צדקת הצדיק/רנז
[רנז] כמו ששורש כנס"י הוא החשק שלהם להש"י כמפורש בשה"ש. כך שורש כל האומות עכו"ם הוא החשק שלהם לחמדת עוה"ז. ובזוהר תרומה קמ"ח ב'. דאשת זנונים מתתקנת כגוונא דאשת חיל, כי היא אות ק' ואשת חיל אות ה' עיין שם. ושם קנ"ב א'. דאות ק' שריא על גיהנם. וע"ש ק"נ ב' דאש דגיהנם הוא אש היצה"ר והוא מה"מ עיין שם. ובהקדמת הזוהר דק' ר' אתוון דשיקרא. פי' כמ"ש (זח"ב קעח ב) דה' דלי"ת הוות רק בתר דקבילת עוברה נעשה ה'. ובפע"ח ריש שער השבת, דכן גם כן אות ק' ריש הוות כו'. פי' לשון דלות וריש אחד, דמורה על עניות וחסרון דלית לה מגרמה ומבקשת השלמה. רק שזה צורתו בקוים ישרים וזה בעקמומיות. כי זה מתאוה רק להשפעת קו היושר דהש"י, וכן העובר דקבילת כן בקו היושר וזו בעקמומיות. והנה באמת כל אותיות שק"ר אותיות הם בתורה וכולם קודש ודאי ומאמיתות השם יתברך. כי באמת יש רש הולך בתומו, ואמרו ז"ל (ב"ר פ' עא) כל מקום שנא' רש ודל וכו' בישראל מדבר. כי האי עלמא נקרא עלמא דשיקרא. כי שקר נקרא דבר לפי שעה, כלשון כזב דר"ל דבר הפוסק. וכן כל חמדות עוה"ז לשעה ולא במותו יקח הכל. ומ"מ הוא הכנה לעוה"ב ופרוזדור לו, ומי שלא טרח בע"ש כו' (כמ"ש ע"ז ג'.). כידוע בס' יצירה דאותיות בג"ד כפר"ת נגד ז' ימים, וערב שבת באות ר' ובו הוא הטורח והשתדלות, וכמ"ש בשילהי שבת (קנו.) מאן דבע"ש חזרן במצות. ובאמת כל שורש המעשה והשתדלות שהוא מצד הבחירה הוא רק בעוה"ז. דלגבי אמיתות ידיעות השם יתברך אין מקום לבחירה והשתדלות במעשה כלל, והכל בידי שמים אפי' יר"ש. רק דבהאי עלמא שהוא עלמא דשיקרא הבחירה נגלית, דהיינו חוץ מיר"ש. וזה אמת בשעתו דהיינו בעוה"ז שכך רצה השם יתברך בעוה"ז. ולכך יוסף הצדיק שהוא נגד יום ו' דימי הבנין כנודע, דרגא דילי' יראתו קודמת לחכמתו, כנ"ל אות רכ"ה. והוא שורש השתדלות ומעשה אדם [משא"כ יעקב אע"ה שורש הכנסי', נגדו יום ג' שנברא באות הד']. ושבטו נגד חודש אדר בחדשי השנה, דלכן יש פעמים ב' אדרים, כמו פעמים שבט יוסף נחלק לב'. ומזלו דגים שכן נתברך וידגו לרוב. והוא נברא באות ק' כמ"ש בס' יצירה, שהוא גם כן מצד עלמא דשיקרא אחר קבלת העובר, דהיינו המילוי ורבוי להיות שבט שלם. ולכך שורש יוסף בכבישת היצר בחמדת עוה"ז. ומשיח בן יוסף עתיד ליהרג, כי באות הק' הוא מה"מ, כי הוא יצ"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.). ומצד מילוי תאות עוה"ז הוא המיתה. ולהיות בכבישה גמורה לאכפיי' לגמרי זה א"א בתאוה, כמשז"ל ביומא (סט:). רק הניצוח על־ידי לאתהפכא מק' לה', שהוא נגד חודש ניסן שהוא ר"ה למלכים, נגד יהודה ומשיח בן דוד. כי להיות כן רש ושלא יהנה כלום מחמדת עוה"ז ודאי הי' חי, רק על־ידי התהוות ר' לק' דהיינו קבלת עובר והנאה מעוה"ז זהו מה"מ. רק באמת גם הק' מאותיות קדושות, והיינו אחר התגלות הה' תוקף החשק להש"י, אז גם הנאת עוה"ז דבנ"י הוא להש"י. וזה טעם הכללת קליפת נוגה בקדושה לפעמים, כידוע דאשת זנונים הוא קליפת נוגה, הגם דלפנים הוא חמדת עוה"ז, מכל מקום בשורש אין נפש מישראל דבוק בחמדת עוה"ז כלל, ומה שלוקח מחמדת עוה"ז הוא רק לתשמיש דקדושה. וזה ענין גזירת המן באדר על שנהנו מסעודת אותו רשע ונדבקו באות הק'. ובו מת משה ונולד, כמו ששמעתי על קבורתו מול בית פעור שהוא היפוך תאוה, והי' מ' יום בלא אכילה ושתי' ופירש מן האשה, שפירש לגמרי מחמדת עוה"ז. רק לידתו מעמרם שאז"ל (שבת נה:) שמת בעטיו של נחש. ופי' עש"נ הוא שורש התאוה שא"א לבטל לגמרי. וכמו בישי בענין אמתו שאז נולד דוד המע"ה, כמשאז"ל (מד' הובא בעשרה מאמרות מא' חקור דין ח"ג פ' י). וע"ז א' בעוון מלא (כמ"ש במ"ר ר"פ תזריע). וכן עמרם חזרת ליקוחין ב', דהגם דגזירה על הבנים ואינו כדי להעמיד תולדות, נראה כדי למלאות תאוה לבד, זה נקרא עטיו של נחש ואז נולד משרע"ה. וזהו באדר שהוא הנותן התורה, וע"י התורה הוא תיקון דכל חמדות עוה"ז גם כן לצורך. ולכך מפלת המן בניסן, דאחר התגלות אות הה' רזא דאשת חיל וחשקות דקדושה, ממילא נתגלה דהם לא עשו אלא לפנים כו'. וגם אדר נתקן, דכל חמדות עוה"ז פנימיותן אין כן. וזה טעם ונהפוך הוא, שנתגלה שבאותן אגרות להיות היהודים עתידים, פנימיות הכונת הוא להיפך שישלטו המה כו'. כי כל כונתם באמת לעקור חמדות עוה"ז שהוא שורש או"ה מלבבם, ואז נצחו לאומות בלאכפייא, וזהו לעמלק. ולאהפכא כמ"ש ורבים מע"ה מתיהדים וגו'. וזה טעם שאז"ל (מגילה ו סע"ב) מסמך גאולה לגאולה עדיף. כי כן גאולת אדר על־ידי ניסן כנ"ל. וכן בכל זמן כפי ניצוח איש יהודי לחמדות עוה"ז ותאות היצר לאכפיא ולאהפכא, כך הוא מנצח ומשפיל האומות עכו"ם באותו דור: