צדקת הצדיק/רכב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · רכב· >>

הש"י קורא לאדם בכל יום' שנא' יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב (משלי א, כד). הקריאה הוא הרהורי הלב ‏הבאים מעצמן בתשוקה להש"י, והוא ע"י קריאת הש"י לו כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז, יט). ונטיית היד הוא ‏התעוררות ע"י ד"ת שהוא ימינו (ברכות ו.)[1]. או לע"ה ע"י תפילין שהוא שמאלו. פי' תפילין דמארי ‏עלמא הוא אהבת ישראל, כמשז"ל (שם). ומכניס בלבו אהבת ישראל, שזהו אצל ע"ה במקום אהבת ‏התורה. ועי"ז מתעורר לשוב להש"י, ולעולם הש"י משפיע הרהורי תשובה וחשקות לאהבה ולתורה ‏ולעבודה בלבות בנ"י. רק שהאדם צריך להכין עצמו לשמוע בקול ה' הקוראו ומשפיע בלבו הרהורי ‏תשובה, להחזיק בם בל ירפה. כי מי שלבבו פונה להבלי עולם אינו שומע ומשיג כלל שפע הש"י. ‏והיינו צלותא דאברהם אע"ה שנקרא עמידה לבד, כמ"ש בר"פ תפילת השחר[2] ע"פ המקום אשר עמד. משם ‏נלמד תפלת שחרית. כי בבוקר כשהאדם מתעורר משינתו אז צריך הוא התשוקה באדם מה לעשות ‏ביום זה דבר שחפץ. וצריך לייחד כל חשקותיו ותאותיו לאהבת הש"י מדת אברהם אע"ה, ויקוה ‏להש"י כי ישפיע אליו שפעו, ודי החפלה רק במה שעומד מוכן ומזומן לפני הש"י להשפיעו. ואח"כ ‏כאשר ינטו צללי ערב ומתחיל להחשיך שהוא היפוך אור המאיר, ורואה שלא השיג לישועה שלימה ‏עדיין, אז נופל עליו היראה מדת יצחק ואז מתפלל תפלת העני ולב נשבר, דנקרא שיחו כמשאז"ל שם ‏על תפלת יצחק מלשון זה. ואח"כ בלילה שהוא בעת החשכות הגמור, שרואה גם אחר תפלה שני' ‏לא נענה בישועה שלימה עדיין רק אדרבא מחשיך והולך. כי כל זמן שלא נענה לגמרי הרי מחשיך ‏והולך. אז בא למדת יעקב אע"ה באמת ואמונה, שמתחזק באמונתו ית' שודאי יושיע והכל לטובה, ‏שזהו האמת הגמור. והוא חבור ב' מדות דאברהם ויצחק, דהיינו היראה בהוה והבטיחות והשמחה ‏בעתיד, ותפלתו אז נקרא בלשון פגיעה ע"ש בר"פ תה"ש[3]. והוא כמו ששמעתי על לשון מפגיע ‏בתפלות, ומפגיע אין בידינו. ובפ"ק דתענית (ח.) ע"פ ויצו עליו כמפגיע. דר"ל כמו פגע שאינו רוצה ‏לשוב וללכת מהש"י בשום אופן רק שיענהו, והרי זה כאוחז בבגדו ואומר איני מניחך. וזהו תפלת ‏הלילה בעת החושך הגמור, אחר שרואה שלא נענה זה פעמיים, הגם שהי' באהבה ויראה ובלב נשבר ‏ג"כ. צריך שיהי' כמפגיע עד שיוכרח להיענות ולהשיג במדת אמונה מדת האמת, היינו הבירור לעין ‏שהוא כן כמו שהוא בוטח באמונתו.

  1. ^ א"ר יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (ישעיה סב, ח). בימינו זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא).
  2. ^ (ברכות כו, ב): תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז). ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל).
  3. ^ (ברכות כו, ב): יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם (בראשית כח, יא). ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז).