צידה לדרך למועדי ישראל/י
פרק י: מגילה בציר המשתאות -סיפור של 12 משתאות[עריכה]
א. קריאות שונות של אותו סיפור[עריכה]
כל ספר בתנ"ך ניתן לקרוא אותו קריאות רבות. כל פעם אפשר לקרוא מזווית אחרת. כל פעם בהדגש אחר, בציר אחר. בכל קריאה אנו נחשוף רעיונות ומסרים שונים: לדוגמה:
- את ספר בראשית ניתן לקרוא בציר של שמות ה'. לשים לב לשינויים בשם ה': ידוד, אלוקים, אל שדי ועוד. ומתוך כך להגיע למסרים בספר המשתקפים דרך שמות ה' ודרך השינויים בהופעת שם ה'.
- ניתן לקרוא את ספר בראשית תוך שימת דגש על התגלויות ה': לאדם, לנח ולאבות. לשים לב לדומה ולשונה בכל התגלות, ומתוך כך להתבונן ברעיונות העולים מכך.
- ניתן לקרוא את ספר בראשית בציר של הברית עם האבות. ברית הזרע והארץ.
- ועוד ועוד.
אותו הדבר ביחס למגילת אסתר. ניתן לקרוא את המגילה בהיבטים שונים, זוויות שונות, או בלשון אחרת בצירים שונים:
- ניתן לקרוא את המגילה מנקודת ראות של אסתר, המעורבות שלה בכל הנעשה.
- ניתן לקרוא את המגילה בהסתכלות על מרדכי. פועלו לאורך כל המגילה עד עלייתו למשנה למלך.
- ניתן לקרוא את המגילה בהסתכלות על אחשוורוש – התנהלותו והתנהגותו.
במאמר זה אנו נקרא את המגילה בציר המשתאות. נעיין בכל המשתאות, נשווה אותם אלו לאלו. דרך המשתאות נגיע למסרים חשובים ומרכזיים של המגילה.
ב. שנים עשר משתאות[עריכה]
המגילה פותחת במשתאות ומסיימת בהן. עיון במגילה יחשוף בפנינו שרשרת של משתאות. לא פחות משנים עשר! המגילה משתמשת תמיד במילה "משתה" 2. בדרך זו המגילה מסבה את תשומת לבנו למשתאות, מעוררת אותנו לקריאת המגילה בציר המשתאות. לערוך את ההשוואה ביניהם ולהעלות מסרים העולים דווקא דרך המשתאות. לספר על המשתאות זה נראה כמו "עיתון מקומי". התנ"ך אינו עיתונאות. אשר על כן לימוד המשתאות מצריך עיון מעמיק ויסודי. ובס"ד ננסה את דרכנו בלימוד זה, ויהי רצון שנדבק באמת ונרד לעומק האמת.
ג. ארבעה משתאות מעוררי חלחלה[עריכה]
סיפור המגילה מראשיתו ועד המלכת אסתר למלכה שזור בארבעה משתאות. כל האירועים שזורים וארוגים בחוט השני של המשתאות, ממשתה למשתה והעלילה מתקדמת. להלן נתייחס לכל משתה מהארבעה הראשונים. אנו נראה שבכל משתה המגילה מדגישה משהו צורם, דוחה ובעייתי.
1. משתה אחשוורוש – 180 יום
כשבת המלך על כיסא מלכותו א וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. ב בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו . ד בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. (א', א-ד)
המגילה פותחת במשתה שעשה אחשוורוש. 180 יום! משתה זה נועד לשרים ולבעלי התפקידים בכל מדינות מלכותו: "לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי
הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו". אי אפשר שלא להזדעזע ממשתה שנמשך 180 יום! זה לא משתה, זו הוללות. המשתה הארוך מוצג גם כראוותני. המלך מציג את עושרו ואת כבודו: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ..."
