צידה לדרך למועדי ישראל/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק א כשישראל מחבבין את המצוות ("לערבב את השטן" ותקיעות שופר של ראש השנה)[עריכה]

במאמר זה נדון בתקיעות שופר של ראש השנה. כידוע, אנו תוקעים גם "מיושב" וגם "מעומד". תקיעות לפני מוסף – הציבור יושב. תקיעות במוסף – הציבור עומד.

רוב קהילות ישראל נוהגים לתקוע בסך הכול מאה קולות (תקיעות).
אנו נדון בשתי שאלות. השאלה הקלה היא – איך הגענו למאה תקיעות, כאשר התורה חייבה הרבה פחות. אולם עיקר הדיון שלנו יתמקד בשאלה השנייה – למה תוקעים מאה תקיעות? מה הייתה "כוונת המכוון"? "מה הרווחנו"? מה תועלת יש בתקיעות רבות, אם יצאנו ידי חובה בהרבה פחות?!




א. איך הגענו לשלושים קולות-תקיעות?[עריכה]

  • 1. מדאורייתא מספיק תשעה קולות.
הגמרא במסכת ראש השנה (ל"ג, ע"ב; ל"ד, ע"א) דנה בנושא תקיעות שופר בראש השנה. הגמרא מביאה את הפסוקים מן התורה, ומסבירה מהו החיוב מדין תורה. להלן סיכום הסוגיה בגמרא:
התורה מזכירה את מצוות תקיעות שופר שלוש פעמים. פעמיים בהקשר של ראש השנה, ופעם אחת בהקשר של יום הכיפורים ביובל.
  • 1. בראש השנה:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, כד).
  • 2. בראש בשנה:
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, א).
  • 3. יום הכיפורים ביובל:
"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ה, ט).
בראש השנה מוזכר: "יום תרועה" ו"זכרון תרועה". וביום הכיפורים של היובל מוזכר "והעברת שופר תרועה". המילה "תרועה", אם כן, מופיעה בסך הכול שלוש פעמים.
בכל שלושת הפסוקים הנ"ל כתוב "בחדש השביעי". מכאן הגמרא לומדת "גזירה שווה", ומשווה בין התקיעות של ראש השנה לאילו של יום הכיפורים ביובל. לאור הדיון בגמרא חז"ל הגיעו לסיכומים ההלכתיים הבאים:
  • א. הגמרא לומדת גזירה שווה "בחודש השביעי" – "בחדש השביעי". משום כך לומדים מראש השנה על יום הכיפורים של היובל, והפוך מיום הכיפורים על ראש השנה. אשר על כן כל ההלכות של התקיעות הנוהגות בזה, נוהגות גם בזה.
  • ב. ביום הכיפורים של היובל כתוב "והעברת שופר תרועה", מכאן שהתקיעות של ראש השנה הן בשופר. ובמילים אחרות: המילים "תרועה" ו"זכרון תרועה" הכתובים בראש השנה, פירושם – תקיעה בשופר.
  • ג. בסך הכול בשלושת המקומות הנ"ל מופיעה המילה "תרועה" שלוש פעמים. מכאן שיש לתקוע שלוש תרועות בראש השנה וכן שלוש תרועות ביום הכיפורים שביובל.
  • ד. במצוות יום הכיפורים של היובל כתוב "והעברת שופר" לפני המילה תרועה, ואחרי המילה תרועה שוב ביטוי דומה "תעבירו שופר". מכאן שיש לתקוע תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחר התרועה. ובלשון הגמרא: "פשוטה לפניה ופשוטה אחריה". מסקנת הגמרא: מן התורה מספיק תשעה קולות. שלוש תרועות ושש תקיעות. שלוש תרועות, כאשר לפני ואחרי התרועה – יש תקיעה: תקיעה – תרועה – תקיעה שלוש פעמים.
  • 2. מהי התרועה?
בהמשך הסוגיה (ראש השנה ל"ד, ע"א) הגמרא דנה, מהי בדיוק אותה תרועה שהתורה ציוותה?
האם תרועה היא "גנוחי גנח". כלומר שלושה קולות בינוניים, ובלשון ימינו "שברים".
האם תרועה היא "ילולי יליל". כלומר קולות קצרים ורבים, ובלשון ימינו "תרועה".
האם תרועה היא גם וגם: "גנוחי גנח" ואחר כך "ילולי יליל" כדרכו של אדם בוכה. ובלשון ימינו: "שברים – תרועה".

הגמרא מסכמת שבגלל הספק אנו נוהגים את כל שלוש האפשרויות.

  • 3. בגלל הספק הגענו ל־30 קולות.
לפיכך במקום תקיעה – תרועה – תקיעה, אנו נמצא את עצמנו תוקעים:
תקיעה שברים תקיעה (תש"ת)
תקיעה תרועה תקיעה (תר"ת)
תקיעה שברים תרועה תקיעה (תשר"ת)
וכל זאת שלוש פעמים.
בנוסח הסידורים התקיעות יופיעו כך:
תשר"ת, תש"ת, תר"ת שלוש פעמים,
וכך הגענו ל־30 קולות־תקיעות.

