צידה לדרך למועדי ישראל/כד

פרק כד: צדקה – מצוות חג השבועות

א.לקט ופאה בשבועות

בפרשת המועדות (פרק כ"ג) מופיעים כל החגים. כל חג מוזכר עם תאריך, שם החג ומצוות החג. אולם חג השבועות יוצא דופן, ללא שם, ללא תאריך וללא מצווה מיוחדת: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" (כ"ג, כא). ובזאת התורה סיימה את ענייני חג השבועות. בסמוך לחג השבועות, בפסוק הבא, התורה כותבת את מצוות לקט ופאה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (כ"ג, כב).

מצווה זו של לקט ופאה, לכאורה, אינה שייכת לחג השבועות. הרי בחג השבועות אסור לעבוד: "כל מלאכת עבדה לא תעשו". מאידך, מצוות לקט ופאה כתובה בצמוד לחג השבועות. אי אפשר להתעלם מכך?! לא ייתכן שמצווה זו תיכתב סתם ככה בפרשת המועמדות?! סתירה מינה וביה. במאמר זה אנו נדון, בעזרת ה', במצוות לקט ופאה ובחג השבועות, ובקשר ביניהם. ננסה להסביר שחג השבועות, חג מתן תורה, כן יש לו מצווה כמו כל חגי ישראל. ומצווה זו קשורה בעבותים ללקט ופאה.

ב. המיקום המיוחד של מצוות לקט ופאה

מצוות לקט ופאה מופיעות בתורה פעמיים. פעם ראשונה בפרשת "קדושים" במסגרת מצוות שבין אדם לחברו (י"ט, יט). בפעם השנייה כמעט באותם מילים, ללא שינוי, המצוות מופיעות, כאמור לעיל, בפרשת המועדות, ובסמוך לחג השבועות. הדבר תמוה. מה עניין לקט ופאה לשבועות, ואכן חז"ל נדרשו לשאלה זו, וכך כותב המדרש:

"ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט..."(כ"ג, כה) אומר רבי אוורדימוס ב"ר יוסי: מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים, פסח מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן? אלא ללמדנו שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קורבנות לתוכו. (ספרא, ויקרא כ"ג, כב)

כדי להבין את המדרש לאשורו, נלמד את פרטיו. חז"ל בפירושם לפסוק התייחסו לשלושה דברים: א. המדרש התייחס לשאלה וענה עליה. למה מצוות לקט ופאה נמצאות בפרשת המועדות? והתשובה: המועדות מאופיינים על-ידי קרבנות רבים, לכן מי שנותן לקט ופאה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות. ב. המדרש הוסיף שלקט ופאה מופיעים בדיוק באמצע פרשת המועדות פסח ושבועות מכאן וחגי תשרי מכאן2. לכן המדרש רואה בכך רמז שמי שנותן לקט ופאה כאילו הקריב את הקרבנות (של המועדות). ג. אומנם בפסוק מוזכרות רק מצוות לקט ופאה, אולם המדרש הוסיף גם את מצוות: שכחה ומעשר עני. מדברי המדרש אנו למדים שמצוות לקט ופאה הן מצוות צדקה. יתר על כן לדברי המדרש הן מייצגות מצוות צדקה נוספות. ואולי הכוונה היא שהן מייצגות את כל מצוות הצדקה. בהמשך נראה שיש לכך השלכה ביחס לשאלה המרכזית שלנו: הקשר בין לקט ופאה לבין חג השבועות. פירוש המלבי"ם: כידוע, המלבי"ם כתב את פירושו לתורה בצמוד למדרשי ההלכה. משום כך הוא מתייחס למדרש הנ"ל ומסביר: -"ובקצרכם..." ועדיין יבוקש טעם למה כתב זה באמצע תורת המועדות? - מפני שאחת מן הכוונות ותועליות הרגלים והחגים

היה לפרנס כהני ה' והעניים.

- ששתי אלה סמוכים על שולחנו של מקום לפרנס. כמו שנאמר תמיד: "אתה והלוי והגר והיתום"

אמר שגם אחר הרגל מצוה עליך לפרנס העניים ממתנות הקציר.
וזה במעלה אחת עם קרבנות ה' ברגל...

שמהם יתפרנסו הכהנים. כמו שכתוב :"אישי ה' ונחלתו יאכלון". וזה נוהג כל השנה, וגם כשהמקדש חרב. ומי שאינו מוציא חלק עניים, דומה כאילו מונע מלהקריב קרבנותיו בבית הבחירה." (המלבי"ם, התורה והמצווה, קע"ה)

המלבי"ם מדגיש שמצוות לקט ופאה הם מצוות צדקה. ועל זה הוא בונה את פירושו: בחגים הקריבו קרבנות רבים, מאחר וכך הכוהנים קיבלו "מתנות כהונה" רבות: זרוע לחיים וקיבה ועוד. המלבי"ם מצרף את הכוהנים עם הנזקקים שבחברה. הכוהנים הם משבט לוי, והתורה מציינת כמה וכמה פעמים לזכור את העני, היתום, האלמנה והלוי. כלומר שהכוהנים-הלויים הם אלה שצריכים צדקות. אכן בחגים עם ישראל משקיע בכוהנים רבות. אולם מה קורה במשך כל השנה? מלבי"ם אומר שזהו בדיוק פירושו של המדרש: לתת לכוהני ה' ולעניים צדקות במשך כל השנה.

ג. לקט ופאה שיא במצוות הצדקה

חז"ל הסבירו שלקט ופאה אלו מצוות צדקה, ובעקבות זאת הסבירו מדוע המצוות האלה כתובות בפרשת המועדות. עתה ננסה לרדת לעומק המצוות האלה, ולדרג אותם בסולם הצדקות.

8 דרגות בנותני צדקה רמב"ם מנה את הדרגות בנותני צדקה (מתנות עניים י', ז-יד). הדרגה הכי נמוכה: לתת שלא בסבר פנים יפות פחות מכפי יכולתו אחרי שהעני מבקש הנותן יודע למי נתן המקבל יודע ממי קיבל הדרגה הגבוהה ביותר, הדרגה השביעית: נותן כפי יכולתו בסבר פנים יפות העני לא יודע ממי קיבל והנותן אינו יודע למי נתן (קופת צדקה)

רמב"ם ממשיך ואומר שיש דרגה שמינית. דרגה יותר גבוהה מכל שבע הדרגות הראשונות, וזוהי מצוות "והחזקת בו". כלומר, לתמוך בעני, לעזור לו לקום בכוחות עצמו, למצוא לו עבודה, או לתת לו הלוואה וכל כיוצא בזה. נחזור למצוות לקט ופאה. מצוות אלה מתאימות לדרגה השמינית "בסולם הצדקה" של הרמב"ם, כפי שנפרט: - לקט ופאה, בעל השדה-הנותן –אינו נותן. לוקחים לו מהשדה. הוא אינו יכול להחליט למי לתת. הלקט והפאה הם הפקר. - העניים באים לשדה וקוצרים. העניים עובדים. אין כאן עובד ומקבל. - לקט ופאה הם מתנות שמים. העני אינו מרגיש שהוא תלוי בבעל השדה. משמים זיכו לו. - העני אינו מתבזה, הוא אינו "פושט יד", ולא "מחזר על הפתחים". - יתר על כן העני הולך לשדה לקצור, ללקט, ומרגיש שאף אחד לא עשה לו טובה. את הלקט לא משתלם לקצור. אלה שיבולים בודדות. לשלוח פועל לקצור ולאסוף את הלקט – זה יותר יקר מהשיבולים שהוא יאסוף. אותו דבר ביחס לפאה. לבעל השדה לא משתלם לקצור את ה"פאה" של השדה. קצוות השדה תמיד עם קוצים ופחות פוריים. לסיכום, לקט ופאה הן מצוות המשקמות את העני. הוא עובד ואוסף בכוחות עצמו. אשר על כן לקט ופאה הם שיא במצוות הצדקה. דרגה שמינית, הכי גבוהה בדרגות נותני הצדקה. משום כך לקט ופאה הם סמל לכל מצוות הצדקה והגמילות חסדים.

ד. חג שבועות – "זמן מתן חירותנו"

נעבור לדון בחג השבועות כחג מתן תורה. לאחר מכן נחבר בין מצוות לקט ופאה-מצוות צדקה—לבין חג מתן תורה. חג שבועות הוא "זמן מתן תורתנו". כך חז"ל מכנים אותו בתפילות החג. לכולם ברור ש50 יום לאחר יציאת מצרים, עם ישראל הגיע להר סיני וחווה את מעמד הר סיני. מאידך התורה מציינת שיום ה-50 מיציאת מצרים הוא חג השבועות. אם כך יש לשאול: מדוע התורה לא ציינה שחג השבועות, הוא חג מתן תורה?! שתי תשובות עיקריות לשאלה זו: א. התורה ניתנה במשך 40 שנה – בחג השבועות התקיים מעמד הר סיני. במעמד זה לא קיבלנו את כל התורה. את התורה כולה קיבלנו במשך 40 שנה במדבר. ה' דיבר עם משה באוהל מועד, ומשה לימד את בני ישראל את התורה3. במקום אחר אומרים חז"ל שדור המדבר נקרא "דור דעה" על שם שקיבלו את התורה במדבר. ובסגנון אחר אומרים חז"ל אותו רעיון: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן" (מגילה ל"א, ע"ב). אשר על כן ברור שיום ה-50 לעומר, יום ה-50 ליציאת מצרים, הוא יום מעמד הר סיני, יותר מאשר הוא יום קבלת התורה. משום כך התורה לא כתבה שיום זה הוא יום מתן תורה. בהמשך נדון באשר למשמעות של מעמד הר סיני והקשר שלו לכל התורה. ב. מתן תורה – כל השנה – סיבה אחרת מדוע התורה לא ציינה יום ה-50, יום מעמד הר סיני, הוא "חג מתן תורה". הקב"ה רוצה שנלמד תורה כל השנה. אם נייחד יום ל"מתן תורה", בטעות אפשר לחשוב שדווקא ביום זה בלבד יש עניין ללמוד תורה. בחג המצות – אוכלים מצה. בחג הסוכות – יושבים בסוכה. אם נשאל מישהו, מדוע אתה לא אוכל מצה? הוא יענה היום לא חג המצות, ואותו דבר אם נשאל יהודי למה אתה לא יושב בסוכה? הוא יענה היום לא חג סוכות. על אותה דרך חשיבה. אם היה "חג מתן תורה". במשך כל השנה היינו עלולים לא ללמוד תורה. מדוע? כי היום לא חג מתן תורה. היה נתפס בטעות שלימוד תורה שייך לחג "מתן תורה". הבנו אם כן מדוע התורה לא רצתה לקרוא ליום מעמד הר סיני-יום מתן תורה. אלא שבעקבות דברינו מתעוררת שאלה קשה: אם כך למה חז"ל כן קוראים לחג השבועות "חג מתן תורה" או "זמן מתן תורתנו"?! התשובה נעוצה בהבנה של מעמד הר סיני. מהי חשיבותו ומהי משמעותו לדורות. עד מעמד הר סיני לא התחייבנו במצוות. מעמד הר סיני נתן תוקף אלוקי לתורה כולה. בן אדם, בן אנוש, ילוד אישה, אינו יכול לצוות בן אדם. בני אדם יכולים לתקן תקנות חברתיות כדי ליצור חברה מתוקנת. אולם בן אדם לא יכול לצוות מה מותר לאכול ומה אסור. מה מוגדר כעריות ועוד ועוד. דברים אלו רק אלוקים יכול לצוות. והנה, המעמד הר סיני הקב"ה התגלה לכל העם. כל עם ישראל שמע את בורא עולם מצווה "אנכי ה' אלקיך..." העם לא עמד בכך. בן אנוש, ילוד אישה, לא מסוגל להחזיק מעמד מול הדיבור האלוקי הישיר, לכן העם פנה למשה וביקש: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ', טו). מכאן ואילך כל דברי משה רבנו מקבלים תוקף אלוקי. משה אינו כלי להעברת דבר ה', להעביר את התורה והמצוות לבני ישראל. עכשיו אנו מבינים קצת אחרת את הביטוי "זמן מתן תורתנו". לא במשמעות הפשוטה, שקיבלנו את התורה. זו התקבלה במשך 40 שנה במדבר. "זנן מתן תורתנו" – הכוונה לכך שבמעמד הר סיני, בחג השבועות, התורה והמצווה קיבלו תוקף אלוקי, גם המצוות שקיבלנו לפני מעמד הר סיני, וגם אלה שקיבלנו אחרי מעמד הר סיני. אם הגענו לכאן, חובה להוסיף ולומר: את התורה אנו ממשיכים לקבל כל יום ויום. התורה שבכתב הסתיימה וניתנה לנו לאחר 40 שנה במדבר. אולם התורה שבעל-פה זו "פרה ורבה". זו דומה לנטיעה – היא ממשיכה לצמוח. את התורה שבעל-פה אנו ממשיכים לקבל עד סוף כל הדורות.

