צידה לדרך למועדי ישראל/יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק יד: "פסח מצרים" לפני יציאת מצרים ואחריה[עריכה]

לפשר הציווי על "פסח מצרים" לאחר יציאת מצרים?!1

יציאת מצרים מרעמסס לסוכות וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (י"ב, לז- מב) מצוות "פסח מצרים" ופסח דורות וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּו. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ, וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. (י"ב, מג-נ) חתימה לפרשת יציאת מצרים וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. (י"ב, נא)

א. הציווי על "פסח מצרים" אחרי יציאת מצרים[עריכה]

לפני שבני ישראל יצאו ממצרים, לפני מכת בכורות, הם צוו לעשות קרבן פסח בבתים, הוא המכונה "פסח מצרים"2: הכתוב מעיד שבני ישראל עשו כאשר צֻוו: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"3. לאחר מכת בכורות המצרים גירשו את בני ישראל ושחררו אותם. בעקבות זאת בני ישראל יצאו ממצרים: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"4. התורה מסיימת את הצעדים הראשונים של היציאה ממצרים בביטויים המאפיינים סיום פרשה וסיום תקופה: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"5 והנה להפתעתנו הרבה, מיד לאחר פסוקי החתימה של סיפור יציאת מצרים, התורה חוזרת ומצוה על קרבן "פסח מצרים"6: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּו... בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"7. הדבר תמוה מאוד, כיצד התורה מצוה על "פסח מצרים" לאחר שבני ישראל כבר עשו אותו וכבר יצאו ממצרים?! שאלה זו מקבלת משנה תוקף, מאחר שהתורה מסיימת פרשיה זו באזכור שאכן בני ישראל עשו כאשר צֻוו: "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"8. והרי בני ישראל כבר עשו את קרבן פסח לפני יציאת מצרים?! ושם לפני מכת בכורות התורה ציינה שבני ישראל עשו כאשר צֻוו: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"9.

ב. רש"י- "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[עריכה]

רש"י פותר את הבעיה בשיטתו: "אין מוקדם ומאוחר בתורה"10. לדברי רש"י, פרשיה זו ניתנה לפני יציאת מצרים, בי"ד בניסן. (בעוד שהציווי הראשון על קורבן פסח11 נאמר לבני ישראל בראש חודש ניסן) כמובן, רש"י אינו מסביר, מדוע התורה כתבה פרשיה זו לאחר יציאת מצרים, למרות שהיא נמסרה לבני ישראל לפני יציאת מצרים. זוהי דרכו של רש"י לאורך כל פירושו לתורה. כאשר הוא מציין "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הוא אינו מסביר מדוע התורה שינתה את סדר הכתובים. להלן ננסה להסביר, מדוע בדווקא התורה חזרה על מצות "פסח מצרים" לאחר יציאת מצרים.

ג. חירות לאומית וחירות רוחנית[עריכה]

עם ישראל יוצא ממצרים, הופך להיות "בן חורין". לחז"ל ברור ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"12. התורה עצמה מבהירה לנו מספר פעמים כי כל תכלית יציאת מצרים אינה אלא לקיום המצוות. הדיבר הראשון בעשרת הדברות עוסק בהצהרת הכוונות ובתכלית יציאת מצרים: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...". אשר על כן ה' ממשיך ומצווה את כל המצוות וכל התורה כולה. כמו כן כבר בראשית תכנית הגאולה, במעמד הסנה, התורה כותבת את הקשר בין יציאת מצרים לעבודת ה': "...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" . החיבור והקשר בין יציאת מצרים לבין עבודת ה', בין הגאולה הגשמית לגאולה הרוחנית, היא דבר ברור מאוד לחז"ל , ומחויב המציאות מבחינת התורה. אולם הדבר אינו כל כך ברור מבחינת העם עצמו. וגם אם נאמר שהדבר ברור לעם, אין הדבר קל מבחינת העם בעולם המעשה. יש חשש גדול, שהעם היוצא ממצרים וכן עם ישראל לדורותיו ינתק בין שתי המתנות: מתנת החירות ומתנת התורה. הדבר טבעי שהעם עלול להתייחס לשני העניינים כאל שתי הוויות נפרדות. העם יקבל ברצון ובשמחה את החירות הגשמית – החירות הלאומית. מאידך העם עלול לסרב לקבל את החירות הרוחנית. העם יזדהה עם החירות הלאומית ויקבל אותה, אך יסרב לקבל את המתנה השניה, את התורה. הווא אומר: אנשים עלולים להתכחש לחירות האמיתית, החירות הרוחנית – השעבוד לעבודת ה'.

ד. דת ולאום אצל העמים[עריכה]

בנוהג שבעולם, כל עם יש לו לאום ודת, ואין הדבר תלוי זה בזה. תהליך היווצרותו של עם – זוהי תופעה טבעית. לאחר ריבוי טבעי במקום מסוים תושבי המקום מתגבשים סביב הלאומיות בלבד. כאשר זו קשורה לארץ שבה התרבו והתגבשו. לדוגמה, אנשים שנולדו, גדלו והתרבו בשוויץ, הם בעלי לאומיות שוויצרית וכל כיו"ב. מאידך אין זה מחייב שכל אותו לאום יקבל את אותה הדת. לכן יש מדינות שבהם אזרחי המדינה, אזרחי הלאום, מחולקים למספר דתות. דוגמה מפורסמת לכך היא לבנון. במדינת לבנון יש לבנונים נוצרים, לבנונים מוסלמים, לבנונים דרוזים ועוד. וכן הדבר כמעט בכל מדינות העולם. אשר על כן יש להניח שלעם ישראל יהיה קשה לקבל עניין זה שהדת והלאום יהיו אותו עניין. מאחר שדבר זה יוצא דופן ואיננו קיים בכל העולם, אלא רק אצל עם ישראל.

ה. עם ישראל – יצירה אלוקית[עריכה]

כאמור, אומות העולם נוצרו על-ידי ריבוי טבעי של אוכלוסייה בחבל ארץ מסוים. בניגוד לאומות העולם עם ישראל נוצר בדרך אחרת לחלוטין, במהלך אלוקי: הקב"ה בחר באברהם ובזרעו. ציווה עליו ללכת מאור כשדים לארץ כנען. בגזרת עליון נקבע שזרעו של אברהם ירד למצרים בבוא העת, לכשיגיעו ל-70 נפש. עם ישראל התרבה בניכר, בארץ מצרים ולא בארץ מולדתו, ארץ כנען. כאשר העם הגיע לריבוי טבעי של עם: "שש מאות אלף רגלי...", או אז העם חזר לארץ מולדתו, ארץ כנען, היא ארץ ישראל.

ו. לעם ישראל תכלית מוגדרת[עריכה]

יצירת עם ישראל נעשתה ביד מכוון, על ידי בורא עולם. כאשר המטרה היא שהעם יקבל את חירותו הלאומית, ומיד הוא יקבל גם את חירותו הרוחנית. פירוש הדבר: שעם ישראל אמור מיד עם צאתו ממצרים לעמוד מול הר סיני ולקבל עול שעבוד של בורא עולם. כלומר, הסכמה ונכונות לעבוד את ה', דהיינו, לקבל תורה ומצוות. זוהי מטרתו וזה יעודו של עם ישראל. לשם כך העם קיבל את חירותו, ולא לשום מטרה אחרת. כל מטרה אחרת אינה אלא נלווית ושולית למטרה העיקרית: עם המקיים תורה ומצוות, עם שמקבל את התואר: "עם ה'". ועל כך אומר הנביא: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" . כלומר, ה' יצר את עם ישראל למענו בשבילו – "יצרתי לי". ותכליתו מוגדרת: "תהילתי יספרו", פירוש – לפרסם את שם ה' בעולם, לקדש שם ה' בעולם על ידי קיום תורה ומצוות על כל המשתמע מכך.

ז. שילוב יציאת מצרים עם קבלת מצוות[עריכה]

