צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת האזינו

פרשת האזינו  :"בעצם היום הזה" -עם ישראל מוסר נפשו למען משה רבינו

שלוש פעמים בתורה: "בעצם היום הזה"

1. "בעצם היום הזה בא נח..."
יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה: יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף:(בראשית ז', יא-יד)

2. "בעצם היום הזה"- יציאת מצרים
מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: מא וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ... נא וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (שמות י"ב, מ-מא, נא)

3. "בעצם היום הזה"- מות משה
מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: מט עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: נ וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:(דברים ל"ב, מח-נ)

א. "בעצם היום הזה"- שלוש פעמים בתורה

בסוף שנת ה- 40, כאשר בני ישראל היגיעו לגבול ארץ ישראל "על פני ירחו", ציוה ה' את משה: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו... ומת בהר... והאסף אל עמך" . התורה מקדימה לציווי זה את תיאור הזמן: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר" . הביטוי "בעצם היום הזה" אומר דורשני.
רש"י בפירושו לפסוק התייחס לכך שהביטוי "בעצם היום הזה" מופיע בתורה עוד פעמיים: גם אצל נח כשהמבול התחיל, וגם בתיאור יציאת מצרים. ואלה דברי רש"י:
"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה"
נאמר בנח: 'בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה'.
במצרים: 'ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם'.
במות משה: אף כאן במיתתו של משה 'וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר' " .
דברי רש"י הינם סיכום ותמצית של דברי ה"ספרי" על הפסוק. חז"ל בספרי מדגישים כי דור המבול והמצרים היו מוכנים למסור את נפשם כדי למנוע את המהלך האלקי. אשר על כן הקב"ה עשה את אשר עשה דווקא ב"חצי היום" כלשון הספרי כדי להראות למתנגדים שאין בכוחם למנוע את דבר ה'. ואלה דברי הספרי : "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושת מקומות נאמר בעצם היום הזה.
דור המבול
נאמר בנח: 'בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה' .לפי שהיו דורו אומרים: כך וכך (אם) אנו מרגישים בו, אין אנו מניחים אותו. ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקיעים את התיבה. אמר המקום: הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא ימחה.
יציאת מצרים
ומה ראה לומר במצרים: 'ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם'3. לפי שהיו מצריים אומרים: כך וכך אם אנו מרגישים בהם, אין אנו מניחים אותם. ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם. אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. מות משה
ומה ראה לומר כאן 'וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר'3 לפי שהיו ישראל אומרים: כך וכך אם אנו מרגישים בו, אין אנו מניחים אותו אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר הקב"ה: הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה ".

ב. המשותף לדור המבול וליציאת מצרים

דור המבול אמרו שלא יאפשרו לנח להיכנס לתיבה, בעוד שהם ימותו במבול. לכן התורה ציינה שהמבול אירע "בעצם היום הזה". ללמדך שהמבול אירע ב"חצי היום", ודור המבול לא הצליחו לעמוד כנגד עצת ה', ולא מנעו מנח להכנס לתיבה. גם המצרים אמרו דברים דומים: הם לא יניחו לבני ישראל לצאת מארץ מצרים לחירות. שוב התורה ציינה שבני ישראל יצאו ביד רמה: "בעצם היום הזה". לא בלילה ולא כגנב בהיחבא. והם המצרים לא יכלו להתנגד לגבורת ה'.
בשני במקרים יש נחישות רבה למנוע את דבר ה'. דור המבול מבין שחייו תלויים לו מנגד. לעומתם המצרים מבינים, שהם עלולים להפסיד 60 ריבוא עבדים. משום כך גם דור המבול וגם המצרים נחרצים למנוע את רוע הגזירה. לכן הם מוכנים למסור את נפשם. אולם "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' " . הקב"ה עושה את המהלך המתוכנן דווקא "בעצם היום הזה", דווקא ב"חצי היום". זאת כדי להראות לאדם ולעולם כי אי אפשר להתנגד לדבר ה'.

ג. בני ישראל מוסרים נפשם למען משה רבינו

הנה כי כן, לפי דברי רש"י, בני ישראל אמרו לפני מות משה שלא יניחו לו למות. מנגד התורה כותבת כי משה עלה להר והלך אל מותו "בעצם היום הזה", כלומר בעיצומו של יום, ובני ישראל לא יכלו להתנגד לכך. רש"י משוה את האמירה של בני ישראל לפני מות משה לאותה אמירה של דור המבול לפני המבול ושל המצרים לפני יציאת מצרים. נ"ל שההשוואה בין שלושת המקרים הנ"ל כל כולה באה להדגיש את מסירות הנפש של עם ישראל כלפי משה רבינו, כפי שנסביר להלן. דור המבול והמצרים רצו למסור נפשם כנגד גזירת ה' שהיתה מופנית נגדם. והנה בני ישראל מושווים אליהם. כלומר, גם בני ישראל מוכנים למסור נפשם. אולם מה רב ההבדל בין זה לזה: דור המבול והמצרים מוכנים למסור נפשם נגד גזירת ה', מפני שזו פוגעת בהם קשות. דור המבול נדון לכליה, והמצרים אמורים לאבד עם של עבדים. הם מוסרים נפשם נגד גזירת ה' בלית ברירה מתוך הרצון להישרדות. אולם עם ישראל מוכן למסור נפשו נגד גזירת ה' שאמורה לפגוע במשה, מנהיגם הנערץ. הם עושים זאת מתוך אהבה עזה למשה ומתוך הכרת הטוב.

ד. המניעים למסירות נפש

דור המבול והמצרים מוכנים למסור את נפשם נגד גזירת ה' מתוך חוצפא כלפי שמיא מתוך מרידה בה'. הם אינם מבינים שה' הוא בורא עולם, והוא כל יכול. הם- בתפיסה האלילית שלהם חושבים שה' הוא עוד אל בסדרת האלים שהם מכירים ועובדים. לבסוף כל התנגדותם מוכחת כעלה נידף מול כוחו וגבורתו של בורא עולם. מאידך עם ישראל מוכן למסור נפשו כדי שמשה רבינו לא ימות. רצונם זה של בני ישראל נובע ממניעים חיוביים. מתוך אהבה עזה למשה רבינו ומתוך הכרת הטוב לרועה הנאמן, שהוציא אותם ממצרים והנהיג אותם במדבר 40 שנה.

ה. סניגוריא על בני ישראל

רש"י בפירושו זה לפסוק הופך להיות סנגורם של בני ישראל. הגם שבעבר הם התלוננו כנגד משה ואהרן, אף סוף טוב – הכל טוב. עם ישראל עבר במדבר תהליך הכשרה של תורה ואמונה. משה לימד את העם את תורת ה' במשך כל ה- 40 שנה. בנוסף לכך העם חווה מראות של שכינה, וזכה לראות ניסים עצומים מאז צאתו ממצרים ועד הכניסה לארץ: עשר המכות, קריעת ים סוף, ענן ה' ביום, "כמראה אש לילה", מן, באר, שלו, ועוד ועוד. והנה העם בסוף התהליך, בסוף ה-40 שנה מוקיר את הרועה הנאמן ומכיר טובה. הם מכירים בכל הטוב שאירע להם במדבר וכך הם אומרים: "אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השלו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו (ללכת ולמות)" . מתקיים בעם ישראל דברי חז"ל: "אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר 40 שנה". כלומר, לאחר 40 שנה העם מכיר בגדולתו של משה, העם נאמן למשה המנהיג ואפילו מוכן למסור את נפשו למענו. כל התלונות נשכחות, כל החטאים כאין, כל הצללים שהעיבו על מעמדו וגדולתו של עם ישראל מתגמדים ונעלמים. העם בסוף שנת ה- 40 נמצא בשיאו, העם יודע להכיר טובה, עד כדי כך שהוא מוכן למסור נפשו למען המנהיג האהוב, משה רבינו.

ו. נערות ובגרות

המקרה של עם ישראל במדבר דומה לילד שהתלונן רבות כשהיה קטן. בגלל קוצר דעתו לא ידע להעריך את מה שהוא קיבל. בנערותו לא מילא אחר הציפיות, אולי אפילו מרד קצת, אולי קצת סטה מהדרך. אולם כשגדל והתבגר, ידע להעריך את שקיבל. ודאי, לא נזכור ולא נזכיר לו את "ימי המרד", את ימי הנערות והבערות, את הימים בהם התלונן ומרד ולא ידע להכיר טובה. להיפך אנו שמחים שהוא גדל יפה, ועם התבגרותו תיקן את מעשיו. כנראה, זהו מהלך נורמאלי ושגרתי של האדם באשר הוא. אין זה כי אם טבעי שתהיה נפילה. אך אם אחר הנפילה יש תיקון, יש חזרה לדרך המיוחלת, הרי שהנפילה אינה אלא שלב בהתקדמות ובצעידה לקראת המטרה.

ז. הכרת הטוב יסוד היסודות בעם ישראל

אי אפשר לסיים שיחה זו מבלי לשים לב שהתורה מסיימת את הקשר בין משה לבין בני ישראל בסימן של אהבה הדדית. העם מבחינתו מוכן למסור נפשו בשביל משה רבינו. ואילו משה מסיים בברכות לעם ישראל. אולם חובה לציין כי בבסיס של "בעצם היום הזה", בבסיס של דברי בני ישראל שלא יניחו למשה למות, בבסיס של דבריהם עומדת הכרת הטוב. הכרת הטוב זוהי התכונה היסודית של עם ישראל. הכרת הטוב זהו הבסיס לכל עבודת ה'. עם ישראל מכיר טובה לריבונו של עולם שבחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה. משום כך עם ישראל עובד את ה' ומקיים תורה ומצוות אי הכרת הטוב זהו היפוכו של עם ישראל. עד כדי כך ש"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים..." . עמון ומואב לא ידעו להכיר טובה לעם ישראל . עמים אלו ביסודם כפויי טובה. על כן הם אינם יכולים להתחבר לעם ישראל.
ולסיום נ"ל כי לרש"י היה חשוב לסיים את פירושו בתורה תוך כדי הדגשת מסירות הנפש של העם כלפי משה. בין היתר מפני שבדרך זו מודגשת תכונה יסודית זו של עם ישראל- הכרת הטוב.