צידה לדרך למועדי ישראל/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק ט: גזירת המן – העונש החטא והתשובה[עריכה]

א. העונש[עריכה]

בימי מרדכי ואסתר עם ישראל נענש עונש קשה מאוד. נגזרה על עם ישראל גזירה קשה – "להשמיד להרוג ולאבד". אולם ישועת ה' כהרף עין, והרע התהפך לטוב. בסופו של דבר עם ישראל לא ניזוק. יתר על כן היהודים יצאו חזקים יותר. בכל אופן חז"ל מתייחסים לעצם האיום – כאל עונש. מבחינת חז"ל, עצם האיום הוא עונש קשה למרות הסוף הטוב. הרי אגרות שמד יצאו חתומות בטבעת המלך. חז"ל נדרשו לשאלה, מה היה החטא שבגללו נענשו היהודים? רשב"י ותלמידיו מעלים שתי אפשרויות, שני חטאים. נביא את דברי התנאים, וננסה לברר את השונה ביניהם ואת השווה ביניהם. ואולי בעזרת ה', מתוך דברי התנאים על החטא נקרא את המגילה בהיבט נוסף, בהיבט של התשובה והתיקון.


שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?

אמר להם: אמרו אתם.
אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו?!
אמרו לו: אמור אתה.
אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם.
אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר?!
אמר להם הם לא עשו אלא לפנים,
אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים.
והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו".

(מגילה י"ב, ע"א)

מדברי הגמרא עולים שני חטאים, שבגללם נענש עם ישראל: א. לפי תלמידי רשב"י: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". ב. לפי רשב"י: "מפני שהשתחוו לצלם" של נבוכדנצר מלך בבל. תלמידי רשב"י הם שמעלים את השאלה: מפני מה נתחייבו "שונאיהן" של ישראל שבאותו הדור כליה? רשב"י מחזיר להם את השאלה, ונותן להם את זכות התשובה. אלה עונים לו, מפני שבאותו הדור אנשי שושן השתתפו במשתה אחשוורוש. משתה גדול ומפואר לכל תושבי שושן הבירה. יהודי שושן אכן השתתפו, ובלשון הגמרא: "נהנו מסעודתו של אותו רשע". רשב"י דוחה את תשובת תלמידיו. הרי רק יהודי שושן חטאו?! לכן אם כדבריכם זהו החטא, רק יהודי שושן היו צריכים להיענש. אולם גזירת המן הייתה על כל יהודי העולם?! משום כך רשב"י עונה תשובה אחרת. לדבריו, עם ישראל בדור הקודם, כ-70 שנה לפני כן או יותר, השתחוו לצלם שעשה נבוכדנצר מלך בבל. כל תושבי בבל נאלצו להשתחוות לצלם, ומתברר שגם היהודים השתחוו, כמובן חוץ מחנניה, מישאל ועזריה (דניאל ג'). ואנו מתפלאים על תשובת רשב"י. הרי אותו קושי שהקשה על תלמידיו, אותו קושי מופנה אליו. הרי רק יהודי בבל השתחוו לצלם. אם כן מדוע הגזירה נגזרה על כל יהודי העולם?! אנו תמהים על רשב"י ועל תלמידיו. וכי התלמידים אינם יודעים שרק אנשי שושן חטאו?! על רשב"י אנו תמהים עוד יותר. הוא דחה את תשובת תלמידיו, אבל באותה קושיה שהוא דחה את תלמידיו יכולים הם לדחות את תשובתו?!