הגם שהתורה תרצה לשלב ולאחד בין החירות הלאומית לחירות הרוחנית, אין הדבר פשוט כלל וכלל. העם יוצא לחירות זו עובדה היסטורית. בהמשך העם מקבל את התורה, גם זו עובדה היסטורית. השאלה היא, איך התורה תפעל שהעם יבין שזהותו הלאומית והדתית היא אחת, ואינה ניתנת להפרדה. מה התורה תעשה כדי שהעם יבין שיהודי – פירושו שומר תורה ומצוות? יהודי בארצו – פירושו יהודי מקיים את תורתו. ובלשון אחרת: עם ישראל והמצוות זוהי מציאות אחת, ובלשון הזוהר: "ישראל ואורייתא חד הוא". התורה תפעל למטרה זו בפרשות יציאת מצרים, ברגעים הראשונים של החירות. בכל שלב של היציאה לחירות יקבל העם מצוות. התורה תשלב את סיפור יציאת מצרים יחד עם קבלת מצוות. בתיאור יציאת מצרים בתורה אנו נקבל את התחושה שעם ישראל יוצא לחירות, וממש באותו רגע הוא מקיים מצוות, את מצוות קרבן פסח. התורה מצוה את העם להקריב את קרבן פסח בי"ד בניסן, ערב היציאה ממצרים. הקרבן נאכל בלילה לפני מכת בכורות. והנה מיד לאחר מכת בכורות המצרים משחררים את עם ישראל. השחרור נעשה אם כן תוך כדי שהעם עסוק במצות. בדרך זו התורה מדגישה שהחירות הלאומית של עם ישראל כרוכה עם החירות הרוחנית. לדורי דורות כאשר ישאלו את העם יהודי, מה עשיתם ברגע השחרור? מה עשיתם בליל העצמאות? התשובה תהיה חד משמעית ובפי כולם: היינו עסוקים בקיום מצוות ה', עשינו קרבן פסח כהלכתו ולפרטי פרטיו. בכך התורה הדגישה את יעודו של עם ישראל. העם יוצא לתכלית אחת: לעבוד את ה', כלומר, לקיים תורה ומצוות.

ח. מצוות מיד לאחר יציאת מצרים[עריכה]

עד כה ראינו שהתורה סמכה מצוות לפני יציאת מצרים וברגעי היציאה ממש. כעת נעבור לשאלה בה פתחנו את דברינו: מדוע התורה מצוה על קרבן פסח לאחר יציאת מצרים, למרות שהקרבן כבר נעשה?! לפני שנרחיב בתשובתנו נציג את הפרשיות הסמוכות ליציאת מצרים: 1. יציאת מצרים מרעמסס לסוכות (י"ב, לז-מב) 2. מצוות פסח מצרים ופסח דורות (י"ב, מג-נ) 3. מצוות בכור (י"ג, א-ב) 4. מצוות חג המצות ותפילין (י"ג, ג-י) 5. מצוות בכור בהמה ותפילין (י"ג, יא-טז) ניתן להסביר בפשטות, מדוע מצוות הקשורות לבכורות כתובה דווקא כאן. זאת מפני שהתורה סמכה את קדושת הבכורות למכת בכורות. אולם מדוע התורה פתחה את פרשיות המצוות הנראה לומר דווקא בקרבן פסח?! יתר על כן כדי להדגיש שאין זה המקום הרציף של המצוות, התורה כותבת כאן גם את מצוות "פסח מצרים": "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה..." . יתר על כן כל הפרשה מסתיימת בהודעה שבני ישראל עשו כאשר צֻוו: "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" . והרי בני ישראל עשו את קרבן פסח עוד לפני היציאה ממצרים. נראה לומר כי התורה בדווקא, בכוונת מכוון, מעטרת את סיפור יציאת מצרים בקרבן פסח. וכך נראות הפרשיות: 1. מצוות: קרבן פסח וחג המצות (י"ב, א-כח) 2. תיאור יציאת מצרים: מכת בכורות ויציאת מצרים מרעמסס לסוכות (שם, כט-מב). 3. מצוות: קרבן "פסח מצרים", פסח דורות, בכור אדם, בכור בהמה ועוד. (שם, מג – יג, טז) בדרך זו התורה כרכה את החירות הגשמית עם החירות הרוחנית – קיום מצוות. הנה כי כן הצעד הראשון של החירות, יציאת מצרים מרעמסס לסוכות, מופיע בכתובים כאשר מצוות קרבן פסח לפניו ואחריו. כפי שאמרנו לעיל, זוהי דרכה של התורה – לשלב את המצוות עם היציאה ממש. זאת מתוך מטרה אחת ויחידה להורות לנו את תכליתו של עם ישראל והיא החירות הרוחנית, כלומר קיום תורה ומצוות. לסיכום, נמצאנו למדים, שהתורה הדגישה כי יציאת מצרים נעשתה בד בבד עם קיום מצוות. באופן זה הדגישה התורה שתכלית יציאת מצרים אינה אלא עבודת ה'. בכך הביאה התורה לידי ביטוי את הרעיון הגדול והייחודי: "ישראל ואורייתא חד הוא".

