צידה לדרך למועדי ישראל/ב

פרק ב:"חטאנו אנחנו ואבותינו"

למה להזכיר חטאי האבות בווידוי?

===א. כוחו של וידוי – "דוד בשתים ולא עלתה לו"

"אמר רב הונא... שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו..." (יומא כ"ב, ע"ב)

מדוד המלך למדנו כוחו של וידוי. דוד המלך הודה על חטאו ונסלח לו. שאול לא הודה על חטאו, ולכן איבד את המלוכה. התנ"ך מפרט את הדו- שיח בין שמואל הנביא לשאול המלך אחרי המלחמה בעמלק. מדו-שיח זה אנו לומדים כי שאול לא התוודה על חטאו. להלן המקור בספר שמואל:

יא נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה . יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. שאול אינו מכיר בחטאו - א יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. שאול אינו מכיר בחטאו - ב טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו (וַיֹּאמֶר) לוֹ דַּבֵּר. יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל . יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם . יט וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. שאול אינו מכיר בחטאו - ג כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. (שמואל א' ט"ו, יא-כב)

חטאו של שאול שאול יצא למלחמה בעמלק על-פי הציווי של הנביא שמואל. אולם שאול לא קיים את כל דברי שמואל במלואם ובדיוקם. אשר על כן הקב"ה אומר לשמואל: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים..." (שמואל א' ט"ו, יא). - שמואל הולך לשאול לומר לו את דבר ה'. שאול מקבל את פניו: "וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה" (שם, שם, יג). שאול חושב שהוא קיים את דבר ה'. אולם הוא לא קיים את דבר ה' במלואו. מאחר וכך הקב"ה אמר לשמואל: "כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי". אולם שאול טועה ואומר: "הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה". - שמואל מוכיח את שאול על כך שהשאיר צאן ובקר, ולא פעל במדויק לפי דבר ה' להחרים את כל אשר לעמלק: "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שם, שם, ג). - שאול שוב אינו מכיר בחטאו ומטיל את האשמה על העם: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (שם, שם, טו). - שמואל שוב מוכיח את שאול: "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה" (שם, שם, יט). - והנה, שאול שוב מתכחש לחטאו, זו הפעם השלישית: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל" (שם, שם, כ-כא). שאול לא ידע להתוודות. שאול החסיר שתי מילים: "חטאתי לה'", ובכך שאול הפסיד את המלוכה. ובלשון חז"ל: "שאול באחת ועלתה לו". כלומר שאול חטא רק חטא אחד ונענש על כך. הוא נכשל והפסיד הכול, רק מפני שלא ידע להתוודות. לעומתו דוד חטא שני חטאים, אך כאשר הנביא נתן בא והוכיח אותו, דוד מיד הודה בחטאו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שמואל ב' י"ב, יג) בלי תירוצים ומבלי להטיל את האשמה על מישהו אחר. מיד אמר וידוי: "חטאתי לה'". משום כך ה' סלח לו, והמלוכה לא נלקחה ממנו. ובלשון חז"ל: "דוד בשתים ולא עלתה לו". כלומר, דוד חטא שני חטאים ובכל זאת לא איבד את המלוכה, מפני שידע להתוודות. מדוד המלך אנו לומדים את ערכו וכוחו של הווידוי. הווידוי הפשוט, לומר: "חטאתי לה'". שתי מילים של דוד, פשוטות ומלאות עוצמה. שתי מילים בלבד, ובכוחן לעורר את הרחמים ולקרוע את רוע הגזירה.

ב. "חטאנו אנחנו ואבותינו"

הנה כי כן ראינו עד כמה הווידוי חשוב ופועל. משום כך ברור, מדוע חז"ל תיקנו וידוי בתפילה יום יום. בנוסח הווידוי בפתיחה קבעו חז"ל בין היתר: "חטאנו אנחנו ואבותינו". לכאורה הדבר נראה סותר ולא מתאים ל"שיעור" שלמדנו מדוד המלך. מדוע לצרף את האבות בווידוי?! מדוע להזכיר שגם האבות חטאו?! הדבר נראה כפוגם את הרעיון הנפלא של הווידוי. כל עוצמתו של הווידוי – להודות ולומר "חטאתי!" נראה שכל המוסיף גורע...

"והתודו את עון אבותם" מתברר שהזכרת חטאי האבות בווידוי מופיעה כבר בתורה. בספר ויקרא, בפרשת התוכחה, כתוב בין היתר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי" (ויקרא כ"ו, מ). התורה מתארת את העונש, אם בני ישראל יחטאו, העונש – גלות. שם בגלות לאחר ריצוי העונש, העם יחזור בתשובה. חלק מהתשובה יהיה וידוי. בווידוי הזה העם יתוודה על חטאיו ועל חטאי אבותיו. בהקשר זה של הגלות והווידוי בגלות, מובן מדוע מזכירים את חטאי האבות. זאת משום שאנו בגלות בגלל חטאי אבותינו. אולם חוזרת השאלה הראשונה, מדוע בווידוי הפרטי, בווידוי היומיומי בתפילה, יש צורך להזכיר את חטאי האבות: "חטאנו אנחנו ואבותינו". שאלה זו היא עיקר הדיון שלנו במאמר זה. ובעזרת ה' יתברך, ננסה לתת לכך מספר הסברים.

ג. הווידוי בתקופת נחמיה

נראה לומר, שהתשובה לשאלתנו נעוצה ב"ווידוי הגדול" שעשו בני ישראל בתקופת "שיבת ציון". בספר נחמיה מסופר, שהעם ששב לארץ ישראל החל לאט לאט לחזור לשורשים, לתורה ולמצוות. במסגרת החזרה לשורשים העם התאסף ל"מסע תשובה" שכלל: צום, תפילה ווידוי. וכך פותח ספר נחמיה את "הווידוי הגדול":

א וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם .ב וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. (נחמיה ט', א-ב)

פסוקים אלו הם פתיחה לווידוי ארוך, ובו פירוט של חטאי האבות מני קדם ועד ימיהם של המתוודים. והנה, כבר בפתיחה יש תזכורת של חטאי האבות: "... וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם". הזכרת "עונות אבותיהם" כבר בפתיחה אינה מקרית. מפני שכל הווידוי הוא בעצם פירוט חטאי האבות: להלן כל הווידוי שבספר נחמיה:

"הווידוי הגדול"

1. הקדמה ... וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם . ה וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם...קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה.

2. ה' בורא עולם

ו אַתָּה הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ אַתָּ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. 3. הברית עם אברהם ז אַתָּה הוּא יְהוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם . ח וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה. 4. יציאת מצרים ט וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף . י וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה. יא וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. יב וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. 5. מעמד הר סיני יג וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים. יד וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. 6. ניסי המדבר טו וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם.

7. חטאי דור המדבר – "ואתה אלוה סליחות" טז וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתֶיךָ. יז וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב וחֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם. יח אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. יט וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. כ וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. כא וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ. 8. הכניסה לארץ כב וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן. כג וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת .כד וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. כה וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצוּרֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל. 9. חטאי האבות בארץ – ואתה אל רחום וחנון כו וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת .כז וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם. כח וּכְנוֹחַ לָהֶם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים. כט וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְו‍ֹתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ .ל וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת. לא וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה . 10. בקשת רחמים על הדור הזה – שיבת ציון לב וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. לג וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ. לד וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל מִצְו‍ֹתֶיךָ וּלְעֵדְו‍ֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם. (נחמיה ט', ד-לד)

במסגרת "מסע התשובה" העם חידש את הברית עם ה'. במסגרת זו הלווים, נציגי העם, מתוודים ומפרטים את דברי ימי עם ישראל. סקירה היסטורית מאז בריאת העולם, הבחירה באבות, יציאת-מצרים, ימי השופטים, תקופת בית המקדש הראשון ועד ימיהם של המתוודים, "שיבת ציון". הבולט בסקירה זו שיש בה פירוט והרחבה של חטאי הדורות הקודמים: דור המדבר ועם ישראל בארצו מאז הכניסה לארץ. הסקירה ההיסטורית אינה אלא פירוט אחד ארוך של חטאי האבות. "בניין אב" –לווידוי נראה לומר ש"הווידוי הגדול" בספר נחמיה (ט', א-לד) הנו בבחינת "בניין אב" לווידוי שבסידורים. ממנו למדו חז"ל להזכיר את חטאי אבותינו בווידוי . להלן ניתן הסברים שונים מדוע מזכירים את חטאי האבות בווידוי בתפילה. נעשה זאת בעיקר בהסתמך על הווידוי הנ"ל מספר נחמיה.

ד. הסבר ראשון – "שומר הברית והחסד"

כאמור, בימי נחמיה, ימי "שיבת ציון", העם התכנס לחידוש הברית עם ה'. במסגרת חידוש הברית העם התוודה ופירט את חטאי האבות. העם פונה לה' ומבקש שיסלח לו. אתה ה' "אל חנון ורחום". תמיד סלחת לעמך ישראל. למה? כי אתה "שומר הברית והחסד" ואתה "אל חנון ורחום". מה פירוש "שומר הברית והחסד"? נראה להסביר: אתה שומר על הברית עם האבות, מפני שאתה אלוקי החסד. אשר על כן אנו מבקשים גם עכשיו (בימי "שיבת ציון") שאתה ה', תאריך אפך אתנו בזכות הברית שנכרתה בעבר, ובזכות רצוננו לחדש את הברית. ומכאן נחזור לווידוי היומי. בכל וידוי יש "חידוש הברית" זוטא. כאשר אנו מזכירים את חטאי האבות: "חטאנו אנחנו ואבותינו", כוונתנו להזכיר את העובדה שאתה ה' סלחת לאבותינו. כי "אתה שומר הברית והחסד", וכי אתה "אל חנון ורחום", לכן אנו מבקשים שתסלח גם לנו. כפי שנהגת עם אבותינו, שהארכת אפך וסלחת להם, כך תאריך אפך אתנו, ותסלח גם לנו.

ה. הסבר שני – החטא חלק מהמציאות

הזכרת חטאי האבות בווידוי בא לבטא רעיון נוסף. והוא – החטא הינו חלק מהמציאות. גם זאת למדים מ"הווידוי הגדול" בספר נחמיה. שם יש פירוט של חטאי דור המדבר ושל חטאי עם ישראל בארצו. כאמור, כל הסקירה ההיסטורית שזורה בחטאי ראשונים. העולה מכך הוא שהעולם נמצא במציאות של חטא כל הזמן. ואחרי החטא יש לתקן. כך הקב"ה ברא את עולמו. כך מצאנו בתורה: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כא). הקב"ה ברא את האדם עם יצר טוב ועם יצר רע וגם עם בחירה חופשית. הבחירה החופשית טבועה באדם והיא חלק ממהותו כאדם. אי לכך האדם תמיד יחטא וייפול. כך מצאנו גם בנביא: אליהו הנביא שקינא לה', פונה לה' במעמד הר הכרמל וטוען: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א' י"ח, לז). כך מצאנו גם בכתובים: החכם מכל אדם קובע, החטא הוא חלק מהאדם ואפילו צדיק: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ). כלומר יש משהו בבריאת האדם שגורם לו לחטוא. פירוש הדבר שהחטא הוא הכרחי למציאות. אין שאלה אם חוטאים או לא. אם נופלים או לא. כי ודאי נכשלים. השאלה היא מה קורה אחרי החטא. האם חס וחלילה משרישים בחטא. האם נופלים ונשארים למטה. או שמא עושים תשובה. חוזרים וקמים. בבחינת "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, טז). נחזור עתה לאזכור חטאי האבות בווידוי. בעצם הזכרת חטאי אבותינו יש סניגוריה גדולה על החוטא. כביכול, פונים להקב"ה ואומרים לו: מאז ומתמיד חוטאים. גם אבותינו חטאו. החטא נמשך לאורך כל הדורות ואנו...עושים מה שצריך לעשות אחרי החטא – להתוודות. כלומר, הזכרת חטאי האבות – זה חלק מהווידוי. זו מעין התנצלות על החולשה שבעולם מאז ומתמיד, ואנו חלק מהחולשה הזו.

ו. הסבר שלישי – החטא של אבותינו משפיע עלינו

כידוע, האדם אינו אלא "תבנית נוף מולדתו", ובלשון חז"ל: "ברא כרעא דאבוה". כלומר, הבן אינו אלא ירך אביו, לטוב ולמוטב. זאת אומרת שאנו מעוצבים מאבותינו. הם חטאו, לכן אנו מועדים לנפילה ולחטא. ידוע שאדם שגדל בסביבה חינוכית טובה, קל לו לנסוק למעלה. מי שאביו רופא, יותר קל לו להיות רופא. מי שאביו טייס, יותר קל לו להיות טייס, וכן הלאה. מי שנקלע לשכונת מצוקה, יותר קשה לו להגיע למעלה. מי שנקלע לאבא מעשן, יותר מועד להיות מעשן. ומכאן נחזור לווידוי. כאשר אנו מזכירים שגם אבותינו חטאו, בעצם אנו קצת מתנצלים. אנו רוצים לומר, שאנו מועדים לנפילה ולחטא. זאת מאחר שאבותינו גם היו כאלה. לא שאני פורק מעליי את האשמה, לא ולא, אני אכן עושה תשובה ועושה וידוי. אלא שדרך אגב, יש כאן קצת סניגוריה, מה שקוראים: "נסיבות מקלות".

ז. הסבר רביעי – חלק מכלל ישראל לדורותיו

ועוד סיבה למה לומר "חטאנו אנחנו ואבותינו". כאשר היחיד מזכיר את "אבותינו", בכך הפרט – היחיד נכנס ומצטרף לכלל עם ישראל. כאשר אני מבקש סליחה על חטאי האבות, בכך אני הופך להיות חלק מהאבות. המתוודה שמזכיר חטאי אבות, מצרף את עצמו לאותה שרשרת. בדרך זו המתוודה מביע הזדהות מלאה עם האבות ועם העבר של עם ישראל. בכך היחיד הופך להיות חלק מהכלל. לציבור יש כוח מיוחד. יש לו זכויות מיוחדות ולהקב"ה יש רחמים מיוחדים ביחס לציבור. (עבו"ז, ד', ע"ב. ה', ע"א). התייחסות מועדפת ביחס לציבור מצאנו גם בעשרת ימי תשובה. אלה ימים המסוגלים יותר להתקרבות לה', לתשובה ולסליחה. אולם זאת ביחס ליחיד. באשר לציבור בכל זמן שציבור עושה תשובה – זה זמן רצון וזמן מסוגל לקרבת ה' ולתשובה . אשר על כן יחיד שאומר "חטאנו אנחנו ואבותינו", הריהו מכניס את עצמו בכלל ישראל. ממילא הווידוי שלו והתפילה שלו מקבלים משמעות אחרת. המתוודה מקבל את הכוח של הציבור כולו.

ח. הסבר חמישי – תיקון חטאי ראשונים

יש הסתכלויות שונות, רבות ומגוונות על המציאות, על החיים, על חיי הפרט ועל חיי האומה. אחת ההסתכלויות היא לראות את כל המציאות כשואפת לתיקון. כאמור, האדם תמיד יפול. החטא הינו חלק בלתי נפרד מן החיים. כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". כך ברא אותנו ה'. אולם "שבע יפול צדיק וקם". העולה מכך שהאדם נועד לתיקון. תפקיד האדם בעולמו – לתקן. על האדם לתקן את אשר קלקל. כי החטא והקלקול הם מחויבי המציאות. זוהי כל מסכת חיינו. כל זאת ברובד הפרט. אולם ל"עולם התיקון" יש רובד נוסף: רובד הכלל, כלל הציבור. כלומר, כל דור נועד לתקן את חטאי הדורות הקודמים. כך עולה בבירור מ"הווידוי הגדול" של עם ישראל בתקופת שיבת ציון (נחמיה ט', א-לד). הנה כי כן, כל יחיד שעושה וידוי, ומכליל את עצמו בכלל ישראל, הוא בעצם פועל לתקן את חטאי האבות. כלומר, היחיד שאומר: "חטאנו אנחנו ואבותינו", ממלא את תפקידו בתיקון חטאי ראשונים. עניין זה של תיקון חטאי ראשונים הינו יסוד חשוב ומרכזי בכל חיי האומה ובעולם בכלל. כל העולם כולו שואף לתקן את עצמו. מתברר שכך חז"ל ראו את המציאות העולמית. זאת ביחסם לחטא האדם הראשון ולתיקון שבני ישראל תיקנו על-ידי קבלת תורה.

