צידה לדרך למועדי ישראל/יז

פרק יז: הבית היהודי כבית מקדש, עיון בקרבן "פסח מצרים" שנערך בבתים.

איסור הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר . ב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר . ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה . ד וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם . ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. ז וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם . ח וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח . ט וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. (ויקרא י"ז, א-ט) יג הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה . יד כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ; וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (דברים י"ב, יג-יד)

קרבן "פסח מצרים" בבתים כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח . כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שמות י"ב, כא-כג)

א. קרבן "פסח מצרים" – דווקא בבתים

הנה כי כן התורה אסרה להקריב קרבנות מחוץ למקום "אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה". וכדי להדגיש עד כמה העניין חמור, התורה החמירה בעונשו של המקריב קרבנות בחוץ: "וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ד). והנה להפתעתנו הרבה, הקרבן הראשון שעם ישראל הקריב, קרבן "פסח מצרים", נעשה דווקא בבתים. ובאשר להזאת הדם – זו נעשתה על המשקוף והמזוזות. חז"ל בדרכם שלהם הדגישו שכל בית הפך להיות מעין בית מקדש, והמשקוף והמזוזות הפכו להיות המזבח. ואלה דברי המדרש: "נמצאנו למדין, שלושה מזבחות היו להם במצרים: המשקוף ושתי המזוזות. רבי שמעון אומר: ארבעה היו: הסף המשקוף ושתי המזוזות"1 להלן ננסה לבדוק, מדוע התורה מצוה אותנו ערב יציאת מצרים להקריב קרבן בבתים. זאת למרות שלאחר מכן התורה תאסור מכל וכל להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש.

ב. "פסח מצרים" נעשה ביציאת מצרים ממש

כדי להבין מדוע "פסח מצרים" נערך דווקא בבתים, צריך לשים לב לרגע המיוחד בו נערך הקרבן. "פסח מצרים" נערך ב"רגע היסטורי" מיוחד במינו, בי"ד בניסן בערב, בדיוק בערב בו ה' היכה את בכורות מצרים. זהו הערב שהמצרים יזדרזו לשחרר את עם ישראל ממצרים. בערב זה עם ישראל בבחינת עם שנולד. הערב של מכת בכורות, זהו ערב הגאולה של ישראל. זהו הרגע של היווצרותו של העם. כדברי הנביא:" עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי..."2. כלומר קרבן פסח נעשה בד בבד עם יצירתו של עם ישראל. העם יוצא לחירות, והוא כמו תינוק "היוצא לאוויר העולם". הווא אומר, שערב היציאה ממצרים, ברגע בו העם נוצר, התורה מצוה שכל משפחה תחגוג בביתה את קרבן פסח. כלומר ברגעים בעלי משמעות עצומה הבית היהודי הפך להיות למקום קדוש, לבית מקדש.

ג. כל חומר שואף למקורו

נשאלת השאלה, למה כל כך חשוב לתורה לעשות מהבית היהודי בית מקדש ברגעים הראשונים של היווצרות העם? מה הרווחנו בכך? נראה שהתשובה נעוצה בתהליך הטבעי שכל חומר שואף למקורו, כפי שנסביר להלן. כידוע, כל חומר שואף למקורו. גם בעולם הטבע הגשמי וגם במציאות הרוחנית. כלומר, כל דבר בעולם במהלך קיומו יש בו התכונה שהוא שואף לחזור למקור שלו3. מאחר וכך הבית היהודי בעת היווצרו היה מקום קדוש, ואשר על כן הוא ישאף במשך כל שנות קיומו לחזור למקורו ולהיות מקום קדוש. להלן נביא מספר דוגמאות מהתורה ומחז"ל לרעיון זה, שכל חומר שואף לחזור למקורו. בכוונת מכוון הקב"ה יטבע תכונה בנברא בעת היווצרו. זאת מתוך מגמה שהנברא ישאף כל ימי קיומו להשיג תכונה זו. מבחינה מסוימת זוהי תכליתו של הנברא – לשאוף לחזור לאותה תכונה.

1. דוגמה א: תינוק במעי אמו חז"ל מתארים את העובר ברחם אמו כבעל יכולות אין סופיות וכאחד שלומד את כל התורה כולה: "דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך' (איוב כ"ט)... ומלמדין אותו את כל התורה וכולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..."4 אגדה זו עוסקת בבריאתו של האדם, והיא מתמקדת בשלב טרם לידתו, בשלבי היצירה ממש "במעי אמו". באגדה זו אנו מבחינים בשני חלקים, ובכל חלק התייחסות לפן אחר בנשמת האדם.

חלק א: "ונר דולק לו על ראשו" נר זה נותן לוולד אור כדי שיוכל להיות "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". כלומר הנשמה הינה בעלת כוחות אין סופיים. הביטוי "מסוף העולם ועד סופו" בא להדגיש עניין זה של הכוחות הבלתי מוגבלים שבנשמה. אפשר לומר כי עניין זה מציג את הכוחות הפסיביים שבאדם, את הסקרנות האין סופית.

חלק ב: "מלמדין אותו את כל התורה כולה" בעוד שבחלק א' ציינה האגדה והדגישה את הכוחות הטמונים בנשמה, הרי שבחלק ב' האגדה הדגישה שכוחות אלה באים לידי ביטוי, ואף יוצאים מן הכוח אל הפועל: "מלמדין אותו את כל התורה כולה". "מלמדין"- ודאי מורה על מעבר מן הכוח אל הפועל. אם מלמדין, משמע שהוולד לומד, משמע שהוא מסוגל ללמוד ואפילו לזכור. אלא שבצאתו לאוויר העולם "בא מלאך...ומשכחו כל התורה כולה" ניתן לומר כי בחלק זה האגדה מדגישה את החלק הפעיל יותר באדם לעומת החלק הראשון.

כל התורה כולה אין ספק, יש כאן הדגשה של מיצוי כל היכולות. הוולד לומד במעי אמו את "כל התורה כולה". הנשמה היא היא החלק אלוק ממעל, היא הביטוי של "נעשה אדם בצלמנו...". לכן כאשר אין "מעכבים" (במעי אמו לפני שיוצא לאוויר העולם), אפשר ללמד את הנשמה "את כל התורה כולה". יש להניח שהאגדה רצתה ללמדנו על הנשמה ועל האדם לאחר לידתו, יותר מאשר ללמדנו עליו כאשר הוא במעי אמו. רצו חז"ל לומר כי הולד נולד עם כוחות אדירים, כמעט כוחות בלתי מוגבלים. אמנם נכון, "בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה", אולם אין הדבר מבטל את הכוחות והיכולות האדירים הטמונים בנשמה.

הכול שואף לחזור למקורו בטבע כל דבר שואף לחזור למקורו. הן בתחום החומר והן בתחום הרוח. הנשמה נוצרה עם יכולות אין סופיים, הוולד במעי אמו היה במצב של יכולות עצומים: "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדין אותו את כל התורה כולה". אשר על כן האדם במשך כל ימי חייו ישאף לחזור למצב זה. אמנם בא מלאך ומשכחו, אך הכוחות קיימים בו. ממילא לפי חוקי הטבע שהחומר והרוח שואפים לחזור למקורם, לפי חוק זה הרי שהנשמה תמצא את עצמה כל ימי חלדה שואפת לחזור למצבה המקורי הבראשיתי של "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ומלמדין אותו את כל התורה כולה".

הרצון לדעת וללמוד- מצב טבעי באדם נמצאנו למדים מאגדה זו כי הכמיהה המתמדת של האדם להחכים וללמוד, להעמיק ולדעת "את כל התורה כולה", זוהי כמיהה טבעית הנטועה בו עמוק בתוך נשמתו. זהו הטבע האמיתי של האדם. כל עוד והאדם אינו מתכחש לטבעו, הרי שהוא ימצא את עצמו עם שאיפה עצומה ללמוד עוד ועוד ולדעת עוד ועוד. זהו מצבו הבראשיתי, ובטבעו ישנו הרצון העז לחזור למצבו הבראשיתי.

ההבדל בין "צופה ומביט..." לבין "מלמדין אותו..." יש לדייק בדברי האגדה. באשר לכוחות הטמונים בו בוולד, אלה מובעים על-ידי "נר דולק" וממילא הוא "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". אולם באשר לתורה- זו אינה נתונה לו מאליה. כאן דרושה יגיעה, כאן אנו נמצא תהליך. כאן הוולד בבחינת "מלמדין אותו...", לא כתוב שהוא ידע את כל התורה כולה, ולא שהוא זכר את כל התורה כולה. כתוב רק שמלמדין אותו. עניין זה בא ללמדנו כי לימוד תורה, אינו בא מאליו, אינו בא במתנה. כל ימיו האדם ישאף ללמוד ולדעת, ואשרי מי שזוכה ללמוד. מאידך, אין זה מחייב שהאדם יצליח להבין הכול ולזכור הכול. האדם ילמד כפי יכולתו, ויזכור לפי כוחותיו. בבחינת "ולא עליך המלאכה לגמור"5. הלימוד הינו תהליך איטי ומתמשך. אין מחויבות לדעת את כל התורה כולה, יש מחויבות ללמוד את כל התורה כולה, כל אחד לפי יכולותיו.

הולד במעי אמו- בניין אב הוולד במעי אמו הינו בניין אב וסמל לחוקי הטבע הטמונים בחומר וברוח בפרט ובכלל. כאשר גם החומר וגם הרוח שואפים לחזור למקורם. אנו מבחינים בשלושה שלבים באשר לוולד במעי אמו. א. המצב האידיאלי: לפני הלידה, במעי אמו, זהו מצב בראשיתי המסמל כוחות עצומים הטמונים באדם. ב. המשבר: שלב זה נעשה עם לידתו של הוולד. הוולד מתנתק ממצבו האידיאלי. "ומכיוון שהוא יוצא לאוויר העולם, בא מלאך ומשכחו את הכל". הוולד מתנגש עם המציאות החדשה ונפרד ממצבו האידיאלי ברחם אמו. ג. השאיפה לחזור למקור: במשך כל חיי האדם הוא שואף לחזור למקורו, למצבו הבראשיתי- האידיאלי. האדם יהא מלא סקרנות לראות את כל העולם וללמוד את כל התורה.

2. דוגמא ב: אדם וחוה המדרש כותב, כי אדם וחוה נבראו כשהם מחוברים, ורק אחר כך הקב"ה הפריד אותם. "א"ר ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר 'אחור וקדם צרתני' (תהלים קל"ט, ה)"6 "אמר רב שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גבים, גב לכאן וגב לכאן"7 מדוע הקב"ה ברא את האיש והאישה מחוברים, אם בסופו של דבר הוא הפריד אותם? יכול היה בורא עולם לברוא אותם מראש כשתי יחידות. אלא שכאמור, כל חומר שואף לחזור למקורו. משום כך האיש והאישה ישאפו תמיד לחזור למקור ולהיות ביחד. אכן עינינו רואות כי קיימת משיכה טבעית אצל שני בני הזוג להתאחד ולהיות אחד. וכדברי הפסוק: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"8. המסקנה העולה מן המדרש, שיוצר האדם רצה שהאיש והאישה יחיו יחד. הוא רצה שתהיה משיכה טבעית אצל שני בני הזוג להיות יחד. אשר על כן הוא ברא אותם מחוברים ורק אחר כך הפריד ביניהם. מאחר וכל חומר שואף לנקודת המוצא, הרי שהאיש והאישה תמיד ישאפו לחיות יחד.

3. דוגמה ג: האדם בגן עדן כשהאדם נברא, הוא הונח מיד בגן עדן. כדברי הכתוב: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר... 

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"9 חז"ל אומרים כי באותו יום שהאדם נוצר והונח בגן עדן, באותו יום הוא צווה שלא לאכול "מעץ הדעת טוב ורע", באותו יום חטא, נדון, נענש וגורש מגן עדן: "כיצד ברא הקב"ה את האדם? א"ר יהודה בן פדיה בשעה ראשונה- עלה במחשבתו של הקב"ה לברא את האדם בשניה- נמלך במלאכי השרת ואמר נעשה אדם בצלמנו בשלישית- כינס עפרו ברביעית- גבלו בחמישית- ריקמו בשישית- העמידו גולם בשביעית- נפח בו נשמה בשמינית- הכניסו לגן עדן בתשיעית- ציוהו זה אכול וזה לא תאכל בעשירית- עבר על הציווי באחת עשרה- נדון בשתים עשר- נתגרש מגן עדן שנאמר 'ויגרש את האדם'"10 לכאורה ישאל השואל, מה הרווחנו? לשם מה הונח האדם בגן עדן, אם אין לו סיכוי להיות שם אפילו יום אחד?! לאור דברינו לעיל, הדבר מובן וברור. יש כאן תכנית אלוקית, לברוא את האדם ולהניחו מיד בגן עדן, ואחר כך להוציאו משם. כלומר גן עדן הפך להיות חלק מיצירת האדם. האדם חי וחווה את מציאות גן עדן מיד עם בריאתו. מאחר וכך האדם ישאף תמיד לשוב למקורו, כלומר לשוב למציאות של גן עדן.

תכלית האדם לשאוף לגן עדן נמצאנו למדים, שהעולם הינו עולם של תיקון. האדם נולד ונוצר כדי לתקן. הרצון הפנימי והעמוק של האדם הוא להגיע לייעודו, הגם שלרוב רצון זה נסתר מהאדם. התכלית היא להגיע לנקודת המוצא, ונקודת המוצא של האדם הייתה גן עדן. לסיכום, תכלית האדם היא לתקן את עצמו ולהגיע לנקודת הבראשית שלו. זוהי מציאות טהורה וזכה, מציאות של גן עדן. 4. דוגמה ד: מעמד הר סיני ארבעים ותשעה יום אחרי יציאת מצרים עם ישראל עמד למרגלות הר סיני וחווה אירוע עצום, חד פעמי בהיסטוריה העולמית, אירוע של התגלות ה' לעם שלם. במעמד זה העם קיבל עשר מצוות, עשרת הדברות. לכאורה אין התאמה, מחד מעמד עצום ונשגב, מאידך רק עשר מצוות. אין זאת אלא ללמדך שהמטרה העיקרית של המעמד הייתה החוויה של התגלות ה' ולא קבלת המצוות. כידוע לאחר ארבעים יום העם קלקל וחטא בעגל. בשל כך נלקחו מהעם אותם עדיים שניתנו להם במעמד. כדברי הכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"10 גם בלי להבין מה היו בדיוק אותם עדיים, הרי פירוש העניין הוא שעם ישראל הפסיד ואיבד את מה שקיבל במעמד הר סיני. אם כן שוב ישאל השואל: מה הרווחנו? כל מעמד הר סיני, לכאורה, נגוז ואיננו?! גם כאן נענה אותה תשובה: מעמד הר סיני התרחש עם היווצרותו של עם ישראל. תהליך יצירתו של עם ישראל נעשה ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני (לאחר מכן תהליך זה נמשך עוד 40 שנה במדבר). כלומר, עם "לידתו" של עם ישראל הוא זכה למעמד נבואי מרומם ומיוחד במינו. העם חווה במו עיניו את התגלות ה' במציאות. הפשט הוא שכל העם הפכו להיות נביאים. עניין זה שהעם הופך לעם של נביאים לעם שמסוגל לראות בגילוי שכינה נעשה לאורך כל תהליך יציאת מצרים. והדבר בולט בקריעת ים סוף. עוצמת הנס הייתה בדרגה של גילוי שכינה. וכדברי חז"ל: "א"ר אליעזר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים"11. העולה מכך, שעם ישראל נולד לתוך מציאות של גילוי שכינה. אשר על כן העם ישאף תמיד למצב של נבואה והתגלות ה'. הנבואה הופכת להיות חלק מעם ישראל. ואכן נביאים, נביאי אמת קמו רק לעם ישראל. העם כולו שואף למקורו, לאותה מציאות שבה הוא נוצר, מציאות של נבואה. זה חלק בלתי נפרד ממהותו של עם ישראל. לאור כל זאת ברורים לנו דברי הכוזרי שחילק את כל הבריאה לחמישה מינים: דומם, צומח, חי, מדבר, ועם ישראל שמסוגל לקבל נבואה12.

ד. הבית היהודי – בית מקדש

נחזור אם כן לקרבן "פסח מצרים" שנעשה בבתים. י"ד בניסן בלילה, זהו הרגע בו נוצר עם ישראל. העם היוצא לחירות "יוצא לאוויר העולם". העם נוצר מתוך מציאות שהבית של כל משפחה ומשפחה הפך להיות בית מקדש ובו שלושה מזבחות. לאור האמור לעיל, שכל עניין שואף למקורו, הרי שעם ישראל שנולד כשהבתים הפכו לבית מקדש, ישאף שביתו יהיה מקום קדוש. כלומר, עם ישראל יחיה לנצח עם השאיפה העמוקה בקרבו, להפוך את הבתים למקום קדוש. הבית היהודי במקורו היה מקום קדוש, כמו בית מקדש, והוא שואף לחזור למקורו ולהיות שוב מקום קדוש.