צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת כי תבא
פרשת כי תבוא :התבטלות הפרט כלפי הכלל-עיון בפרשות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות
[עריכה]ביכורים וביעור מעשרות
מצות ביכורים
א וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: ג וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:
מקרא ביכורים
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: ז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה, וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
מצות ביעור מעשרות
יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
וידוי מעשרות
יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: יד לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(דברים כ"ו, א-טו)
א. המשותף למצוות ביכורים ולביעור מעשרות
[עריכה]פרשת כי תבוא פותחת בשני נושאים דומים, האחד מצוות ביכורים ומקרא ביכורים. השני מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות. עיון בשתי הפרשיות מעלה כי עניינים רבים משותפים לשתיהן. להלן נעלה שש נקודות משותפות לשתי המצוות, ואולי נגלה כי לפנינו רעיון אחד המולבש בשתי מצוות:
1. מצוות נתינה: שתי המצוות קשורות בנתינה. הביכורים ניתנים לכהן בבית המקדש, מאידך המעשרות ניתנים לכהן, ללוי ולעני .
2. מצוות אמירה: בשתי המצוות ישנה אמירה המתלווית למצווה עצמה. למצוות ביכורים מצטרפת מצוות מקרא ביכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך..." . למצוות ביעור מעשרות מצטרפת מצוות וידוי מעשרות: "ואמרת לפני ה' אלקיך..." .
3. הלוי והגר: גם הלוי וגם הגר מופיעים בשתי הפרשיות. בסיום פרשת הביכורים נאמר: "ושמחת בכל הטוב... אתה והלוי והגר אשר בקרבך" מאידך פרשת וידוי מעשרות פותחת בלוי ובגר: "כי תכלה... ונתתה ללוי לגר..." .
4. פתיחה מעין הסיום: המצוה השניה פתחה באותו ביטוי אשר בה סיימה הפרשה הראשונה. הביטוי "הלוי והגר", שסיים את פרשת הביכורים, פותח את מצות ביעור מעשרות. אומנם זהו יותר עניין של מבנה, אבל הוא מוכיח על הקשר בין שתי הפרשיות.
5. סיום מעין פתיחה: הפרשה הראשונה פותחת בכך שה' הוא הנותן את הארץ: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך..." . והנה הפרשה השניה מסתיימת בדיוק באותו רעיון: "... וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו..." .
6. מילים מנחות משותפות: לשתי הפרשיות מילים מנחות משותפות, דבר המעיד על אחדות שתי הפרשיות. כדלקמן:
| פרשת ביכורים | פרשת ביעור מעשרות |
|---|---|
| "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך" (ה) | "ואמרת לפני ה' אלקיך" (יג) |
| "ושמחת... אתה והלוי והגר" (יא) | "ונתתה ללוי לגר..." (יב) |
| "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (א) | "...ואת האדמה אשר נתתה לנו" (טו) |
| "...ארץ זבת חלב ודבש" (ט) | "...ארץ זבת חלב ודבש" (טו) |
לאור האמור, נ"ל כי שתי הפרשיות אכן קשורות זו בזו גם בתוכן וגם בצורה, והן בעצם עניין אחד. להלן נראה כי גם הרעיון והמסר העיקרי של שתי הפרשיות- אחד
הוא.
כדי לעמוד על הרעיון המשותף של שתי הפרשיות, אנו נעיין בכל פרשיה בפני עצמה ונבדוק את המסרים העולים ממנה:
ב. מקרא ביכורים במרכז מצוות הביכורים
[עריכה]נ"ל כי עיקר מצוות ביכורים היא מצוות מקרא ביכורים. החקלאי שמביא את פירותיו אינו מחוייב לכמות מסויימת . הבאת הפירות לעיתים היתה סמלית בלבד. קל לדמיין מה קורה לפירות של החקלאי מהצפון הרחוק או מהדרום החם, כאשר צריך להיטלטל כל הדרך עם הפירות בתנאים לא תנאים. יתכן שפירות הביכורים כבר איבדו מטריותם, רעננותם ויופיים. יש להניח שבשוקי ירושלים היו פירות יותר טריים ויותר יפים מאלה של הביכורים. יתר על כן הכהנים קיבלו תרומה במשך כל השנה באופן שוטף ורצוף. אשר על כן נ"ל כי במרכז הכובד של מצוות הביכורים עמד דווקא מקרא הביכורים ולא הפירות עצמם.
ג. מקרא ביכורים- ארבע תחנות בהתהוותו של עם ישראל
[עריכה]מאחר שמקרא ביכורים הוא עיקר המצוה, הרי שכדאי לבדוק את תוכנו. אכן במקרא ביכורים אנו מוצאים את תמצית ההיסטוריה היהודית, כאשר זו מתמקדת בארבע תחנות עיקריות המתארות את התהוותו של עם ישראל.
1. האבות: מקרא ביכורים פותח ב "ארמי אבד אבי". פירוש: אברהם אבינו היה בארם [1], ושם היה אובד, כלומר תועה. עד שגילה שיש אדון לעולם, זנח את העבודה זרה והתחיל בעבודת ה'. תחנה זו מציינת את ראשית העם היהודי, את האבות.
2. הירידה למצרים והשעבוד: "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה". תחנה זו מציינת את הירידה למצרים ואת השעבוד שם. השהות במצרים במשך ארבע מאות שנה הינה אירוע משמעותי בהתהוותו של עם ישראל ובהפיכתו ממשפחה לעם. וכדברי הכתוב: "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" .
3. יציאת מצרים: תחנה שלישית בתולדות עם ישראל היא יציאת מצרים: "ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו: ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים". תחנה זו בעלת משמעות רבה. יציאת מצרים הפכה להיות אבן יסוד באמונה בבורא עולם בכלל, ואחד מעיקרי האמונה היהודית. שורש האמונה של עם ישראל הוא יציאת מצרים, וכפירה ביציאת מצרים הרי היא ככפירה בעיקר. לא בכדי יציאת מצרים מוזכרת בקריאת שמע, בתפילה, בברכת המזון, בקידוש ולאורך כל התורה והמצוות.
4. הכניסה לארץ: "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". הכניסה לארץ הינה השלב המשלים את יציאת מצרים וזהו השלב הרביעי והאחרון בהתהותו- יצירתו של עם ישראל. אין עם ללא ארץ. וכבר במעמד הסנה ולאורך כל התורה, הכניסה לארץ מוזכרת כחלק מיציאת מצרים ומגאולת ישראל.
לאחר שהחקלאי הביא את הביכורים, קרא והדגיש את ארבעת השלבים בהתהוותו של עם ישראל, רק אז הוא מזכיר את עצמו: "...ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' " .
ד. מקרא ביכורים- כתריס בפני "כחי ועוצם ידי"
[עריכה]מצאנו כי עיקר מקרא ביכורים הינו סקירה של תולדות עם ישראל בהתהוותו. נשאלת השאלה, מדוע יש צורך בסקירה היסטורית זו? למה החקלאי המביא את הביכורים צריך לסקור את ראשיתו של העם? נ"ל כי החקלאי החרוץ והמצטיין עמל קשה מאוד עד שהגיע לתקופת האסיף. לכאורה, בזכות חריצותו ועמלו הרב הוא הגיע ליבולים גדולים. החקלאי המוצלח מועד לנפילה ברשת של יצר הרע, יצר הגאווה, והוא עלול לומר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" . לכן התורה מצווה אותו לומר מקרא ביכורים. במקרא ביכורים יש הכרה כי יש בורא לעולם והוא פועל בהיסטוריה. הוא עושה את ההיסטוריה כרצונו. הוא בחר באבות, הכניס אותם למצרים, גאל אותם ממצרים והביא אותם לארץ ישראל. אמירה כזו מחזקת אצל החקלאי כי היבולים לא באו בזכות "כחי ועצם ידי" אלא בזכות הקב"ה. מי שמאמין ומבין כי יד ה' בהסטוריה אמור להבין כי הקב"ה פועל בכל דבר ודבר, וכי הכל מאתו יתברך כי יד ה' בהסטוריה ובכל דבר. אשר על כן יד ה' גם בשדות וביבולים. ומכאן האדם מפנים כי ללא סייעתא דשמיא לא היה מגיע ליבולים הרבים. הרי יום אחד של חמסין וכל עמלו יורד לטמיון. לא חסרים פגעי טבע שעלולים לחבל קשות בכל המאמצים של החקלאי העמל. לסיכום, נ"ל כי החקלאי המביא את הביכורים מגלה במקרא ביכורים את אמונתו בה' ובהשגחת ה' על ברואיו על כל צעד ושעל, ובין היתר על שדותיו ויבוליו. בדברים אלו יש מעין תודה להקב"ה על הצלחתו. כי הרי הוא אדון הכל ובידו הכל.