2. משתה שושן – "למגדול ועד קטן"
משתה לכל שושן ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ . ו חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת . ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ . ח וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. (א', ה-ח)
מיד לאחר המשתה "הבלתי נגמר", "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה", אחשוורוש ממשיך "מחיל אל חיל" – ממשתה למשתה. המלך עושה משתה נוסף שבעה ימים לאנשי שושן. הדבר נראה "ככלב השב על קיאו". לאחר 180 יום משתה, לא מספיק?!. אי אפשר להפסיק... אין ספק המגילה הדגישה בדרך זו את ההוללות בארמון אחשוורוש. עניין אחר שצורם במשתה זה – הם המשתתפים: "מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן". כל אוזן רגישה תצרום מביטוי זה. כל משתה באשר הוא – יש לו כללים: רק גדולים, רק נשים, רק ילדים, רק שרים. בכל משתה מתייחסים לצרכים של הקבוצה המסוימת. והנה, כאן המשתה חסר כל כללים, הוא נועד לכולם "מגדול ועד קטן". בנוסף לכך המשתה של שושן יותר ראוותני מקודמו. המגילה מקדישה יותר תארים ופרטים על עושרו וגאוותו של אחשוורוש: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת . ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים..." הנה כי כן גם משתה זה מוצג באופן שלילי. משתה של גאווה וראווה.
3. משתה ושתי – משתה נשים
משתה ושתי ט גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ . י בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ . יא לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. יב וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.
(א', ט-יב)
"גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים". המלך חוגג ומשתכר 187 יום. לא פלא, גם המלכה החליטה לעשות משתה. אלא שכידוע, משתה נשים גורם בהכרח לחוסר צניעות, אם לא לזימה ממש. לכן לא פלא, המלך אחשוורוש מזמין את ושתי המלכה למשתה הגברים. ולמה המלך מזמין אותה: "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ.." המלך מבקש שהיא תבוא "בְּכֶתֶר מַלְכוּת" חז"ל לומדים שהוא ביקש שתבוא רק "בכתר מלכות" – ללא בגדים. הנה כי כן גם משתה זה, השלישי במספר, מעורר חלחלה. ושתי מסרבת לבוא, והסוף ידוע. ושתי סיימה את תפקידה. וכפי הנראה, הוצאה להורג.
4. משתה אסתר – "והנחה למדינות עשה"
המלכת אסתר יח וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ. (ב', יח)
המשתה הרביעי במגילה הוא משתה אסתר כשעלתה למלכות. כאמור, ושתי הודחה ממלכותה. לאחר שהמלך התאושש מהמשתאות ומהשכרות, הוא מצא את עצמו ללא אישה-מלכה. "נערי המלך" יעצו לו לבחור מלכה. הצעתם, הידועה והמפורטת במגילה, אינה אלא סחר בנשים, זלזול והשפלה לאישה באשר היא. המלך השתמש בכל מנגנוני המלכות כדי להביא לשושן הבירה "נערות בתולות טובות מראה" (ב', ב). כל בת מתאפרת ומתכוננת שנה שלמה למפגש עם המלך. "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (ב', יב). ולאחר מכן "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ". לערב אחד בלבד. וכך כל ערב נערה אחרת, עד שאחת מהן תמצא חן בעיני המלך. סיפור מכוער זה מתואר במגילה תחת מעטה של סדר מופתי וכללים מסודרים. אולם "כל השומע תצילנה שתי אזניו". מאחורי הסדר המופתי והכללים הרבים מסתתר מעשה מכוער של המלך. בחסות השלטון ובחסות החוק, המלך סוחר בנשים ומשתמש בנשים לצורך תאוותיו. התנהלותו הבזויה של המלך אינה יודעת גבולות. לאחר שהמלך בחר את המלכה המתאימה, את אסתר, העניין לא נגמר. מצעד הבתולות והזימה בבית המלך המשיך: "וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית". המלכה אומנם נבחרה, אך המלך כבר התרגל לזימה. הוא ממשיך להשתמש בנערות כשפחות ופילגשות ללילה אחד. לאחר בחירת אסתר למלכה אנו מגיעים למשתה הבא, המשתה הרביעי במגילה. "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר". עד כאן ניחא, אפשר להבין. המלך מצא מלכה. צריך לעשות הכתרה, עושים משתה. הרי כל העם, בסופו של דבר, מרוצה שיש מלכה. אולם ההמשך מעורר תמיהה: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ". המלך נרגש ומשתף את נתיניו בשמחתו, בסדר. הוא נותן מתנות לתושבים: "וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" גם בסדר. מצאנו תופעה כזו אצל מלכים אחרים3. אולם הנחה במיסים... לא שמענו? למה המלך יוצא מגדרו ומוריד מיסים?! נראה לומר, שאחשוורוש מודע לכך שבחירת המלכה נעשתה באופן מקולקל. כל מי ששמע על האופן בו נבחרה המלכה, ודאי מסתייג בלשון המעטה. הדבר עלול ליצור התנגדות למלך. אשר על כן המלך מוריד מיסים. בבחינת "שוחד" לעם. בדרך זו של הורדת מיסים הוא מרגיע ומשקיט את ההתנגדות להתנהגותו באופן בו בחר את המלכה. לסיכום, גם המשתה הרביעי מעורר חלחלה. המשתה אינו אלא סיומו של "מצעד הזימה" בארמון המלך. התנהגות מחפירה של המלך ביחס לנשים. ניצול מעמדו וסמכותו למעשים מבישים וקלוקלים.
