צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת נצבים-וילך

פרשות ניצבים- וילך:מצות הקהל- טף למה באים?-לא להשאיר חלל ריק

מצוות הקהל

זמן המצוה:
י וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:

מצוות קריאה בתורה ב"הקהל"
יא בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:

מי בא?
יב הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

מטרת במצוה
לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
(דברים ל"א, י-יג)

א. "טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם"

פרשת וילך עוסקת בין היתר במצוות הקהל. אחת לשבע שנים בחג הסוכות של השנה השמינית, השנה לאחר השמיטה, התורה מצווה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". זאת כדי לשמוע דברי תורה , כפי שכתוב בפסוק לפני כן: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".
"הטף" שאמורים לבוא, אלה הילדים הקטנים, ולא מצאנו מגבלה בגיל. כלומר גם ילדים קטנים מאוד ואולי גם יונקים. ואנו תמהים, לשם מה להביא את הטף? הרי הדבר מקשה באופן מיוחד, ונראה בלתי יעיל! ראשית, העליה לירושלים אינה קלה, ועם הטף היא קשה שבעתיים. שנית, עיקר מצות הקהל- לבוא ולשמוע הרצאת דברים לא קצרה. אם כן לא רק שהתינוקות אינם מבינים, אלא שהם עלולים להפריע למבוגרים בקיום המצוה. אכן חז"ל נדרשים לשאלה זו:
"אמר רבי אלעזר בן עזריה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם" דרשתו של ר' אלעזר בן עזריה אינה עונה על השאלות שהעלינו. ברור מדוע צריך לתת שכר למביאיהם, מאחר שהדרך ארוכה, וקשה להיטלטל עם ילדים קטנים. אך הדרשה אינה עונה לעצם הקושיה: לשם מה בכלל להביא ילדים קטנים? בשביל מה להקשות על עולי הרגל? יתר על כן הילדים רק יפריעו לשמוע את דברי התורה?! דרשתו של ר' אלעזר בן עזריה מעלה קושי נוסף. "השכר למביאיהם" זהו עניין צדדי ועקיף, ודאי חייב להיות רווח ישיר למקיים המצווה, כלומר לטף. קשה להניח שכל העניין להביא את הטף זה משהו עקיף, כלומר "השכר למביאיהם".
קושי נוסף בדברי ר' אלעזר בן עזריה נעוץ בתגובת רבי יהושע. כאשר רבי יהושע שמע את דרשת ר' אלעזר בן עזריה, הוא כינה אותה "מרגלית". מדוע הוא מכנה דרשה זו מרגלית? לכאורה הדבר פשוט, לכל מצוה יש שכר. נ"ל שבדרשת ר' אלעזר בן עזריה יש כנראה עומק נוסף, שהבנת העומק של הדרשה מכונה "מרגלית".
יש להניח כי ההסבר העמוק של המצוה להביא את הטף טמון ונעוץ במצוות מקבילות של עליה לרגל ושל חינוך ילדים מגיל צעיר, כפי שנראה להלן.

ב. "כמה נאין רגליהם של ישראל בשעה שעולין לרגל"

אין ספק, שמצות העליה לרגל לא היתה קלה. הדבר הצריך זמן רב, הכנות רבות והשקעת משאבים. לכן ניתן לומר שכל מי שעלה לרגל, גילה הבנה עמוקה למצוה, והביע בכך את אהבתו לתורה ולמצוות. חז"ל אכן הכירו בכך שהעליה לרגל כרוכה במסירות נפש, ומשום כך הם דרשו פסוק משיר השירים ביחס לעליה לרגל, ושיבחו את עולי הרגל:
"דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"- כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל"
אנו קוראים את המדרש ומשתוממים, מה כל כך חשוב לשבח את הרגלים?! נכון, העליה לירושלים נעשתה ברגל, אך מה העניין לשבח את הרגלים? יש לשבח את העולים לרגל ולא את רגליהם?!
נ"ל כי המדרש נקט בדווקא לשון זו: "כמה נאין רגליהן" זאת כדי להדגיש את עניין הדרך וקושי הדרך. השבח לרגליהן של ישראל בא להדגיש את ההערכה לכך שעולי הרגל עושים דרך ארוכה וקשה.
אין זה דבר של מה בכך לעלות לירושלים מהצפון הרחוק או מהדרום החם בדרך לא דרך. וכשעושים זאת ברגל הדבר קשה יותר ונמשך יותר זמן. אשר על כן המדרש ראה לנכון לשבח את רגליהם של ישראל.

ג. שכר מצוה- כמשך העיסוק בה

נראה שהבנו למה המדרש משבח את רגליהם של ישראל, זאת מאחר שהדרך קשה. אך עדיין לא ברור, למה להקשות עוד יותר את העליה לרגל ע"י הטף. הרי ברור שללכת דרך ארוכה עם ילדים קטנים או בלעדיהם זה הבדל גדול מאוד. עם הטף הדרך קשה שבעתיים. כאשר התורה מצווה להביא את הטף, נראה שהתורה אינה מחפשת קיצורי דרך ולא להקל. אולי להיפך, נראה שיש עניין שהדרך תימשך יותר זמן.
כאמור, רבא שיבח בדרשתו את רגליהם של ישראל. הרגל מסמלת את הדרך. כנראה, רבא רצה ללמדנו שיש רווח גדול גם בדרך, כלומר בתהליך . שכר המצוה נמדד בין היתר לפי משך קיום המצווה. אם המצוה נמשכת זמן רב, גם השכר יהיה בהתאם. ז"א שיש כאן מעין פיצוי. דווקא מפני שהדרך ארוכה. וכדברי המשנה בפרקי אבות: "לפום צערא אגרא" .

ד. הדרך הארוכה מגלה מסירות נפש

הדרך הארוכה עד לקיום המצוה מגלה את הרצון העז לקיום המצוה. ההשקעה הרבה בקיום המצוה ובתהליך עד למצוה, ובמקרה הנדון העליה לרגל הנמשכת זמן רב, יש בה הצהרת כוונות נפלאה לא במילים אלא במעשים. הצהרת כוונות של רצון עז ואהבה עזה למצוות. זהו רצון אמיתי להתקרב לה' וגילוי דעת של מסירות נפש לעבודת ה'.
אם כך הדבר לא פלא שהתורה תמליץ להביא את הטף. ע"י הבאת הטף האדם מביא לידי ביטוי מעשי את אהבתו למצוות ולבורא עולם.

ה. לפשר סמיכות המדרשים

ועדיין לא נחה דעתנו מהבאת הטף למצוות ההקהל. אומנם למביאיהם יש שכר גדול. אך קשה להניח שכל עיקר מצוות הבאת הטף נועד דווקא למביאיהם. האם לטף אין רווח מכך?
להלן נראה כי גם לטף יש רווח ישיר מקיום המצווה. זאת נלמד מסמיכות הדרשות. לאחר הדרשה של רבא ביחס ל"כמה נאין רגליהם של ישראל", עוברת הגמרא ודורשת את הפסוק "והבור רק אין בו מים" :
"דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום: מאי דכתיב "והבור רק אין בו מים", ממשמע שנאמר "והבור רק" איני יודע ש"אין בו מים"? אלא מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים- יש בו"
נשאלה השאלה, מה הקשר בין שתי הדרשות? מדוע הגמרא סמכה את הדרשה של "והבור רק אין בו מים" לדרשה של "נאים רגליהן של ישראל"?
בדרך כלל הגמרא מביאה דרשות סמוכות זו לזו בגלל אחת משלוש הסיבות הבאות:
1. כאשר היא דורשת פסוקים הסמוכים זה לזה בתנ"ך, או פסוקים באותו עניין.
2. כאשר הדרשות באותו תחום, אותו נושא.
3. כאשר אותו דרשן מביא את הדרשות. הגם שהנושאים שונים לחלוטין. והנה כאן לכאורה לא נראה קשר בין שתי הדרשות .

ו. אם אין מים יש נחשים ועקרבים

בפסוק "והבור רק אין בו מים" ישנה כפילות. אם הבור ריק, ז"א שאין בו מים. המדרש ראה צורך לדרוש כפילות זו: "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". כלומר רצה המדרש לומר שאחי יוסף השליכו אותו לבור מסוכן שלא רק שלא היה שם מים, אלא שהיו שם נחשים ועקרבים.
נ"ל שדרשה זו יותר מאשר באה לספר על הבור, אליו הושלך יוסף, ויותר ממה שבאה לתרץ את הייתור שבפסוק, באה ללמדנו את כל מציאות החיים הסובבת את האדם כל ימי חלדו.
האדם הוא הבור, ראשו ונשמתו של האדם הם הבור. האדם אמור להתמלא במים, "ואין מים אלא תורה". האדם חייב למלא את עצמו בתכנים חיוביים, בתורה ובמצוות. ממילא אם הוא לא יתמלא בתכנים חיוביים הוא ודאי יתמלא בתכנים שליליים. וכדברי המדרש: ב"נחשים ועקרבים". אם האדם ישאר ללא מים, ללא תורה, ללא ערכים חיוביים, ללא חוכמה ומצוות, הרי שהחלל הריק יתמלא בנחשים ובעקרבים: בהרהורים רעים, בהבלי הבלים וכל מרעין בישין. וכדברי הרמב"ם: "אין אדם חוטא אלא מתוך לב פנוי מחכמה" .

ז. העליה הארוכה לרגל ממלאת את האדם

נ"ל כי הדרשה של "הבור רק אין בו מים" מסבירה את הדרשה של "מה נאין רגליהן של ישראל", ומשום כך הן באו בסמיכות. כפי שאם הבור ריק וללא מים, הוא יתמלא בנחשים ועקרבים. כך רצתה הגמרא לומר ביחס לעליה לרגל. כל זמן שהיהודי עולה לרגל, נמצא בדרך הארוכה, כל עוד והוא עסוק במצוה, יש לו מכך רווח אדיר. הוא מתמלא בחיובי ובטוב, ומתקרב לה'. ממילא הוא אינו מתמלא ברע. בזמן שהוא מתמלא ב"מים" במצוות העליה לרגל, הוא לא יתמלא ב"נחשים ועקרבים".
כל עוד והיהודי עסוק במצוות, ככל שהמצוות יתארכו יותר, כן ייטב לו. כל עוד והוא נמצא במצב של עבודת ה', במהלכה של קיום מצוה, הרי שהוא ממלא את עצמו ב"מים" ממילא בבור שלו לא יהיו נחשים ועקרבים, כלומר בראשו ובנשמתו לא יהיו כל מיני מרעין בישין.

ח. הבאת הטף מאריכה את העליה לרגל

לאור דברים אלה יותר קל להסביר, מהו הרווח שבהבאת הטף למצות הקהל. כבר העלינו את הקושי שבהבאת הטף, אשר אינם מבינים את דברי התורה, ואף מן הסתמא מפריעים למבוגרים. הנה כי כן נ"ל כי הבאת הטף מאריכה את זמן העליה לרגל, אולם רווח גדול בצדה, כל רגע ורגע שהיהודי נמצא בעליה לרגל, הריהו שרוי במצוה. כל רגע כזה העולה לרגל מתמלא ב"מים", ודוחק ממנו "נחשים ועקרבים".
ואולי זהו ההסבר של "להביא שכר למביאיהן". ההורים שמביאים את הטף מרוויחים פעמיים. ראשית, עצם קיום דברי התורה להביא את הטף, שנית, מאחר שהמצוה מתמשכת יותר, הרי מביאיהם עסוקים יותר במצוה, ומתמלאים יותר מעשיית המצוה.

ט. מאימתי מתחילים לחנך?

מדברינו עד כה ראינו עד כמה השכר למביאיהם גדול, ועד כמה ההורים המביאים את הטף זוכים לרווחים נוספים. אולם קשה להניח שעיקר המצוה להביא את הטף, מטרתה- שכר למביאיהם?!
בכל מצוה אמור להיות עניין במצוה עצמה מבלי קשר לשכר. עניין השכר שייך לכל המצוות. אם התורה מצַווה להביא את הטף, חייב להיות רווח גם לטף. יש עניין במצוה גם לטף. אלא שקשה להבין מה הרווח ומה תועלת יש בקיום מצוה של תינוקות, שאינם מבינים מאומה בנדון.
כדי לענות על שאלה זו, אנו נדון בנושא יותר יסודי: מהו גיל החינוך הרצוי לפי התורה וחז"ל. נראה כי במצות הקהל זו הפעם הראשונה ואולי היחידה, שבה התורה מתייחסת לגיל החינוך וקובעת אותו לגיל התחלתי מינימלי. חז"ל במסכת סוכה מרחיבים בעניין זה ומתייחסים לגיל החינוך ההתחלתי כדלקמן: "תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב. להתעטף- חייב בציצית. לשמור תפילין- אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר- אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? אמר רב המנונא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". קריאת שמע מה היא? פסוק ראשון"
לאור דברי הגמרא ניתן לומר בבירור כי חז"ל נמנעו מלנקוב גיל מסוים לתחילת חיוב מצוות. חז"ל קבעו כי הגיל המינימלי לקיום המצוות הוא אותו רגע שהילד מסוגל לקיים את המצוה. אם הוא מסוגל לנענע לולב, חייב במצוות לולב. אם יכול לדבר, חייב במצוות קריאת שמע וכן הלאה.
אם כן חוזרת השאלה במלוא חריפותה, מה הטעם לקיים את המצוה, כאשר הילד אינו מבין מאומה? בסך הכל הילד יודע לנענע לולב, אך הוא אינו מבין דבר וחצי דבר במצוה זו. אומנם הילד יודע להתחיל לדבר, אך מה טעם ללמדו לומר קריאת שמע, הרי הוא אינו מבין בין ימינו לשמאלו, ואינו מבין מה הוא אומר.

י. חמש סיבות מדוע מתחילים לחנך למצוות מגיל אפס

כאמור, הגיל ההתחלתי לקיום מצוות לפי חז"ל אינו מוגדר, והוא משתנה לפי הילד. הגיל ההתחלתי לכל המצוות ולכל הילדים הוא הרגע הראשון שבו הילד מסוגל לקיים את המצוה. המצוה הבולטת בעניין זה היא מצות הקהל. שם אנו מחויבים להביא את הטף. והגיל המינימלי לכך הוא כנראה אפס. גם תינוק בן יומו. אם כן מה הרווח בכך?
להלן נביא חמש סיבות, אשר יסבירו מהו הרווח ומה ההיגיון בקיום מצוות מגיל כה צעיר. לא כל הסיבות מתאימות לכל המצוות. אך בסך הכל כל הסיבות יתנו מענה לשאלה היסודית מדוע להתחיל בקיום מצוות בגיל כל כך צעיר, גם כאשר הילד אינו מבין בכלל מה הוא עושה.

1. לא להשאיר חלל ריק

כאמור לעיל, אם הבור ריק ואין בו מים, יהיו בו נחשים ועקרבים. ז"א חלל תמיד מתמלא ובמהירות. זה הטבע, ואי אפשר למנוע זאת. לכן אסור להשאיר חלל ריק אצל הילד, זה יתמלא מיד בדברים שליליים. לכן יש למלא את הילד בתורה ובמצוות מוקדם ככל האפשר, גם אם הוא אינו מבין. בדרך זו נוכל למנוע כניסתם של כל מיני מרעין בישין לליבו הטהור של הילד.

2. הקניית הרגלים

כל חיינו בנויים מהרגלים שקנינו. ככל שהילד יתרגל בקטנותו להרגלים חיוביים, אלה יהפכו להיות קניינו וחלק מבניין אישיותו. משום כך יש חשיבות רבה לתת לילד לקיים מצוות מגיל צעיר מאוד, גם אם אינו מבין כלל וכלל. כך לפחות הוא גדל עם המצוות, ואלה יהיו חלק ממנו ומעולמו. לכשיגדל יבין את המצוה על כל היבטיה. וגם אם לא יבין, הרי הוא כבר קשור למצוה, ודבר זה חשוב מאוד .
אם הילד יתחיל בקיום המצוות בגיל מאוחר, רק כשהוא כבר מבין את משמעות המצוה, הרי לא בטוח שהוא יהיה קשור ומחובר למצוה. ובכלל, עדיף שהילד יהיה מחובר למצוה גם אם אינו מבין אותה, מאשר יבין את המצוה, אך אינו מחובר אליה.

3. ההשפעה הסגולית של המצווה

ידוע שכל מעשה טוב שהאדם עושה, הוא בורא מלאכים טובים ממעשיו . כל מצוה שאדם עושה, יוצרת מלאכים טובים, ומשפיעה על עושיה השפעה רוחנית לאין שיעור. גם כשאדם מבוגר מקיים מצוה מבלי להבין את משמעותה ואת טעמיה ורזיה, המצוה משפיעה את השפעתה הסגולית על עושיה. יהודי שמניח תפילין, ואינו יודע את רזי התפילין, אין הדבר גורע בשכרו ממצוה זו, ואין הדבר מפחית בהשפעה הרוחנית שהמצוה משפיעה עליו. לאור כל זאת, אנו מבינים שגם תינוק שמקיים מצווה, אף שאינו מבין בדיוק מה הוא עושה, הרי המצוה משפיעה עליו את השפעתה המלאה. נשמתו של התינוק מתענגת מקיום המצוה, גם אם שכלו של התינוק רחוק מהבנתה של המצוה. לא פלא שילד השרוי באווירת מצוות מאז קטנותו, לכשיגדל יהיה ספוג ביראת שמים.

שמאי הזקן שם את התינוק בסוכה רק כך אפשר להבין את התנהגותו של שמאי הזקן, אשר הגדיל את הסוכה עבור נכדו, שזה עתה נולד. כך כותבת המשנה במסכת סוכה: "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן" הרי התינוק שזה עתה נולד, ודאי שאינו חש במאומה, ואינו מבין במצוות סוכה. אם כן מה טעם לסכך על גבי מיטת התינוק? נראה להסביר את מעשהו של שמאי הזקן לפי הסברנו למעלה. כל מצוה משפיעה על עושיה, ואין זה משנה אם מדובר בתינוק. זוהי הדרך לגדל את הילד ליראת שמים ולאהבת ה' ומצוות. כך נהגה גם אמו של רבי יהושע בן חנניה. היא נהגה לשים אותו בעודו בעריסה בבית המדרש כדי שישמע תורה. אשר על כן רבי יוחנן בן זכאי רבו כאשר רצה לשבחו אמר: "אשרי יולדתו" .

4. קיום מצוות ללא הבנה כערך בפני עצמו

למצוות יש משמעות גם אם לא מבינים אותן. זוהי הנחת יסוד בכל קיום התורה. הבנת המצוה אינה תנאי לקיומה, להיפך שבחו של עם ישראל שאמרו "נעשה ונשמע", כלומר קודם נקיים את המצוות ורק אח"כ נבין. כלומר למצוה באשר היא יש ערך גם מבלי להבין אותה. לפיכך יש עניין שהתינוק-הילד יקיים את המצוות ברגע שהוא מסוגל. הרי למצוה יש תוקף ויש משמעות גם ללא הבנה. כאשר מבוגר עוזר לילד לקיים מצוה, למרות שהילד אינו מבין כלל, בעשיה זו המבוגר מפנים אל לבו פנימה שלמצוות יש ערך גם ללא הבנה. וזהו רווח עצום גם ביחס למבוגר עצמו.

5. גילוי דעת ביחס לאהבת תורה ומצוות

כאשר מקיימים את דבר המלך מבלי לערער על דבריו, ומבלי להרהר אחריו, וזאת גם אם לא הבנו את צו המלך, דבר זה מגלה על כניעה מושלמת למלך. כך הדבר ביחס למצוות, ולמלך ה'. כאשר ילד קטן מקיים מצוות מבלי להבין, זה מעיד כאלף עדים על כך שההורים שלו אוהבים את המצוות. אין דבר יותר חזק להביע את אהבתנו לבורא עולם ולמצוותיו מאשר להביא לולב לילד קטן, או ללמד קריאת שמע לתינוק שזה עתה התחיל לדבר, או להביא את התינוק למצוות הקהל, או לשים תינוק בן יומו בסוכה. זה יותר מהצהרת כוונות. יש כאן מעשים ממש, המעידים שאנו עובדים את ה' באהבה עזה. יש כאן עדות שאנו מקיימים את המצווה ללא הרהורים אלא מתוך כניעה מלאה לקב"ה. יש כאן מעשים בפועל המעידים שאנו עבדי ה' וקיבלנו על עצמנו את עבודת ה' מתוך אהבה. זו היא אותה אהבה לבורא עולם שהתחילה אצל האבות, ממשיכה לדורי דורות, ותמשיך לנצח ולא תפסק לעולם.