צידה לדרך למועדי ישראל/יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק יב: שבת הגדול – הצעד הראשון[עריכה]

===א. פסח מצרים – מקחו בעשור

"פסח מצרים" הנו קרבן מיוחד. לקרבן זה יש מאפיינים יחודיים רבים2. אחד מהם שמקחו בעשור. בני ישראל הצטוו לפני מכת בכורות לקחת שה לקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו. זמן קרבן פסח בי"ד בניסן, ובני ישראל צוו לקחת את השה בעשור לחודש ולהתכונן לקראת הקרבתו בי"ד, וכך התורה כותבת:

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (י"ב, א-ג)

קרבן פסח היה בי"ד בניסן: בין הערביים שחטו את הקרבן, בערב אכלו אותו, ובחצות לילה הייתה מכת בכורות. למחרת בט"ו יצאו ישראל ממצרים. חז"ל אומרים כי יום יציאת מצרים, יום ט"ו, היה ביום חמישי בשבוע (שבת פז, ע"ב). מכאן שי' בניסן, יום לקיחת השה, היה ביום שבת.

ב. שבת הגדול הסבר ראשון[עריכה]

השבת שלפני יציאת מצרים, י' בניסן, זו השבת שבה בני ישראל לקחו את השה לקרבן פסח. שבת זו נקראת בפי חז"ל "שבת הגדול". חז"ל נתנו לכך הסברים רבים ומגוונים. "הטור" הביא את אחד ההסברים מתוך סיכום של דברי חז"ל בגמרא ובמדרש:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול.

והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור. 

כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית"

ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם.
ונמצא שעשרה בחודש היה שבת.
ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי מטתו.
ושאלום המצריים למה זה לכם?
והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו.
והיו שיניהם קהות על ששוחטין אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר.
ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

(טור או"ח סימן ת"ל) (על-פי מסכת שבת פ"ז, ע"ב, ועל-פי שמו"ר, פרשת בא)

השה אליל מצרי כידוע, השה היה אליל מצרי. אחד האלילים המרכזיים של מצרים. דבר זה מופיע פעמיים בתורה במפורש. פעם ראשונה אצל יוסף. כאשר אחי יוסף באו למצרים, יוסף מדריך ומנחה את אחיו, מה לומר לפרעה. יוסף חושש שפרעה יקח מהם לתפקידי שרים ומנהיגות. יוסף אומר לאחיו להציג את עצמם כרועי צאן.

לג וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן. (בראשית מ"ו, לג-לד)

רש"י על הפסוק מסביר את הביטוי "תועבת מצרים" "לפי שהם להם אלילות". מאחר וכך אחי יוסף יתיישבו במקום רחוק מפרעה, וממילא לא ימלאו תפקיד בארמונו של פרעה. בפעם השנייה עניין זה מופיע במשא ומתן בין משה לבין פרעה.

כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. (ח', כב-כג)

העולה מכך שמשה אינו מעלה על הדעת שבני ישראל יזבחו צאן בארץ מצרים, מפני שהשה הוא אליל מצרי. לאור האמור עד כאן, יש להתייחס "למקחו בעשור" באור אחר. עם ישראל אוזר אומץ ולוקח את השה, את האליל המצרי, ארבעה ימים למשמרת. בני ישראל אמורים להתמודד עם השאלות של המצרים, ואולי אפילו לעמוד בפני איומים וסכנה מצד המצרים הקנאים לדתם ולאליליהם. בני ישראל אינם חוששים. אוזרים אומץ וגבורה ועונים למצרים: השה הזה ישָּׁחט לשם קרבן לה' אלוקינו. יתר על כן בני ישראל מעזים ואומרים את כל התכנית. בזכות הקרבן ה' יכה בבכורות המצריים. והנה המצרים מגיבים בחוסר אונים. בני ישראל מחללים ומבזים ושוחטים את האלילות המצרית. ואילו המצרים – שיניהם קהות... לא עושים מאומה. לא פוגעים בבני ישראל. לסיכום, חז"ל מדגישים את הנס של י' ניסן, של "שבת הגדול", מהצד המצרי. המצרים ראו את האליל שלהם מובל לשחיטה, והם אינם נוקפים אצבע. הם פחדו מעם ישראל לאחר תשע מכות. המצרים היו "אדונים". הם שיעבדו את בני ישראל שנים רבות. עתה הכול התהפך. העבדים מעזים ושוחטים את האליל המצרי. המצרים "שיניהם קהות". אינם עושים מאומה. על שם הנס הזה נקראת אותה שבת – "שבת הגדול".

ג. שבת הגדול הסבר שני – מעבודה זרה לעבודת ה'[עריכה]

עד כאן הבאנו הסבר אחד מדוע נקראת השבת שלפני פסח "שבת הגדול". סיבה התולה את הנס בחוסר תגובתם של המצרים. כידוע, לשאלה זו יש תשובות רבות. במהלך מאמר זה אנו נתמקד בתשובה אחרת, חשובה ומרכזית. תשובה התולה את הנס במעשיהם של בני ישראל. במהפך שחל בבני ישראל. הנס שהתחולל בקרבם. בני ישראל העזו ולקחו את האליל המצרי. הם הודיעו קבל עם ועדה, בפומבי, זהו "זבח פסח לה'" ובעקבות הקרבן ה' יהרוג את בכורי מצרים. עובדה זו שבני ישראל העזו, פעלו ולקחו את היוזמה לידיים, עובדה זו היא הנס. לכאורה, זו פעולה פשוטה. סך הכול לקחת שה למשמרת ארבעה ימים. אולם, האמת היא, שמבחינת בני ישראל זהו צעד גדול ותעוזה עצומה כפי שנסביר. כידוע, בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה. מלאכי השרת מעידים על ישראל שגם הם כמו המצרים היו עובדי עבודה זרה: "הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה" (שמות רבה כ"א, ז; שיר השירים רבה ב', ו). כדי להבין את "המהפך" שעשו בני ישראל באותה שבת הגדול, אנו ניעזר בנביא יחזקאל. הנביא יחזקאל חושף בפנינו את מצבם של בני ישראל במצרים. הוא כותב במפורש שעם ישראל היה שקוע ב"גילולי מצרים". להלן חלק מנבואות יחזקאל בנדון:

ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. ז וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. (יחזקאל כ', ו-ח)

על רקע מצבם הרוחני הירוד של עם ישראל, אנו צריכים לשפוט את לקיחת השה בעשור לחודש. עם ישראל נמצא במצרים 210 שנה. עם ישראל משועבד 86 שנה. האלילות המצרית השפיעה עליו. הם גם עבדים והם גם עובדי אלילים. והנה, באו משה ואהרון ומתחילים להדליק את ניצוצות האמונה. מחזירים את העם לשורשיו. במשך שנה עם ישראל חווים ורואים את יד ה' בתשע המכות. העם מתחזק באמונה באל אחד. לאט לאט. חוזרים לשורשים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף והשבטים. הנה הגיע הרגע. עם ישראל מחליט לעשות את המהפך, את הצעד הראשון. עם ישראל עוזב את העבודה הזרה המצרית. עם ישראל מחליט "להפוך הכול". לוקח את האליל המצרי, את השה, ומקריב אותו קרבן לה'. עם ישראל עובר לצד השני של המתרס. מעובדי עבודה זרה לעובדי ה'. זהו הנס! זה קרה בשבת שלפני פסח, לכן היא נקראת "שבת הגדול"!

ד. להוציא את מצרים מתוך בני ישראל[עריכה]

כידוע, ליציאת מצרים שני היבטים. לגאולת מצרים ולכל גאולה כללית ופרטית יש שני צדדים. האחד – לצאת מן הגלות. השני – להוציא את הגלות מתוכנו. אפשר שעם יֵצֵא ממצרים. יותר קשה שהעם יוציא את מצרים מתוכו. אדם יכול לקבל חירות, ועדיין להישאר עם אופי של עבד. אדם יכול לצאת לחירות גשמית, אך עדיין להישאר עם ההרגלים של עבד, הרגלים הטבועים בו. יותר קל לצאת מהעבדות הגשמית, זהו עניין חיצוני. יותר קשה לצאת לחירות רוחנית. זה עניין פנימי, עולם של הרגלים, שנרכשו שנים רבות. להוציא את מצרים מתוכנו – זה עניין רוחני. זו גאולה רוחנית. היא יותר קשה. זה עניין של תהליך. לא מהיום למחר. זה יקח זמן רב. כאשר ה' משנה את הטבע – זה נס גדול. אולם כאשר אדם משנה את עצמו, את הטבע שלו, זה נס עוד יותר גדול. כאשר אדם מוציא את עצמו משעבוד ליצריו. יוצא לחירות הרוח והקודש, או אז זה נס, זה נס הרבה יותר גדול. נחזור אם כן לשבת הגדול. עם ישראל לוקח את האליל המצרי ומכריז בגאון ובגאווה: "זה קרבן פסח לה'". זוהי הצהרה האומרת: עזבנו את האלילות! אנו נכנסים לעבודת ה'! עם ישראל לבש גאווה לאומית דתית. גאווה של השתייכות לעם ה'. הכרה בכך שה' בחר בנו. אנו מוכנים להיות עבדי ה'. זו המשמעות של לקיחת השה. הגם שברור שהגאולה הרוחנית, הוצאת העבדות מתוכנו, זהו תהליך שייקח זמן רב. בכל אופן לקיחת השה זה הצעד הראשון. יש להתייחס בכובד ראש, בכבוד ובהערכה רבה לצעד הראשון. אשר על כן נקראת אותה שבת "שבת הגדול".

ה. עם ישראל פועל למען גאולתו[עריכה]

ללקיחת השה בעשור ולהקרבת קרבן פסח יש משמעות נוספת וראִיה אחרת. עם ישראל סוף סוף עושה משהו למען גאולתו. עד כאן, תשע מכות – ה' הראה לנו את אותותיו ומופתיו. עם ישראל ראה וחווה את השגחת ה' בעולם. ראינו את בורא עולם שולט בטבע ועושה בו כרצונו. כל זאת כדי לגאול את עמו, את נחלתו. אולם עם ישראל מבחינתו עדיין לא עשה מאומה למען גאולתו. והנה, לפני מכת בכורות, לפני הגאולה ממש, עם ישראל נדרש לעשות משהו. עם ישראל הצטווה לקחת שה, להקריב את השה לפי כללים רבים ומדויקים. האם עם ישראל יעמוד במבחן הראשון? הנה כי כן עם ישראל עשה כפי שציוו אותו. זה התחיל בשה "בעשור לחודש". וזה המשיך בקרבן פסח על כל פרטיו: - "שה תמים זכר בן שנה" - שחיטה בין הערביים - אכילה למנוייו - אכילה רק צלי - צלוי כולו "על קרבו ועל כרעיו" - "נעליכם ברגליכם..." - מזים מהדם על המשקוף ועל שתי המזוזות - אף אחד לא יוצא מהבית עד הבוקר התורה מדגישה שבני ישראל עשו הכול כפי שצוו. התורה תעשה זאת על-ידי הכפלה. היא מציינת פעמיים שבני ישראל "עשו" כפי שציוו אותם: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (י"ב, כח). העשייה הראשונה, הצעד הראשון בעשייה של העם למען גאולתו, היה בשבת. העם לקחו את השה, כפי שצווה. אשר על כן ראויה אותה שבת שלפני פסח להיקרא "שבת הגדול" לדורי דורות. מעשה זה של לקיחת השה הוא בבחינת "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה). זו גורמת ל"אתעורותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה), להמשך הגאולה.

ו. התעלות רוחנית – ומה אחריה?[עריכה]

כאמור, בני ישראל הגיעו לדרגה גבוהה. החליטו ועשו. עזבו את האלילות המצרית, והתגייסו לעבודת ה' – קרבן פסח. כאמור, התורה מעידה שעם ישראל עשו הכול לפי הכללים: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (י"ב, כח). אולם למרבה האכזבה, עשרה ימים לאחר מכן, עשרה ימים לאחר י' בניסן, לאחר "השבת הגדול", אנו שומעים קולות אחרים. בכ' בניסן, ערב קריעת עם סוף, אנו שומעים קולות צורמים מאוד. בני ישראל עומדים מול ים סוף, כאשר האויב המצרי רודף אחריהם: "...כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו..." (י"ד, ט). עם ישראל במצב קשה ולחוץ, ללא ספק, ובכל זאת לא נעים לשמוע את הדברים. בני ישראל פונים למשה בתלונות ובטענות חמורות: י וּפַרְעֹה הִקְרִיב

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם
וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם 

וַיִּירְאוּ מְאֹד

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה

יא וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה

הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם
לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר

חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם
כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם
מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

(י"ד, י-יב)

אומנם לא כולם התלוננו, היו קבוצות שונות. אולם התורה מציינת דווקא את אלה שהתלוננו, כמייצגים את כלל ישראל. אם כך – הדברים קשים מאוד. יש כאן נסיגה רוחנית משמעותית, אם לא נפילה ממש. מה קרה לאותה התעלות רוחנית של שבת הגדול?! סך הכול עברו עשרה ימים?! וכי כל האמונה שהייתה התפוגגה?! לא זו אף זו, בשנה הראשונה בני ישראל הכעיסו לפני המקום מספר פעמים3.

אם כך חוזרת השאלה למקומה. איך להתייחס לאותה עלייה רוחנית של י' בניסן, של "שבת הגדול"? הייתה ונעלמה? משהו חד פעמי? או שמא – אותה אמונה חיה וקיימת, אלא שהיא נסתרת ומתגלית, ושוב נסתרת ושוב מתגלית.

ז. משיא לשיא ובדרך ירידות[עריכה]

עם ישראל הגיע לשיא באמונתו באותו י' בניסן, באותה "שבת הגדול". באותו יום האיר אור חזק של אמונה בלבותם של ישראל. אותו אור לא נעלם. הוא קיים לעולמי עד! אור זה הלך והתעצם, הלך והתחזק, אלא שבאמצע הדרך יש גם ירידות. מנקודת השיא של "שבת הגדול" עם ישראל שאב כוחות להמשך הדרך עד נקודת השיא הבאה. עד "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ועד "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". בשירת הים עם ישראל הגיע לשיא חדש באמונה בה', אך לאחר מכן היו נפילות. עד לנקודת השיא הבאה במעמד הר סיני. שם עם ישראל אמר "נעשה ונשמע" שם עם ישראל היה מוכן ומזומן לקבל על עצמו את כל התורה כולה. אולם לאחר מעמד הר סיני אנו עדים לנפילות רבות. הנפילה הגדולה שבהם – חטא העגל. המציאות היא שחטא העגל לא מחק ולא ימחק את נקודת ההתעלות של "נעשה ונשמע". מעמד הר סיני מלווה את ישראל לאורך כל ההיסטוריה. חז"ל מציינים את מעמד הר סיני כנקודת מפנה בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו. כל האומות עדיין מושפעים מחטא האדם הראשון. לעומת זאת עם ישראל שעמד במעמד הר סיני השתחרר מאותו קלקול. להלן דברי הגמרא:

"אמר רבי יוחנן... מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא

ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן
עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני
לא פסקה זוהמתן"

(שבת קמ"ה, ע"ב-קמ"ו, ע"א)

בלשון המדרש, כל העולם שקוע עדיין "בזוהמת הנחש". לעומתם עם ישראל – פסקה זוהמתם. למה? מפני שעמדו במעמד הר סיני. מדרש זה הוא בחינת "בניין אב" לכל דברינו עד עתה: כל שיא שמגיעים אליו – אינו נעלם. גם אם יהיו ירידות ונפילות, אותו שיא ימשיך ללוות את העם. ישראל חטאו לאחר מעמד הר סיני בחטא העגל ובעוד חטאים. עד ימיו של רבי יוחנן עם ישראל גלה מארצו פעמיים. זאת אומרת ההיסטוריה רצופת נפילות, ובכל זאת רבי יוחנן אומר שמעמד הר סיני שינה את פניו של עם ישראל. שינה משהו במהותו ובזהותו של העם. מעמד הר סיני נשאר ונחקק בתודעה של עם ישראל, והמעמד הזה ילווה את עם ישראל ואת העולם כולו לדורי דורות. מדוגמה זו של מעמד הר סיני נעבור לדוגמה אחרת. ראש השנה ויום הכיפורים. תופעה שאנו חווים כל שנה.

ח. יום הכיפורים – שיא אישי חדש כל שנה[עריכה]

כפי שהדבר ביחס לכלל, כך הדבר ביחס לפרט. היחיד עובר מסלול. עולה מעלה ומגיע לשיא. אי אפשר להישאר בשיא ברצף. יש ירידות ונפילות. אולם אותו השיא מהווה נקודת זינוק לשיא הבא. האדם מטפס משיא אחד למשנהו. ובדרך יש ירידות, זהו מסע החיים. כך אנו מוצאים את עצמנו כל שנה בראש השנה וביום הכיפורים. כל שנה אנו עושים תשובה לפני ראש השנה. מקדימים לסליחות. עובדים על תיקון המידות. מתכוננים ליום הדין באימה וביראה ובשמחה של אהבת ה'. לאחר ראש השנה אנו ממשיכים להיטהר בעשרת ימי תשובה. מגיעים ליום הכיפורים לשיא חדש. שיא שנתי חדש באהבת ה', בדבקות בה', ברצון העז לקיים תורה ומצוות. ומה קורה בין יום כיפור אחד למשנהו. יש נפילות. אי אפשר להישאר למעלה בדרגת יום הכיפורים כל השנה. אבל עמלנו לא היה לשווא. אותו שיא שהגענו אליו נותן לנו כוחות לכל השנה. השיא הזה מעמיד אותנו כל שנה בדרגה יותר גבוהה משנה שעברה. יום הכיפורים של השנה מְקַדם אותי לשיא חדש ביום הכיפורים הבא.

ט. "שבת הגדול" – שיא ראשון[עריכה]

נחזור לשבת הגדול. בי' בניסן, לפני יציאת מצרים, עם ישראל הגיע לשיא הראשון שלו באמונה ובעבודת ה'. העם זנח ועזב את העבודה זרה, ועשה צעד ראשון בעבודת ה'. עם הדרגה הזאת עם ישראל יצא למסע החירות, יצא לדרך ארוכה. עם השיא הזה עם ישראל יצא לדרך של קבלת תורה ומצוות. מהשיא הזה ומהדרגה הזו העם יגיע אחר כך למעמד הר סיני. אומנם בדרך יהיו נפילות. אכן דרך החירות, הדרך לעבודת ה' עדיין ארוכה. בכל זאת המטען של "שבת הגדול" יזכר לנצח. המטען הנפלא של אותה שבת ילווה את עם ישראל לדורי דורות. אומנם מאז עם ישראל הגיע לשיאים אחרים והרבה יותר גבוהים. אולם לשיא הראשון יש משמעות וחשיבות. אשר על כן אנו זוכרים את אותו השיא. עד היום אנו מתייחסים לאותו י' בניסן וקוראים לו "שבת הגדול".