ד. המשתה בעקבות גזירת השמד[עריכה]
בעקבות גזרת המן טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה. (ג', טו) א וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. (ד', א)
המשתה החמישי במגילה אין בו פומביות ולא המוניות. סך הכול שניים ישבו לשתות: "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת". משתה זה של המלך אחשוורוש והשר החשוב-המן, נעשה בהקשר מבהיל ומבעית. מזעזע כל אדם ומחריד כל בן אנוש. המלך והמן סיכמו זה עתה לשלוח יד בכל "שונאיהם" של העם היהודי. זה עתה יצאו אגרות "אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". אגרות ובהם דברים ברורים: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (ג', יג).
והנה, על רקע האכזריות העצומה, "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת". שוב משתה מזעזע.
ה. משתאות של אומות העולם[עריכה]
חמשת המשתאות הראשונים שבמגילה הם משתאות של אומות העולם. המגילה חושפת בפנינו מלך שאין לו "יראת אלוקים". מלך שכל עניינו גאווה וראווה. המלך עושה משתה ארוך של 180 יום, וזה לא מספיק. אז עושים משתה עוד שבעה ימים. לא פלא, בסוף הוא מבקש להביא את אשתו המלכה ולהראות לכל השיכורים את יופייה. מלך שמדיח את המלכה במחי יד רק מפני שלא רצתה לבוא ולהראות את יופייה לפני כל השיכורים. מלך שבוחר מלכה בצורה הכי לא מכובדת, ניצול מעמדו כמלך לזנות ולזימה בארמון. זאת תחת מעטה של סדר ושל כללים. וכל זה תחת "מטריה" של משתאות. הכול מתרחש במשתאות וסביב המשתאות. בדרך זו המגילה מציגה את הצד האפל שבמשתה. משתאות ללא כללים, הופכים להיות מנוף לתופעות מקולקלות ואיומות. ואנו, הקוראים, מפתחים סלידה מהמשתאות. אנו רואים אותם כדבר שלילי, גרוע ואפילו מזעזע. אנו נופתע לראות שבסוף המגילה היהודים גם הם יעשו משתאות. או אז נדון בהבדל שבין המשתאות ונעלה מסרים דווקא מתוך המשתאות.
ו. "המשתה אשר עשתה אסתר"[עריכה]
לפני שנפגוש את המשתאות של היהודים, אנחנו פוגשים עוד שני משתאות. אלה המשתאות שעושה אסתר המלכה. משתאות צנועים, לא מוחצנים ולא המוניים. סך הכול שלושה מוזמנים למשתה: אסתר, המלך אחשוורוש והמן הרשע.
משתה אסתר הראשון ג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ. ד וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ. ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר. ו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. ז וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי. ח אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. ט וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה . י וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּו . יא וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ . יב וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ . יג וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ . יד וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ. (ה', ג-יד) משתה אסתר השני יד עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר. (ו', יד) א וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ . ג וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. ד כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן . ו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה . ז וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ . ח וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ . (ז', א-ח)
אסתר המלכה הבינה שבארמונו של אחשוורוש הכול זז באמצעות משתאות. היא פועלת לפי כללי המשחק של הארמון הפרסי. היא מזמינה את המלך ואת המן למשתה. פעמיים אסתר עושה משתה למלך ולהמן. המגילה תשתמש עשר פעמים במילה "משתה" במסגרת סיפור שתי המשתאות של אסתר (ה, ד-ז, י). בדרך זו המגילה מדגישה את המשתאות, ומסבה את תשומת לבנו לכלי חשוב זה. בניגוד למשתאות הקודמים, המשתה של אסתר אינו מוצג כמשהו שלילי. זה משתה קצר, ערב אחד, מפגש אחד. המשתה של אסתר אינו אלא הזדמנות שלה לבקש בעד עמה ובעד מולדתה. אסתר פועלת להסיר את רוע הגזרה. שני המשתאות שעושה אסתר, שונים מכל חמשת המשתאות הקודמים. המשתאות של אסתר הם "מהפך" בעולם המשתאות של המגילה. מכאן ואילך אנו נפגוש משתאות שונים לחלוטין. המשתה שעושה אסתר נראה יותר "כישיבת עבודה". אולם המגילה בדווקא תקרא למפגש הזה משתה, ותשתמש במילה "משתה" עשר פעמים בהקשר של המשתאות של אסתר (ד', ד; ד', ה; ד', ו; ד', ח; ד', יב; ד', יד; ו', יד; ז', ב; ז', ז; ז',ח).
הכלי והשימוש בו אסתר יודעת, כמונו, שהמשתאות שהיו בשושן היו בעלי אופי בעייתי: הוללות, שכרות, זימה ורצח עם. במשתאות אלו הוכרעו עולמות, והתקבלו החלטות הרות גורל. אסתר מבינה שהמשתה אינו אלא כלי. כלי חשוב! בארמון של אחשוורוש אי אפשר להתעלם מכלי זה. אסתר תיקח את הכלי הזה, והיא תשתמש בו בתבונה ובחכמה. דרך המשתה היא תשיג את מבוקשה. המלך השתמש בכלי זה באופן הגרוע ביותר. אולם אין הדבר פוסל את הכלי. המשתה הוא כלי ניטרלי לחלוטין. תלוי איך משתמשים בו, ולְמה משתמשים בו. דבר זה נכון לכל כלי, לכל תכונה שקיימת בנו, ולכל כוח שיש לנו. הכול תלוי איך משתמשים ובשביל מה.
ז. המשתה בעקבות ביטול הגזירה[עריכה]
עיון בכל המשתאות יגלה לנו שכל המשתאות מקבילים זה לזה. המגילה פתחה בחמישה משתאות של הגויים. חמישה משתאות בארמון המלך הפרסי. עתה המגילה תעבור לחמישה משתאות של היהודים. זאת בעקבות המהפך והניצחון נגד מבקשי רעתנו. המשתה האחרון בחמישייה הראשונה היה המשתה של המן ואחשוורוש. משתה בעקבות הגזירה הנוראה: "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (ג', טו). והנה, המשתה הראשון בחמישייה הבאה הפוך לו בתוכן. זה המשתה של "הרחוב היהודי" בעקבות ביטול גזירת השמד. גם במשתה זה מופיעה העיר שושן אלא שהפעם: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". להלן נכתוב את שני המשתאות זה אחר זה ונראה את ההבדלים:
א. משתה המן ואחשוורוש - המשתה לאור גזירת השמד
י וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. יא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה. טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה. (ג', י-טו)
ב. המשתה של "הרחוב היהודי" - לאור ביטול הגזירה
י וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים. יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז. יב בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. יג פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. יד הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. בעקבות ביטול גזירת המן טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה . טז לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר . יז וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. (ח', י-יז)
להלן ההבדלים בין שני המשתאות: 1. המשתה של המן ואחשוורוש נעשה בסודיות רק שניהם. לעומת זאת המשתה של "הרחוב היהודי" נעשה בפומבי. 2. זה המשתה לאור גזירת שמד. וזה המשתה, משתה שמחה, לאור ביטול הגזירה. 3. התוצאה של גזירת השמד "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". ואילו כאן התוצאה של ביטול הגזירה: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". 4. בעקבות המשתה של המן ואחשוורוש: "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים". ובעקבות ביטול הגזירה: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".
ח. המשתאות של העם היהודי מול המשתאות שבארמון[עריכה]
מגילת אסתר מתארת את ההתרחשויות ורצף האירועים. בסוף המגילה יש דברי סיום וסיכום, ולאחר מכן דברי מרדכי ואסתר לעם היהודי. מאז תיאור הניצחון של היהודים ועד סוף המגילה אנו נמצא ארבעה משתאות. כל ארבעת המשתאות האלו, הם משתאות של היהודים בעקבות הניצחון. להלן פירוט ארבעת המשתאות:
1. יום משתה ושמחה בעקבות הניצחון כל הפזורה היהודית נלחמו נגד אויביהם בי"ג אדר. ביום המחרת, י"ד אדר, היהודים נחו מאויביהם. ביום בו הם נחו הם עשו "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה":
טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם . יז בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. (ט', טז-יז)
2. יום משתה ושמחה בשושן בעקבות הניצחון כידוע, יהודי שושן נלחמו על נפשם יומיים. גם בי"ג וגם בי"ד אדר. אלה נחו מאויביהם בט"ו אדר. אשר על כן יהודי שושן עשו "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" בט"ו אדר:
יח וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. (ט', יח)
3. קבלה לדורות – שמחה ומשתה ויום טוב העם היהודי לא התכחש למציאות. העם הבין שהתרחש לו נס עצום. משום כך העם מצא לנכון לחגוג בשנים הבאות את יום י"ד ניסן כיום שמחה ומשתה ויום טוב.
יט עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ. (ט', יט)
4. מרדכי קובע לדורות ימי משתה ושמחה: לאחר מספר שנים מרדכי שלח לכל היהודים לקיים את ימי הפורים: י"ד ו-ט"ו כימי חג לדורות. י"ד- לכל העם. ט"ו- לערים המוקפות חומה. מה שהיה עד כאן מנהג ורשות הפך להיות מצווה:
כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה . כב כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. (ט', כ-כב)
מבנה מקביל סקרנו את כל המגילה דרך המשתאות. מצאנו בסך הכול שנים עשר משתאות. מתברר שהמשתאות מקבילים אלו לאלו.
- משתה מספר 6 מקביל למשתה מספר 7. זה ממש אותו משתה, אותם משתתפים, אותה מטרה, אותה יוזמה.
- משתה מספר 5 מקביל למשתה מספר 8. בבחינת דבר והיפוכו.
- ארבעת המשתאות הראשונים מקבילים לארבעה האחרונים. בהמשך נפרט ונדגיש את השוני בין אלו לאלו. הארבעה הראשונים משתאות של הארמון הפרסי לעומת ארבעה האחרונים משתאות של העם היהודי.
אלה מול אלה הנה כי כן המגילה פתחה בחמישה משתאות בארמונו של אחשוורוש. משתאות של הוללות, שכרות, "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ", הדחת המלכה, ומזימה להשמדת העם. לעומתם, יש חמישה משתאות שעשו היהודים. אלה כנגד אלה. ואנו מתפלאים. המשתאות הוצגו כדבר שלילי ואיום. אם כן "מה לכהן בבית הקברות?!" מדוע היהודים גם הם עושים משתה?! אולי מן הראוי שהיהודים יתנזרו מהמשתאות?! להלן ננסה לתת לכך הסברים שונים.
המשתה - כלי ראשית, עוד לפני שנסביר את ההבדלים בין המשתאות, נפתח ונאמר שהמשתה אינו דבר שלילי ואינו חיובי. וכבר אמרנו, המשתה הוא בחינת כלי. תלוי איך משתמשים בו. תלוי במה ממלאים את הכלי. האם ממלאים את הכלי במים קרים משובבים נפש, או שמא ממלאים אותו ברעל. הגויים השתמשו בכלי זה באופן בעייתי. הם קלקלו את הכלי ואת עצמם. עם ישראל כן חוגג משתה, אבל הוא עושה מהכלי קודש קודשים.
ט. המיוחד והמאפיין את משתאות היהודים[עריכה]
להלן נפרט את ההבדלים בין המשתאות שעשו היהודים לבין המשתאות שנעשו בארמון המלך אחשוורוש. משתאות שעשו היהודים בעקבות ביטול הגזירה ובעקבות הניצחון. לעומת המשתאות של אומות העולם:
1. יום אחד-180 יום בארמון אחשוורוש חגגו משתה במשך 180 יום ומיד עוד שבעה ימים. לעומת זאת בכל ארבעת המשתאות של היהודים מצוין שהם חגגו רק יום אחד בלבד! - "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (ט', יז) - "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (ט', יח) - "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (ט', יט) - "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה..." (ט', כב) (י"ד לפרזים, ט"ו למוקפים)
2. "משתה ושמחה" בכל ארבע הפעמים שהיהודים חגגו "משתה", הופיעה המילה "שמחה". לעומת זאת, בכל המשתאות שבארמון המלוכה לא הופיעה המילה שמחה כלל, אפילו לא פעם אחת. ובאמת, איך אפשר לשמוח במשתה של 180 יום?! ואם זה משתה נשים, אזי יש צפייה לזימה לא לשמחה. בדרך זו הדגישה המגילה שבמשתאות של הארמון הייתה הוללות, שכרות וכל מרעין בישין, אבל לא שמחה.
3. משלוח מנות – ערבות הדדית מיד לאחר הניצחון חגגו היהודים "יום משתה ושמחה". דבר טבעי וברור. לאור הנס הגדול היהודים חגגו כל שנה את יום הפורים ללא הוראה מגבוה. משהו טבעי "פורץ". משהו שבא "מלמטה", בבחינת "אתערותא דלתתא". אלא שהפעם בשנים שאחר האירוע הם הוסיפו ליום המשתה "משלוח מנות איש לרעהו". בדרך זו מגלים היהודים אחדות בעם וערבות הדדית. מתוך משתה עלולים להגיע לשכרות. השיכור רואה רק את עצמו ואת היין... אולם היהודי חוגג ורואה את כלל ישראל. היהודי מבין שחלק מהחג – זו שמחה כללית של כולם. היהודי מבין שחלק מהשמחה – זה לשמח אחרים. כדי שהדבר יבוא לידי ביטוי בפועל – עושים "משלוח מנות איש לרעהו".
4. מתנות לאביונים עד כאן העם היהודי התנהג באופן טבעי לפי רחשי לבו. העם החליט לחגוג את פורים כמנהג, אך לא כדבר מחייב. לאחר שנים מנהיג הדור, מרדכי היהודי, שולח אגרות לכל היהודים לקבוע את חג הפורים כמצווה, כדבר מחייב:
כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים . כא לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה . כב כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. (ט', כ-כב)
מרדכי מצווה על העם לקיים את ימי הפורים: י"ד לפרזים וט"ו למוקפים – "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". דברים אלה – העם כבר נהג לעשות לפני כן. אולם מרדכי, הוסיף למצוות החג עניין נוסף: "ומתנות לאביונים". המשתה היהודי מקבל צביון של חסד, של ערבות הדדית ואחדות. זהו האופי והצביון של יום משתה ושמחה בעם ישראל.
י. לשמוח עם הלוי, הגר, היתום והאלמנה[עריכה]
מצאנו אם כן שמרדכי ובית דינו קבעו את הצביון של חג הפורים. הם קבעו שבפורים מצווה לשמוח עם הזולת, עם "רעהו" ועם "האביונים". על מה הסתמכו חכמי הדור בקביעות אלה? התשובה פשוטה וברורה. רעיון זה כתוב בתורה. חלק ממצוות החג, כל חג, זו השמחה עם הלוי, הגר, היתום והאלמנה, כפי שנראה להלן: בספר דברים פרשת "ראה" התורה חוזרת על מצוות שלוש רגלים ועלייה לרגל. כאן, בספר דברים, התורה מחדשת את מצוות השמחה בחג. התורה מדגישה פעמיים שהשמחה בחג צריכה להיות יחד עם העניים והחלשים שבחברה גם במצוות חג השבועות וגם במצוות חג הסוכות:
בשבועות:
י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (דברים ט"ז, י-יא)
בסוכות:
יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ . יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (שם, שם, יג-יד)
שמחה אמתית בחג חייבת להיות כאשר משמחים את החלשים שבחברה: את הלוי, הגר, היתום והאלמנה. סתם משתה של שכרות "האנכי" חוגג. כאמור, השיכור רואה רק את עצמו ואת הבקבוק... לכן לא מוזכרת המילה שמחה במשתאות שבארמון המלוכה של אחשוורוש. לעומת זאת בעם ישראל יום-טוב, חג, משתה שמחה, אלה חייבים להיות מעוגנים בשני עוגנים: א. אחדות עם ישראל. לחגוג ביחד – משלוח מנות איש לרעהו. ב. צריך לחפש את החלשים ולדאוג שגם הם ישמחו בחג – מתנות לאביונים.
יא. החטא, התיקון והמשתה[עריכה]
הנה כי כן מצאנו שהמגילה הדגישה והבליטה את המשתאות. המגילה חוזרת כולה דרך המשתאות. שנים עשר במספר! ההבלטה של המשתאות נעשית באופנים שונים. א. המגילה משתמשת באותה מילה "משתה", לאורך כל סיפור האירועים. ב. המשתאות מתחלקים אלה מול אלה, דבר המדגיש ומבליט את רעיון המשתה: - משתאות של אומות העולם מול משתאות של העם היהודי. - משתאות של הוללות בארמון הפרסי, לעומת משתאות של מצווה. - משתה בעקבות גזירת השמד, ולעומתו משתה של היהודים כאשר הגזירה בוטלה. לאור כל זאת עלינו לבחון את כל המשתאות באור נוסף. מהו הרעיון היותר עמוק המסתתר מאחורי המשתאות. הרעיון המרכזי של המגילה חייב להיות קשור למשתאות. המגילה סובבת סביב הרעיון שעם ישראל נענש. מדוע העם נענש? כי העם חטא. לבסוף העם נושע והכל התהפך לטובה. מדוע? מפני שהעם עשה תשובה. כלומר במגילה עצמה ובין השורות אנו אמורים לגלות את החטא ואת התיקון (התשובה). (העונש כתוב במפורש – גזירת שמד על "שונאי" ישראל). להלן נראה שהמשתאות הם חלק מהתשובה של העם, הם חלק מהתיקון שהם עשו:
מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? ... מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע... (מגילה י"ב, ע"א)
הגמרא דנה בחטא שגרם לעונש. עם ישראל נענש בעונש חמור, איימו עליו בשמד. זאת אומרת שהיה חטא, וזה היה חמור מאוד3. הגמרא מציגה שתי דעות. הדעה הראשונה "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". כלומר, היהודים שבשושן השתתפו בסעודת אחשוורוש. כמובן חטא כזה אינו מצדיק עונש כל כך חמור. לכן יש להסביר שהסעודה אינה אלא סמל. מי שנהנה מסעודת המלכות בגולה, פירוש הדבר שהוא נהנה מהגלות. וההמשך ברור: איבוד הזהות היהודית, ואיבוד יחודו וייעודו של עם ישראל. לפי קריאת המגילה בציר המשתאות הדברים מתבררים. העם היהודי חטא במשתה, והוא מתקן במשתה. ברובד הפשוט עם ישראל השתתף בסעודתו של אותו רשע. והתיקון נעשה בתשובת המשקל. יהודי שושן צמו שלושה ימים "לילה ויום". מאידך אמרנו "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" אינו אלא סמל. החטא היותר עמוק: התרגלו לגלות. התחילו לאבד את הזהות היהודית, את אחדות ישראל. והנה, עם ישראל ב"תשובת המשקל" מתקן על-ידי המשתה. במשתאות שאחרי הניצחון: עם ישראל קובע אופי מיוחד למשתה: א. המשתה מביע את אחדות עם ישראל על-ידי "משלוח מנות איש לרעהו". ב. המשתה מביע ערבות הדדית ואהבת ישראל על-ידי "מתנות לאביונים". ג. המשתה כולו הודי-ה לה', ואמונה בה' ובתורתו. ובעקבות נס פורים עם ישראל מתחזק באמונה בה' ובתורה. עד כדי כך שחז"ל אומרים "הדר קיבלוה בימי אחשורוש". כלומר, עם ישראל חזר לקבל את התורה באהבה וברצון.