ב. התיקון מגלה את החטא[עריכה]

נראה לומר כי שניהם, גם רשב"י וגם תלמידיו, קוראים את המגילה, ומנסים מתוך המגילה לענות תשובה. אם הקב"ה גזר להעניש את בני ישראל, זאת אומרת שהם חטאו. אם הקב"ה הפר וביטל את הגזירה, זאת אומרת שהיהודים עשו תשובה. לכן גם רשב"י וגם תלמידיו מחפשים במגילה עצמה את התשובה שעשו היהודים. איזה מעשה עשו היהודים שבזכותו התבטלה הגזירה? איזה מעשה נראה כתשובה ותיקון לחטא? ממילא כל אחד מהם התמקד בעניין אחר וענה תשובה אחרת. תלמידי רשב"י מתייחסים לצום. יהודי שושן צמו "שלושה ימים לילה ויום", ובעקבות הצום והתפילות בוטלה הגזירה. אי לכך משמע שהצום הוא התיקון, הוא התשובה. ממילא החטא היה נעוץ ב"נהנו מסעודתו של אותו רשע". לעומת זאת רשב"י רואה את עיקר התשובה בדרכו של מרדכי. כל האירועים במגילה סובבים סביב דרכו של מרדכי. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". מרדכי העלה את חמתו של המן, מרדכי מתקשר עם אסתר, הוא מכנס את היהודים, הוא לובש שק ומתפלל לה'. מרדכי איננו משתחווה להמן, ומוסר את נפשו בעניין זה. ממילא אומר רשב"י היא התשובה. זהו התיקון לחטא שהיה קשור בעבודה זרה: "השתחוו לצלם" של נבוכדנצר מלך בבל, ומאידך מרדכי תיקן, הוא לא כרע ולא השתחווה.

תשובת המשקל לסיכום, גם רשב"י וגם תלמידיו מבינים שתשובה אמיתית היא תשובת המשקל. רק תשובת המשקל היא רצינית ועושה רושם והופכת להיות תיקון. באותו עניין שקלקלו – שם צריך לתקן. אלא שרשב"י התייחס לפעילותו של מרדכי. גילוי דעת ועמידה על העקרונות של עבודת ה'. ה' אלוקינו ה' אחד. איסור עבודה זרה הוא יסוד לכל תורתנו הקדושה, ולכן הוא אינו משתחווה להמן. ואילו תלמידיו מתמקדים לא בפעילותו של מנהיג הדור אלא בפועלם של כל יהודי שושן. אלה צמו "שלושה ימים לילה ויום". לכן לדבריהם, החטא היה קשור באוכל. בלשון הגמרא: "נהנו מסעודתו של אותו רשע".

ג. שתי קושיות על רשב"י[עריכה]

שתי קושיות מתעוררות על רשב"י, כפי שנסביר להלן. תלמידי רשב"י תלו את החטא ב"נהנו מסעודתו של אותו רשע". הם מוצאים גם את החטא וגם את התיקון במגילה עצמה. אולם לשיטת רשב"י החטא אינו כתוב במגילה. רשב"י אמר שהחטא היה שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר בבבל. חטא זה לא כתוב במגילת אסתר אלא בספר דניאל (דניאל ג', יב). אי לכך נראה שתשובת תלמידיו יותר הולמת. נראה שרשב"י יוכל להסביר עניין זה בקלות יתרה. רשב"י מתייחס למגילת אסתר ולספר דניאל כיחידה אחת. שני הספרים עוסקים באותה תקופה: לאחר חורבן בית ראשון ותחילת מלכות פרס, רצף של כ-70 שנה. שני הספרים מגוללים את תולדות עם ישראל בגלות לאחר חורבן בית ראשון. דניאל מתמקד בבבל שאחרי חורבן הבית, ואילו מגילת אסתר מתמקדת בפרס של תחילת בניין בית שני. קושי נוסף מתעורר על תשובתו של רשב"י, קושי זה מצריך חשיבה נוספת. רשב"י אמר כי החטא היה שהשתחוו לצלם בתקופת נבוכדנצר. אירוע זה היה כ-70 שנה לפני הגזירה של המן. אם כך לא ברור למה הדור של הנכדים נענש בגלל חטאי אבות אבותם. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!" לאור שני הקשיים שהתעוררו על רשב"י, אנו ניאלץ לבדוק יותר ביסודיות ויותר לעומק את דבריו ואת דברי תלמידיו. כמו כל אגדות חז"ל, האגדה מדברת במשל ונמשל. אשר על כן אנו נצטרך לבדוק למה התכוונו רשב"י ותלמידיו בדבריהם. האם כפשוטו? או שמא התכוונו לחטא הרבה יותר עמוק ויסודי אלא שהביעו אותו במשל. התלמידים אמרו: "נהנו מסעודתו של..." והתכוונו לחטא אחר. רשב"י אמר: "השתחוו לצלם..." והתכוון לחטא יותר יסודי. כדי לרדת לעומק דבריהם וכדי לרדת לשורש החטא של אותו הדור, עלינו לבדוק את זמנה של המגילה. בס"ד נתייחס לזמנה של המגילה ולקורות עם ישראל באותה תקופה, ובכך נבין יותר את דברי רשב"י ותלמידיו.

ד. זמנה של המגילה[עריכה]

מתי התרחש סיפור מגילת אסתר? במגילה לא מצוין זמן. כן מוזכר המלך המושל על פרס ועל כל האזור – המלך אחשוורוש. כלומר אנו נמצאים בתקופת מלכות פרס. זו המלכות ששולטת באזור אחרי מלכות בבל. ליתר דיוק, אנחנו לא בראשיתה של האימפריה הפרסית. המלך הפרסי הראשון ששלט על כל האזור היה כורש. כידוע, כורש מלך פרס נתן רשות ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש.

כב וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לומר. כג כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל.

(דברי הימים ב' ל"ו, כב-כג)

דברים אלו כתובים גם בספר עזרא. שם יש פירוט יתר והדגשה על העזרה והסיוע שהמלך כורש נתן ליהודים שעלו לארץ ישראל:

א וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה . ג מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם . ד וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם . ה וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם . ו וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב. ז וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו . ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה . ט וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. י כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף. יא כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם. (עזרא א', א-יא)

לסיכום, הקב"ה קצב 70 שנה לגלות. השנים חלפו. כורש מלך פרס הופך להיות יד ה' בדברי ימי עולם. כורש יוצא בהכרזה המפורסמת. נותן רשות לעלות לארץ. יתר על כן גם עוזר בחומר ליהודים העולים. לאכזבתנו הרבה, מעטים עלו. רק כ-40 אלף. (עזרא ב', סד) העם היהודי – רובו ככולו- נותר בגולה. העם לא נענה לקריאה לעלות לארץ. מה קרה? למה? התשובה פשוטה: עם ישראל התרגל לגלות. העם התאהב בגלות. היהודים התרגלו והתאהבו במנעמי המלכות הפרסית. העם התחיל לאבד את זהותו הדתית והלאומית. אולי היו כאלה שעוד שמרו על זהות דתית, אבל הזהות הלאומית, הרצון לחזור לארץ - זה הלך והתמסמס. אלה שכן עלו לארץ בנו מזבח והקריבו קרבנות, אך לא הצליחו לבנות את בית המקדש. ובאשר לעיר ירושלים זו עדיין ללא חומה. זה המצב, כשיש בארץ רק 40,000 תושבים יהודים. בנוסף לכך בתקופת אחשוורוש עבודת בית המקדש הופסקה באופן רשמי בגלל התנגדות של "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן" – המתיישבים המקומיים (עזרא ד'). לאור כל האמור לעיל, לא נעים לומר, אבל עם ישראל חוטא. מתעלם מארצו ומתעלם ומתכחש לברית, לברית עם אלוקיו. על רקע זאת דברי רשב"י ותלמידיו מובנים הרבה יותר.

נהנו מסעודתו תלמידי רשב"י אומרים: "נהנו מסעודתו של אותו רשע". מה כוונתם? לאור כל האמור, כוונתם ברורה. עם ישראל בגולה נהנה ממנעמי המלכות הפרסית. עם ישראל התאהב בגולה ונהנה ממנה. עם ישראל לא רוצה לחזור לארצו. חטא זה גורף. בחטא זה חטאו כל יהודי העולם. יהודי שושן שהשתתפו במשתה אחשוורוש מייצגים את כל יהודי העולם. העונש שה' רצה להעניש הוא בחינת תיקון המצב הרוחני של העם. עם ישראל אינו רוצה לשוב לארצו. עם ישראל מפר את הברית. עם ישראל שכח את יעודו. העם מקבל עונש שיעורר אותו ויזכיר לו את יעודו ואת מקומו בעולם.

השתחוו לצלם רשב"י אומר שעם ישראל נענש כי השתחוו לצלם. זהו הפסל הגדול שהמלך נבוכדנצר שם בבקעת דורא בבבל (דניאל ג'). למה התכוון רשב"י? לאור כל האמור, רשב"י התכוון לומר שעם ישראל בהיותו בגולה הריהו כעובד עבודה זרה. אותו מעמד שכל בני האדם משתחווים לפסל של נבוכדנצר (כולל יהודים), אותו מעמד מסמל את עם ישראל בגולה כעובד עבודה זרה. רשב"י משתמש בצלם של נבוכדנצר לתאר ולשקף את מצבם של כל יהודי העולם. מבחינת רשב"י "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" ובנוסח אחר: "כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובת ק"י, ע"ב).

ה. "כלים מכלים שונים"[עריכה]

דברי חז"ל במסכת מגילה מחזקים את דברינו, שהיהודים בתקופת אחשוורוש התייאשו מן הגאולה. ובעצם, נאחזו בגלות, התרגלו לגלות ואולי גם נהנו מהגלות. במגילת אסתר מתואר המשתה שעשה אחשוורוש בשושן הבירה. המשתה עשיר בתיאורים המדגישים את עושרו של המלך. בין היתר כתוב: "וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (אסתר א', ז). חז"ל נדרשים להסביר את המילים: "כלים מכלים שונים". חז"ל אומרים (מגילה י"ב, ע"א. מדרש אסתר רבה ב', יא) שמדובר בכלי בית המקדש. כלומר, חלק ממפגן הגדלות של המלך נעשה על-ידי שימוש בכלי בית המקדש. וזאת למה? מדוע אחשוורוש מוציא את כלי בית המקדש? חז"ל אומרים לנו, שאחשוורוש מודע לנבואות הגאולה של ירמיהו. זה ניבא שאחרי 70 שנה למלכות בבל (או לחלופין 70 שנה לחורבות ירושלים) תהיה גאולה. ואכן אחשוורוש ספר ספירה משלו וחשב שעברו 70 שנה. והנה, עם ישראל לא נגאל. לכן הוא הגיע למסקנה שעם ישראל לא יגאל יותר. ומשום כך העז והוציא את כל המקדש והשתמש בהם. אם כן המשתה שהתקיים בשושן מקבל משמעות אחרת לחלוטין. במשתה זה אחשוורוש רוצה להנציח את גלות ישראל. מבחינתו, עם ישראל ככל העמים. כל העמים שגלו התבוללו, איבדו את זהותם ולא חזרו לארצם. כך גם עם ישראל, לטענת אחשוורוש. וזוהי חגיגת המשתה בשושן. והנה, במשתה הזה משתתפים גם היהודים. זאת אומרת שהיהודים מביעים בפומבי את הזדהותם ואת הסכמתם עם תפיסת העולם של אחשוורוש. בכך הם מגלים את דעתם שהתייאשו מן הגאולה. זאת למרות דברי הנביא ירמיהו שניבא שהגלות תימשך רק 70 שנה. (ירמיהו כ"ה, יא-יג). זאת למרות כל נבואות הגאולה של יחזקאל (פרקים ל"ג-ל"ו). וזאת למרות שכורש כבר הצהיר ואישר לחזור לארץ ישראל, וזאת למרות שכ- 40,000 יהודים כבר חזרו לארץ ישראל, בנו מזבח ומקריבים קרבנות. אם כך החטא של אותו הדור חמוד מאוד. אפשר לקרוא לחטא זה: "נהנו מסעודתו של אותו רשע". כמו כן אפשר לקרוא לחטא זה: "השתחוו לצלם". זה היינו הך.

כגודל החטא – גודל העונש עתה ברור מדוע העונש היה כל כך חמור, גזרת שמד על כל "שונאיהם" של ישראל. עונש זה בא בעקבות חטא חמור ביותר. עם ישראל התכחש לעברו ולכל הזהות הלאומית שלו.



