צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת- הברכה :לקבל תורה- זאת הברכה

וזאת הברכה לשון יחיד
א וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

מעמד הר סיני
ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁדָּת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ: ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ, וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:

המלכת ה
ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

הברכות לשבטים
ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר..."
(דברים לג', א-ו)

א. "וזאת הברכה"- לשון היחיד- על שום מה?

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר דברים ואת התורה כולה. משה רבינו מברך את בני ישראל, ברכה לכל שבט ושבט. פרשת הברכות פותחת בלשון יחיד "וזאת הברכה", ולא בלשון רבים: ואלה הברכות, למרות שבהמשך יש ברכות לכל השבטים. נשאלת השאלה, מדוע אם כן התורה פתחה בלשון יחיד? שאלה שנייה אינה מחויבת המציאות, אך אם מדייקים, אפשר לשאול: מדוע הברכות מופנות לבני ישראל, "וזאת הברכה אשר ברך משה... את בני ישראל". מאחר שהברכות בהמשך מופנות לשבטים כל אחד לחוד, היינו מצפים שהפניה תהיה לשבטי ישראל ולא לבני ישראל .

ב. לפשר ההקדמה לברכות

הפסוק הראשון בפרשה הינו בבחינת כותרת לכל הברכות: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו". לאחר פסוק זה אנו מצפים לברכות: "יחי ראובן ואל ימות...". ולא היא, התורה ממשיכה במאמר מוסגר, אשר עיקרו התגלות ה' במעמד הר סיני, וקבלת התורה ע"י עם ישראל: "ויאמר ה' מסיני בא... מימינו אש דת למו... תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב: ויהי בישרון מלך... יחד שבטי ישראל". מהי המשמעות של הקדמה זו? מדוע התורה לא המשיכה מיד בברכות? אולי ההקדמה היא חלק מהברכות? לסיכום התעוררו שלוש שאלות באשר לפתיחה של פרשת וזאת הברכה.
1. מדוע התורה פותחת בלשון יחיד: "וזאת הברכה"? למרות שבהמשך יש ברכות רבות.
2. מדוע ציינה התורה בפתיחה כי הברכות מופנות לבני ישראל ולא לשבטי ישראל, הרי הברכות מופנות בהמשך לשבטים?
3. מדוע כתבה התורה הקדמה בת ארבעה פסוקים (ב-ה), הקדמה שתוכנה מעמד הר סיני וקבלת התורה ע"י ישראל?

ג. ברכה כללית וברכה פרטית

נ"ל כי דברי הפתיחה "ה' מסיני בא" וכו' הם עצמם ברכה. זוהי ברכה כללית לכל בני ישראל. פסוקים אלו שבקריאה ראשונה נראים כמאמר מוסגר, או כפתיחה לברכות, פסוקים אלה הם עצמם ברכה: עצם העובדה שה' התגלה לעם ישראל, וקיבלנו את התורה זוהי הברכה הגדולה ביותר שקיבלנו. ובכך באו על פתרונן כל השאלות הנ"ל:
1. למה "וזאת הברכה" בלשון יחיד? מפני שאכן בעקבות הפסוק הראשון באה ברכה אחת, והיא מעמד הר סיני וקבלת התורה.
2. מדוע התורה פונה בפסוק הפתיחה לבני ישראל ולא לשבטי ישראל, מפני שהברכה הראשונה אכן מופנית לכלל ישראל ולא לשבט מסוים.
3. שאלנו מדוע יש הפסקה בין הפתיחה "וזאת הברכה" לבין הברכות: "יחי ראובן" וכו'. אכן אין הפסק, אלא פסוקים אלה (ב-ה) הם הם עצמם הברכה אשר התורה התכוונה באומרה "וזאת הברכה".

ד. לתוכן הברכה הכללית

להלן ננסה להתמקד בארבעת הפסוקים הראשונים (ב-ה), אשר לשיטתנו הם הברכה הכללית לעם ישראל, ונראה במה בדיוק התברך עם ישראל בפסוקים אלו.

1. "ה' מסיני בא"- קבלת התורה היא הברכה
לאחר הפתיח של "וזאת הברכה" התורה עוברת לתיאור מעמד הר סיני וקבלת התורה: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו... תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". אכן אין לך ברכה גדולה מזו, שעם ישראל קיבל את התורה. התורה היא דרך הופעת ה' בעולם, וכמאמר הזוהר: "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם". התורה היא מקור השפע והברכה בעולם. אשר על כן זוהי המתנה היקרה ביותר שעם ישראל קיבל מבורא עולם. קבלת התורה היא בחינת ברכה רוחנית וגשמית גם יחד, זוהי ברכה לפרט ולכלל העם. כל הברכות כולן כלולות בתורה. אין דבר שאינו מצוי בתורה. ממילא קבלת התורה היא היא ברכה.

2. המלכת ה' עלינו- פירושו להיות בן מלך
בהמשך פסוקי ההקדמה התורה מציינת כי עם ישראל המליך את ה' במעמד הר סיני: "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". פסוק זה ממשיך את הברכה מהיבט שונה. כאשר עם ישראל ממליך עליו את ה', ומקבל עליו את מלכות ה', הרי עם ישראל הופך להיות עם ה' ונחלתו בעולם. זוהי המשמעות של המלכת ה'! וזוהי כמובן ברכה גדולה ואין בלתה.
בעקבות מעמד הר סיני עם ישראל קשור למלך בקשר של עם ה', בקשר של בני מלכים. ז"א מה ששייך למלך נועד ושייך לבן המלך. כלומר, כל תכלית העולם אינה אלא עבור בן המלך, לעם ישראל . בן המלך יכול להיכנס להיכל המלך בכל עת שירצה, ויוכל לבקש כל אשר יחפוץ. כי מי קרוב למלך יותר מבנו, ולמי המלך חפץ לתת הכל אם לא לבנו?
הנה כי כן אנו רואים כי לאחר הפתיחה "וזאת הברכה", התורה עברה לברכה לכלל העם, ברכה כללית שיש בה הכל: מעמד הר סיני, קבלת התורה והמלכת ה' ע"י ישראל. ורק לאחר מכן בירך משה כל שבט ושבט ברכה הראויה לו.

ה. כגודל היעוד כן גודל מעלת העם

במעמד הר סיני, עם ישראל קיבל על עצמו את התורה ומצוותיה וקיבל על עצמו להמליך את ה' בעולם. יעוד זה של עם ישראל להמליך את ה', הוא תכלית הבריאה. והוא תכליתו של עם ישראל, לשם זה העם נוצר! כדברי הנביא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". כגודל היעוד כן גודל המעלה. ככל שהאדם מקבל על עצמו יעוד גדול יותר, הדבר מעיד על גודל מעלתו. והנה עם ישראל קיבל על עצמו את היעוד הגדול ביותר בעולם, את תכלית העולם: "לתקן עולם במלכות שדי". הרי לנו אם כן עדות על גודל מעלתו של עם ישראל. היא היא הברכה הגדולה ביותר של עם ישראל. ציון תפקידו בעולם וציון מעמדו הרם והנעלה.