צידה לדרך למועדי ישראל/טז

פרק טז: לזמנו המדויק של "זמן חירותנו"

א. חג החירות – ט"ו בניסן

חג הפסח נקרא בפי חז"ל גם חג החירות. בקידוש ובתפילה שתיקנו חז"ל, אנו מכנים את חג הפסח בכינוי "זמן חירותנו". בט"ו בניסן יצאנו מעבדות לחירות, את קרבן פסח אנו מקריבים בערב ט"ו, וכיום חוגגים את ליל הסדר בליל ט"ו. העולה מכך שט"ו בניסן נקבע בתודעה שלנו שהוא "זמן חירותנו". אומנם אנו חוגגים שבעה ימים, אך אין זאת אלא בדומה לסוכות שאנו חוגגים גם כן שבעה ימים. אך נקודת "זמן חירותנו" היא דווקא ט"ו בניסן, יום היציאה ממצרים. עניין זה צריך בירור. האומנם ט"ו בניסן – יום יציאת מצרים הוא יום החירות של עם ישראל? אכן התחלנו את היציאה ממצרים בט"ו בניסן. המצרים גירשו את בני ישראל בבוקר אחרי מכת בכורות. וכבר ביום זה יצאו בני ישראל כבני חורין: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה..."2. אולם עדיין בני ישראל נמצאים על אדמת מצרים. יתר על כן, הם מאוימים על-ידי הצבא המצרי: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ..."3. הנה כי כן בני ישראל מאוימים על-ידי הצבא המצרי. זאת אומרת, עם ישראל טרם יצאו לחירות. עדיין עם ישראל לא קיבל את חירותו מן המצרים.

ב. קריעת ים סוף – יום החירות

אשר על כן נראה לומר כי החירות האמיתית של עם ישראל הייתה ביום השביעי ליציאת מצרים, כ"א בניסן, הוא יום קריעת ים סוף. רק כאן האויב המצרי הושמד ועם ישראל נושע. רק עכשיו עם ישראל מוצא את עצמו מחוץ לגבולות מצרים וללא האיום המצרי. לאור זאת, אולי נאמר כי יום החירות הוא דווקא שביעי של פסח ולאו דווקא ט"ו בניסן?!4

ג. קבלת החירות במעמד הר סיני

כאמור, יצאנו לחירות ביציאת מצרים בט"ו בניסן, לאחר מכן ה' קרע לנו את הים וטיבע את המצרים, וכאן יצאנו לחירות מלאה. אולם עדיין אנחנו ללא תורה ומצוות. וכידוע, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"5. ובאמת, איזו משמעות יש לעם ה' ללא תורת ה'? ומה משמעות יש לעולם ללא התורה שעם ישראל קיבל? הנביא אומר במפורש שהעולם לא יתקיים ללא התורה: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"6. חז"ל פירשו את המילה "ברית" ביחס לתורה7. כלומר אם לא לימוד התורה והעיסוק בה, העולם לא יתקיים. לסיכום, עם ישראל מקבל את צביונו המיוחד ואת חירותו האמתית רק במעמד הר סיני עם קבלת התורה. וכדברי חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"8. אשר על כן אולי נאמר כי זמן חירותנו הוא דווקא חג מתן תורה?!

ד. חירות ישראל בכניסה לארץ

עם בלי ארץ איננו עם. מאחר וכך אפשר לומר כי עם ישראל קיבל את חירותו המלאה רק כאשר נכנס לארץ ישראל. כלומר יום החירות של עם ישראל הינו י' בניסן בשנת ה- 40 ליציאת מצרים. רק כעת בכניסה לארץ בני ישראל הופכים להיות "עם נורמאלי" בארצו. הרי כל המהלך האלוקי של יציאת מצרים שואף לקראת ארץ ישראל. הכניסה לארץ היא חלק בלתי נפרד מהמהלך של יציאה מעבדות וקבלת התורה. ניתן לומר כי המהלך מקבל את שלמותו עם הכניסה לארץ. התורה מעידה על כך במפורש, שהכניסה לארץ זוהי התוכנית המקורית וזה חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים. כבר במעמד הסנה הקב"ה אומר למשה את תקציר כל מהלך הגאולה, והכניסה לארץ היא חלק בלתי נפרד מכל המהלך. כדברי הכתוב: "ז וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; ְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי"9. פעם נוספת התורה חוזרת על תכנית הגאולה ומדגישה כי ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. לאחר המפגש הראשון של משה ואהרן עם פרעה, זה האחרון הכביד את העבודה על העם. משה פונה לה' ומבכה את מצבם החמור של העם. ה' עונה למשה בהתגלות נוספת ובתקציר נוסף של כל תכנית הגאולה. גם כאן ארץ ישראל מופיעה כחלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב;

וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה" 10. אשר על כן אולי צריך לקבוע את יום הכניסה לארץ כ"זמן חירותנו"?

ה. חירות מושלמת לאחר כיבוש ונחלה

בהמשך לדברינו הנ"ל, ובהמשך לחיפוש המועד המתאים לציין את "זמן חירותנו", אפשר להציע תאריכים נוספים. אולי זמן חירותנו הוא רק לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקת הארץ? רק אז, רק לאחר הכיבוש והנחלה עם ישראל קיבל את חירותו באופן מושלם. רק אז עם ישראל התיישב ללא איום של אויבים. רק אז עם ישראל שלט בארץ על כל מרחביה.

ו. התחלות נוספות

בהמשך למהלך החשיבה הנ"ל, אפשר להמשיך ולומר כי אולי חירות ישראל מקבלת משמעות רק בימי דוד. כאשר עם ישראל שלט על כל האזור. או שמא נאמר, שרק בימי שלמה המלך הגענו לחירות מושלמת, רק אז נבנה בית המקדש?! ומי יודע, בכל דור ודור יש אירועים היסטוריים משמעותיים. לפעמים יש אירועים מהפכניים, אשר משנים את פני האומה ולכאורה יש הגיון להתחיל את הגאולה דווקא שם?!

ז. מדוע דווקא ט"ו בניסן?!

לאור הדיון הנ"ל, נשאלת השאלה, מדוע בחרה התורה דווקא את ט"ו בניסן, את היום הראשון ליציאת מצרים, כחג החירות? אומנם זוהי נקודת החירות הראשונית, אך אין בה ממש חירות, כפי שהסברנו לעיל. אומנם עם ישראל קיבל רשות לצאת ממצרים, אך לאחר שישה ימים כל הצבא המצרי רדף אחרי בני ישראל כדי להשיבם לעבדות. אומנם עם ישראל קיים בערב ט"ו ניסן את מצוות המילה ומצוות קרבן פסח, אך עדיין עם ישראל ללא תורה ומצוות וללא מעמד הר סיני. ובכלל, העם עדיין רחוק מארצו, ואיזו חירות זו של עם ללא ארץ?!

ח. ט"ו בניסן נקודת הבראשית של החירות

אין ספק ט"ו בניסן, היום הראשון ליציאת מצרים, הינו נקודת התפנית מעבדות לחירות. עד כאן העם היה נתון למרות המצרים, מכאן ואילך העם שוחרר, אינו כפוף למצרים, אלא למנהיגיו שלו. ט"ו בניסן היא נקודת הבראשית, וחז"ל קבעו אותה כ"זמן חירותנו". הגם שנקודת ההתחלה הינה מלאה משמעות כמוסבר לעיל, יחד עם זאת קשה להניח שאנו חוגגים יום זה רק מפני שהוא נקודת ההתחלה. להלן נעמוד על המשמעויות הנוספות והחשובות של יום זה, ט"ו בניסן.

ט. ט"ו בניסן – כניסה לברית עם ה'

ט"ו בניסן מיוחד לא רק מפני שהוא תחילת היציאה ממצרים ולא רק מפני שהמצרים שיחררו את עם ישראל. אלא גם בגלל העשייה המיוחדת של העם ביום זה. הפעילות של עם ישראל באותו לילה של יציאת מצרים, ליל ט"ו בניסן, היא יחודית ומיוחדת. פעילות זו מובילה את עם ישראל לדורות, כפי שנסביר להלן. בערב יציאת מצרים, י"ד בלילה, כל בית ישראל היו בבתיהם, כאשר הם מקיימים את מצוות קרבן פסח. עד ערב זה עם ישראל היו עובדי עבודה זרה כמו המצרים. והנה לאחר תשע המכות שקיבלו המצרים, לאחר האותות והמופתים, עם ישראל "חזר לעצמו" ושיקם את אמונתו שלו בבורא עולם, באלוקי האבות. עם ישראל בז לאלילות המצרית. העם לקח את השה, האליל המצרי, שחט אותו והקריב אותו קרבן, לפי מצוות ה'. הנה כי כן בערב זה עם ישראל בחר להיכנס לעול עבדות ה', עול תורה ומצוות. לא רק בנכונות, אלא גם במעשה, קיום מצוות הפסח. בני ישראל קיימו את מצוות קרבן הפסח לפרטי הפרטים מבלי להבין את המשמעות של כל הפרטים. כל זאת לאחר שבני ישראל קיימו בגופם את מצוות ברית המילה. כלומר, בערב זה י"ד בניסן בלילה, ליל יציאת מצרים, עם ישראל היה פועל ולא רק נפעל. ופועלו העיקרי היה להיכנס לברית התורה לברית עם בורא עולם. הדבר בא לידי ביטוי בקיום מצוות המילה ומצוות הפסח.

י. ט"ו בניסן הקשר ההדוק בין הדוד והרעיה

כאמור ט"ו בניסן הוא יום לידתו של עם ישראל. הקשר בין הקב"ה ועמו ביום זה היה כמו הקשר שבין האם היולדת והרך הנולד. וכך מתאר הנביא את הרגעים של מכת בכורות, הרגעים הראשונים של חירות ישראל: ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. ... ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ..." 11 ביום הלידה הקשר בין האם היולדת לבין הרך הנולד הינו קשר אמיץ, ישיר ואמתי. התינוק סמוך על אמו במאת האחוזים. האם מבחינתה קשורה לבנה ותיתן לו את כל צרכיו לקיומו. האם היולדת מלאת רגשי אהבה וחמלה על התינוק. מאידך התינוק זך וטהור, ללא חטא וללא רבב. זוהי אם כן קרבה ללא מחיצות. אין חוצץ בין האם לילוד. כך בדיוק היה הדבר ביום היציאה ממצרים. הקב"ה ועם ישראל כאם היולדת וכתינוק שנולד. עם ישראל סמוך על ריבונו של עולם, ומאידך הקב"ה קרוב ומלא אהבה לעם שבחר בו, שזה עתה נולד. יציאת מצרים היא בבחינת "וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ" זהו הרגע הנפלא ביותר בימי עם ישראל, הדוד והרעיה היו קרובים מאוד זה לזה. אשר על כן אין כמו רגע זה – ט"ו בניסן – לקבוע בו את "זמן חירותנו". יש בכך קביעה שהחירות האמיתית של עם ישראל, פירושה קירבה לה' ודבקות בו. וזוהי אם כן מהותו של עם ישראל.

יא. סימן לבאות

קביעת היום הראשון ליציאת מצרים כחג החירות הינה בבחינת "סימנא טבא" לדורות הבאים. יש כאן אמירה רבת עוצמה של התורה. עם ישראל חוגג את אותו היום, שבו הקשר בין הדוד לרעיה היה קשר אמיץ, אמיתי וללא מחיצות. קשר של אהבה מצד בורא עולם כלפי עמו, בזכות האמונה הכנה של העם בבורא עולם. אנו חוגגים דווקא את היום הזה בבחינת "כזה ראה וקדש". זהו המודל, זוהי הדוגמה. זהו המודל לחיקוי ולהמשך הדרך. כאשר אנו חוגגים את יום ט"ו בניסן, יש כאן אמירה: זוהי מהותו וזהו יעודו של עם ישראל. קרבת העם לה' אלוקיו וקרבת אלוקים לעמו. יום זה מסמל ומעיד כי בני ישראל הצליחו להבחין בין עבודה זרה לבין עבודת אלוקים חיים. זהו יום החירות האמיתי. עם ישראל עזב את העבודה זרה באותו לילה מלא הוד וקדושה ודבק באלוקים קל חי. זהו יום החירות האמיתי.