ב. איך הגענו למאה קולות-תקיעות?[עריכה]

הבנו איך הגענו ל-30 קולות. ברור לנו שמדאורייתא יוצאים ידי חובה ב-30 קולות. והנה, כבר בגמרא מופיע שעם ישראל תקע גם במיושב וגם במעומד. לפני תפילת מוסף הציבור יושב ושומע תקיעות שופר (30), ובמהלך תפילת מוסף "בעמידה" שוב הציבור שומע תקיעות שופר (30) . הצורך – החיוב לתקוע במוסף נובע בגלל הברכות המיוחדת המופיעות במוסף: מלכויות, זכרונות ושופרות. הגמרא מציינת שיש לתקוע בצמוד לברכות אלו, לפיכך ברור שהתקיעות צריכות להיות במוסף. אם כן כבר בגמרא מצאנו שהיו תוקעים פעמיים 30 קולות. כיום התקיעות של מוסף הוכפלו. אנו תוקעים 30 קולות בתפילת הלחש, ועוד 30 קולות בחזרת הש"ץ. סך הכול הגענו ל-90 קולות. נהגו להוסיף עוד עשרה קולות: תשר"ת, תש"ת, תר"ת בקדיש האחרון בתפילה. בסך הכול הגענו למאה קולות – מאה תקיעות שופר .

ג. "כדי לערבב את השטן"[עריכה]

הנה כי כן הבנו איך הגענו למאה תקיעות. עתה נעבור לשאלה השנייה: מה הייתה כוונת המכוון? למה היה כל כך חשוב להוסיף תקיעות על מה שחייבה התורה? שאלה זו נשאלה כבר בגמרא עצמה. הגמרא לא תשאל, למה מאה תקיעות. ככל הנראה בתקופת הגמרא לא תקעו מאה תקיעות. הגמרא כן תשאל: למה תוקעים גם מיושב וגם מעומד? להלן דברי הגמרא:

ואמר רבי יצחק: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?
כדי לערבב השטן.
(ר"ה ט"ז, א-ב)

רבי יצחק שואל, למה תוקעים את כל התקיעות גם כיושבים, וחוזרים ותוקעים שוב כשעומדים? על כך עונה הגמרא: "כדי לערבב השטן". תשובת הגמרא סתומה ולגמרי לא ברורה. ואילולי רש"י היינו מגששים בערפל. להלן פירוש רש"י:

"כדי לערבב" – שלא ישטין. כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו.

בדברי רש"י אנו מבחינים בשלושה חלקים.

  • א. "שלא ישטין" – כלומר השטן לא יקטרג.
  • ב. "כשישמע שישראל מחבבין את המצוות" – רש"י מסביר דבר פשוט. העובדה שתוקעים גם מיושב וגם מעומד זה הידור מצווה. ובלשון רש"י: מחבבין את המצוות.
  • ג. "מסתממין דבריו" – כלומר, השטן אינו יכול לקטרג. הוא פשוט שותק.

לסיכום דברי הגמרא ורש"י, עם ישראל תוקעים יותר ממה שהם צריכים. זאת מפני שהם מחבבים את המצוות. העובדה הזאת, שעם ישראל מחבב את המצוות, גורמת לכך שהשטן אינו יכול לקטרג. העולה מכך שבמהלך ראש השנה, יום הדין, השטן שותק.

ד. כוחו של הידור מצווה[עריכה]

עכשיו הכול ברור. עם ישראל מחבבין את המצוות. במקום לתקוע 30 תקיעות, תוקעים כפול – 60! גם מיושב וגם מעומד (בתקופת הגמרא תקעו כנראה 60, בימינו 100). בדרך זו אנו מערבבים את השטן, פירוש – מבלבלים אותו. ובלשון רש"י: אנו משתקים אותו, והוא אינו מקטרג ביום הדין, יום ראש השנה. ועתה נסיים בשאלה הכל כך מתבקשת: למה אם מחבבים את המצוות, השטן שותק? מה הקשר בין הידור במצווות לבין סתימת פיו של המקטרג המקצועי? נענה בס"ד על שאלה זו תוך המחשת הדיונים בבית הדין: בכל משפט יש קטגור ויש סנגור. תפקיד הסנגור בבית הדין של מעלה ביום ראש השנה להציג את המצוות, כלומר את הזכויות. מאידך תפקידו של הקטגור להציג את העבירות, כלומר את החובות או לחלופין לגלות נקודות תורפה במצוות. אם יש יותר עבירות, לכאורה הקטגור מנצח. למה? כי מסקנת הקטגור שהנאשם, הנדון, אינו אוהב את ה', אינו אוהב את התורה. עובדה יש יותר עבירות ממצוות. מטרת הקטגור אינה בהכרח לספור עבירות. מטרתו להגיע למסקנה: הנדון בועט. הנאשם מזלזל וחוטא. הנאשם מואס בדברי ה'. ומשום כך צריך לצאת חייב בדין. אולם כאשר הנאשם מחבב את המצוות. כאשר הנדון מקיים מצוות בהידור. כל טענותיו של הקטגור בטלות ומבוטלות. גם אם הנאשם עובר עבירות. המסקנה שהנאשם בועט ומזלזל ומואס בדבר ה' – טענה זו מופרכת מן היסוד. הרי יש מצוות שהנאשם מחבב ומקיים בהידור. חיבוב המצוות הריהו כגילוי דעת על אהבת התורה והמצוות. גילוי דעת על הרצון להידבק בה' ובתורתו. נחזור לתקיעות שופר. השטן רואה שכל עם ישראל תוקעים גם מיושב וגם מעומד. השטן רואה שעם ישראל מחבבין את המצוות. עם ישראל מהדר במצוות תקיעת שופר בכל קנה מידה. התורה אמרה לתקוע תשעה קולות, ואנו תוקעים מאה! אם כך מה יאמר הקטגור? מה יאמר השטן? גם אם יביא רשימה ארוכה של עבירות, אין הדבר מעיד על זלזול במצוות. אין הדבר מעיד על היעדר אהבת ה'. הרי יש גילוי דעת עצום של אהבת ה' והמצוות. ממילא אין לו טעם לקטרג, לכן הוא שותק. ובלשון רש"י: "כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו".