנה. בידוע שאין השכינה שורה בעם ישראל אלא מתוך אחדות העם . השראת השכינה פירושה קדושת המחנה. אם המחנה קדוש הרי הוא מאפשר השראת שכינה. לעומ"ז אם יש במחנה גזלנים, הרי שהמחנה מפולג, ועל כן אין זה מחנה קדוש והשכינה לא תשרה בו .
3. מתנות כהונה
לאחר פרשת גזל הגר באה פרשה עמומה הקשורה למתנות כהונה: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה: ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" . בפשט הכתובים כלל לא ברור איזו מצווה התחדשה בפסוקים אלה. לכן רש"י מוצא לנכון להסביר מהי המצוה בפסוקים אלה: "וכל תרומה וכו'. אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות? ומה ת"ל אשר יקריבו לכהן? אלו ביכורים... בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנים לכהן ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, ת"ל: ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים" (כלומר הבעלים מחליטים לאיזה כהן לתת) . העולה מפירוש רש"י ששני הפסוקים האלה עוסקים במתנות כהונה. הפסוק הראשון (ט) חידש לנו שהביכורים ניתנים לכהן. לעומתו הפסוק השני (י) עוסק בכל מתנות כהונה ולויה, ובא ללמדנו שהבעלים- זכותם לקבוע לאיזה כהן להביא את מתנות הכהונה. לכהן אין זכות לתבוע זאת. ובכן מה עניין שני פסוקים אלו לעניינינו , לפרשות קדושת המחנה?

איסור גזל- ומאידך נתינה
נ"ל כי התורה בעצם המשיכה אותו עניין של גזל הגר, והפעם ב"קום ועשה". איסור גזל הינו מצוות לא תעשה, ואחריו המשיכה התורה במצוות עשה- מצוות הנתינה לכהן. גזל- משמעותו לקחת משל אחרים, ומתנות כהונה זה ההיפך הגמור, לתת משלך לאחרים. גזל הגר מסמל את האיסורים של גזלה וגנבה. זהו סמל של ה"חמס" (המוזכר אצל דור המבול). לעומ"ז מתנות כהונה הם סמל הנתינה, ואולי סמל הערבות ההדדית בעם ישראל. אם כן גזל הגר זו עבירה שהיא סמל לעבירות המרחיקות את השכינה ומונעות קדושה במחנה. מאידך, מתנות כהונה מסמלות את הנתינה, את אהבת הזולת, מצוות שגורמות לשכינה לשרות במחנה ישראל, והן הן שעושות את המחנה קדוש.

שיא הטוב מול שיא הרע
אפשר לומר, כי שתי פרשיות אלה: "גזל הגר" ו"מתנות כהונה" מייצגות את שיא הרע מול שיא הטוב. שיא הטוב הוא הנתינה. הקב"ה הוא טוב והוא מיטיב לכל, והוא ברא את עולמו כדי לתת ולהיטיב עם בריותיו. האדם שנוצר בצלם אלקים, נולד עם הכח לתת ובזאת הוא מִדמה לבוראו. מה הוא טוב אף אתה טוב, מה הוא נותן אף אתה נותן. מאידך שיא הרע- זוהי הקבלה. יסוד כל הרע בעולם זהו הרצון לקבל. שיא השיאים של הרע- זה לקחת דבר שאינו שלך, כלומר הגזל .

מתנות כהונה- מרכז פרשות קדושת המחנה
פרשת מתנות כהונה נמצאת במרכז חמש פרשות העוסקות בקדושת המחנה, כדלקמן:

1. הרחקת טמאים מן המחנה.
2. פרשת גזל הגר.
3. מתנות כהונה. (מרכז)
4. פרשת סוטה.
5. פרשת נזיר.

נ"ל כי התורה שיבצה פרשה זו במרכז בדווקא, לצורך הדגשה. מתנות כהונה הם סמל לערבות הדדית בעם ישראל. והן מייצגות את מצוות הצדקה באופן כללי. אם כן באה התורה ללמדנו כי ע"י מצוות הצדקה, ע"י הערבות ההדדית המחנה הופך להיות קדוש, ואולי אפשר להוסיף ולומר, כי פרשה זו הנמצאת במרכז פרשות קדושת המחנה, באה להדגיש כי הנתינה – הצדקה – הערבות ההדדית זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של קדושה במחנה.

קדושת המחנה- מושג מעשי
אכן המושג קדושת המחנה נשמע רוחני מאוד, מושג מופשט מידיי. אולם התורה הפכה אותו למושג מאוד מעשי. מצות מתנות כהונה זוהי מצוה מעשית לחלוטין. במו ידינו אנו עושים את המחנה קדוש: אם ע"י נתינת צדקה, אם ע"י ערבות הדדית, אם ע"י הרחקת מי שאינו מתאים: זב, מצורע, טמא לנפש וסוטה.

דרגות בקדושה
ניסינו להסביר מדוע התורה בחרה במרכז דווקא את עניין מתנות הכהונה. כפי שאמרנו, רצתה התורה להדגיש ולהבליט את מצוות הצדקה ואת עניין הנתינה. עדיין קשה, מדוע דווקא מתנות כהונה ולא מתנות עניים אחרות? נ"ל כי התורה רצתה להוסיף מסר נוסף והוא סדר הקדושה במחנה. האמירה "כל העדה כלם קדושים" אינה אלא פגם בקדושת המחנה. בקדושת העם יש דרגות: כהן לוי וישראל, כהן וכהן גדול, ישראל טהור וישראל שנטמא ועוד ועוד. וכמו כן במחנה יש דרגות. חלק חשוב של קדושת המחנה הוא הסדר: המשכן שהוא מחנה כהונה נמצא במרכז כל מחנה בני ישראל. מסביבו מחנה לויה, ומסביב שבט לוי נמצאים שבטי ישראל. הגם שמוטל עלינו לפעול למען קדושת המחנה שכל המחנה יהיה קדוש, בל נשכח לרגע שיש דרגות בקדושה. שהכהנים קדושים יותר מהלויים, והלויים יותר מישראל, וישראל יותר מישראל שנטמא, וישראל באשר הוא יותר מאומות העולם. אשר על כן נכתבו דווקא מתנות כהונה ולא מתנות עניים כדי שנזכור שבמרכז הקדושה ובשיא הקדושה נמצאים הכהנים. מי שינסה לטשטש את הדרגות בקדושה ויאמר "כל העדה כולם קדושים", מי שינסה להתעלם מכך שהכהנים יותר קדושים מהלויים, והלויים יותר מישראל, וכהן גדול קדוש יותר מאחיו הכהנים, מי שינסה לכפור בכך עלול, חס ושלום, לטשטש גם את ההבדל בין עם ישראל לעמים. רק מי שמפנים היטב שיש דרגות בקדושה, ושחלק בלתי נפרד מהקדושה זה הדרגות, רק כך יוכל היטב להבין את קדושת ישראל ביחס לעמים.

4. פרשת סוטה- פגיעה בקדושת המחנה
פרשת סוטה הינה הרביעית בפרשות העוסקות בקדושת המחנה. נראה, שאין צורך להרחיב עד כמה חטא של ניאוף עם אשת איש הינו חמור ומטמא את המחנה. אם פר' סוטה הייתה נכתבת בכל מקום אחר בתורה, היינו לומדים מה דינה של אישה סוטה וכמה הדבר חמור, אך לא היינו לומדים על הקשר לקדושת המחנה. אשר על כן נראה לומר כי התורה כתבה את פרשת סוטה כאן במסגרת פרשות קדושת המחנה ללמד אותנו דבר כפול: לא רק על חומרת המעשה של אישה סוטה, אלא גם ללמדנו שמעשה זה פוגע קשות בקדושת מחנה ישראל. כאמור, חמש פרשות הן העוסקות בקדושת המחנה, ולפי סדר כתיבתן, פרשת סוטה מקבילה לפר' גזל הגר:

1. הרחקת טמאים מן המחנה- בין אדם למקום.
2. פרשת גזל הגר- בין אדם לחברו.
3. מתנות כהונה- בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
4. פרשת סוטה- בין אדם לחבירו.
5. פרשת נזיר- בין אדם למקום.