ה. יציאת מצרים- נקודת הבראשית של עם ישראל
[עריכה]ברור שנקודת ההתחלה של עם ישראל היא האבות ויציאת מצרים. אלה הן עובדות יותר מאשר אמונה. אלא שהיחיד כיחיד עלול לבחור לו נקודות התחלה שונות. החקלאי למשל אולי, יעדיף לבחור את הכניסה לארץ כנקודת התחלה ולא את יציאת מצרים. ואולי הוא יבחר נקודת התחלה יותר אישית, מיום שקנה את הקרקע. האדם 'המודרני' אולי יעדיף לבחור לו נקודת התחלה אחרת לגמרי, מתחילת שלטון חדש ועדכני. שלטון שחידש ופיתח, ופתח דף חדש של עוצמה וגאוה לעם כולו. אם היהודי יפתח את תולדותיו בכל נקודה אחרת ולא באבות וביציאת מצרים, הרי זה המרשם הבדוק ביותר לכפירה. מאידך הדרך הטובה ביותר לחיזוק האמונה בה', ובכך שהוא משגיח בעולמו היא ההכרה ביציאת מצרים ובכל המהלך של בריאת עם ישראל: אברהם אבינו כנקודת הבראשית, יעקב אבינו והירידה למצרים, יציאת מצרים באמצעות אותות ומופתים והכניסה לארץ.
ו. ביטול עצמי כלפי כלל ישראל
[עריכה]נמצאנו למדים כי מקרא ביכורים נועד לחיזוק האמונה ולמנוע תופעה של "כחי ועצם ידי". אולם נ"ל כי במקרא ביכורים יש רווח נוסף, נותן הביכורים מחזק את המודעות של היותו חלק מכלל עם ישראל. כאשר היחיד מציין במקרא ביכורים את ראשיתו של העם, הוא בעצם קובע את ראשיתו שלו. הקורא את מקרא הביכורים מזדהה עם העם, מכליל את עצמו עם כלל ישראל, ומחבר את עצמו לנקודת הבראשית על עם ישראל. בדרך זו הפרט מבטל את עצמו ביחס לכלל ורואה את עצמו כחלק מהעם.
ליתר דיוק, כאשר הוא מפרט את מהלך התהוותו של עם ישראל ע"י הקב"ה, הפרט רואה את עצמו כחלק מהמהלך האלוקי של בחירת עם ישראל ושל יצירת עם ישראל.
ז. הביטול העצמי וחיזוק האמונה מביא בהכרח לשמחה
[עריכה]ההתבטלות של הפרט מחזקת אצלו את מידת הענוה ומרחיקה ממנו כל גאוה. כאמור, זו תעודת הביטוח של החקלאי כנגד "כחי ועצם ידי", למרות שהוא עמל רבות והשקיע הרבה כדי להשיג את הצלחתו. התבטלות זו ואמונה בתהליך בחירת עם ישראל ע"י ה' מחזקת אצל היחיד את האמונה בה' בורא עולם, ובה' המשגיח על ברואיו. התבטלות זו כלפי עם ה' וכלפי בורא עולם היא היא, המחזקת את האדם לקיום תורה ומצוות.
מזוית אחרת ובראיה שונה לחלוטין, ההתבטלות של הפרט כלפי עם ישראל וכלפי בורא עולם אמורה לתת לו שמחה גדולה ואמיתית. שמחה שהאדם אינו לבד, הוא חלק מעם מיוחד, הוא חלק ממהלך אלוקי של תכלית הבריאה. שמחה שבעצם אני שייך לעם הנבחר של הקב"ה, אני הבן של המלך, הבן של בורא עולם.
לפיכך ברור אם כן מדוע התורה מסיימת את מקרא ביכורים בעניין השמחה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" .