ו. התיקון הגדול[עריכה]

פתחנו את המאמר במחלוקת רשב"י ותלמידיו. מה היה החטא של אותו הדור? "נהנו מסעודתו של אותו רשע". או "השתחוו לצלם". הסברנו ששתי הדעות מכוונים לאותו עניין: התרחקות מאמונה בה', התרחקות מאמונה בגאולה, דבקות בגלות, חוסר הרצון לחזור לארץ ישראל, איבוד הזהות הלאומית והדתית. לא נותר אלא התבוללות חס וחלילה. לאור כל דברינו, ולאור הצגת החטא החמור, אנו מבינים את עומק דבריהם של רשב"י ושל תלמידיו. לדברי רשב"י, התיקון הגדול הוא "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". מרדכי מייצג את העם היהודי. מרדכי (ובעקבותיו כל העם היהודי) מגלה את דעתו ביחס לעבודה זרה. יש כאן גילוי דעת רציני, עמוק ומשמעותי. כל כולו אומר רק ה' לנגדי. יש תורה, יש מצוות, אני יהודי. אני לא משתחווה. זוהי תשובת המשקל ל"השתחוו לצלם". לעומת זאת תלמידי רשב"י מתמקדים ביהודי שושן. אלה מייצגים את יהודי העולם כולו. יהודי שושן צמו שלושה ימים. צומות ותפילות זהו הצעד הראשון בתשובה. זהו הצעד הראשון בחזרה לזהות היהודית. הצומות, התפילות והמלחמה נגד שונאי ישראל עוררו את הזהות הלאומית והדתית של העם. בעקבות הניצחון העם קיבל על עצמו את הנהגת מרדכי. העם התחזק באמונתו וחזר בחזרה למקורות ולה' אלוקיו. חז"ל אומרים "הדר קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת פ"ח, א). בדברים אלו חז"ל אומרים לנו כי בעקבות האירועים שבמגילת אסתר התרחש תהליך דתי-לאומי בעם ישראל. תהליך של תשובה. תהליך של התחזקות בעבודת ה'. תהליך של קבלת התורה מרצון ומתוך אהבה. מעבר למה שכתוב במגילה אומרים חז"ל כי עם ישראל קיבל על עצמו לקיים תורה ומצוות. קיבל על עצמו לחזור לזהותו ולמקורו. לחזור לאהבת ה' ולעבודת ה'. ובלשון חז"ל: "הדר קיבלוה בימי אחשורוש".

משלוח מנות ומתנות לאביונים בסוף המגילה עם ישראל קיבל על עצמו לחגוג את חג הפורים לא רק במשתה ובתפילות הודיה. לא רק בשמחה ובקריאת מגילה. עם ישראל קיבל על עצמו עוד שתי מצוות: "משלוח מנות איש לרעהו" ו"מתנות לאביונים". בשתי מצוות אלו יש תיקון גדול לחטא של אותו הדור. החטא היה התרחקות מהזהות היהודית. פירוש הדבר התרחקות מאחינו עם ישראל. הרצון להרגיש כמו כל הגויים. בלשון המגילה: "...יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים..." (אסתר ג', ח). והנה, עם ישראל מקבל על עצמו לשלוח מנות "איש לרעהו ולתת "מתנות לאביונים". שתי מצוות אלו מביעות: - ערבות הדדית בין כל עם ישראל - אהבת אחים - חיזוק הזהות היהודית והשייכות לעם ישראל צעדים אלו הם ההתחלה להתקרבות לה'. זוהי הדרך להתחיל לקיים תורה ומצוות. בעקבות ערבות הדדית, בעקבות מצוות צדקה לעניים, העם מתחזק בייחודו, בייעודו, בתורתו ובאמונתו. דברים אלו חייבים לבסוף להביא את העם לארצו. רק שם העם יכול לקיים את התורה והמצוות כפי שצריך. להתעוררות זו חז"ל קוראים: "הדר קיבלוה בימי אחשורוש".