ה. צדקה – מצוות חג השבועות

לאור כל האמור לעיל, נסכם את הדברים על חג השבועות ועל מצוות לקט ופאה. הסיכום ייצור את הקשר הטבעי בין החג לבין המצוות הנ"ל.

חג השבועות לחג השבועות היבטים שונים. אחד ההיבטים (הבחינות) של החג הוא "זמן מתן תורתנו". צריך לזכור ששבועות, חג מתן תורתנו, זו נקודת ציון. אולם מתן תורה, זהו אירוע שנמשך כל השנה.

לקט ופאה מצוות לקט ופאה הן מצוות צדקה. ליתר דיוק הן סמל של מצוות צדקה. כאמור, זוהי הדרגה הכי גבוהה בנותני צדקה. ועכשיו נחבר בין שני העניינים. בפרשת המועדות התורה חיברה בין שניהם. מצוות לקט ופאה נכתבו בצמוד לחג השבועות. בפשט הכתובים אלו מצוות של חג השבועות. הם נכתבו כחלק מחג השבועות. רק אחרי פסוק כב, הפסוק המדבר על לקט ופאה, רק אחריו התורה פותחת פרשה חדשה (פרשה פתוחה) ומתחילה עניינן חדש: ראש השנה. כלומר, בפשט הכתובים לקט ופאה הן המצוות של חג השבועות. אולם לא לקט ופאה בשדה. לא לקט ופאה באופן מעשי וכפשוטן. אלא לקט ופאה – מה שהן מסמלות. כפי שאמרנו הן מסמלות את מצוות הצדקה. אם כך, המסקנה העולה מדברינו, שמצוות הצדקה היא המצווה של חג השבועות. זאת בהיבט שלו כחג מתן תורה. וכפי שאמרנו, מתן תורה – זמנו כל השנה. וכך מצוות צדקה גם כן זמנה כל השנה.

ו. הקשר בין מצוות צדקה למתן תורה

מצוות צדקה מייצגות את כל התורה. עתה נותר לנו לברר את הקשר בין מצוות הצדקה ובין חג מתן תורה. איך והאם מצוות צדקה מייצגת את שבועות-מתן תורה, כמו שהמצה מייצגת ומסמלת את חג הפסח. מתברר אם כן שלכל חג יש מצווה. זו מביעה את הרעיון העיקרי של החג. כגון: מצוות מצה בפסח. אכן כן המצה מביעה את הרעיון המרכזי של חג הפסח. המצה לפסח כמו "כפפה ליד". המצה מסמלת ומייצגת את רעיון החירות והיציאה ממצרים. היא סמל ללחם העוני ולכל השעבוד. מאידך היא סמל לחירות, ליציאה לחירות: בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון ובצקם טרם הספיק להחמיץ. זאת אומרת שהמצה מסמלת את הרגעים הראשונים והימים הראשונים של היציאה ממצרים. אותו הדבר בחג הסוכות. בחג זה מצווה לשבת בסוכה. מצוות סוכה מביעה את הרעיון המרכזי של החג: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי..." כל החג הינו זכר לענני הכבוד, שחווינו וראינו וחסינו בצילם 40 שנה במדבר. הסוכה הפשוטה היא הסמל לענני כבוד. - ראש השנה- ביום ראש השנה אנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם. זהו עניינו העיקרי של החג. והנה, מצוות החג – תקיעת שופר. שוב, המצווה של החג מביעה את הרעיון העיקרי שלו. - יום הכיפורים- מצוות היום היא הצום. זה מביא אותנו לידי טהרה ורוחניות. הצום מקרב אותנו להקב"ה. ממילא זוכים לסליחה ומחילה. ואין לך דבר שמביע ומסמל את הסליחה והמחילה כמו הצום. הצום מזכך אותנו ומקרב אותנו לסליחה ומחילה מה'. לסיכום, כפי שמצה מסמלת את חג המצות, וכפי שהסוכה מסמלת את חג הסוכות. בדיוק כך מצוות הצדקה מסמלת את חג מתן תורה ושל כל התורה. רעיון זה שהצדקה והגמילות חסדים הם הסמל והייצוג של כל התורה, רעיון זה אינו חדש ואינו חידוש. חז"ל אומרים אותו לאורך כל הש"ס. להלן נביא שלוש דוגמאות מדברי חז"ל:

א. הלל הזקן מעשה ובא גוי להלל הזקן. זה רצה להתגייר, אולם בתנאי: "על רגל אחת". הלל כיבד את בקשתו ואמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" וכל התורה היא ההמשך (בבלי שבת ל"א, ע"א). בעצם, מה ביקש אותו הגר? מה פירוש "על רגל אחת"? נראה לומר שהגר ביקש ללמוד את כל התורה על יסוד אחד. להעמיד את כל התורה על רעיון מרכזי אחד. הלל הבין זאת וענה לו את הגרסה השלילית של "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה". נמצאנו למדים, שהלל הזקן העמיד את כל התורה על "ואהבת לרעך כמוך". מצווה זו באה לידי ביטוי בהרבה מצוות. כאשר צדקה וגמילות חסדים זהו השיא של ואהבת לרעך כמוך. הנה כי כן למדנו מהלל הזקן שמצוות צדקה היא יסוד לכל התורה. וממילא היא מתאימה להיות המצווה של חג מתן תורה.

ב. רבי עקיבא רבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך גדול בתורה" (בראשית רבה כ"ד, ז). אם נפרש את דברי ר' עקיבא, נאמר כך: מצוות בין אדם לחברו הם יסוד גדול בתורה. כאמור, מצוות צדקה מייצגת את כל המצוות של "בין אדם לחברו". ממילא מצוות צדקה היא יסוד גדול בתורה. והיא מסמלת ומייצגת את כל התורה. אשר על כן מתאים מאוד שמצוות צדקה היא המצווה של חג מתן תורה.

ג. פרקי אבות בפרקי אבות אומרים לנו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה"(ויקרא רבה פרשת טו). פירושים רבים ניתנו לביטוי "דרך ארץ" בהקשר זה. אולם אין "מקרא יוצא מידי פשוטו". ו"דרך ארץ" פירושו: מצוות שבין אדם לחברו: צדקה וגמילות חסדים קדמו לתורה. מה פירוש שהם קדמו לתורה? נראה לומר בפשטות שצדקה וגמילות חסדים הם יסוד כל התורה. אם כך ברור שמצוות צדקה מסמלת את כל התורה. והיא המצווה הכי מתאימה לחג מתן תורה.

ז. ולדבקה בו – זו מצוות צדקה והיא יסוד כל התורה

ועוד עמנו הסבר נוסף, מדוע מצוות צדקה היא מצוות חג מתן תורה? כידוע, התורה היא דבר ה' בעולם. יתר על כן התורה היא "התגשמות" ה' בעולם. ובלשון הזוהר: "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא" הרעיון שהקב"ה והתורה הם אותו עניין, דבר זה בא לידי ביטוי במטבעות לשון שגרתיים ושכיחים: אנו אומרים הקב"ה אומר או התורה אומרת, ואנו מתכוונים לאותו הדבר. כמו כן אנו משתמשים לחלופין באמירה: הקב"ה מצווה או התורה מצווה. העולה מכך שההתקרבות הכי גדולה להקב"ה היא על-ידי התורה. כלומר לימוד תורה- פירושו להידבק בקב"ה. מאידך מצאנו שלהידבק בהקב"ה- הכוונה להידבק במידותיו:

"ולדבקה בו" – וכי אפשר לידבק בו והלוא אש אוכלה אש אלא הדבק בתלמידי חכמים. ולכאורה הרי הקושיא בעינה עומדת איך אפשר לידבק בשכינה, ומה מתרץ הדבק בתלמידי חכמים אמנם העניין בזה הוא שהרי הצדיק אמת הוא דבוק.. ומי שמחבר עצמו ומתבדק בצדיק אמת מקשר הצדיק את נשמתו להקב"ה.

חז"ל מורים לנו איך להידבק בהקב"ה. על-ידי מידותיו, מה הוא גומל חסדים אף אנחנו צריכים להיות כמוהו. כלומר על-ידי גמילות חסדים אנו מצליחים להידבק בהקב"ה. אם כן יש לנו שתי דרכים להידבק בהקב"ה. האחת על-ידי התורה. השנייה על-ידי גמילות חסדים. וכאמור מצוות צדקה היא "ראש החץ" בגמילות חסדים. יוצא לנו אם כן שדבקות בהקב"ה נעשית על-ידי תורה ועל-ידי צדקה. אשר על כן לא פלא שהמצווה של חג מתן תורה היא מצוות הצדקה.