ח. ביעור מעשרות- משמעות הפרשה
[עריכה]מצוות ביעור מעשרות מורכבת גם היא (כמו מצוות ביכורים) משני חלקים. ראשית, המצוה לתת, להוציא מהבית את המעשרות שהצטברו . שנית, מצוות האמירה, הנלוית לביעור המעשרות, ואשר היא מכונה: "וידוי מעשרות". במצוות וידוי מעשרות אנו מזהים שני חלקים שונים לחלוטין. הצהרה באשר לקיום פרטי מצוות המעשר, ומאידך בקשה מה' לברך את עם ישראל. המבער את מעשרותיו מצהיר כי קיים את כל המצוות הקשורות בהפרשת המעשרות. בהתחלה הוא הפריש בפועל את כל המעשרות: מעשר ראשון, מעשר שני, נטע רבעי, תרומה, ביכורים ומעשר עני . לאחר מכן הוא מצהיר כי קיים את כל המצוות הכרוכות במעשרות. כדברי הכתוב: "שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני" . רש"י מפרט את המצוות הקשורות במעשרות לפי הפסוק: "נתתים כסדרם, ולא הקדמתי תרומה לביכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון... לא הפרשתי מין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן, ולא שכחתי לברך על הפרשת מעשרות" החלק השני של וידוי המעשרות מוקדש לבקשה מה'. המבער את המעשרות מבקש מה' שיברך את עם ישראל. ברכה לכלל ישראל ולא ברכה פרטית: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותנו ארץ זבת חלב ודבש" היינו מצפים שמקיים המצוה יבקש מה' ברכה פרטית. הוא נתן מעשרות, וטבעי שהוא יבקש ברכה מאת ה', שיעשיר אותו, ויזכה אותו לשנה הבאה להמשיך לתת. אולם להפתעתנו הרבה, הוא אינו מבקש ברכה פרטית, אלא ברכה כללית לעם ישראל: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".
ט. המשותף לשתי המצוות- התבטלות הפרט ביחס לכלל
[עריכה]נ"ל כי הרעיון המרכזי של שתי המצוות: מקרא ביכורים ווידוי מעשרות הוא התבטלותו של הפרט ביחס לכלל ישראל, גם המביא את הביכורים וגם המבער את המעשרות בנאומיהם מתייחסים לכלל עם ישראל ומבטלים את עצמם לחלוטין ביחס לכלל. המביא את הביכורים מקדיש את כל נאומו לנקודת הבראשית של עם ישראל בהתהוותו. מאידך החקלאי שזה עתה הוציא את מעשרותיו מן הבית מבקש מה' ברכה לכלל ישראל ולא לעצמו. הפרט אינו מבקש עוד שפע, ברכה והצלחה לעצמו אלא: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".
י. שתי המצוות- פרשה אחת
[עריכה]נ"ל כי שתי הפרשות הן יחידה אחת. הדבר בא לידי ביטוי גם במבנה וגם בתוכן. באשר למבנה כידוע, סיום מעין פתיחה זוהי דרך לסגור עניין שלם. והנה כאן יש סיום מעין פתיחה בשתי הפרשיות יחד, כלומר המצוה השניה מסיימת כפי שפותחת הראשונה: הפרשה הראשונה, מצוות ביכורים ומקרא ביכורים פותחת ב"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך...". מאידך המצוה השניה, מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות מסתיימת באותו רעיון, וכמעט באותן מילים: "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו..." וכן באשר לתוכן, התורה רומזת לנו על כך ששתי הפרשות הן יחידה אחת: המצוה השניה היא המשך של אותו רעיון מהפרשה הראשונה. במצות מקרא ביכורים היהודי מבטל את עצמו כלפי הכלל, ורואה את עצמו כחלק מהעם. הוא מתחיל את ההיסטוריה שלו בהיסטוריה של העם, והוא רואה את עצמו כחוליה בשרשרת של עם ישראל. מאידך, בפרשה השניה במצוות וידוי מעשרות היהודי מגלה, שמה שהוא אמר בפרשה הראשונה לא נשאר בגדר רעיון, אלא זה גם מעשה. לכן כשצריך לבקש ברכה, הוא מבקש ברכה לכלל עם ישראל ולא לעצמו בלבד. הוא חלק מעם ישראל, והוא יקבל את הברכה יחד עם כל העם.
- ^ רש"י, אב"ע וספורנו מפרשים "ארמי אבד אבי" אחרת: "אבי" הכוונה ליעקב אבינו. "ארמי" הכוונה ללבן. "אבד" הכוונה שלבן רצה לאבד את הכל (ראה הגדה של פסח). לעומתם, הרשב"ם מסביר את הפסוק ביחס לאברהם אבינו, ואנו הלכנו בשיטתו. נ"ל כי רשב"ם אכן ראה בפסוקים ארבע תחנות, כאשר תחנה ראשונה היא האבות, וזו מיוצגת ע"י אברהם. ד', כ