ט. למה דווקא קרבן פסח?[עריכה]

מתברר אם כן שמצות קרבן פסח מעטרת את יציאת מצרים מלפניה ואחריה. זאת כדי להביע את הרעיון ש"ישראל ואורייתא חד הוא". אולם לכאורה היינו משיגים אותה מטרה מכל מצוה, ולאו דווקא ממצוות קרבן הפסח. כל מצווה יכולה הייתה להיכתב לפני יציאת מצרים ואחריה, והיינו מגיעים לאותה הבנה ששחרור עם ישראל לחירות נועד כדי לקיים את המצוות?! לפני יציאת מצרים יש הכרח לכתוב דווקא את קרבן פסח מפני שכך היו הדברים בפועל. עם ישראל הקריב קרבן פסח לפני יציאתו ממצרים. אולם מדוע התורה העדיפה לעטר את יציאת מצרים מאחריה דווקא במצוות קרבן פסח? יכולנו להסתפק במצוות פדיון בכור המופיעות גם הן אחרי יציאת מצרים. ובאמת יש היגיון רב שמצוות פדיון בכור יכָתבו אחרי יציאת מצרים, זאת כדי לסמוך את מצוות פדיון בכור למכת בכורות. נראה להסביר כי התורה בדווקא עיטרה את יציאת מצרים בקרבן פסח מארבע סיבות שונות, כפי שנסביר להלן.

1. קרבן פסח- מצוה בפועל קרבן פסח זו מצווה שהעם קיים בפועל. אומנם העם קיבל על עצמו עוד מצוות, אך אלה מצוות שהעם יקיים בעתיד. מצוות פדיון בכור והמצוות הנלוות לפרשיה זו , אלה מצוות שעם ישראל אמור לקיים בעתיד. הגם שעם ישראל יקבל על עצמו את דברי משה, אך בפועל הוא אינו יכול לקיים את המצוות מיד לאחר יציאת מצרים. כלומר, לתורה היה חשוב לכרוך את יציאת מצרים למצוות שעם ישראל מקיים בפועל. דבר זה מדגיש את הרעיון שעם ישראל יוצא לחירות לשם קיום מצוות.

2. עזיבת עבודה זרה לקרבן פסח יש ממד נוסף וחשוב לעניין שלנו. בשביל להקריב את קרבן פסח עם ישראל לקח את השה, שהוא אליל מצרי, ושחט אותו לשם שמים. כלומר, באמצעות קרבן פסח העם גילה את דעתו שהוא עזב את העבודה זרה. העם עשה את המעבר החשוב שגרם לגאולה. העם עזב את "השעבוד" לפרעה ולעבודה זרה, ועבר לעול אחר, עול תורה ומצוות.

3. בחינת "נעשה ונשמע" קרבן פסח כרוך בפרטים רבים: לקיחת השה, שחיטה בי"ד אחר חצות, אכילתו לפי כללים מסוימים, אכילתו בזמן מסוים, בבתים, למנוייו, "נעליכם ברגליכם..." וכו'. נאכל צלי, שלם, "ועצם לא תשברו בו" ועוד. העם מקיים את קרבן פסח לפרטי הפרטים, הגם שהוא אינו מבין את הסיבה לכך. קיום מצוות מבלי להבין הוא בחינת "נעשה ונשמע". כלומר, העם מקבל על עצמו לקיים את המצוות גם אם אינו מבין. זוהי קבלה בעלת משמעות עצומה. זוהי הכניעה האמיתית לבורא עולם. זוהי הברית האמיתית בין העם לבין הקב"ה. היא היא קבלת כל התורה.

4. קרבן פסח – כלי לגאולה סיבה נוספת, מדוע התורה עיטרה את יציאת מצרים לפניה ואחריה בקרבן פסח. סיבה זו נעוצה באופי של קרבן פסח. בקרבן פסח יש פרטים רבים שמביעים חירות. כגון: "עצם לא תשברו בו", "על קרבו ועל כרעיו", "צלי אש" ועוד. אופי זה של קרבן מתאים לבני מלכים, לעשירים, וליתר דיוק לבני חורין. כלומר בני ישראל כאשר אכלו את קרבן פסח, עשו זאת בתובנות של חירות. בעצם קרבן פסח הפך להיות כלי לגאולה. כאשר בני ישראל הקריבו קרבן פסח הם הפכו את עצמם ככלי לגאולה. זוהי הדרך להיגאל. מי שרוצה להיגאל חייב לפעול לשם כך, והדרך הטובה ביותר היא להיות כלי לגאולה.