לא בכדי הפרשות נכתבו בסדר זה. אולי, רצתה התורה להשוות בין פרשת סוטה לפרשת גזל הגר. הגזלן לוקח דבר מזולתו ומתאווה לדבר שאינו שלו. כך גם אישה סוטה מתאווה לדבר שאינו שלה. מלבד ההשוואה הזו שהיא ברורה ושקופה, אולי בדרך זו רצתה התורה ללמדנו עד כמה גזל הינו דבר חמור עד כדי כך שהוא מושווה לאיסור אשת איש . וכפי שאישה סוטה מטמאת את המחנה וזה דבר המתקבל על הדעת וברור לכל, כך עלינו לראות את הגזל כדבר חמור שפוגע בקדושת המחנה.

5. הנזיר וקדושת המחנה
פרשת נזיר חותמת את פרשות קדושת המחנה. לפי המבנה הנ"ל פר' נזיר מקבילה לפר' ההרחקה של הטמאים מן המחנה. ההקבלה בין שתי הפרשיות היא בדרך הניגוד. בשתי הפרשיות אנו פועלים למען קדושת המחנה: בפרשה הראשונה אנו עושים זאת ע"י הרחקת הטמאים מן המחנה, ואילו בפרשה האחרונה, פרשת נזיר, אנו עושים זאת ע"י הוספת קדושה למחנה.

"נזר אלקיו על ראשו"
פרשת נזיר מציגה יהודי שרוצה להיות קדוש באופן מיוחד. לצורך כך הנזיר מקבל עליו שלושה איסורים:

1. לא לשתות יין וכל הקשור לכך.
2. לא להסתפר.
3. לא להיטמא למת.

באיסור תספורת הנזיר הפוך מכהן. הכהן חייב להסתפר, ואם אינו מסתפר חודש, הרי הוא עובר בלאו . לעומ"ז במצווה השלישית, באיסור להיטמא למת, הנזיר דומה לכהן, ולא לכהן הדיוט אלא לכהן גדול. לנזיר אסור להיטמא למת, ואפילו לא לקרוביו בדיוק כמו הכהן הגדול. וכך כתוב ביחס לנזיר: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר אלקיו על ראשו" . מתברר כי התורה משווה בין הנזיר לכהן גדול לא רק באיסור להיטמא למתים אלא גם בהתייחסות לנזיר כקדוש. הפרשה מכנה אותו קדוש, ולשיער ראשו קוראת "נזר". מתברר שבכל התורה כולה לא מצאנו את השימוש במילה "נזר" אלא בהקשר לכהן הגדול ובהקשר לנזיר. באשר לכהן הגדול המילה נזר מתייחסת בעיקר לציץ. ובאשר לנזיר, המילה נזר מתייחסת בעיקר לשיערו. ללמדך עד כמה התורה מתייחסת באופן חיובי מאוד לנזיר עד כדי כך שהוא מושווה לכהן הגדול .

ד. שתי דרכים לתוספת קדושה למחנה

נ"ל כי התורה מסיימת את פרשות קדושת המחנה בפרשת נזיר, לאו דווקא כדי להמליץ על נזירות כשיטה לתוספת קדושה במחנה , אלא כדי ללמדנו דרך חיובית ולא שלילית בנדון זה של קדושת המחנה. כדי שהמחנה יהיה קדוש צריך להרחיק ממנו את הטמאים, צריך להימנע מאיסור גזל, וכן למצות את הדין עם אשה סוטה. כל אלה על צד השלילה. אולם התורה העדיפה לסיים בפרשת נזיר, כדי לסיים בדרך העשיה החיובית. ללמדך שאפשר גם באופן חיובי להוסיף קדושה למחנה. הנזיר הינו בבחינת בניין אב, בכל מה שקשור לתוספת קדושה למחנה. כלומר, כל פעילות חיובית מוסיפה קדושה למחנה וכל קיום מצוות גורם למחנה להיות קדוש. אשר על כן, התורה בחרה לסיים דווקא בנזיר, כדי להמליץ לנו לאמץ את דרך העשייה החיובית. כאמור, הפרשה האמצעית, פרשת מתנות כהונה, מלמדת אותנו כי אפשר להוסיף קדושה למחנה באופן חיובי ע"י נתינת מתנות כהונה בפרט וצדקה בכלל. מתברר אם כן שהתורה בחרה להדגיש את הדרך החיובית לשמירת הקדושה במחנה, וזאת פעמיים. גם ע"י הפרשה האמצעית, פרשת מתנות כהונה, וגם ע"י פרשת הסיום, פרשת נזיר.