צדקת הצדיק/ריד
כשאדם מבקש על מעלה, יש לו לבקש שלא יהי' יותר מגבולו, וכמ"ש שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי (משלי ל, ח). פי' שוא - דמיונות של תוהו, ודבר - היינו דברי־תורה כנ"ל אות קפ"ג מגמ' דתענית {{קטן|(י:)[1]. ואפי' דברי־תורה רק שהוא למעלה מגבולו והר"ז כוזב ופוסק הרחק. וסיים ע"ז רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי. שכשיעלה במדריגות שאינם לפי ערך כלי קבולו יבוא לגיאות ולשקר ח"ו. וע"ז ביקש יעבץ, אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי (דברי הימים א ד, י). הגבול שלי תשמור, שלא לצאת חוץ מגבול. כי כל א' בעל גבול רק שבאותו גבול תתן ברכה ורבוי, כי ודאי ביד השם יתברך להגדיל הגבול והכלי קיבול של האדם. וז"ש ז"ל בתמורה (טז.) ברך בתורה והרבית בתלמידים. כטעם (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם. שכ"ז שהתינוק ממשמש מוצא, וכשנגמל גם החלב נעתק משדים, רק על־ידי התינוק מתרבה החלב באם. ורז"ל המשילו לזה לימוד התלמידים, בפסחים (קיב.) יותר ממה שעגל כו'. שע"י התלמידים נתגדל גבולו להיות כלי קבול יותר לקבל ברכה ושפע דברי־תורה מהש"י. כמו לענין עשירות, כשיש לו בנים הרבה [וכן דרשו שם אחר־כך והרבית גבולי בבנים ובנות, שעי"ז נעשה כלי קבול גדול לענין העושר) וב"ב צריך לעשירות יותר, שאינו אצלו עשירות רק לחם חוקו. וכן לענין דברי־תורה, לכך הסמיך בקשת התלמידים לברכה בד"ת, דלולי כן שמא א"א לו לקבל כ"כ ברכה. ואח"כ ידך עמדי, שלא ישתכח ויתקיים בידו, וזהו על־ידי ידך. פי' דידכה בה' נדרש יד כהה (מנחות לז.). אבל ידך היינו ימין, וא' בברכות (ו.) בימינו זו תורה כו'. שימין השם יתברך הוא המשפעת דברי־תורה, וכאשר תהיה עמדי א"א שישכח שהרי משפעת תמיד. ולפי שביקש על הקיום ע"ז סמך תיכף בקשת החבירים שהם המקיימים בידו כנ"ל אות קפ"ה. והקדים תלמיד לחבר כי אז הי' אחר פטירת משרע"ה יעו"ש בגמ', ונתמנה יהושע לפרנס, שעסקו הנחלת הארץ והתחיל עסק אחר. רק יעבץ הוא עתניאל, לבבו הי' רועש על דברי־תורה יעו"ש בגמ' דהי' מפולפל יותר מיהושע, רק שלא הי' לו חבירים ולא תלמידים, וביקש תחלה על הברכה בד"ת מאחר שהי' יחידי בלא רב וחבר ותלמיד. ותיכף לברכה הוצרך לבקש על התלמידים שעל ידם הוא כלי מחזיק ברכה כנ"ל. ואחר הברכה צריך לבקש על הקיום ושלא ישכח ואז ביקש על החבירים. ואח"כ שלא יגרום איזה חטא, ביקש לבלתי עצבי כדרז"ל שם, ומיד ויבא וגו'. והנה ברכה ותלמידים וחבירים אפשר להיות מיד כפשטי', אך הקיום ושלא יגרום החטא לכאורה זה אין נתוודע רק בקץ ימיו שרואה שנתקיים בו כל ימיו. ונראה כי גם בזה יש הרגשה בלב, כאשר הד"ת הם קבוע וקיימא שמינה לא יזוע עוד, ושאין עבירה מכבתו, כי יש בו די לפוצץ היצ"ר, והחכמה תעוז לחכם ומסלקת היראה שמא יגרום החטא, שזה נקרא יראה גבי יעקב אע"ה (ברכות ד.). ומי שיש לו תקיפות מד"ת הוא מסולק מכל מיני יראות:
- ^ והאמר ר' אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הולכים (הלוך)}} ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם (מלכים ב ב, יא). טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראויין לישרף.