ישראל תיקנו את חטא האדם הראשון האדם הראשון חטא בעצת הנחש, ובגללו התקלקל העולם כולו. בלשון חז"ל: העולם התקלקל בזוהמת הנחש. כל צאצאי חוה ואדם נפגמו בזוהמה זו. כלומר, כל העולם כולו התקלקל בקלקול הנחש. מכאן והילך העולם שואף לתקן את הזוהמה שירדה לעולם. כדי להבין את התיקון, ננסה לברר מה בדיוק היה החטא. האדם הראשון קיבל ציווי אחד:

טז" וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ..." (בראשית ב', טז-יז)

האדם הראשון לא הבין, מדוע אסור לו לאכול. יתר על כן היו מספיק סיבות טובות, מדוע כן לאכול:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל..." (בראשית ג', ו)

ניתן להבין את חטאו כך: האדם הראשון אמר, אם אינני מבין, אינני מקיים. זהו כל חטאו. ה' ציווה – פירושו לקיים גם אם לא הבנת. אולם האדם הראשון לא היה מוכן לקבל את רעיון הציווי. מאז בני אדם אינם מוכנים לקבל את דבר ה', כלומר את ציווי ה'. מאז כל העולם בקלקול. ובלשון חז"ל ירדה זוהמה לעולם. רק עם ישראל תיקנו את חטא האדם הראשון. הדבר היה כאשר בני ישראל עמדו במעמד הר סיני ואמרו: "נעשה ונשמע". מה מביעה אמירה זו: "נעשה ונשמע"? פירוש הדבר: אנחנו נקיים את דבר ה', גם אם לא הבנו. בדיוק הפוך מהאדם הראשון. בכך בני ישראל תיקנו את חטא האדם הראשון. חז"ל אמרו זאת בלשונם שלהם: "אמר ר' יוחנן...

ישראל שעמדו במעמד הר סיני פסקה זוהמתן.
עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן"               (שבת קמ"ו, ע"א)

במקום אחר אומרים חז"ל כי תיקון חטא האדם הראשון זוהי תכלית כל העולם.

"וכולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא שישי בסיוון המוכן למתן תורה" (תנחומא, בראשית א'. שבת פ"ה, ע"ב. רש"י, בראשית א', לא).

מדברי חז"ל עולה מסקנה אחת ברורה: אין לעולם קיום ללא התורה. אותו רעיון נאמר במדרש בלשון אחרת: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו ל"ג, כה). רבותינו דרשו פסוק זה על התורה. כלומר, אם לא ברית התורה העולם לא יתקיים. וכך כותב זאת רש"י: "...ורבותינו דרשוהו לעניין ברית התורה. ללמוד מכאן: שבשביל התורה נבראו שמים וארץ..." (רש"י על הפסוק). אם עם ישראל לא היה מקבל את התורה, העולם לא היה ממשיך להתקיים. למה? כי התורה היא התיקון. העולם מחכה לתיקון. תכלית כל העולם – לתקן את עצמו. העולה מכך הוא, שהדורות האחרונים אמורים לתקן את חטאי הדורות הקודמים. נחזור לעניין הווידוי. מדוע אנו מזכירים "חטאנו אנחנו ואבותינו"? לאור האמור לעיל, ברור. עם ישראל מתוודה ומזכיר את חטאי האבות, בכך הוא מתקן את חטאי האבות. האדם המתוודה על חטאיו – בכך הוא מתקן את עצמו, וכשאנו מתוודים על חטאי אבותינו, אנו מתקנים את חטאי אבותינו. זה לא עוד עניין שולי. זה דבר מרכזי כפי שהסברנו. כפי שהיחיד – יעודו ותכליתו לתקן את עצמו, כך הכלל יעודו לתקן את חטאי הראשונים.